עבר עלי שבוע פרודוקטיבי מאוד, למרות או בגלל המלחמה.
הסוד הוא להתלבש בבגדים רגילים ולא בטרנינג ולהתחיל את היום בשעה סבירה, נניח 10 ולא אחת.
השתתפתי בכנס היברידי שמאוד נהניתי ממנו. כתבתי סינופסיס לסקירה שאני רוצה להגיש לעיתון ושלחתי לחבר לבדיקה. התקדמנו מאוד בכתיבת מכתב התעניינות לגרנט שאנחנו רוצים להגיש. שני סטודנטים שלי חזרו לעשות ניסויים כי הם גרים במעונות. פגשתי סטודנטים לפגישות התקדמות והיתה לנו פגישת קבוצה ממש נחמדה. פגשתי את נבחרת הדוקטורנטים שלנו וממש נהיניתי לדבר איתם - הכל בזום. האוזניים שלי ממש נמעכו מהאוזניות.
אפילו הכנתי הרצאה לקהל הרחב ליום ראשון.
אני מפחדת מהמלחמה הלא נגמרת הזאת ודואגת מאוד מהממשלה שלנו שלא דואגת לנו בכלל. הכי מטריד אותי הרצון של פיקוד העורף לפתוח בתי ספר ביום ראשון כשהשיגורים רק מתרבים.
היום בבוקר רצתי, והתחיל לרדת עלי גשם. בדרך כלל אני מפסיקה עד שיגמר אבל הפעם חשבתי - זה או טילים או גשם, ועם טיפות אני יכולה להסתדר, והמשכתי.
קראתי את העלמה מקזאן של מאיה ערד. למרות שהגיבורה מאוד הרגיזה אותי כל הספר, הצלחתי לסיים אותו ואני חושבת עליו לא מעט. קראתי ביקורות עליו וראיתי שהם אומרים שהספר הוא על הלחץ להביא ילדים בחברה הישראלית, אבל אני חושבת שהספר הוא על הבדידות הגדולה שאדם שמנותק מעצמו ריגשית מרגיש.
עידית, הגיבורה בת ה-39, חיה בעולם של פנטזיה. היא מחכה לגבר הנכון ולא עושה שום דבר כדי לפגוש אותו. כשהוא מגיע, היא מתאהבת בו עד עמקי נשמתה וממשיכה להאמין כי יהיו ביחד למרות שהוא מראה לה בכל דרך אפשרית שהוא לא מעוניין. היא רוצה ילד, או חושבת שהיא רוצה ילד, אבל למעשה היא רוצה לא להיות לבד. לעידית אין כמעט קשרים אמיתיים, לא עם החברות המעטות שלה, לא עם אמא שלה ולא עם אהוב ליבה, מיכאל. אבל עם מיכאל היא מצליחה ליצור קשר מתמשך, למרות הסלידה שלו ממנה, שעוזר לה לאמץ ילד ולו למצוא אישה, אחרת.
אחת הבעיות שלי עם הספר הוא שהוא לא בדיוק סיפור, הוא מניפסט. מישהי כתבה שנושאים מוצגים בו זה אחרי זה - הורות משותפת, הורות עם הומוסקסואל, הורות מבנק הזרע ואימוץ, כדי לעבור על כל האפשרויות שיש לאישה להביא ילד לבד. עידית מוצגת כשאישה מרוכזת בעצמה ולמרות זאת חסרת מודעות עצמית, בודדה, גאוותנית, מלאה רחמים עצמיים ומלאת האשמה לכולם, לא מישהי שמישהו היה רוצה בתור חברה.
למעשה, אין לסופרת שום חמלה על עידית, וזאת הבעיה היותר גדולה שלי עם הספר. אין לה שום רגע של חסד, של התעלות, של אנושיות וטוב לב כלפי הזולת. היא לא באמת גדלה במהלך הסיפור, היא רק מסתגלת ומתאימה את עצמה, בלית ברירה לחיים שיש לה. אני חושבת שאלו הדמויות של מאיה ערד בדרך כלל, והקושי שלהם הוא להיות נדיבים באהבה. הם תמיד מודדים מה הם מקבלים ולא מרוצים מזה. תמיד רוצים יותר, נותנים מעט מאוד, ומתאכזבים כשלא נדיבים אליהם בחזרה. הם לא נהנים ממערכות היחסים שלהם, לא עם הילדים ולא עם בני הזוג ותמיד מרגישים החמצה. דמויות חיוביות ואמיצות יש רק בשולי השוליים של הספר, והן אינן מפותחות, כמו הרופאה הרוסיה איתה אהוב ליבה של עידית התחתן.
אני תמיד מחפשת את הנפש הגדולה באנשים, וכמעט תמיד מוצאת. כשאנשים מרגישים שרואים אותם ומאמינים בהם, הם יכולים לעשות דברים מופלאים + הרבה יותר נעים להיות בחברתם. בגלל זה אהבתי מאוד את ברידג'רטון כי במרכז הספר משפחה שבניה ממש אוהבים להיות ביחד ואחד את השני.
לא ברור לי למה אני כותבת כל כך הרבה על הספר הזה ועל הסדרות שאני רואה ואני חושבת שזה חלק של לשבת בבית שלושה שבועות, ולרוץ לממ"ד כל כמה שעות. נקווה שיהיה סוף טוב לסאגה הזאת, גם למלחמה וגם לממשלה, אם כי אני חייבת להגיד שאני פחות אופטימית דווקא בקשר לשניה. אבל לקוות צריך. סוף שבוע נעים שיהיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה