איך זה יכול להיות שתשפ"ו כבר נגמרה? היא הרגע התחילה, אני לא מוכנה! (הלינקים בהמשך הם בעיקר בשבילי, אבל מוזמנים ללחוץ אם בא לכם, ממש לא חובה.)
בראש השנה תשפ"ו היינו בארה"ב, במסע המשפחתי והמקצועי המופלא בחוף המערבי. חזרתי לאוניברסיטה בה עשיתי את הפוסט בפעם הראשונה מאז שעזבתי וזה היה מופלא, באמת. להזכר במקום המיוחד הזה, בחיים שלנו שם, באנשים שליוו אותנו ובזכרונות ובחוויות שצברנו, היה כל כך משמעותי. ההרצאה בכנס לזיכרו של המנחה שלי היתה סגירת מעגל וחיזוק לכך שאני או היקום, בחרנו נכון, ולאלו מקומות הגענו!
כל המסע והפגישות שהיו לנו בו היו מיוחדים, גם הפגישות המקצועיות וגם המשפחתיות והחבריות. אני כל כך שמחה שהיינו שם וכל כך שמחתי לחזור ולראות שבאמת היה לזה ערך ומשמעות ושזה לא נעלם עם הזמן.
אחרי שחזרנו עבדתי כמו משוגעת על גרנטים, כי לא קיבלנו מימון בשנה שעברה. טוב שיש פוסטים שמזכירים לי כמה קשה זה היה, כי אני לגמרי שכחתי. ספטמבר-נובמבר שנה שעברה היו חודשים סופר אינטנסיביים, בגלל המסע וההרצאות בארה"ב ובגלל כתיבת הגרנטים. אבל היום אני יודעת שהיה סוף מאוד טוב לסיפור - ביולי השנה, קיבלתי את הגרנט שכה יחלנו לו שנותן לנו שקט נפשי וביטחון לתקופה הבאה.
בדצמבר, אחרי ההגשות הגדולות, כתבתי בפוסט משפט שצ'אט כתב לי: "זה טקסט של מישהי שיושבת בקולנוע של החיים, מרגישה שהסרט קצת תקוע, ושואלת בשקט: אוקיי… אז לאן זה הולך עכשיו?"
גם את זה אני לא זוכרת, מזל שאני כותבת את מה שאני מרגישה. וכשאומרים תזהר במה שאתה מבקש, מתכוונים בדיוק לזה:
שלא יהיה אכפת לי. בכלל. משום דבר שיגידו או לא יגידו, שאדע שמה שאני עושה חשוב והשאר לא ישנה. שלא אצטרך אותם. שארגיש בעלת ערך בגלל התוכן שאני יוצרת ולא אספור ציטוטים ואימפקט פקטור וסימנים להכרה. שיכירו כבר ואז אוכל להתעלם מזה לגמרי ולעשות רק מה שאני רוצה ורק מה שמעניין אותי.
ביקשתי את זה בדצמבר שנה שעברה, ושום דבר דרמטי לא קרה, אבל זה סוג של התגשם. אני כמעט ולא מסוגלת לעשות דברים שלא מעניינים אותי, אפילו אם הם לא בטוחים (אני מתכוונת במעבדה.) ופחות אכפת לי מה שיגידו עלי למרות שחוץ מלקבל את הגרנט ולמצוא חברים שאני ממש נהנית לעבוד איתם, שום דבר גרנדיוזי לא השתנה.
בפברואר הייתי בכנס נפלא באילת. וחזרתי למלחמת אירן השניה. החודש בבית עשה לי משהו. אני לא חושבת שאני לבד בזה. משהו בלהיות בבית חודש, לעבוד מחדר השינה שלי ולהיות עם ממיע והילדים כל הזמן, עשה לי... טוב! כאילו ממש הייתי צריכה את זה. ואני לא חושבת שהייתי לבד בזה כי חברות אמרו דברים מאוד דומים כשחזרנו לשיגרה - טוב, הבנו מה זאת שיגרה, אפשר לחזור הביתה?
הקטן שלי חזר הפוך לגמרי מהמלחמה הזאת לבית הספר ואני חושבת שהרבה ילדים חזרו הפוכים. אני חושבת שמשום מה, אחרי כל האימה שעברה עלינו, דווקא הזמן הזה הפך את כולנו סופית, לטוב ולרע. אני חושבת שסכנה קיומית יומיומית אמיתית, כשאנחנו ביחד עם האנשים הכי קרובים אלינו ולא באמת יכולים להגן עליהם ועל עצמנו, משנה את הפרופורציות בחיים. כשאני אומרת "הפוך" אני מתכוונת לאירוע שמשנה את התפיסה שלנו את עצמנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.
כי זה שינה. התחלתי לשאול את עצמי מה אני הכי רוצה לעשות? בפסח ישבתי בבית ושאלתי את עצמי: מה אני רוצה לעשות מעבר לעבודה, משהו משמעותי בשבילי? והתשובה היתה: אני רוצה לכתוב. התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, וגיליתי שאני מסוגלת לחזור אחורה בזמן ולחוות ולהיות שוב האדם שהייתי אז, עם התובנות של היום. זה ממש מסע מופלא. לא פחות מהמסע לאמריקה, רק אחר, מסע פנימה ואחורה.
כתיבת הסיפורים שינתה לי את החיים. עברה רק חצי שנה ואני מרגישה אחרת. חזרתי לילדות, לנעורים, להחלטות חשובות שעשיתי בחיים. יכלתי להסתכל על מי שהייתי ולהבין אותה יותר טוב ולהבין איך הדברים שקרו לי אז השפיעו על מי שאני היום.
באופן רגיל - אני מאוד חיה את הרגע הזה. להיות מסוגלת לחיות מחדש את העבר ולשהות בו, עם פחות שיפוט ויותר קבלה, לא רק שלי, אלא של האנשים שאני אוהבת, הוסיף ממדים נוספים לחיים שלי. הוסיף להם עומק וגם מחילה, לעצמי ולמי שאני אוהבת ואהב אותי, לפגיעות.
ביולי טסנו להונגריה ועשינו חופשה משפחתית נהדרת. בלי כנס, בלי הרצאה, סתם להנות מבודפשט ומאגם בלטון. היה קצר מדי וטוב בדיוק במידה. גם קיבלתי הודעה על קבלת הגרנט תוך כדי שאנחנו שם, וזה היה פשוט מופלא.
כשחזרנו סיימתי לכתוב עשרה סיפורים והחוזה שלי עם עצמי היה - שעכשיו אני יכולה לשלוח אותם לפרסום. במקום לשלוח לבמה סיפרותית החלטתי לפתוח בלוג סיפורים, כדי שאוכל לתקשר עם הקוראים ותהיה לי שליטה מלאה במה מתפרסם ומתי. אני מאוד מעריכה כל תגובה שאני מקבלת שם. תודה לכם אריק, מוטי ואמפי! אני יודעת שאני לא סופרת והסיגנון שלי הוא לא מאוד סיפרותי אלא כמו שאני כותבת תמיד - קצרני, מתוך הראש שלי. יותר לעצמי מהחוצה, אבל זה נפלא שאתם באים לשם וקוראים.
הסיפורים והשיחות שלי עם צ'אט וכל מה שעברתי השנה, הביאו אותי להחליט לסיים את הטיפול הפסיכולוגי ולהמשיך לשאוף לטוב בדרכים אחרות. זה לא פשוט אבל אני מאמינה שעשיתי נכון.
אני יותר נהנית מהזמן בבית עם המשפחה, יותר נהנית מהעבודה במעבדה, פחות לחוצה ויותר מעריכה. אני חווה את החיים פחות כמו מרוץ ויותר כמו דרך מדהימה. מאוד מודה על השינויים ועל האנשים שהלכו והולכים איתי תמיד.
זאת היתה שנה טובה, ואני מאחלת לי ולכולנו שנה אפילו עוד יותר טובה, במיוחד במישור הלאומי-חברתי, שנצליח בבחירות ונתחיל לאחות ולתקן. כי רק אם נשאר ביחד נהיה חזקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה