יום שלישי, 20 ביולי 2021

לאמא שלי לא היה זמן

 זה לא שהיא מיהרה תמיד, אבל לא היה לה זמן ולא היתה לה סבלנות לדברים שדורשים מאמץ רב ולא בטוח שישאו פרי. היא העבירה את חוסר הסבלנות והבטחון האלו אלי, גם בגנים וגם בחינוך. ודווקא עכשיו, כשהיא לא איתי פיסית, אני מוצאת את עצמי נאבקת בגישה הזאת. לא ממש נאבקת, מתעמתת אולי. באנגלית זה - STRUGLE. 

בתור התחלה - אני כבר לא מסוגלת לתקתק דברים כמו פעם. לא מדברת על החלטות מהירות בקשר לסטודנטים או מכתבי המלצה או שיפוט מאמרים. שם אני עדיין די מהירה. אני מדברת על כתיבת מאמרים, גרנטים, סקירות. משהו השתנה אצלי, אני הרבה יותר כבדה. כמו פיל. פעם היו לי רעיונות גדולים ורק חיכיתי לכתוב עליהם מאמר. בתחילת המעבר שלי לביולוגיה, עוד לפני שכתבתי מאמר אחד שלי, כתבתי חמש סקירות, וזה היה קליל. היו לי המון רעיונות לגבי מערכת שלא ממש הכרתי לעומק. הסקירה השניה שכתבתי היא המאמר הכי מצוטט שלי עד היום. גם בגלל התוכן, גם בגלל העיתון. כשבאים לתחום חדש באים עם אינטואיציות אחרות וראיה אחרת. אחר כך מכירים והראיה משתנה ואז נתפסים לתוך הפרטים וההבנה שלהם והחיבור שלהם ביחד, וקצת יותר קשה להיות קליל. הסקירה האחרונה שכתבתי היתה ב-2018 והיא סיכמה את המאמרים הראשונים שהוצאנו מהמעבדה. היא לא זכתה ליותר מדי התעניינות או ציטוטים. אני מחבבת אותה אבל לא הרבה יותר מזה.

עכשיו הוזמנתי לכתוב שתי סקירות. האחת ממש על הדבר שהוא לב המחקר במעבדה והשניה על נושא שהיה לב המחקר אבל טיפה זזנו ממנו בהסתכלות. ואני קצת מתקשה בכתיבה. את השניה בכלל לא התחלתי כי הדדליין הוא בסוף השנה. את הראשונה התחלתי וקצת נתקעתי. 

כשאני חושבת על הדברים שאני עושה, כמעט הכל מרגיש לי כמו עבודות שירות, כולל הסקירה הזאת, גיוס סטודנטים וכל וועדות ההוראה שאני חלק מהן. בשביל מי בשביל מה? אמא שלי היתה שואלת. מה יצא מכל המאמץ הזה? אבל היא הכי שמחה בעולם כשהפכתי לפרופסור, כך שיש דברים שכן היו שווים את המאמץ שלי בעיניה. 

פעם היה לי צורך הרבה יותר חזק להביע את עצמי, לחדד את הרעיונות שלי ולהסביר את מה שאני יודעת. 

אתמול יצאתי להליכה לעת ערב, כדי לזקק את המחשבות ופשוט כדי ללכת. באחד הבתים ראיתי שרשרת אורות מנצנצת שהזכירה לי אורות של כריסמס מארצות הברית. פתאום דימיינתי מסיבת קיץ כזאת, עם חברים ומשפחה ואורות מנצנצים, ואז נזכרתי שאין לי כח לארח ושאני מרגישה חוסר שקט באירועים מרובי אנשים. חוץ מהאנשים שלי בעצם. כשהיינו בתל אביב, אחותי ואחותו של ממיע באו לבקר אותנו והלכנו ביחד לים. סיפרתי לאחותי על חוסר השקט והעצב והיא היתה כל כך חמודה ומבינה. זה היה ערב מושלם. לא מושלם בעצם, אלא ממש טוב. טוב זה יותר ממושלם, כי טוב זה אמיתי. 

אז אולי אפשר להתחיל בקטן. באנשים שהם הכי בית בשבילי. כי משהו אצלי הוא לא כמו תמול שלשום, כמו שהילדים אומרים: BROKEN. הם אומרים את זה גם על דברים ממש טובים שהם אפילו טובים מדי. זה הופך את המילה למצחיקה כמעט, אפילו שהיא לא. אני הכי שמחה כשאני עם המשפחה שלי, האנשים שאני יכולה להיות BROKEN לידם, וזה יהיה לגמרי בסדר. כי שום דבר טוב הוא לא לגמרי שלם ממילא. למזלי המשפחה שלי כוללת גם את מנהלת המעבדה שלי והסטודנטים, אז גם במעבדה אני בבית. אני גם נורא אוהבת את משתפי הפעולה שלנו שהם לא רק מדענים טובים אלא גם אנשים מקסימים. התחלה לא רעה. ולא חייבים להנות מכל דבר. אולי ההנאה תחזור בהמשך, אני מקווה.  

יום שבת, 26 ביוני 2021

לאבל אין תאריך תפוגה

 אני מתגעגעת לאמא. מתגעגעת לזה שהיתה לי אמא להתקשר אליה כל בוקר, לנסוע אליה, להעלב ממנה, לכעוס עליה, לאהוב אותה. נקודת יחוס של אמא שלי. 

עדה כתבה בתגובות לפוסט קודם שבאהבה הורית יש משהו מגונן שאין באף אהבה אחרת. ממיע אומר שזה קצת יותר מורכב מזה, אבל אני חושבת שזאת התחלה טובה לתאר את מה שאיבדתי. 

אפילו שהיתה חולה, צמודה למיטה וכאובה, היא היתה אמא שלי. והיה בה כוח עצום. חיות גדולה. המוות לא מתאים לה בכלל. ההעדרות שלה מעציבה אותי מאוד, וכשאני עצובה אני רואה דברים בצורה יותר שיפוטית. במיוחד את עצמי, ואז כשלונות ואכזבות קטנים מתעצמים. כך היה אחרי שאבא נפטר וכך אחרי שאמא. 

הסתכלתי בסרט של ירדן, שהעליתי בפוסט הקודם המון פעמים. הוא נפלא בעיני ומתאר את מי שהייתי שנים, אבל אני לא בטוחה שאני עדיין כזאת. אני פחות כעוסה, אבל גם פחות נמרצת. יותר מודעת למחיר ופחות נחושה להעפיל על עוד הר. בזמן האחרון אני מרגישה שאני יושבת על ההר שלי וחושבת, איך לעזור לסטודנטים שלי להמשיך לטפס, כשאני נשארת בבסיס הבית. איך להשיג להם כסף, איך לכוון אותם, איך לעזור להם להצליח. חווית הליווי שונה מחווית הטיפוס עצמה.  

אני קוראת פוסטים שכתבתי בישראבלוג, שנה אחרי שאבא נפטר. הייתי כל כך עצובה. היה לי כל כך קשה, אבל תמיד היו דברים קטנים ששימחו אותי. הילדים היו תמיד אושר גדול. אז, לצערי, הקשר עם ממיע היה יותר נפיץ, אבל תמיד אהבנו אחד את השני, פשוט היה יותר קשה להשען. אהבתי את החיים שלנו שם, אבל אני כל כך שמחה שחזרנו לארץ. כל כך שמחה שאנחנו כאן. בבית הזה, באוניברסיטה הזאת. כי למרות הנוחות שיש באמריקה, למרות הקלות והמרחב, למרות המצוינות הבלתי נתפסת של קלטק - זה אף פעם לא היה הבית שלי. 

עכשיו קראתי דברים שכתבתי ב2016, 2017, 2019 וראיתי שהייתי מאוד שמחה. היה לי טוב על הלב, אהבתי מאוד את מה שעשינו במעבדה,  זאת היתה קפיצה בכל כך הרבה כיוונים, קיבלתי הרבה חיזוקים מבחוץ - שנים טובות. זה לא שהיה קל, אבל היה קשה וטוב. גם בבית דברים התחילו להסתדר ולהפוך ליותר הרמוניים, הרבה בזכות האימון. אפילו ב-2020, עם הקורונה ועם המחלה של אמא שלי הייתי עדיין בסדר. זה מעודד אותי כי זה אומר שאין משהו לא תקין מהותית בחיים שלי, זה רק העצב הגדול על אמא שצובע הכל באפור.

דיברתי על הטיפוס והלווי עם ירדן והיא ציירה סטודנט מטפס על הר ואותי גדולה עוזרת לו מלמעלה עם האבן. אהבתי את זה מאוד ואז היא אמרה שהיא רצתה לצייר את זה בזום אווט ולהראות שגם עדיין מטפסת, פשוט ההר גדול יותר. זה כנראה נכון, וכנראה הכובד שאני מרגישה בלב, האבן הפנימית שלי, היא הגעגועים לאמא. היא היתה שם 52 שנים כמעט, וקשה לי לקבל את זה שהיא עכשיו רק בלב שלי. 



אני מאחלת לעצמי להיות קצת יותר שמחה. זה הכל.


שבוע טוב שיהיה!

יום ראשון, 20 ביוני 2021

The story of my life

 כמו שסופר בצורה הכי מקסימה שאפשר על ידי ירדן המוכשרת במסגרת התרגיל הסופי בקורס אנימציה בבצלאל:

כאן.

בבקשה לצפות עם קול ולהמשיך לראות אחרי המסך השחור.

זאת הבת שלי. 

יום רביעי, 16 ביוני 2021

אני כזאת דראג קווין.

 כן, כן, דראג קווין, לא דרמה קווין. 

אתמול ראיתי בנטפליקס את "דנסינג קווינס". סרט שוודי על אבל, אובדן, אומנות משמחת מול אומנות עמוקה, דראג קווינס מול מחול מודרני. בשבדית, אגב. בכיתי, צחקתי והתחברתי מהמון כיוונים. 

היו דברים שהפריעו וצרמו לי והיה אפשר להדק, אבל לפעמים סרט עושה את העבודה בגלל שהוא בדיוק מה שאני צריכה באותו רגע ולא דווקא בגלל שהוא מושלם. (כלומר: אני לא מבטיחה שאתם תאהבו אותו אם תראו).

הגיבורה הצעירה איבדה את אמא שלה לפני שנה וחצי וסבתא שלה דוחפת אותה ללכת למבחן ללהקת ריקוד בינלאומית. הגיבורה, דילן, הולכת למבחן ומגלה שהוא היה לפני חודש, אבל נשארת לנקות מועדון של דראג קווינס ואז משתלבת שם בהופעה. זה כל מה שאני אספר כי אולי בכל זאת תרצו לראות.

מאוד התחברתי לאבל, לצער ולגעגועים לאמא. אמא שלי לא היתה רוקדת איתי ולא היתה הכי טובה בעולם, כמו שדילן מספרת על אמא שלה, אבל היא היתה האמא הכי שלי בעולם. היחידה שלי והמיוחדת. כשאני שומעת אנשים מדברים על ההורים שלהם, על אמא ואבא שלהם, נצבט לי הלב. זה לא משהו שאפשר לדמיין איך הוא מרגיש לפני שהוא קורה, לאבד הורה. אני מתגעגעת לאמא שלי וחושבת עליה כל יום. מה לא הייתי נותנת לנסוע אליה שעתיים כדי שתצעק עלי, כמו פעם. אני צוחקת כשאני כותבת את זה, כי היא צעקה עלי, אבל היה גם הרבה צחוק והיתה שם המון אהבה, שאין לה תחליף כי יש והיתה ותהיה לי רק אמא אחת. ובעצם היא היתה האמא הכי טובה בעולם, שלי.

אני כל כך שמחה על זה שהתעקשתי לנסוע אליה וללוות אותה לכימותירפיה. אני שמחה על כל ביקור שעשיתי אצלה, לבד ועם המשפחה. אני חושבת שמזל שהיה לי את הזמן הזה להפרד ממנה ולהיות איתה, כי אחרת באמת הייתי מצטערת. 

התחברתי בצורה מפתיעה למלכות הדראג. הם נראים אנשים רגילים לגמרי, אפורים ומטושטשים בחיים היומיומיים. הכי התחברתי למלכת הדראג הזקנה - גבר שמנמן ומזדקן, שהחבר שלו מת והוא מאוד מתגעגע אליו. הוא כוכב ההצגה, וכולם רוקדים סביבו והוא כולו זוהר כשהוא מאופר ולבוש בשמלה אדומה, אבל כשהוא מוריד את האיפור ולובש בגדים רגילים הוא נראה בדיוק כמו שאני מרגישה הרבה פעמים בזמן האחרון - כבוי ורק מנסה לעבור את היום בשלום. 

כשאני מרצה אני לפעמים קצת דראג קווין כזאת - בלי איפור, אבל עם מילים וסיפור מרתק ומלהיב. אני טווה את החוטים היטב, מתחילת ההרצאה ומרתקת את השומעים. אמרו לי כבר שההרצאה שלי היא הכי טובה ששמעו בנושא שלי, הכי טובה בכנס, הכי טובה. אני יכולה להיות דיוה של מדע. אבל לפעמים, אני באה כדי ללמוד, ואז אני חולקת את הקשיים ומראה איך המדע שלנו נראה ביום-יום, בלי האיפור, כשאנחנו לא מבינים מה עומד מאחורי מה שמצאנו. אלו ההרצאות שקשה לי להעביר וקשה לי להתאושש מהן. כי בסופה של ההרצאה אני מקבלת את מה שרציתי - את השיעור. את הפידבק שמראה לי איפה יש חורים ואיפה אנחנו הולכים בכיון הלא נכון ואיפה אולי כדאי לחפש. כמו מחול מודרני. לא FEEL GOOD TALK.

 העברתי הרצאה כזאת לפני שבוע, מלמדת. והבנתי שמשהו שאנחנו עובדים עליו כבר כמה שנים וחשבתי והאמנתי שעובד בצורה מסויימת כנראה לא עובד כמו שחשבתי, ואנחנו עדיין לא מבינים את המנגנון שמסביר את התופעות שאנחנו רואים. זה לימד אותי והעציב אותי ומאז אני לא מצליחה לקום. כמו אתי אנקרי בשיר מיליונים. נכון שזה גם סוף סמסטר והיו לי המון דוחות וועדות ומבחנים וכינוסים שונים ומשונים ועומס פשוט מייאש. אבל כל הדברים האחרים, שמסביב, לא מביאים לי אושר, סיפוק, יאוש וכאב, כמו המדע שאנחנו מנסים לעשות במעבדה. 

אתמול הייתי ממש עצובה אז סיפרתי לממיע והוא אמר: "עוד יומיים אני אחזור לחיים" (כי הוא נורא עמוס ועסוק במתן ציונים והערות לתלמידים שלו). אמרתי לו - "אני לא עצובה בגללך". אז הוא אמר: "אבל אני יכול לספוג את העצב." ממיס ממיע שלי. ואכן הרגשתי יותר טוב אחרי שישבנו ביחד, הוא ספג קצת מהעצב.

היום בבוקר כשחיכיתי שסניף דינמיקה יפתח כדי לשים שם את הטלפון שלי שמסרב להטען - הלכתי לים והוא היה כל כך יפה. המים שקופים ונקיים, כמו חופים בתמונות. מעט אנשים. עיר כחול ירוק. אהבתי להיות שם. חשבתי שאני בעצם יכולה לעשות את זה פעם בשבוע, לקפוץ לים בדרך לעבודה. זה לא בדרך בכלל, אבל זה ים.

מחר אני בת 52. אולי גם זה משפיע על העצבות. אבל לכתוב עוזר לי. אני כבר לא כזאת עצובה עכשיו. חוץ מזה שממיע יושב לידי ומחבק אותי וכל העצב נספג. :-) 

 


יום ראשון, 13 ביוני 2021

מזל טוב!

 אני לא מאמינה שזה הצליח. מאוד מאוד מרגש. השבעת הממשלה. סיבה לתיקווה.

בא לי לצאת לרחוב ולרקוד כמו פעם בימי העצמאות, כי קיבלנו את הדמוקרטיה בחזרה. אני בטוחה שזה יהיה קשה. אני בטוחה שזה יהיה נפיץ, אבל הם הצליחו להחליף את העריץ שהרגיש הוא מלך ישראל. איזה יופי.

הם מקבלים אדמה חרוכה, משבר כלכלי, משבר חברתי, אבל יש לי תחושה טובה בקשר אליהם.


שיהיה להם בהצלחה!

מזל טוב!

יום שבת, 22 במאי 2021

ראיתי שתי נערות הולכות ברחוב

 ופתאום התגעגעתי.

לפשטות הזאת של ללכת עם חברה ברחוב, בלי לדאוג לכל הדברים שאני צריכה לעשות. פשוט ללכת ולהיות שם, עם החברה, ועם הצחוק ועם הכאן ועכשיו. בלי רשימת TO DO שלא נגמרת לעולם, בלי ציפיות מעצמי, בלי דרישות של אחרים. החופש הזה, להיות במקום בו את נמצאת ואת לא רשימת תארים ותפקידים ואת לא חייבת שום דבר לאף אחד. 

שאת בת של ולא רק אמא של. למרות שאמא של זה המון וזה נהדר, אני מתגעגעת להיות בת של.

שזה בסדר לחשוב רק על עצמך לכמה רגעים. על מה שבא לך לעשות, ולא מה שאת חייבת לעשות. 

אתמול מהמרפסת ראיתי שלוש בנות רצות ברחוב וצוחקות. הטלפון של אחת מהן נפל והיא התחילה לצעוק: "הטלפון שלי מת!" בדרמטיות המתאימה. הטלפון שלה לא מת, כמובן. אבל היה מותר לה להעמיד פנים שכן. היא לא היתה חייבת להיות ריאלית ומציאותית. 

קצת נמאס לי להיות ריאלית ומציאותית ורצינית וחכמה.

פתאום אני מבינה למה התעקשתי להשתטות כשהייתי בתיכון ובצבא. כי זה נורא כבד להיות אני בפול גז. נורא כבד ורציני. 

בא לי להיות יותר קלה. בא לי לשחרר. 



(קומיקס שבו ירדן ציירה אותי מתוסכלת מהפסדי בפוקימון-גו דווקא. אפילו שם אני רצינית מדי.)

יום שבת, 17 באפריל 2021

לא יודעת מה אני מרגישה

 אני רוצה לכתוב כי זה עוזר לי וכי אני מתגעגעת אליכם. אבל שום קו של רעיון לא עולה בי. אני צריכה משהו לבנות סביבו פוסט. שלד. אז כנראה שהפוסט הזה יבנה מעצמו, שלבים שלבים. מקווה שנגיע למעלה. (בסוף נראה לי שחזרנו לנקודת הההתחלה). 

אתמול בערב, ראינו ביחד את הסרט SOUL של פיקסר. בסופו של דבר ממיע, ליאור וזוהר נרדמו וירדן ואני נותרנו לבדנו עד סיום הסרט. פחות אהבתי מ"הקול בראש" שבעיני הוא יצירת אומנות אמיתית, אבל היה בסרט משהו שהתחבר למחשבות שלי בזמן האחרון. 

אני כבר כמה זמן לא רצה, אבל אני מנסה ללכת מהר. אתמול הלכתי לבד לסיבוב עם הטלפון, וחשבתי. תמיד כשאני הולכת לבד אני נותנת למחשבות ולרגשות לעלות, לא מנסה לכוון או לשלוט. ככה אני יודעת מה קורה אצלי בפנים. הבנתי שמאז שאמא נפטרה לא ממש עשיתי את זה. הלכתי לבד, הלכתי עם הילדים, הלכתי עם ממיע, אבל לא בלבד בו אני נותנת למחשבות ולרגשות להציף ומתבוננת בהם. 

אתמול, כשהלכתי, ראיתי את העצב, את הגעגוע שאני פחות רואה בשיגרה היומיומית. כשאני הולכת לעבודה וחוזרת בערב למשפחה, אני בתוך העשיה, ואז העצב והגעגוע מורגשים בעיקר בנסיעה, כמו שמיכה שעוטפת את הלב. כשהלכתי, הבטתי בעצב, וחשבתי על אמא ואבא. חשבתי על הכעס של אמא במהלך המחלה. כשהייתי מתקשרת או באה ושואלת מה שלומה היא תמיד היתה עונה: "לא טוב". הכעס שירת אותה כל החיים כשנתקלה בדברים שרצתה לשנות, אבל בשנתיים האחרונות הכעס לא הועיל לה, לפחות בעיני. 

אמא היתה כח טבע, והיא לא יכלה להשלים עם משהו שהיא לא יכולה לשנות או להשפיע עליו. אני חושבת שהכימותרפיה נתנה לה תיקווה. כשהייתי הולכת איתה לטיפולים, למרות הקושי, היו בה ובי כח ותיקווה. אני זוכרת את הימים האלו כימים טובים. אחרי שהייתי מחזירה אותה מהטיפול היא היתה הולכת לנוח במיטה, ואני הייתי נשארת בסלון הדירה הקטנה, ממנו ראיתי את המיטה שלה, ועובדת על המחשב. נשארתי כדי לוודא שהיא בטוב אחרי הטיפול, אבל גם מאוד אהבתי את השעות האלו ביחד איתה, בהן שוב היינו מחוברות בקשר שאין דומה לו בין אמא לבת. 

ציער אותה כשהרופא אמר שאין טעם להמשיך בטיפולים. היא קיבלה את זה, אבל אני יודעת שזה ציער אותה וכנראה הגביר את הכעס לה. כשאנחנו עצובות אנחנו כועסות. כשאנחנו מפחדות, אנחנו כועסות. לפחות ככה הייתי תמיד וגם היא. ניסיתי להגיד לה, אמא, את עדיין כאן, ובחוץ השמש זורחת, והיופי של העולם. אבל במחברת שלה היא כתבה: 

העולם יפה

הגנים פורחים

והעצים צומחים

אבל כשאתה חושב שכל זה זמני

אז קשה להנות מזה

ולחשוב שהכל הבל

וזה מחזיר אותי לקוהלת ולסרט שראיתי אתמול. דף לפני זה היא כתבה:

מה אני רואה בתמונה

בתמונה אישה נושאת ילד. מחכים לה אומנם חיים די קשים. לגדל, ושיהיה בעיקר ילד בריא. אך במצבי אני רואה כמה טוב עשיתי שילדתי שלושה ילדים. היום הם מחזיקים אותי. אחת נושאת בכל הטלטולים שבמצבי. הכלה, מאחר והיא רופאה בכירה, מטפלת בחולי, ובזכותה רופא במחלקה האונקולוגית יצא לקבל אותי דחוף, לפני כולם, ולא הייתי צריכה לחכות חודש. והקטנה גדולה, שהיא דר לביולוגיה, צלצלה על הבוקר לשאול לשלומי ממרום עבודתה. ככה שעם הקושי יש נחת מהם. 

ואחרי זה: 

לי כידוע יש מחלה לא נעימה ולא נחמדה. אבל אני צוחקת מזה, לא יעזור. מי שכן בוכים זה הילדים. על הבוקר הם מצלצלים לשאול: "אמא, את בסדר?" אני חיה, מתפקדת, הולכת לכל חוג אפשרי, עושה הליכה. אז מה אני? חלשה או חזקה? צוחקת ובוכה. 

אני מתחילה לחשוב שאולי הקושי היה שלי. היא התמודדה עם המחלה באומץ ובכח, ובדרך המעשית אותה היא הכירה ובה הלכה כל חייה. אני רציתי לראות אותה שמחה. כמו שלה היה קשה עם הקושי שלי, לי היה קשה עם הקושי שלה. ואולי השיעור מזה שהקושי הוא חלק מהחיים וגם העצב, הכעס והפחד. ההתנגדות להם היא זאת שהופכת אותם לבלתי נסבלים. הם עצמם - הם שם, כמו השמחה, היצירה והתיקווה. 

הסרט SOUL דיבר על זה שהטעם בחיים הוא לא המטרה או היעוד, אלא החיים עצמם. לחיות אותם ולהעריך כל רגע בהם. אני חושבת שזה נכון. ומה שנוסף לי עכשיו הוא, שזה שעצוב, מפחיד ואפילו כואב, לא מפחית מהחיים ולא בהכרח עושה אותם פחות טובים או פחות מוערכים. לפעמים אפילו להיפך, אם אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים ולכאוב, החיים מצליחים להפיח בנו תיקווה ולראות את הדברים הקטנים, היהלומים, שיש בחיים שלנו.

שבוע טוב שיהיה, לוקחת את הילדים לI-JUMP.


לאמא שלי לא היה זמן

 זה לא שהיא מיהרה תמיד, אבל לא היה לה זמן ולא היתה לה סבלנות לדברים שדורשים מאמץ רב ולא בטוח שישאו פרי. היא העבירה את חוסר הסבלנות והבטחון ה...