אנחנו בעיצומה של חופשת הסמסטר. אני קצת יותר בבית, מנסה לקרוא ולחשוב יותר, להבין לאן אנחנו מתקדמים מכאן.
אני מרגישה שאני הולכת עם המעבדה שלי בחושך. מגששים את דרכנו לאור הבא. ממששים דרכים חדשות, בלתי נחקרות, כדי להבין איך מערכת ביולוגית בונה איבר. זה הרבה יותר מההחלטה של תא להיות תא שלד, זה מה התא עושה כדי לבנות את השלד במקום בו הוא נמצא ובזמן.
השבוע הפתעתי את עצמי וקיבלתי מאמר לרוויו. החלטתי שאני רוצה לקרוא יותר והמאמר היה בתחום המומחיות שלי, אז קיבלתי. מדהים כמה קל לשחות במים מוכרים, לזהות כל טעות וכל אמירה לא מבוססת, לגלות את המאמרים שהם היו צריכים לקרוא ולצטט כדי לעשות אנליזה טובה יותר, להבין איפה הפרשנות שלהם מנופחת ומחפה על חוסר ממצאים מעניינים אמיתיים, ומה הדאטה שלהם מספר באמת. בתחום הזה הכל מואר לי ואני רואה היטב.
לכן אין לי מה לעשות שם יותר.
זה כמעט כואב איך אני מאבדת כל ארץ חדשה ברגע שהיא הופכת למוכרת ומובנת. ברגע שנדלק אור ההבנה, זה הסימן שלי לחפש את החושך הבא כדי להאיר אותו, או לפחות לנסות.
אני נוודת של מדע. נודדת אחרי השאלות. המדע הוא הבית שלי, אבל אני יושבת אוהלים. מקימה, מבססת ומתקדמת הלאה.
---
הקטן שלי פרק עול השבוע. הפריע והורחק משיעור אחד, איחר לשיעור אחר, השתמש בנייד בשיעור שלישי, הפיל כיסאות מהשולחנות בכיתה שהחברים שלו סגרו אותה בתוכה ולא סידר אחריו. דיברתי עם המורה והיא סיפרה לי על העונש שקיבל (לסדר, לכתוב נגד ונזליזם, להשאר שעתיים מאוחר יומיים). היא אפילו שאלה אם משהו קורה בבית ואמרתי לה שלא. אז היא אמרה שהוא מאוד עסוק חברתית, כי בחטיבה מיזגו שני בתי ספר יסודיים ועכשיו הוא מכיר את החברים מבית הספר השני. הם אלו שסגרו אותו וחבר נוסף בכיתה, שגם הוא מבית הספר השני.
אני סומכת עליו שיבחר נכון, אם יבין מה מפעיל אותו, מי הוא רוצה להיות ומה הוא בוחר לעשות.
קראתי אותו לשיחת בירור. הוא התחיל בהתמרמרות מאוד גדולה על ההגזמה של המורות. לא קיבלתי את זה ולא את הדרך בה הוא דיבר על המורות. הסברתי לו שנראה שהוא במסלול לא טוב, ושלא משנה לי עם איזה חברים הוא מסתובב ומה הם עושים, משנה לי מה הוא בוחר בתוך זה. (גם לי היו חברות וחברים שהיו הרבה יותר על הקצה ממני וזה לא גרם לי אפילו לרגע לבדוק את הקצוות בהם הם היו, בדקתי רק קצוות שעיניינו אותי.). ואז הוא אמר שהוא היה במצב רוח רע באותו היום בגלל הכדורסל, כי היה לו אימון גרוע וירדו עליו.
אמרתי לו שאני לא יודעת אם יהיה שחקן כדורסל או לא, אבל אני מאחלת לו לאהוב את מה שהוא יעשה כמו שהוא אוהב את הכדורסל עכשיו, ושאם יהיה לו המזל לעשות משהו שהוא כל כך אוהב, הוא צריך להכין את עצמו שהדבר הזה ישבור לו את הלב, לא פעם אחת. כי תמיד יהיו רגעים בהם הוא לא יצליח לעשות מה שהוא רוצה לעשות ותמיד יהיה מישהו שיהיה יותר טוב ממנו במשהו. שהוא חייב להיות טוב אל עצמו ולא לתת לרגעים של חוסר בטחון ופחד לערער אותו כל כך שזה בא איתו למקומות אחרים. הוא צריך להשתמש בחוסר הבטחון והפחד כדי לזהות את הגבולות שלו ולהרחיב אותם. תשתמש ביתרונות שלך, תעבוד על החסרונות שלך, אל תהיה קשה עם עצמך ותהנה מהרגעים הטובים.
היום הוא אמר לי שהיה לו אימון מעולה, ושהוא הצליח לעשות את מה שהפחיד אותו ושם לב שגם אחרים מפספסים.
אמא של שחקן אחר שהיה העילוי בקבוצה ועבר לקבוצה טובה יותר אמרה לי היום, שכל עוד זה תחביב, היא לא חושבת שהבן שלה צריך להשקיע בזה את כל החיים, כי הוא לא יהיה דני אבדיה.
רק אחר כך חשבתי שאנחנו לא יודעים אף פעם מה מישהו יכול להיות. אנחנו צריכים לתת לו את רשת הבטחון לחפש בעצמו, בכל הכח והרצון שיש בו, כדי לגלות. לא מאמינה בלדחוף. מאמינה בלאפשר.
לקח לי הרבה שנים כדי לאפשר לעצמי לתהות בחושך אחרי הדבר הבא, ועד כמה שזה קשה, לא הייתי רוצה להיות במקום אחר עכשיו.
שבת שלום שתהיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה