מתגעגעת לאמא שלי.

 לפני שבועיים היה יום השנה השני לפטירה של אמא שלי. 

ירד גשם. וזה היה מוזר, והמנהרה היתה חסומה, ולא היה מקום בחניון ליד הרכבת, אז חניתי ליד אתר בניה לידו. המיטריה שלי לא נסגרה וגיליתי שהיא שבורה. אז השארתי אותה ליד תחנת הרכבת ועליתי על הרכבת לתל אביב. הרגשתי שאמא שלי אומרת: למה את באה? אין טעם שתבואי. אבל רציתי לבוא, אז המשכתי. ואז ממיע התקשר שהתקשרו אליו מהמשטרה שחניתי במקום אסור ושאזיז את הרכב. הוא היה מוכן לבטל את השיעורים שקבע ולנסוע להזיז את הרכב מתחנת הרכבת.

כבר הגעתי לתל אביב ועמדתי לעלות על הרכבת לרחובות. והבנתי שזה יקח הרבה מאוד זמן ולא אצליח לחזור לפגישה בחמש. ירד גשם. הייתי בלי מטריה והיה לי קר, והקול של אמא בראש שלי אמר: בשביל מי את באה לבית הקברות? אני לא אוהבת בתי קברות. אני מעדיפה לפגוש אותך בים.

אז עליתי על הרכבת חזרה לחיפה, הזזתי את הרכב ונסעתי לחוף הים בבת גלים. קניתי פלאפל ודיברתי איתה ליד הים. זרקתי אבנים לים. 

אמא שלי לא אהבה להגיע לבית הקברות ובאזכרות של אבא שלי, אליהן אני הייתי מגיעה כל שנה, היא היתה נשארת בבית האבות. גם האחים שלי מעדיפים שלא לעלות לקבר. בפברואר עליתי לבקר את אבא ומסרתי ד"ש לאמא. זה היה יום מאוד משמעותי בשבילי, אבל עם אמא זה לא עבד. 

אני מתגעגעת אליה מאוד. 

אין מצווה לעלות לקבר ביום השנה, אבל זה מנהג יהודי. אני חושבת שאזכרות חשובות למי שנשאר. יום בו אפשר להתחבר לאדם האהוב שאינו כאן ולזכור כמה משמעותי הוא היה בחיים שלנו. 

היום נתתי לקוסמטיקאית להוריד לי תבלול מהעין, אותו אחד שאמא שלי תמיד ביקשה ממני שאוריד ופחדתי. רופאת העור אמרה שלא כדאי להשאיר ושאוריד, ואני לא סומכת על כירורגים שיעשו את זה בצורה נקיה. ואז עשינו את זה וחשבתי שאמא שלי היתה מרוצה מזה. 

אתמול בלילה זוהר באה להגיד לי לילה טוב, כשקראתי ספר במיטה, וזה הזכיר לי את כל הפעמים בהן אני באתי למיטה של אמא שלי להגיד לה לילה טוב והיא היתה קוראת ספר, עם זוג המשקפיים שלה. גם לי יש משקפיים עכשיו.

זאת תקופה שכזאת בה אני חושבת עליה יותר. היא לא היתה אוהבת את מה שקורה כאן עכשיו. היא היתה מתקשרת אלי להזהיר אותי לו לצאת מהבית בימי שיבוש לאומיים. אבל השיבוש לא קורה בדרכים הידועות בהן אני באה. 

אלו הדברים הקטנים, שיר שאני שומעת, או תבלול שאני מסירה, או זוהר שבאה להגיד לי לילה טוב, שמזכירים לי כמה אמא שלי חסרה לי. אין תחליף לאהבה הנרגנת שלה אלי. פשוט אין, זה יחיד במינו ולעולם.

המשמעות של כל זה. (מהסרט - הכל, בכל מקום, כל הזמן).

 תמיד חשבתי שזה לא ממש הוגן, כל הקיום האנושי הזה. ניסיתי למצוא תשובות במדע, אבל כל תגלית רק הקטינה עוד יותר את הקיום האנושי והמשמעות שלו, כמו שנאמר בצורה ממש יפה וקולעת בסרט "הכל, בכל מקום, כל הזמן." אהבתי מאוד גם את הדרך בה בחנו את העניין בסרט הזה. את זה שהגדולה של הגיבורה היתה שהיא לא מיצתה שום הזדמנות שהיתה לה לממש את הפוטנציאל שהיה לה והיא הגירסה הכי גרועה של עצמה בכל תחום, לכן מכאן אפשר רק להשתפר. הסרט הוא על הרבה דברים, וזה אחד מהם. 

לגיבורה של הסרט היה פוטנציאל להיות זמרת, לוחמת קונג פו, מדענית מבריקה ולעשות שם עולמי. אנחנו יודעים את זה בוודאות, כי המקבילות שלה ביקומים האחרים עשו את זה. אבל ביקום שלנו היא בעלת מכבסה, בבעיה עם מס הכנסה, לא מעריכה את בעלה, שמיואש ממנה, ולא מקבלת את הבת שלה. כך מתחיל הסרט, וממשיך בצורה מפתיעה, מצחיקה ונוגעת ללב. מצאתי את המשפטים המאוד יפים האלו שמתארים את המהות של הסרט:

Everything Everywhere All At Once is very thoughtful in its treatment of nihilism and depression, and it never gives an explicit answer to the problem of meaninglessness in an infinite universe. Instead, Everything Everywhere All At Once's meaning reveals itself to be a prolonged argument that, perhaps, the only meaning to be found in life is the people in it, and so the solution is to be present every moment possible.

כאן: https://screenrant.com/everything-everywhere-all-at-once-real-meaning-explained/ 

במילים שלי: 

הסרט מתייחס לניהיליזם ודיכאון בצורה מלאת מחשבה, ובעצם לא נותן תשובה מפורשת לבעיה של חוסר משמעות הקיום ביקום אינסופי. במקום זה, משמעות הסרט היא טיעון ממושך, שהמשמעות היחידה לחיים שאפשר למצוא בעולם, היא האנשים שנמצאים בו, ולכן הפתרון הוא להיות נוכח בכל רגע אפשרי.

זה כל כך נכון.

אתמול יצאנו לארוחת ערב במסעדה לחגוג את יום ההולדת ה-59 של ממיע. חייבת להודות, שכולנו שכחנו מיום ההולדת. בבוקר הוא מיהר לעשות טסט לאוטו שלי. כשהוא חזר הוא ישב לבדוק מחירים של מכוניות חשמליות. באיזה שהוא שלב הוא אמר לנו שקיבל הרבה ברכות ליום ההולדת וכולנו נחרדנו לגלות ששכחנו. הוא קיבל המון ברכות מתלמידים, מורים ומורות שמלמדים איתו, ובני משפחה אחרים. רציתי לראות איתו את הסרט "הכל, בכל מקום, כל הזמן, אבל כבר לא היה את זה ביס או בנטפליקס, אז ראינו את טופגאן החדש. לא ממש הסיגנון שלו... במסעדה היה ממש כיף. ממש. שגיא הצחיק את כולנו, הוא יודע להיות משוגע ומצחיק בצורה מקורית במיוחד. באיזה שהוא שלב הוא הראה לנו את השיר "כלב ים" וכולנו נפלנו מצחוק.  צילמתי אותם שרים את זה. היום ראינו את הסרט "שיר הים" והוא יצא לרוץ. זוהר עשתה לו עוגת מוס מוקה ועכשיו נצייר לו ברכות ונחגוג לו את יום ההולדת. 

האנשים שנמצאים פה, ולהיות נוכחת בכל רגע אפשרי.

שבוע טוב שיהיה!

נוסטלגיה זה טוב? סוף סמסטר.

נוסטלגיה היא מונח שטבע רופא שוויצרי בשם יוהנס הופר במאה ה17. המונח תיאר במקור את תשוקת החיילים השוויצריים לחזור לביתם בעודם נלחמים. המילה עצמה מקורה בשתי מילים יווניות: נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב). המילה העברית לנוסטלגיה היא 'רפקת', מלשון התרפקות על העבר שהיה ואבד. (כל הציטוטים מ - ד"ר דני דרבי, https://www.cognetica.co.il/nostalgia/)

לפעמים מתכווץ לי הלב כשאני שומעת מישהי אומרת שהיא פוגשת את אמא שלה, או עושה דברים עם ההורים שלה. אני מתגעגעת, והגעגוע לא חולף עם הזמן.

היום ראיתי סרט חמוד של נטפליקס, "מותר לאהוב". על ילדה שאוהבת ילדה שאוהבת ילד שאוהב. זה הזכיר לי את גיל 17, ממש את החוויה של הגיל. את הקסם, שברון הלב, את התחושה שהכל פתוח ולא ידוע והרבה לא מובן. יש משהו מקסים בגיל הזה.

נוסטלגיה נחשבת ל"מרירה מתוקה"- מתוקה כי היא מאפשרת לנו לחיות מחדש רגעים טובים מהעבר, מרירה כי היא מזכירה לנו כל פעם מחדש שאותם רגעים לעולם לא ישובו.

הקטנה שלי עברה טסט השבוע והגדול עבר תיאוריה. שמחה גדולה אצל כולנו. אתמול היה הכינוס המחלקתי השנתי שלנו, פעם ראשונה בתור ראש חוג וזה היה מיוחד. ביקשתי מהקטנה שתשיר את השיר של אבבא, תודה על המוסיקה, במילים שכתבתי עם מצגת של כל הצוות של החוג שאני כל כך מודה לו. זה היה מרגש כל כך. ביקשתי מחבורת סטודנטים שבחרתי בקפידה להכין תוכנית הפעלה חברתית וזה היה פשוט מושלם. הם שלחו חידון שדרש שסטודנטים ישאלו סטודנטים שהם לא מכירים שאלות כדי למצוא מכנים משותפים - ולהפתעתי הגמורה סטודנטים באמת מילאו את החידון! הם רקדו בהפסקות ועשו קהוט מאתגר בסוף עם משחקי פנטומימה והיו פשוט מעולים! גם ההרצאות והפוסטרים היו מצויינים. זה היה יום מיוחד. סיום נהדר לסמסטסר ולרבעון הראשון שלי כראש חוג.

בעבר נהוג היה לחשוב שנוסטלגיה עלולה לפגוע באנשים שחווים אותה תדיר, מכיוון שהם לא נוכחים בהווה ובעצם משתמשים בעבר כמעין בריחה מהתמודדות עם הקונפליקטים העכשוויים שלהם.

כשאני מסתכלת על האלבום המודפס של 2011 אני מרגישה רגשות מעורבים. עשינו כל כך הרבה דברים ממש מגניבים - היה לנו מנוי בדיסנילנד שהיתה פחות משעתיים נסיעה מהבית, עשינו קמפינג ביערות של קליפורניה, סופי שבוע בחוף של ניו ביץ', מסיבות יום הולדת בבריכה הקפואה מתחת לבית, המון חברים לילדים ולנו, הורים של החברים של הילדים שממש נקשרנו אליהם, חברים קרובים במעבדה, והיינו צעירים ובתנועה. אני מאוד שמחה שעשינו את זה, אבל זה מרגיש לי רחוק, לא נגיש בחוויה.

בשנים האחרונות, לעומת זאת, יותר ויותר מחקרים הראו שלנוסטלגיה יש גם יתרונות רבים על אלו שחווים אותה. בין היתר, נוסטלגיה מהווה גורם מייצב עבורנו, היא עוזרת לנו לחוות את עצמנו כבעלי עבר, הווה ועתיד רציפים וקוהרנטיים. באחד מהמחקרים הללו הוצגו נותנים שהראו שזיכרונות נוסטלגיים רבים נוגעים למערכות יחסים משמעותיות עם אנשים אחרים. זיכרונות כאלו יכולים לתרום ולנחם את האדם בזמני משבר וקושי.

חופשת סמסטר התחילה. לא בדיוק חופש כי אני צריכה לטפל בהרבה דברים לקראת הסמסטר השני, לקראת ההרצאות שלי בפברואר, לקראת גרנטים שאני רוצה לכתוב, הנחיה, מאמר לפרסם. אבל יש רוגע. הסמסטר הראשון שלי בתור ראש חוג עבר בשלום ואפילו בהצלחה. התפקיד מתאים למי שאני. סטודנטית שלי הראתה לי משהו שהיה כתוב על סוג האישיות שלי:

These qualities combine to create individuals who are able to inspire and invigorate others, who people actually want to be their leaders, and this in turn helps Commanders to accomplish their often ambitious goals that could never be finished alone.

 
זה נתקע לי בראש. תמיד עבדתי לבד, עד שהקמתי את המעבדה שלי ולמדתי לעבוד עם עוד אנשים. עבדתי לבד כי רציתי שדברים יהיו בדיוק כמו שאני רוצה. מאז שהקמתי את המעבדה למדתי לעבוד עם אנשים ואחד השיעורים הכי חשובים היה שאם אני נותנת לסטודנטים ולחוקרים שאני עובדת איתם מקום להביע את עצמם, וחופש להגשים את עצמם, הם מביאים אותי למקומות שיכולתי רק לחלום עליהם כשעבדתי לבד. זה עוד יותר נכון ברמה של החוג. הכינוס היה כל כך טוב כי מצאתי את האנשים שיעשו אותו מדהים ונתתי להם חופש לעשות מה שהם ראו לנכון. החלום נעשה הרבה יותר גדול כשהוא משתלב בדימיון והיצירתיות של אנשים אחרים.

11 שנים אחרי

 עכשיו סיימתי להכין את האלבום האחרון מארה"ב ושלחתי את ההזמנה ללופה. התחלתי לעבוד על האלבומים בסוף הקיץ, ממש לפני החזרה ללימודים וסיימתי עכשיו. שבע שנים וחודשיים נארזו בחמישה אלבומים במשך ארבעה חודשים. האחרון לקח הכי הרבה זמן כי היה לי עצוב לסיים אותו. במיוחד החודש האחרון. הסתכלתי בתמונה של השולחן שלי בעבודה, עם המחשב והתמונות של ממיע והילדים, וזכרתי שזה היה השולחן בו חשבתי, תיכננתי, דיברתי, חלמתי, שיחקתי בצמחים נגד זומבים (כי תמיד היה משחק כלשהו ששיחקתי וזה היה המשחק אז), וזה נראה לי כמו חיים אחרים. גילגול קודם. גם הבנץ' בו עשיתי אינסוף ניסויים נראה לי בנץ' של מישהי אחרת. רק התמונות של האנשים, של החברים של הילדים שההורים שלהם הפכו לחברים שלנו, החברה הכי טובה שלי שם ששנים לא דיברתי איתה, התמונות האלו עשו לי קווץ' בלב. עם החברים שלי מהעבודה, החברות, ליתר דיוק, שמרתי על קשר ואנחנו נפגשים בכנס של הקיפודים פעם בשנה וחצי. אבל את החברים מהחיים שלנו, אלו שהילדים שלהם ישנו אצלנו והילדים שלנו ישנו אצלם, איתם דווקא לא שמרתי על קשר. נכון, יש תמונות בפייסבוק ואני רואה אותם מדי פעם, אבל שנים שלא דיברנו, ועבר כל כך הרבה זמן שזה נראה כמו חלום רחוק כמעט.

סוף השבוע הזה היה סוף השבוע הראשון מאז תחילת הסמסטר בו לא הייתי צריכה לקרוא לעומק שני מאמרים קשים לקורס שאני מלמדת. נשארו רק שבועיים לסוף הסמסטר, ואת המאמר שיוצג השבוע קראתי כבר לפני שבוע ובשבוע שאחריו אנחנו מקיימים את הכינוס השנתי של החוג שלנו, אז לא יהיה שיעור. גם לא היו שריפות נוראיות לכבות, או משהו לדאוג בגללו, אז פשוט חשבתי על דברים לא דחופים אבל חשובים. כמו איך להעריך עבודות עכשיו כשיש תוכנה של אינטיליגנציה מלאכותית שעונה בצורה מצויינת על כל שאלה? או איך אני עוזרת לחוקרת שלנו לקבל את המעבדה שהבטיחו לה ולא מקיימים כבר ארבע שנים? 

רצתי והלכתי, גיליתי שהשמנתי בשני קילו בימים האחרונים (וזה לא הפתיע אותי בכלל), שיחקתי עם הבן ביום הקהילה של פוקימון גו, ונחתי מנטלית. קוליגה וחברה שלי אמרה שכדאי שאשאר בתפקיד את מלא חמש השנים כי בשנה הראשונה אני רק אלמד את התפקיד ואז כשאדע אותו טוב עדיף שאמשיך. אני חושבת שלמדתי אותו דווקא מהר מאוד וכבר עכשיו אני עושה אותו לא רע, כך שאחרי שלוש שנים בהחלט יתכן שאוכל להעביר אותו הלאה. 

הקטע בלהסתכל על עצמי של 2011 הוא להזכר איך זה היה לפני. לפני שהקמתי מעבדה משלי. לפני שהנחיתי סטודנטים שסיימו בהצטיינות ופירסמו מאמר טובים. לפני שהייתי ראש חוג. לפני שהילדים שלי גדלו להיות האנשים יוצאי הדופן שהם היום. כשלא ידעתי מה יהיה ולאן אגיע ומה אעשה. כשנפרדתי מהחיים שכל כך אהבתי ללכת בדרכים הלא ידועות. יש משהו נורא יפה בחיים האלה, יפה ונורא: השינויים הגדולים, הקפיצות לעולם לא ידוע רק על בסיס האמונה והרצון להגיע יותר רחוק למקום לא מוכר. אני כל כך שמחה וגאה בדרך שעשיתי. היש מאין שבניתי עם האנשים שלי, בעבודה וגם בבית. היה טוב וטוב שהיה, אמי היקרה היתה אומרת. ועוד יותר טוב שהווה. 

שבוע טוב!

99% אפוי

חנוכה שמח! אתמול היינו בסיור חנוכיות מחמם לבבות בצפת. ליאור קיבל עששית שמאוד שמח עליה, והמדריך שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים על צפת. בסופו של הסיור היינו במופע כלייזמר מדהים, שממש חימם את הלב. חנוכה היא חג אורות מושלם. כמעט כמו כריסמס. ;-)

אני מנסה לעשות דברים קצת אחרת, כי הדרכים הידועות בן באתי, שורשים עמוקים בזמן, נראות לי אחרת מכאן.

אני תמיד מנסה להיות מושלמת. כלומר, יעילה, אחראית, בזמן, לשים לב לכל פרט ולכל נקודה. אבל זאת טקטיקה קצת מחורבנת, אם יורשה לי להעיד על עצמי. אי אפשר להיות מושלמים, תמיד יש טעויות, תמיד יש משהו קטן שנשכח, ולפעמים משהו גדול. המאמץ העצום שאני משקיעה לתפוס את כל הכדורים שנמצאים באויר, ממש מעייף אותי והופך אותי לעצבנית, נרגנת ומתוסכלת. פוגם בהנאה. 

היום הייתי צריכה להכין קורות חיים בנוסח מתאים לשני גרנטים שונים. באחד מהם היה מקום להתנצלויות על חוסר יעילות זמנית. למשל - הייתי בחופשת לידה ולא יכולתי להיות יעילה בחודשים האלו, או - אני דור ראשון באקדמיה, אף אחד לא הסביר לי איך זה עובד והייתי צריכה להבין הכל בעצמי. הייתי בארבע חופשות לידה ואני דור ראשון באקדמיה, תהיתי אם זה באמת מה שמסביר את האיטיות בה הגעתי למקום בו אני נמצאת, או זה ששיניתי כיוון בצורה מהותית כמה פעמים בקריירה שלי והתחלתי מחדש. לא היה סעיף "מתחילה מחדש סידרתית". אולי היה צריך סעיף כזה.

אני מנסה להבין מה הCORE שלי. מה הליבה שלי, בעיברית. מה הדבר שאם אני לא עושה אותו יותר מדי זמן אני משתגעת. שמתי לב שהיום החופשי שלי, זה שבו אני לא קובעת פגישות, חיוני לבריאות הנפשית שלי. ביום הזה אני מנסה לעשות מדע. לכתוב גרנטים ומאמרים, לקרוא. היום זה לא הסתייע כי הייתי צריכה לעזור לסטודנטית עם מאמר שהיא רוצה להרצות עליו מחר. ואז הייתי צריכה לכתוב את שני קורות החיים האלו שלי, בנוסחים שונים. ולענות לעשרות מיילים, כולם דחופים וחשובים מאוד בעיני עצמם. 

הדבר המיוחד בשבילי במדע, הוא לנסות לענות על שאלות ולספר סיפור שמאמינים בו. לקרוא, לחשוב, לכתוב. לאסוף את החתיכות של הפאזל ולנסות לסדר אותן ולראות את התמונה. זה דורש ריכוז עמוק ולכן את הימים המרוכזים האלו. זה להתחבר לאייווה, כמו באווטר. 

דרך אגב נהניתי מאוד משלושת השעות של האווטר החדש, אבל זה הפך לסרט ילדים מהנה, ביחס לסאגה הכואבת והכבדה של הסרט הראשון. 

אז בעודי מנסחת את קורות החיים שלי לגרנט היה כתוב שם - רשימת מאמרים שקשורים לנושא והתפרסמו ורשימת עבודות שעוד לא עברו רוויו והתפרסמו. אז בהחלטה של רגע (אחרי ארבע שנות עבודה קשות) החלטתי להעלות את המאמר הגדול שאנחנו עובדים עליו (כבר ארבע שנים) לארכיב ציבורי, ובהחלטה של חצי רגע לאחר מכן, כבר שלחתי את המאמר לעיתון. יש תמונה במאמר שאינה גמורה לגמרי. היא בחומר הנלווה ולא בגוף המאמר, ודורשת עוד כימות. יש לנו את המדידות ודי ברור מה הן אומרות, אבל טכנית, עוד כימתנו את שלושת החזרות הביולוגיות לשלושת נקודות הזמן. מנהלת המעבדה שלי שביצעה את הניסויים עברה תאונה קלה ששלחה אותה הביתה לנוח. שלחתי את המאמר להערכה ראשונית, שניה לפני כריסמס, כי ממילא לא יקרה יותר מדי בשבוע הקרוב ואני מעדיפה שהמאמר יהיה בידיים שלהם במקום להעלות אבק אצלנו. אז הוא 99% אפוי ולא 100% אבל אני מעדיפה לשלוח אותו ולהמשיך באפיה תוך כדי, מאשר לשרוף אותו מרוב רצון למושלמות. 

ירצו, נכמת ונשלח מחדש, לא ירצו, הרווחנו את הזמן של הציפיה להחלטה הראשונית שלהם, אין ממש מה להפסיד. 

הצלחתי לגייס לכינוס המחלקתי שלנו יותר כסף מכמה שהכינוס עולה. את ההפרש נשקיע בפיצות לסמינרים שלנו ובפרסים יותר טובים לסטודנטים הזוכים בפוסטר ובהרצאה המצטיינים. לא האמנתי שיתנו לנו כל כך הרבה כסף. אני כנראה יותר משכנעת ממה שאני חושבת, או שאנחנו יותר מלהיבים ממה שאני מרשה לעצמי לדמיין. 

בכל מקרה - חנוכה שמח לכולם! זה כזה חג קסום ומואר החנוכה הזה. החג האהוב על זוהר.

למה את צריכה את זה?

 למה אני צריכה דרמות מדומיינות כדי להרגיש? למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת כי אני מרגישה שאני חייבת? כמו ללכת למפגש עם חברים ותיקים שאני לא באמת יכולה להביע בו את מה שמעסיק אותי. אנחנו קבוצת אנשים שפעם היתה קרובה, אבל מאז התחתנו, עשינו ילדים, חיינו, ועכשיו אנחנו לא באמת מחוברים ריגשית, לא אחד לשני ואולי אפילו לא לעצמנו. אין שם אותנטיות. 

קשה לי למצוא את האותנטיות אפילו מול עצמי. לכל רגש יש חבית של רגשות שהוא יושב עליה, שלא רואים מבחוץ. קשה לי להגיע לרגשות האלו לבד. רק ששואלים אותי שאלות ספיציפיות, כמו - למה את צריכה את זה? אני מתחילה לחשוב באמת על החבית שלמטה. 

איך אפשר להשאר קרובים ולהרגיש אחד את השני כשהחיים לא מפסיקים לרגע, עם הזרם והדרישות היומיומיות שלהם? כשכל הצריך והחייב נדחפים ראשונים ולא משאירים מקום לשום דבר אחר כמעט. ואז ברגע של שקט, פתאום האין גדול וכמעט מפחיד. מה באמת אני רוצה לעשות בזמן שנשאר? 

בגיל 53 יש הרבה מאוד עבר, ויש עתיד, אבל ההווה, ההווה הוא הזמן של החיים עצמם. 

ימי שלישי הם ימים שאני שומרת נקיים מפגישות, נקיים מהעולם שבחוץ. אני מקדישה אותם לכתיבה, חשיבה וקריאה. לפעמים בבית לפעמים בסיפריה. השולחן שלי הולך ומתנקה ואני שואלת את עצמי - מה אני רוצה לשים על השולחן עכשיו? איזה שאלות אני רוצה לנסות לפתור?

בבית אני מסתכלת עלינו ורואה את הדבר המורכב הזה שהוא אהבה בת 24. אנחנו חלק בלתי נפרד אחד מהשני, לפעמים זה מונע מאיתנו לראות אותנו. קשה לי להיות רחוקה ממנו. הפסיכולוגית שלי אומרת שדווקא אם אדע להיות נפרדת בלי ריגשות אשמה או פחד, יהיה לי יותר קל להיות קרובה אליו כשאנחנו ביחד. אני לא מבינה את זה עד הסוף, אבל שמה את זה כאן. קשה להרגיש דברים שאנחנו רגילים אליהם, אבל אני רוצה להרגיש בלי הצורך בדרמות בראש.   

אתמול הייתי במשחק הכדורסל של הקטן. הוא שיחק רק ברבע מהמשחק, איבד כדור, נפל, החטיא. אבל אחר כך הוא היה גאה בעצמו וממש השתדלתי להיות גאה בו גם. זה לא פשוט לי להיות גאה בניסיונות, במיוחד כשהם כושלים. אני חושבת שאולי זה המפתח, או לפחות אחד מהם. להיות גאה בניסיונות. להרשות לעצמי להכשל, אפילו שאני אמורה כבר לדעת, להצליח, להיות האישה שיודעת. שיעורי בית לעצמי: להרשות לעצמי להתחיל מחדש ולהחטיא, ליפול ולאבד כדורים. 

אהבתי. :-)