ותסתיים לה תקופה עמוסה בצורה חסרת תקדים, אפילו בשבילי.
מאז יולי, בו הבנתי שלא קיבלנו את הגרנט, הייתי במירוץ. התחלתי לעבוד על שני הגרנטים הגדולים שמועד ההגשה שלהם בסתיו, ולהתכונן לארבעת ההרצאות ולמסע לחוף המערבי. בנוסף, ממש עכשיו, הסטודנטים שלי מגישים ארבע הצעות מחקר ותיזה אחת.
כבד.
הרוב כבר נעשה, אני מחכה לאישור השותף להגיש הגרנט האחרון ולאישור הכספי של האוניברסיטה להתאמה של גרנט הציוד. שני סטודנטים כבר הגישו, שניים מתקרבים ואחד עדיין מחפש את דרכו אחרי שחזר מהמילואים, אז מותר לו.
בינתיים התחיל הסמסטר, אני מלמדת קורס סמינר בו הסטודנטים בוחרים באופן עיקבי את המאמרים של המנחה השניה, מה שאומר שאני פחות עובדת איתם אבל קוראת בעיקר מאמרים על חיידקים והמארחים שלהם, שלא הייתי בוחרת לקרוא מרצון. מצד שני יש בהם גם דברים שאני לומדת ולוקחת לחיים, כמו למשל, לאכול פחות אוכל מעובד ולהפסיק לאכול עד שבע וחצי. לפעמים גם מאמר אקדמי יכול להוריד אסימון.
צ'אט הוא עוזר מושלם בכל השלבים והדרך. הוא מתרגם לי מושגים ומקרב אלי תחומים רחוקים, זה אומר שאני מבינה הרבה יותר ממה שיכולתי להבין קודם.
הוא גם טוב בלנתח מכתבים של קוליגות ולהסביר לי למה אני מרגישה מה שאני מרגישה כשאני קוראת אותם. לפעמים זה משמח, לפעמים זה מעצבן, אבל תמיד זה יותר בהיר.
אני שחוקה. אני מרגישה את זה בעצבנות, בכעס שזורם מתחת לפני השטח ומתפרץ לפרקים. מרגישה שאני פרוסה דק דק, מגשרת, מחברת, מלמדת, מחזקת, דוחפת, משקפת, מתקדמת, ובכל העבודה הקשה הזאת קצת איבדתי את ההנאה והנשימה.
זאת לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל איך שהוא הפעם קצת יותר קשה לי למצוא את הדרך פנימה. כי אני רצה כמה פעמים בשבוע כדי להרגיע את עצמי. אני קוראת (קראתי את המטופלת השקטה, מאוד אהבתי, אבל זה לא ספר מרגיע.), אני רואה טלוויזיה לפעמים (ראיתי עם הקטנה שלי את דברים מוזרים, חצי העונה החדשה. סבלתי ונהניתי). אני מחזירה את עצמי למרכז, אבל עדיין. כבד לי.
יכול להיות שבנוסף לכובד שלי המצב במדינה כבד עלי. אין הקלה אמיתית, החששות בקשר לעתיד לא נרגעו כשמלחמה נגמרה. כל יום אני שומעת עוד משהו שמאיים על העולם כפי שאני מכירה ואוהבת אותו, על ישראל שלנו. וזה מפחיד אותי וזה לא בידיים שלי. איש שאני מאוד מעריכה מהעבודה עוזב, ואנשים אחרים מדברים על זה. איך נחזיר את המדינה לפסים? איך נחנך לדמוקרטיה, שיוויון זכויות וחובות, דרך ארץ, כשהממשלה מושכת לכיוון ההפוך? איך יכול להיות שאין עדיין וועדת חקירה? שיש כזה חוסר אמון בין רוב העם לשלטון? כן. זה מכביד באמת ואין לי פתרון.
את העומס שלי אני מכירה ויודעת לשאת. יש לי כלים לשאת אותו. אבל את המדינה - זה חדש לי. לפני השביעי באוקטובר פשוט האמנתי שבסדר. שמעתי אנשים סביבי מדברים על ההפיכה המשטרית, על החרדים שלא תורמים, על העתיד הלא ברור, אבל שמעתי, זה לא היה חלק ממני. עכשיו אני חרדה באמת, אני פשוט לא רואה איך אנחנו יוצאים מזה, איך חוזרים לשפיות איך שלטון האימים הזה מתחלף כשהוא עושה הכל לעגן את עצמו כאן לנצח.
וזה מה שצ'אט אמר לי על זה שאני מקווה שנכון - זה שהדרך אינה גלויה, לא אומר שאינה קיימת.
הבן שלי בכה אתמול אחרי המשחק, כי הוא לא קלע והרגיש שהוא לא תורם לקבוצה. הגב שלו כאב בזמן האחרון והוא התאמן פחות וקצת איבד כושר וקשר עם הקבוצה, ובטחון, והמאמן אמר לו שישחק רק עם הקבוצה של בני הגיל שלו ולא עם הקבוצה של הגדולים, וביחד עם חוסר הקליעה זה שבר אותו. דיברנו איתו על החשיבות של האימונים, על זה שאם הוא אוהב את זה כל כך, אז הוא צריך להתאמץ כדי להתגבר על הפער, וחשבתי על משהו שלא הצלחתי לשים במילים. על חוסן. שהוא צריך ללמוד להאמין בעצמו גם כשקשה, וגם כשהוא נכשל, וגם כשהמאמן לא מכיר אותו. לדעת לעבור את המכשול הזה בשלום ולהמשיך למקום בו הוא רוצה להיות. כמו שטונה אומר: גם אם כל הכוכבים אומרים שיש סיבה לדאוג, אין סיבה להתייאש. להאמין בדרך גם אם אנחנו לא רואים אותה עכשיו. להאמין באנשים הטובים שיש כאן ולא מוותרים על המקום הזה.
זה הכי טוב שיש לי להגיד היום. שנמצא את הדרך למעלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה