יום שבת, 28 במאי 2022

בכנס

בבוקר של הכנס, אוסנת משתדלת להגיע לרכבת בזמן כדי להספיק להרצאות הראשונות, אבל עד שהיא מוצאת חניה, ועד שהיא מוצאת איך להגיע משם לרכבת, היא מפספסת את הרכבת ומבינה שתאחר. ברכבת היא נזכרת ששכחה את המטען של המחשב במעבדה, אז היא קוראת את המאמרים שרצתה לקרוא בדרך בטלפון. המאמרים לא מאוד מעניינים אותה, ולא מעלים בה רעיונות חדשים לפרשנות המאמר שהיא כותבת. היא בחלק של הדיון והיא צריכה משהו חדש, שירגש אותה, כדי שתוכל לרגש את הקוראים. גם במדע צריך לרגש ולחדש, והדרך היחידה לעשות את זה היא להתרגש ולהתחדש בעצמה.

אוסנת כמעט יורדת בתחנה הלא נכונה, אבל האנשים בקרון עוזרים לה להבין שזה לא המקום הנכון. כשהיא יורדת היא הולכת למקום בו התנהל הכנס בשנים קודמות ומגלה שהוא לא שם. לא רק שאחרה, היא גם לא יודעת איפה ההרצאות המחורבנות. היא מסתכלת באתר של הכנס ומוצאת את מספר הבניין וזה ממש קרוב. היא מתחילה ללכת בכיוון ורואה שלט קטנטן בשחור לבן, עם התמונה של המנחה שלה מהפוסט-דוקטורט וחץ לכיוון הביניין.

היא עוצרת להסתכל על התמונה והזכרונות עולים בה. השנים הראשונות במעבדה של דיויד היו נפלאות, שם היא הפכה להיות מדענית והמחקר הפך למרכז ההוויה שלה. הוא התלהב מהראיה ומהרוח החדשה שהיא הביאה למעבדה והציע לה לכתוב איתו סקירות סיפרות. הם כתבו ארבע מאמרי סקירה ביחד, אחד מהם, זה שכתבה רק שנה אחרי שהגיעה למעבדה, הוא הכי מצוטט שלה עד היום. אבל אז משהו השתנה. היא לא יודעת מה - אולי היא הרגיזה אותו בישירות, בעקשנות ובביקורתיות שלה, אולי היא התקדמה בניסויים לאט מדי. אולי לא היתה לזה סיבה, אבל הפירגון וההתלהבות שלו ממנה הפכו לקור ולביקורת. דיויד לא הסכים שתקבל עזרה מהטכנאיות ורמז שהיה שמח אם תמצא כבר מקום (אחר) לעצמה. זה שבר את ליבה והפחיד אותה. גם היא כבר רצתה למצוא מקום אחר לעצמה, אבל זה היה תלוי בפירסום מאמר שמתבסס על הניסויים שלה איתו ובהמלצה שלו, ולא נראה שהוא רוצה לעזור לה. אז היא נאלצה ללמוד להלחם על שלה במוח ולא בכוח - בלי לשבור כלים, בלי להפוך שולחנות, בלי לחשוף את הרגשות שלה, והיא שרדה. המאמר התפרסם בעיתון בו רצתה שיתפרסם, הוא המליץ עליה לאוניברסיטאות בארץ (ולא לאוניברסיטאות בחו"ל) וזונדה הזמינה אותה לדבר בכנס. כך הצליחה למצוא מקום אחר לעצמה בארץ, מספיק רחוק ממנו, אבל לא מספיק כדי להפסיק לכעוס עליו. לפני שבע שנים, כשהוא נפטר, היא היתה המומה מהעצב ששטף אותה. היא היתה אמורה לפגוש אותו בכנס הזה אז, אבל במקום זה, נשאה דברים לזיכרו, והיתה צריכה להפרד ממנו, בלעדיו.

היא נכנסת לחלל בו מתקיים הכנס ומזהה את אריאל ובלג'יט, שני הסטודנטים הזרים שלה ואת החוקרים האחרים, שהיא מכירה. כנראה הגיעה בדיוק בהפסקה. היא מהססת ואז מחליטה לגשת קודם כל לאריאל ובלג'יט. הם שמחים לראות אותה ומחליפים חוויות על הנסיעה. אריאל הגיע מאפריקה, ממשפחה קשת יום וחיים והוא התיקווה שלהם לעתיד טוב יותר. בלג'יט הגיע מהודו, למשפחה של עובדי רכבת, עם המון מוטיבציה והתלהבות. אוסנת שמחה שהם כאן.

היא ניגשת לקבוצה החוקרים שעומדת ליד הכיבוד. היא מכירה הרבה מהם והם שמחים לקראתה והיא לקראתם. זונדה מתעלמת ממנה בהתחלה אבל אז פונה אליה ואומרת לה שלום. פחות נעים לאוסנת, אבל היא ידעה לאן היא נכנסת ואומרת שלום בחיוך הכי רחב שהיא מצליחה להעלות. לא מאוד רחב.

ההרצאות טובות. מעוררות מחשבה ודיאלוג. זונדה מעודדת דיאלוג בסוף ההרצאות, במיוחד מהאנשים שהיא אוהבת. אוסנת שואלת שאלות, אבל נזהרת שלא לעצבן את זונדה. היא יושבת ליד דניאל, החוקר הישראלי שפגשה בכנס הראשון בו הרצתה כאן. הם חברים טובים, ואיתו היא מרגישה בנוח. היא מתכווצת כשזונדה מבקשת מדניאל לקצר את ההרצאה שלו, כמה דקות לפני שהוא עולה להרצות, כי החוקר לפניו חרג בזמן. לחוקר שלפניו היא הרשתה לדבר הרבה יותר מעבר לזמן שהוקצה לו. גם דניאל לא ברשימת הזכות של זונדה, מסתבר.

אחת ההרצאות מרתקת את אוסנת, היא מגלה שלמערכת שהיא חוקרת יש תאומה במודל אחר, מודל שהיא יכולה ללמוד ממנו. החוקר שמדבר על זה הוא אחד מהאנשים שאוסנת יותר אוהבת בכנס הזה, אז אחרי ההרצאה שלו היא אומרת לו שהם עובדים על אותו דבר. הוא מופתע ומבקש ממנה לשלוח לו מאמרים על זה. זה בדיוק מה שהיא קיוותה לו. משהו חדש ומרגש שיעזור לה לכתוב את הדיון וילמד אותה ואולי אפילו שיתוף פעולה חדש.

הכל טוב, אבל בדרך הביתה ברכבת, היא מרגישה קצת פחות טוב ובבוקר למחרת היא מתעוררת מעוכה. כשהיא מסיעה את כרמל לבית הספר כרמל שואלת אותה למה היא עצובה. היא מספרת לכרמל שהיא לא מבינה, למה בכנס שמוקדש לדיויד המנחה שלה, שהיא הסטודנטית היחידה שלו שמגיעה לכנס, זונדה לא נותנת לה להציג את העבודה שלה, שהכי קרובה לעבודה שלו. כרמל מצטערת ואומרת שהיא לא יודעת מה להגיד לה כדי לפתור את זה. אוסנת מחייכת ואומרת לכרמל שזה לא התפקיד שלה לפתור, מספיק שהיא מקשיבה. במעבדה, כשדבורה שואלת אותה אם הכנס היה שווה את כאב הלב שלה, לוקח לאוסנת הרבה זמן להגיע לתשובה. בדרך הביתה באוטו, אוסנת מסמסת לדבורה – "זה לא היה שווה את זה, המחיר היה גבוה מדי", אבל בפנים, היא עדיין לא בטוחה.   


יום שני, 23 במאי 2022

ביקור פתע

 בבוקר שאחרי יום העצמאות, אוסנת מקבלת הודעה בוואטסאפ מדבורה, מנהלת המעבדה שלה. אסתר, הכוהנת הגדולה בתחום, מגיעה היום למעבדה לביקור עם הסטודנטיות שלה. דבורה מסבירה שהיא ידעה שאסתר מצטרפת לסטודנטיות שלה רק היום בבוקר, ולצערה היא תגיע קצת יותר מאוחר היום. אוסנת מתרגשת מהביקור אבל נלחצת. היא ידעה שהסטודנטיות של אסתר רוצות לבוא לעשות ניסויים במכשיר החדש שלהן, אבל לא חשבה שאסתר עצמה תגיע.

אסתר היתה הסיבה העיקרית לבחירת הכיוון המרכזי של המעבדה. כשאוסנת חזרה מחו"ל והתחילה להקים את המעבדה, היא תכננה לעשות דברים אחרים לגמרי. אבל אז היא פגשה את אסתר הוקסמה מהעבודה והחדות שלה, והחליטה לעבוד על אותה שאלה, בכלים שלה. אחרי כמה שנים, אסתר הזמינה את אוסנת להרצות בכנס שהיא אירגנה והכירה לה את הקהילה שלה, שהקסימה את אוסנת. המחקר שהוצג בכנס היה פורץ דרך ורב תחומי והחוקרים היו נחמדים ומסבירי פנים. להפתעתה של אוסנת, הקהילה הזאת חיבקה ואימצה אותה לתוכה. לכן היא מרגישה שהיא חייבת הרבה מאוד לאסתר ומרגישה יראת כבוד כלפיה, כזאת ששמורה לאנשים מבריקים ורחבי אופקים במיוחד.

אוסנת הגיעה למעבדה וראתה שדבורה עדיין לא הגיעה. היא דאגה שלא יהיה מי שיסביר לסטודנטיות של אסתר איך לעבוד על המכשיר החדש. דבורה סימסה לה שחמיד, הסטודנט שלהן, יגיע עוד מעט וזה הרגיע את אוסנת. הדיוק, והסבלנות והנחישות של חמיד, עזרו לו לפתח מערכת שאוסנת לא האמינה שאפשרית במעבדה שלה. המערכת הזאת פתחה את דרך לחקור את הכיוונים המסוכנים שריקי חלמה עליהם אז, כשאוסנת לא הסכימה. ריקי וחמיד חברים טובים עד היום. איזה מזל יש לי עם אנשים, אוסנת חשבה לעצמה.

דבורה וחמיד הגיעו לפני אסתר והסטודנטיות שלה ודבורה היתה שם כדי להסביר להן איך להגיע למעבדה מתחנת הרכבת וכדי להרגיע את אוסנת.  כשדבורה והסטודנטיות עבדו על המכשיר, אסתר ואוסנת דיברו על המחקר שלהן. אוסנת מצאה את עצמה מוקסמת מהתגליות החדשות שאסתר חלקה איתה ומיד התחילה לחפש דרכים לפצח את החידה החדשה. היא שאלה את אסתר שאלות על הדרך בה היא רואה את התגלית וההקשרים שלה. דבורה הציעה שיצאו לשתות קפה ביחד, עד שהמכשיר יסיים את העבודה, כי לא צריך להחזיק לו את היד כשהוא מודד. אסתר, הסטודנטיות, דבורה ואוסנת ישבו ודיברו על המחקר בארומה. אוסנת ממזמן לא הרגישה כל כך ערה. ההתרגשות הזאת שקורית, כשחוקרים מדברים על החידות שהן מנסים לפתור, היא אחד הדברים שהיא הכי אוהבת בעבודה שלה. היא רוצה להמשיך את השיחה הזאת עוד ועוד, אבל הסטודנטיות צריכות לחזור הביתה, והן חוזרות למעבדה.

כשהסטודנטיות שומרות את התוצאות במחשב שלהן, אסתר מספרת לאוסנת על ההיסטוריה המשפחתית שלה, ואוסנת מגלה שאמא שלה ובעלה של אסתר נולדו באותה מדינה. זה מפתיע אותה וגורם לה להרגיש קרובה יותר לאסתר. דבורה נפרדת מאסתר בחיבוק, ואומרת לה שאמרה בבוקר לבת שלה, שהיום הרוק סטאר מגיעה למעבדה. כולן צוחקות. יש לי מזל ענק עם אנשים, אוסנת חושבת לעצמה.

יום חמישי, 19 במאי 2022

אוסנת מרגישה שקופה

 אוסנת ושחר יושבות על הנדנדה בחצר ומדברות. אוסנת מספרת לשחר שהשבוע היא נוסעת לכנס בו היא לא מרצה. שחר מסתכלת על אוסנת ולא מבינה: את נוסעת לכנס, בלי להרצות? שחר יודעת כמה אמא שלה אוהבת כשמקשיבים לה וכמה היא משקיעה בהרצאות שלה. אוסנת לימדה את שחר שהמבחן להרצאה טובה הוא כמה היא מצליחה לגרום לכל זוגות העיניים להיות נעוצות בה, ולא בטלפון הנייד שלהן. זאת מלחמה קשה, אבל כשמספרים סיפור  מדעי טוב, כמו סיפור מתח,  אפשר לכשף את הקהל. שחר לומדת אנימציה ומעבירה את נימי נפשן של הדמויות שלה דרך הבעות הפנים שלהן. היא יודעת לזהות כאב כשהיא רואה אותו, במיוחד אצל אמא שלה.

אוסנת אומרת: "זונדה לא הזמינה אותי להרצות. היא לא הזמינה אותי בכלל. ראיתי הודעה על הכנס באתר של המכון של זונדה ושאלתי אותה אם אני יכולה לבוא והיא הסכימה. לא נראה לי שהיא אוהבת אותי, אני לא יודעת למה. בפעם האחרונה שהרציתי בכנס שלה למדתי מהשאלות ששאלו אותי אחרי ההרצאה, כל כך הרבה. זה שינה את הראיה שלי בקשר למאמר הגדול שלנו, ועזר לי לפרסם אותו בעיתון מעולה. אבל כנראה אני לא מספיק טובה בעיניה כדי להזמין אותי כל פעם." שחר מסתכלת באוסנת ויודעת שזה לא משנה לכמה כנסים יזמינו אותה להרצות, כמה אנשים יגידו לה שההרצאה שלה היא הכי טובה שהם שמעו, שהם קראו את כל המאמרים שלה, היא תמיד תפגע מהמקומות והאנשים שלא, שגורמים לה להרגיש שקופה. אפשר לספר את הסיפור של אוסנת בארבע משפטים: עבודה קשה של שנים מתנקזת למאמר שכל תמונה וכל מילה בו נבדקות עשרות פעמים. המאמר נשלח לעיתון, נשפט, לא תמיד לחסד, תמיד דרושים תיקונים, שנעשים, עד שהמאמר מתפרסם ויוצא לעולם. כמה איזכורים בטוויטר, לעיתים כתבה בעיתון באינטרנט, ראיון ברדיו, ושקט. האימפקט נמדד בציטוטים, שמגיעים מאוחר מדי ומעט מדי. עד כמה שאוסנת מתאמצת, היא מרגישה שהעבודה שלה לא משאירה חותם אמיתי.

שחר כועסת על זונדה.

"אז למה את בכלל נוסעת לשם? מה איכפת לך מהכנס של זונדה?" שחר שואלת ואוסנת עונה: "המרצים, הם מעולים. היא מצליחה להביא את האנשים הכי טובים בתחום. אני מקווה ללמוד שם משהו שאני לא יודעת, לקבל השראה. את מבינה?" שחר מבינה בעבודה קשה והשראה. היא מכירה את המאבק של לחזור על אותו איור, פעם אחר פעם,  עד שההבעה תעביר בדיוק את הרגש שהיא צריכה להעביר. אוסנת אומרת: "אולי אני אשמע שם משהו יפיפה, משהו אמיץ, משהו שיגרום לי להתלהב מחדש, שיצדיק את המאמץ. בגלל זה אני נוסעת.". שחר שומעת ומחייכת: "וואי אמא, לא ידעתי שאת כזאת רומנטית, אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת!". שתיהן צוחקות.     

יום ראשון, 15 במאי 2022

אוסנת תולה דגל

 יום הזכרון לחללי צהל. בבוקר אוסנת הלכה לטקס בתיכון, כדי לשמוע את הבת שלה, כרמל, שרה. היא נסעה לשם עם שיאון החייל ושחר הסטודנטית, הילדים הגדולה שלה, שגם הם למדו שם. כרמל שרה כמו זמיר ואוסנת נמסה. כל כך מרגש לראות את כרמל נפתחת, מנסה ומעזה להגשים את החלומות שלה.

אחר הצהריים אוסנת רצתה לתלות את דגל ישראל בחצר שלהם. אבא של אוסנת תמיד היה תולה שרשראות ודגלים במרפסת. המרפסת שלהם היתה מרפסת אחורית כך שאף אחד לא ראה את הדגלים מהרחוב, אבל אבא של אוסנת היה תולה אותם כל שנה. עם השנים הוסיף שרשראות והגדיל את הדגל. הוא אהב את המדינה ואת יום העצמאות כל כך. 13 שנים אחרי שנפטר, אוסנת כל כך מתגעגעת אליו. בשנה האחרונה, אחרי שאמא שלה נפטרה, הגעגועים אליו נדחקו קצת לפינה. אבל ביום העצמאות היא זוכרת ורוצה לתלות בשבילו דגל בחצר שלהם, שנמצאת ממש מעל הרחוב. השנה רמי מצא דגל ענק, בגודל בלתי סביר כמעט, שהם כיבסו והיא רוצה לתלות עכשיו.

היא חיפשה מקל לדגל ביחד עם כרמל. הן מצאו מקל ואז רצו לקרוא לרמי שיתלה, אבל רמי ישן וממש לא רצה לבוא לתלות את הדגל כשהעירה אותו. אז הן חיפשו אזיקונים בעצמן בכל הבית, ולא מצאו. הן כן מצאו שני דגלים משנה שעברה, אחד גדול ואחד קצת יותר קטן. כבר אחר הצהריים ועוד מעט נכנס יום העצמאות ואוסנת הרגישה שהיא חייבת לתלות את הדגל. אז היא העירה את רמי שוב, וביקשה ממנו לחפש את האזיקונים. הוא מאוד לא מרוצה מזה, ואומר לה שהוא לא היה עושה לה את זה וקם במורת רוח לחפש את האזיקונים. היא חשבה לעצמה שאם היה יודע כמה חשוב לה הדגל היה מבין שהיא לא היתה עושה לו את זה, היא היתה תולה את הדגל בשבילו בזמן. ואז היא חושבת שלא תמיד היא יודעת מה חשוב לו, ואולי גם היא היתה שוכחת. הוא לא מוצא את האזיקונים, לא רוצה לנסוע לקנות אזיקונים וחוזר לישון. אז היא נוסעת.

היא היתה בחנות הזאת עם רמי ולא ומרגישה נח להכנס לשם לבד. אבל כשהיא מגיעה לשם, יוצאת משם אישה אחרת, כמעט בגיל שלה, והיא חושבת שאולי זה לא כזה נדיר ומוזר שאישה הולכת לחנות חומרי בנין בכפר ערבי לקנות אזיקונים. המוכר עסוק והיא מסתובבת בחנות העמוסה ומסתכלת על כל הדברים שהיא מזהה מהמחסן שלהם ומעבודות השיפוץ של רמי בחצר ובבית. המון פרטים שקצת מבהילים אותה, איך אפשר לדעת מה הדבר הנכון? המוכר מתפנה ומראה לה את האזיקונים ושואל מה היא צריכה לעשות איתם. היא מסבירה לו שהיא צריכה לחבר את המוט של הדגל לעמוד של הגדר והוא מציע לה טבעת ממתכת שאפשר להדק. אוסנת קונה ארבע טבעות וחבילת אזיקונים. היא גאה בעצמה. היא מגיעה הביתה והיא וכרמל מחברות את הדגל הענק לצד אחד של הגדר, ואת הדגל הגדול משנה שעברה לצד השני. היא יושבת בנדנדה בחצר, ומסתכלת על הדגלים העפים ברוח בחיוך. היא מרוצה מעצמה. לפני שהיא נכנסת הביתה היא תולה את הדגל הקטן שמצאה בחצר על מקל של מעדר, שגם הוא לא יהיה מקופח.

כשרמי התעורר הוא התלהב מהדרך שבה היא תלתה את הדגלים עם הטבעות, וזה מאוד שימח אותה.

יום רביעי, 11 במאי 2022

רמי עצוב

 אוסנת מגיעה הביתה, שמחה לראות את רמי והם מתנשקים. מה נשמע? היא שואלת. הכל בסדר הוא אומר, אבל הקול והפנים שלו אומרים אחרת. מה לא בסדר? אוסנת שואלת, ורמי עונה: "הכל". הוא מספר לה שהוא לא מצליח להשתלט על התלמידים בכיתה שהוא מחנך וזה מתסכל אותו. אוסנת אומרת: "אולי אתה שחוק, כמוני". והוא שואל: "על מה את מדברת?" והיא אומרת: "אולי אתה שחוק מלעשות אותו דבר כל הזמן". רמי מסתכל אליה בתיסכול ואומר לה: "איזה שחוק? אנחנו מדברים על דברים שונים לגמרי! אני לא מצליח לעשות שום דבר שאני רוצה, אני מכין חומר ולא מצליח להעביר רבע, כי הם לא מקשיבים לי, ואני לא יודע איך לגרום להם להקשיב. אני נכנס לכיתות אחרות והתלמידים מקשיבים. אני לא מבין מה אני עושה לא נכון! אנחנו במקום אחר לגמרי!". אוסנת שומעת בעיקר את הטון הכעוס ונעלבת. היא בסך הכל ניסתה לעזור, למה הוא כועס עליה?

רמי היה מדען, כמו אוסנת. הוא יצא איתה לפוסט-דוק, והם היו באותה אוניברסיטה, אבל אוסנת פירסמה מאמרים ורמי שקע בפרוייקטים מסובכים ומתישים, ולא הצליח להוביל מאמר שלו לפירסום. הוא עזר לשני חוקרים אחרים שהוציאו מאמרים פורצי דרך ונתנו לו קרדיט, אבל זה לא הספיק כדי לקבל משרה כשחזרו לארץ. אז הוא התחיל לעבוד במעבדה אחרת באוניברסיטה, אבל זה לא המריא. בסופו של דבר רמי עזב את האוניברסיטה, למד הוראה ועכשיו הוא מורה. יש לו ימים טובים וימים פחות טובים, והיום הזה כנראה היה פחות.

רמי מספר: "נכנסתי ללמד היום את י6, והם הקשיבו לי. נכנסתי ללמד את י2, והם הקשיבו לי ועשו את העבודה. המנהלת עברה במסדרון וראה אותי עצוב ושאל אותי מה קרה וסיפרתי לו. היא תמיד מדברת איתי תוך כדי הליכה. היא אמרה לי: "תכנס בהם! תעניש אותם!" שאלתי אותה – את מענישה? והיא אמר שהיא לא צריכה להעניש מספיק שהיא מרימה עליהם את הקול." אוסנת שואלת: אתה צועק עליהם? רמי עונה, "כן, וזה לא משנה שום דבר." אוסנת נעצבת ומיד חושבת על פתרונות אפשריים, מה רמי יכול לשפר כדי להשתלט על הכיתה שלו. אוסנת חושבת שרמי צריך להיות קצת יותר סמכותי, אבל היא לא אומרת את זה. במקום זה היא ממשיכה להקשיב למה שהוא אומר והוא עדיין נשמע מאוד כועס, לא לגמרי ברור לה על מי, אז היא קצת נעלבת.

בלילה היא מחפשת בטלפון "סמכות להחזיק כיתה" ומוצאת כמה כתבות מעניינות. מסתבר שזאת הבעיה העיקרית של המורים בימינו, מאז שהסמכות ההורית כבר לא סמכות ואין גב למורים וילדים הם המרכז. פעם המורים ניסו ללמדו והתלמידים ניסו לשרוד, והיום, גם המורים שורדים. היא נזכרת שגם לה היה קשה ללמד בהתחלה, אבל לא בגלל משמעת, כי היא מלמדת סטודנטים באוניברסיטה שרוצים להיות שם.

לא תמיד התלמידים שלה רצו ללמוד את החומר שהיא לימדה, והיו שנים שהיא היתה מאוד מתוסכלת. אבל משהו השתנה אצלה בשנים האחרונות, מאז שרמי התחיל ללמד. הם תמיד היו מחוברים במסע המקצועי שלהם, וכשהוא עזב את האוניברסיטה והתחיל להיות מורה, זה הרגיש לה כמו התרחקות. אז היא ניסתה להתחבר לעולם החדש שלו. היא התחילה לחשוב על הוראה ברצינות ואיכשהו זה גרם לה להפסיק לכעוס על הסטודנטים שלה. היא התחילה לראות את הקשיים שלהם ואת הגבורה שלהם בהתמודדות איתם. היא יודעת שהם אוהבים אותה, ולא לגמרי מבינה למה, אבל היא יודעת למה היא כל כך אוהבת אותם – כי הם ממשיכים לנסות להצליח, לא משנה כמה זה קשה או מאיזו נקודה הם מתחילים, הם מנסים כל הזמן להיות יותר טובים. איך אפשר שלא לאהוב אותם על זה?

בכל מקרה, סטודנטים ותלמידי בית ספר הם תלמידים שונים לגמרי. יש עוד דבר שהיא נוטה להתעלם ממנו – עיקר העבודה שלה היא המחקר וההנחיה ופחות ההוראה. היא מתוגמלת ומוערכת על המחקר שנעשה במעבדה, הפירסומים המדעיים, הגרנטים שהיא מגייסת, תלמידי המחקר שמסיימים מסטר ודוקטורט, הפורומים אליהם היא מוזמנת להציג את העבודה שלה. בסוף בסוף, בפינה כמעט נשכחת, כמעט בלתי נראית, יושבת ההוראה. רמי לעומת זאת, הוא בעיקר מורה. למרות שקשה לאוסנת לצאת מהמכונית מדי פעם, היא לא יכולה לדמיין את עצמה בלי שאלה שהיא מנסה לענות עליה, בלי מאמר שהיא צריכה לכתוב, והכי גרוע – בלי תוצאות חדשות. רק ללמד מה שידוע. אולי היא באמת לא מבינה את המצוקה של רמי. היא בטוח לא מבינה איך היא יכולה לעזור לו וזה מציק לה. 

יום ראשון, 8 במאי 2022

ריקי נוסעת לגליל

 מהמחשב אוסנת שמעה את דבורה, מנהלת המעבדה קוראת: "ריקי, יקרה! אני כל כך שמחה לראות אותך! מה שלומך?" ואז דבורה וריקי התחבקו והתחילו לדבר. ריקי היתה הסטודנטית האהובה על אוסנת. אולי כי היא היתה מהסטודנטים הראשונים שלה, כשעוד לא האמינה שמישהו באמת ירצה שהיא תנחה אותו. אולי בזכות הנסיעה שלהן למכון המחקר המיוחד בו שתיהן עבדו ביחד שבועיים. ריקי לרגע לא נמאסה על אוסנת בכל השבועיים האלו, שזה הישג נדיר, כי תמיד משהו מעצבן באנשים כשנמצאים איתם הרבה זמן. חוץ מרמי והילדים, אבל איתם היא אף פעם לא נמצאת מספיק זמן, איתם הזמן תמיד קצר מדי.

לפני שלוש שנים, המאמר הגדול שריקי, דבורה ואוסנת עבדו כליו במשך כמה שנים, התפרסם. אוסנת מיד חיפשה את המטרה הבאה וריקי התפזרה לכל הכיוונים. אוסנת היתה חייבת להחזיק את הראש מעל המים, אבל ריקי, הלכה ושקעה. היא ישבה בבית וקראה המון מאמרים וחיפשה כיוון חדש ללכת עליו, אבל כשהיא הראתה את כל האפשרויות האלו לאוסנת, אוסנת לא היתה מרוצה, כי לא היתה לריקי תוכנית ברורה, והכיוונים שהיא רצתה ללכת אליהם נראו מסוכנים. זה גרם לריקי לשקוע עוד יותר. באיזה שהוא שלב אוסנת לא יכלה לראות את ריקי כל כך שקועה, וביקשה ממנה לחפש מקום אחר, שישמח אותה. מאור, הקוליגה המצליחה של אוסנת, קלטה את המצב והציעה לריקי להמשיך אצלה. התוכנית הזאת מאוד לא מצאה חן בעיני אוסנת בהתחלה. אבל זה שריקי נשארה במעבדה ממול, גרם לה ולאוסנת לדבר מדי פעם. אוסנת אהבה לדבר עם ריקי ושימח אותה לראות את ריקי מתאוששת וחוזרת לעצמה. כשהיתה לאוסנת ולדבורה בעיה לסגור מאמר, אוסנת ביקשה מריקי לעזור להן עם זה. ריקי עזרה והמאמר התפרסם, דבר שמאוד שימח את אוסנת, כי אין דבר טוב יותר ממאמר סגור, וגם עזר לריקי לסיים את הדוקטורט שלה, דבר ששימח את שתיהן.

אוסנת קוראת לריקי ואומרת: "איזה כיף לראות אותך! מה חדש?"

ריקי: "אנחנו רוצים לעבור לגור בגליל. ניגמרה לנו השכירות, ונמאס לנו לשלם כל כך הרבה. ניסינו לגור בקרוואן אבל זה ממש לא הסתדר, כל הזמן ניתוקים של אינטרנט ומלא יתושים. הדודה שלי הציעה שנעבור לגור בדירה שלה בגליל, בלי שכר דירה. שנינו אוהבים את הגליל ועובדים מהבית ממילא, אז חשבנו שאפשר לעשות את זה שם ולחסוך כסף."

אוסנת: "אז שניכם תעבדו בבית, בלי לצאת ולפגוש אנשים?"

ריקי: "דווקא מתאים לי, לא לפגוש את האנשים בעבודה".

אוסנת: "אבל זה קשה להיות לבד בבית בלי חברה.".

ריקי: "כן, אז חשבתי אולי לעשות מחקר קטן בחברה בגליל, בשביל הנפש וכדי לראות אנשים. יש שם חוקרת חדשה שעושה דברים ממש מדליקים. נכנסתי לאתר שלה ולא הבנתי כלום ואמרתי לעצמי: איזה כיף!  משהו חדש לגמרי!".

אוסנת: "אז את רוצה לחזור למחקר?".

ריקי: "כן, אולי. פתאום נראה לי מגניב להיות חוקרת.".

אוסנת חושבת על מה שריקי אומרת. היא נזכרת בזה שהיה לה קשה לצאת מהמכונית בבוקר ויודעת, שזה לא כזה מגניב להיות חוקרת, במיוחד למי שיש לה נטיה להתפזר, או למי שיש לה נטיה להתמקד מדי. ריקי, מסתכלת על אוסנת, ועונה על השאלה שאוסנת לא שאלה: "פחות מלהיב אותי לצאת להשתלמות בחול עכשיו.". אוסנת שואלת: "אבל איך תדעי אם מחקר מתאים לך, אם לא תנסי באמת? כדי לנסות באמת את צריכה לצאת למעבדה מעולה ולנסות להיות הכי טובה שאת יכולה. אולי זה יצליח ואולי זה לא יצליח אבל לפחות תדעי, מי את ומה את רוצה. אני לא חושבת שזה יקרה בגליל". ריקי חושבת על מה שאוסנת אומרת ועונה: "אין לי אנרגיה לזה עכשיו. זאב ואני חשבנו שאם ממילא אנחנו חיים כמו זוג עם ילדים, אולי נעשה כבר ילדים". אוסנת אומרת: "פוסט בחול זאת חוויה טובה לילדים, עוד סיבה לעשות את זה. את לא חייבת לעשות את זה עכשיו. את יכולה לצאת לגליל ולעשות מחקר במעבדה של החוקרת החדשה, אבל כשאת שם, נסי לראות, לאיפה את הולכת בהמשך. שיהיה לך אופק, כיוון לעוף אליו". ריקי מסכימה עם אוסנת שכנראה זה נכון. אוסנת נזכרת בהרים הירוקים של הגליל וכמה אהבה לנסוע לחופים של הכנרת ואיזה שקט היה שם.

בכנס

בבוקר של הכנס, אוסנת משתדלת להגיע לרכבת בזמן כדי להספיק להרצאות הראשונות, אבל עד שהיא מוצאת חניה, ועד שהיא מוצאת איך להגיע משם לרכבת, היא מפ...