יום ראשון, 26 ביוני 2022

אוסנת בטריטוריה לא מוכרת

אוסנת מתעוררת במלון במרכז דרזדן. שמונה ושתיים עשרה דקות שעון גרמניה. היא הגיעה לכאן אתמול באחת ונרדמה קרוב לשתיים, והיא מאוד גאה בעצמה שהצליחה לישון עד שמונה. השמש שוקעת כאן ברבע לעשר ומתעוררת מחדש בארבע ורבע. מקום מאוד מואר, לפחות בקיץ. אתמול בלילה נהג המונית סיפר לה מה שקראה לפני כן בגוגל - שהעיר נהרסה לחלוטין במלחמת העולם השניה ואז בשנות השיבעים הקימו אותה מחדש. כלומר: בנו ביניינים בדיוק לפי הביניינים העתיקים שהיו במרכז דרזדן ועכשיו המרכז של דרזדן, בו המלון בו היא נמצאת, היא שחזור מדוייק של דרזדן העתיקה, עם הארמונות והכנסיות הישנות. זה נראה כמו לחזור מאתיים שנה אחורה, מקסים במיוחד.

הכנס מתחיל מחר וההרצאה שלה בעוד יומיים. ההרצאה השניה שהיא תיתן כסמינר ביום שישי (עד כמה שהיא זוכרת). ההרצאות מוכנות, אבל היא לא תירגלה להרצות אותן כמעט, חוץ מקצת בראש, ואין לה חשק לעשות את זה כרגע. כל מה שהיא רוצה זה לשחק קצת פוקימון גו, כי זה תמיד נותן לה להכיר את המקום יותר טוב, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לטייל בעיר היפה. זאת טריטוריה לא מוכרת לאוסנת - היא לא מפחדת מההרצאה, היא לא מרגישה צורך להיות מושלמת, היא לא מרגישה צורך לכבוש את הקהל, לפחות לא כרגע. היא פשוט רוצה לספר סיפור מעניין ולשמוע מהם דברים שיעזרו לה למצוא את הפתרון לחידות שהיא מנסה לפצח. 

אולי זה בגלל השבוע הסוחט במיוחד שעבר עליה לפני הכנס, עם המבחן בקורס, ההעתקות, הסדנה לכישורי חיים והחתונה של האחיינית שהיתה אתמול בצהריים. כל כך הרבה דברים לדאוג בשלם, אז לא נשאר זמן לחשוש להרצאה. ופתאום היא נזכרת בזה שעדיין לא ראתה את פירסום הציונים בקורס, שהיה צריך להיות כבר, אז היא מזכירה לאהוד המרצה שמלמד איתה לפרסם אותם. הוא הבטיח שיעשה את זה, כי בדרך כלל היא עושה כמעט כל דבר מעשי שכזה. הפעם הוא רצה להקל עליה בגלל הנסיעה אז הציע לעשות את זה. היא כותבת לו שמדהים בדרזדן ומבקשת שיפרסם את הציונים. הוא שמח ומבטיח לפרסם עוד מעט. היא מאוד אוהבת ללמד איתו. 

בוואטסאפ היא רואה הודעה מאמא שהבן שלה לומד עם מתן, ושואלת על רשימת הספרים שהיה צריך להחזיר היום. אוסנת מתקשרת לרמי להזכיר לו להחזיר. הוא מבקש את הרשימה והיא מנסה למצוא אותה במייל ולא מצליחה להכנס לאתר של בית הספר. היא כותבת לאמא השניה שגם היא מחפשת, והאמא השניה מעלה את הרשימה לוואטסאפ. נמצאה האבידה. היא מתקשרת לרמי שוב ואומרת לו שהרשימה בוואטסאפ ושהיא גם תשלח אליו את ההודעה על סיום חוג הכדורסל של הקטן ביום רביעי ומזכירה לו את הקונצרט של כרמל היום, הוא זוכר, הוא הסיע אותה לחזרות עכשיו ונמצא במשתלה ליד בית הספר כי הוא בונה מחשב השקיה ודישון לגינה וחסרים לו חלקים. 

כן, החיים שלה מלאים באנשים אהובים שהיא צריכה לדאוג להם. אולי זה מסביר למה היום, כל מה שהיא רוצה זה ללכת לטייל בעיר היפה הזאת, ולא לדאוג, ולא לטפל, ולא להתכונן לשום דבר, פשוט להיות. היא קוראת את מה שכתבה וחושבת שהיא מחבבת מאוד את האדם שהיא עכשיו, וזה יותר חשוב מלהרשים קהל בהרצאה, ולא מובן מאליו בכלל, כי היא הקהל הכי קשוח של עצמה.

היא הולכת למופע מציאות מדומה שמלמד על ההיסטוריה של האטרקציה המרכזית של דרזדן - הצוונגר. היא אוהבת מציאות מדומה, אין על זה - להיות בתוף מופע היסטורי. הצווינגר הוא ארמון שנבנה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי אוגוסט החזק, הנסיך הנבחר. המופע סיפר על התוכניות האמביציוזיות של אוגוסט שלא התממשו במלואן, על מה שהיה, על מה שנחרב, על מה ששוקם ומה יש עכשיו. היא כל כך נהנתה במופע שהלכה למוזיאון האומנות בצווינגר, כדי להזכר שציורים לא ממש עושים לה את זה. ואז היא הבינה שיש איפה שהוא אוסף פורצלן והלכה לחפש אותו. הפורצלן, או החרסינה בעיברית, הומצא בסין (חרס + סין = חרסינה, או לפעמים china באנגלית). הוא על בסיס סיליקון כמו זכוכית, אבל החומר טיפה אחר ומערבבים אותו עם דברים אחרים. לקח לאירופאים הרבה זמן ללמוד איך עושים חרסינה, אבל הם הצליחו בסופו של דבר ובדרזדן יש את אחד ממפעלי החרסינה המפורסמים בעולם. בדרך לאוסף החרסינה היא הבינה שיש גם חלק של מוזיאון מדע והלכה אליו. זה היה כבר סיפור אחר לגמרי.

היא ראתה שם שעונים שעשו בעבודת יד במאה השש עשרה, עם גלגלי שיניים וסקלות זמן שונות. שחלקים שונים בשעון המורכב היו זזים בשעות שונים. היא השתאתה מהפרטים, מהדיוק, מהשילוב של הבנה מכנית ומתמטית שהיה דרוש כדי לבנות את המכשירים האלו, והמכשירים שהשתמשו בהם לניסויים בחשמל, והטלסקופים הראשונים. אז לא היה הבדל בין ממציאים למדענים - כדי לעשות מדע היה צריך להמציא את הדרך לראות דברים. מבחינה עקרונית זה עדיין נכון, אבל היום אפשר לעשות מדע גם בכלים שאנשים אחרים פיתחו, למזלה. היא חושבת על האנשים שעשו את השעונים, שהמציאו את המטוטלת וכלי המדידה לזמן ולמרחב, וחושבת על זה שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בצורה בלתי נתפסת, שתורמים ומקדמים את העולם, והזמן כמו ים שמוחק סימנים בחול, מוחק את השם שלהם. היא חושבת על אוגוסט החזק ועל כל השליטים שרצו לעשות רושם שלא ימחה. זאת לא סיבה נכונה לעשות דברים. זאת לא מטרה טובה. השעון שנשאר, הוא מטרה טובה. היופי שנוצר. הדיוק. היצירה היא ניצחית, בין אם זוכרים או שוכחים את שם מי שעשה אותה. הדבר עצמו ולא הרושם שהיוצר עושה.  

 

יום חמישי, 23 ביוני 2022

אלו הם חיינו בזמן האחרון

 יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ערב טוב יאוש ולילה טוב תיקווה. מי הבא בתור ומי בתור הבא?

היינו בהופעה של פוליקר וגידי גוב, ובהופעה של אדיר מילר השבוע. אדיר קרע אותנו מצחוק, ממש, פיסית, ויהודה קרע לנו את הלב.

חבר לשעבר של סטודנטית שלי מאיים עליה ומלכלך עליה בצורה שמסכנת אותה ברשתות החברתיות.

סטודנט שלי העתיק במבחן כי הוא קורע תחת העומס. הוא היה המצטיין שכולם העריכו במדינה ממנה הגיע באפריקה וחשב שיהיה לו קל גם כאן. לקח המון קורסים וקרס.

עודדתי אותה ללכת למשטרה, אבל שם סגרו את התיק מחוסר ראיות ואמרו לה שהם לא יכולים לעזור לה. כשאמרה להם שיכול להיות שאבא שלה יפגע בה אמרו לה שהיא יכולה להכנס למקלט. היא לא רוצה.

הנוירולוג רשם לו קסנקס נגד חרדה ובבית המרקחת לא היה את הכדור במינון הזה. קראתי שזה ממכר אז הצעתי לבקש ציפרלקס והרופא שינה את המרשם ולבית המרקחת היה את הכדור הזה. 

שניהם לא ישנים בלילה, מחרדה ומחשבות שוא.

אני וקוליגה חבר שלי העברנו היום סדנה של כישורי חיים. דיברנו איתם על למצוא את הכיוון בקריירה שמתאים לך מבחינת אישיות ויכולות. דיברנו על לבטא את היחוד של כל אחד, על מציאת עבודה, על ניהול זמן. אחרי השבוע הזה הוספתי שקף של עשה ואל תעשה.

כתבתי: אל תנסה להיות הכי טוב, אלא תעשה הכי טוב שאתה יכול. אל תהיה יהיר, תהיה צנוע. תהיה גאה בהישגים שלך ואל תצפה להכרה. תישן. תהנה ממה שאתה עושה. תהיה טוב לעצמך ואל תאבד את עצמך.


אמרתי להם, אם יש משהו שאני רוצה שתקחו מהסדנה הזאת זה את זה - תהיו טובים לעצמכם, תהיו צנועים, ותדעו שהטוב ביותר שלכם זה מספיק.

אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך

שבוע לא קל, אבל אני חושבת שעבר בשלום, וזה לא מעט, בכלל. 


יום ראשון, 19 ביוני 2022

אוסנת רוצה להיות סיגניפיקנטית

אוסנת יושבת אצל יעל הפסיכולוגית שלה ומספרת לה על השבוע הנוראי שעבר עליה. הייתי כזאת עצבנית, צעקתי על כולם, היה לי ריב נוראי עם רמי, והכל בגלל המאמר הזה! ואת לא היית שם השבוע! יעל מזכירה לאוסנת שאוסנת היא זו שדחתה את הפגישה כדי להיות בטקס סיום הדוקטורט של ריקי. איזה טקס נפלא! אבל אפילו מהטקס הזה אוסנת הצליחה לחזור הביתה עצובה ולכעוס על רמי. משהו ממש לא בסדר אצלי אומרת אוסנת, ואני לא לגמרי יודעת למה אבל אולי זה קשור לטראומה שעברתי סביב המאמר הגדול הקודם שיצא מהמעבדה.

אוסנת מתחילה לספר ליעל על המאמר, וריקי, והקושי, והפחד, ויעל מבליעה פיהוק. אוסנת שואלת עם חיוך קטן: "מה אני משעממת אותך?" יעל, כדרכה של יעל, לא הודפת אותה אלא אומרת – "אני האחרונה שאגיד שאין משמעות לפיהוק, אבל אני לא יודעת מה המשמעות של הפיהוק הזה." זה מעורר את הסקרנות של אוסנת ששואלת – למה את מתכוונת? יעל אומרת שפיהוק מעיד על תחושה של חוסר עניין, לפעמים כשהמטפל מרגיש שהוא שומע משהו לא אותנטי. אבל כאן אוסנת דיברה על רגש אמיתי, אז היא לא לגמרי מבינה למה הפיהוק. זה מעניין את אוסנת מאוד: "את אומרת שאת מרגישה כמטפלת שהמטופל לא אותנטי? שהוא מספר סיפור סביב העניין ולא על העניין?" יעל אומרת שכן. זה מוצא חן בעיני אוסנת. היא מכירה את התחושה הזאת, לשמוע אנשים מדברים מסביב, לא על הדבר עצמו, כמה זה מתיש אותה, ועכשיו יעל נתנה לתחושה הזאת אישור.

אוסנת ממשיכה לספר, ויעל מבליעה עוד פיהוק ואוסנת מחליטה להגיע לרגע הזה, לכאן ולעכשיו ולמה שהיא מרגישה עכשיו מול המאמר. היא אומרת: "עבדנו על המאמר הזה חמש שנים, בגדול. ועכשיו אני צריכה להבין מה הסיפור שלו, לחבר את כל החלקים לתרומה קונספטואלית, משנה הבנה". יעל שואלת: "ואיך את יודעת שיש כאן תרומה קונספטואלית?" אוסנת עונה לה: "על שאלה כזאת רבתי עם רמי! הוא אמר לי שהוא מקווה שבאמת יש כאן משהו חשוב ונורא כעסתי עליו! אני לא יכולה לשמוע ספקות עכשיו, יש לי מספיק משלי! האינטואיציה שלי אומרת שיש כאן משהו חשוב, אבל עוד לא מצאתי את הקו המחבר, לא מצאתי את המודל הכללי. אם כל מה שמצאתי נכון רק למערכת שלי, למה שזה יעניין מישהו? זה מעניין רק אם מצאתי חוק כללי, כזה שנכון להרבה מערכות. משהו בסיסי באיך שדברים עובדים. אחרת, זה עוד תיאור מקרה, זה לא סיגניפיקנטי". יעל אומרת: "וחשוב לך להיות סיגניפיקנטית מקצועית". אוסנת אומרת: "מאוד. חשוב לי להיות סיגניפיקנטית.".

יעל מסתכלת על אוסנת ואומרת: "אוסנת, את מאוד סיגניפיקנטית." אוסנת אומרת: "למי?" יעל מחייכת. אוסנת אומרת: "לרמי ולילדים שלי". יעל אומרת: "ולעוד כמה אנשים הייתי אומרת.". הגרון של אוסנת מתכווץ ויש לה דמעות בעיניים. יעל אומרת: "אני חושבת שזה קשור לקשרים הבסיסיים שלך ולקשיים שהיו לך שם". אוסנת אומרת: "ידעתי שבסופו של דבר נגיע להורים שלי, אבל איפה את רואה אותם שם?". יעל מזכירה לה דברים שאוסנת סיפרה על מילים פוגעות שאבא ואמא שלה אמרו לה. אבל אוסנת מרגישה שזה מעבר לזה. אוסנת נזכרת באבא שלה, שנשבר מהבעיות שהיו לו בחנות, ורצה לעזוב אותה ולפרוש. אמא שלה החליפה אותו בניהול החנות והוא מצא עבודה כעובד בסופרמרקט. מאוחר יותר היא שמעה מאמא שלה שהוא עבר אז משבר והיה בדיכאון, אבל אז כל מה שידעה הוא שהאבא החזק שלה מסדר מוצרים בסופרמרקט. היא סיפרה לעצמה שהכל בסדר, אבל נשבר לה הלב. היא כבר היתה סטודנטית לתואר ראשון, וכאב לה בכל פעם שהיתה צריכה למלא טופס ולכתוב בו שהתעסוקה של אבא שלה היא עובד בסופרמרקט.

אבא שלה היה חכם ורגיש וראה לתוך הנפש שלה כמו שאף אחד אחר לא ראה. כשהיו בפוסט בחו"ל, רמי השאיר לו את המחשב שלהם ובגיל 76 הוא למד להשתמש באימייל, וכתב לה מכתבים שהיא שומרת עד היום בקובץ מיוחד. 60 עמודים, של מכתבים מאבא. אבל הוא פחד לחלות ולא הגיע לבקר אותם כשאמא שלה באה. ואז הוא חלה בסרטן, ולא יכל לבקר אותם יותר. כשדיויד שלח אותה להרצות במקומו בכנס, והשם שלה היה כתוב בעמוד הראשון של הכנס, אבא שלה נכנס לאתר והתרגש, זה אומר שאת חשובה ומצליחה!

אבא שלה תמיד קינא באנשים משכילים, כי בשל קושי כלכלי (והיא חושבת שדיסלקציה שאז לא איבחנו) הוא לא למד בתיכון. גם זה היה מקשה עליה כשמילאה טפסים – השכלת אב – יסודי. מה זה משנה להם ועל מה זה מעיד? היא היתה מתרגזת. הוא היה כל כך חכם, וידע כל כך הרבה וקרא המון, ספרים על היסטוריה, על הקמת המדינה, היו לו דיעות חזקות על כל דבר. ההשכלה של הילדים שלו היתה הדבר הכי חשוב בעיניו והוא היה מאוד גאה בזה ששלושת הילדים שלו סיימו תואר שני באוניברסיטה ועבדו בהייטק או באוניברסיטה. כשטיילה בארצות הברית בגיל 24, הוא קנה מפה של אמריקה וסימן בה את כל הערים בהם ביקרה. הוא הראה לה את המפה כשחזרה לארץ. זה היה הטיול שלו בארה"ב, דרכה.

כשעזב את החנות והיה לו יותר זמן, אבא שלה היה מתקשר לרדיו ומגיב על דברים שקרו בחדשות. היא היתה שומעת אותו מדבר מהחדר שלו ולא לגמרי הבינה את העניין. עכשיו היא מבינה. אבא שלה רצה להיות סיגנניפיקנטי. רצה שיראו אותו, שישמעו את קולו, וזה גרם לה להרגיש ולחשוב שהוא לא הצליח, שהוא לא היה סיגניפיקנטי. שהחיים של ההורים שלה לא היו מספיק משמעותיים כי הם לא השאירו חותם. היא מרגישה שהיא איומה ונוראית ויודעת למה אף פעם לא סיפרה את זה לעצמה. כי איזה בת נוראית היא שככה היא שופטת את ההורים שלה, שכל מה שהיא בזכותם? 

(הרבה אחרי זה היא חושבת על זה שכל יום היא חושבת על אמא שלה ואבא שלה ומתגעגעת אליהם. היא חושבת שהם במחשבות ובלב שלה יותר מכל אדם אחר שהיא פגשה. אז אבא שלה ואמא שלה היו מאוד סיגניפיקנטים, הכי סיגניפיקנטים, לה.)

יום שני, 13 ביוני 2022

שמחה בעקב של הרגל

 אוסנת הגיעה לדיון של המאמר וקשה לה. היא לא רוצה לחזור ולסכם את מה שאמרה בתוצאות, היא רוצה לחבר את הכל להבנה, או התחלה של הבנה. היא מנסה לשים את כל החלקים של הפאזל בתמונה אחת, כדי שאולי תוכל לחבר בינהם ולראות את ההקשרים, את הקווים שבין הנקודות, ותראה מה למדנו מכל העבודה הקשה. ואז  כל הספקות עולים בה: אף אחד לא יבין את זה. זה לא מעניין אף אחד. זה לא תורם באמת כי לא פיצחנו את המנגנון. המעבדה עבדה כל כך קשה ואת לא מצליחה לחבר את הדברים. את מנהיגה לא טובה. איכזבת אותם. את מאכזבת את עצמך, כל הזמן. את לא מצליחה כמו שרצית להיות. אנשים לא מצטטים את העבודות שלך כי הן לא מספיק דומות לשום דבר. למה את תמיד בצד? למה את לא יכולה להיות כמו כולם, כמו המצליחים, כמו אלו שמקשיבים להם, כמו אלו שלא מפחדים אף פעם, כמו אלו שכולם רוצים להיות. לא כמוך. למה את לא יותר יצירתית? למה את מפחדת? למה את לא שוברת שורות? למה אין לך 20000 עוקבים בטוויטר?

אוקי, עד כאן. היא מחייכת עכשיו. כי ככה אני. היא עונה לעצמה. וככה אני עושה, וככה אני כותבת, וזהו. יאהבו, לא יאהבו, העיקר שאני אוהב וארגיש שזה טוב. שזה אסתטי. שזה הסיפור שלנו. 

אני  מפחדת שאני טועה ומפחדת שאני לא יודעת ויודעת שאני לא בטוחה. אני לא אוהבת להיות בבית הזה של חוסר הבטחון והפחד ורוצה לצאת למקום אחר, אבל עכשיו אני כאן. אני רוצה להיות במקום אחר בו לא אצטרך להיות צודקת ומדוייקת ונכונה כל הזמן. מקום בו מותר לטעות ושום דבר רע לא קורה. אבל אני לא מכירה את המקום הזה, עדיין.

היא נזכרת בשיחה שהתנהלה ליד שולחן ארוחת הערב כשאכלו אצל הרב של הישוב. הרב שאל את שיאון: "איך יודעים שבן אדם מאושר?" אוסנת חשבה לעצמה, שאולי כשהוא צוחק, או נראה שמח, אבל לא תמיד זה אומר שהוא מאושר. שיאון ענה: "כשהוא מרגיש, כשהוא לא אדיש". הוא הפתיע אותה, תמיד הוא מצליח להפתיע אותה, והיא ידעה שהוא צודק. גם הרב אהב את התשובה ואמר: "נכון, אבל יש כל מיני דרגות. לפעמים אתה שומע משהו ואתה שמח לעצמך. הדרגה הבאה היא כשאתה שומע משהו ואתה כל כך שמח שאתה חייב לחלוק את זה עם האנשים שאתה אוהב. והדרגה הכי גבוהה היא כשאתה מרגיש את זה בעקב של הרגל שלך וחייב לרקוד."   

ממזמן לא רקדתי, חשבה אוסנת, אבל לפחות אני לא אדישה. אני לא נהנית מהרגשות שאני מרגישה כשאני נאבקת במאמר, אבל אני ממשיכה להאבק, בלי לכבות את הרגש, עד שאני מצליחה. זה לא מעט. ואולי, יום אחד, במקרה, השמחה תגיע לעקב של הרגל שלי.

 

יום רביעי, 8 ביוני 2022

המאמר שמסרב להכתב

 אוסנת צריכה לכתוב מאמר. מאמר גדול. למעשה, היא כבר כתבה את רובו, אבל היא לא מרוצה וקשה לה להבין למה. היא עדיין מחכה לניסויים אחרונים שדבורה עושה, אבל זאת לא הבעיה, היא כתבה מאמרים על בסיס הרבה פחות אינפורמציה, זה משהו אחר. משהו בחיבור למאמר.

איזה מזל שיש את דבורה. היא כל כך אוהבת לעבוד איתה, זה גורם לה להרגיש הרבה פחות לבד. אוסנת שונאת להרגיש ולהחליט לבד. היא מעדיפה תמיד לחשוב ביחד, במיוחד כשהיא מזהה את הבעיה ויש לה כמה רעיונות לפתרון. מאוד עוזר לה לדבר עם דבורה על האפשרויות. אבל עכשיו, היא לבד מול המאמר, המבוא והתוצאות, והיא לא יודעת מה הבעיה. היא לא מצליחה להתחיל את הדיון, כי משהו אצלה לא סגור. ואז ראמא נכנסת.

ראמא היא סטודנטית לתואר ראשון שעושה במעבדה פרוייקט וצריכה להציג אותו עוד מעט ביום סיום פרוייקט. לא היה קל לראמא בפרוייקט, הרבה דברים לא עבדו ודברים אחרים לא הספיקה לסיים. ראמא חוששת שלא עשתה מספיק ולא יהיה לה מה להציג ביום סיום הפרוייקט, והחשש הזה ניכר בעיניים שלה. אוסנת שמחה שיש כאן מישהי שהיא יכולה לעזור לה. ראמא מראה לאוסנת את התוצאות האחרונות שלה ואוסנת שואלת אותה על כל הניסויים עשתה במסגרת הפרוייקט. היא מסבירה לראמא איך לסכם את התוצאות בצורה שתעזור להן להסיק מסקנות. אוסנת אומרת לראמא: "עכשיו אנחנו במני-טיים, את תעבדי קשה על המצגת ואנחנו נפגש כל שבוע. אני רוצה שאת תחשבי מאיזה כיוון את רוצה להציג את זה. זה חייב להיות הכיוון שאת מתחברת אליו, הכיוון שהופך את מה שעשית למעניין עבורך, כדי שתהיה לך מצגת שתהיי גאה בה" אור נדלק בעיניים של ראמא, לא אכפת לה לעבוד קשה כשהיא רואה איך פיסות האינפורמציה שצברה מתחברות לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, לסיפור שלה.

אוסנת מרגישה טוב אחרי השיחה עם ראמא. היא אוהבת כשדברים מתכנסים ומתקדמים והיא אוהבת כשלסטודנטים שלה יש אור בעיניים. יש אוירה טובה במעבדה בתקופה הזאת, הרבה סטודנטים חדשים ופרוייקטים וגילויים. היא מתלהבת מהכיוונים החדשים אליהן המעבדה הולכת במיוחד מהכיוון החדש לגמרי שהתחילה לחשוב עליו אחרי הכנס. אבל יש את המאמר, הישן, עם הדאטה בן חמש השנים, שהיא חייבת לכתוב וצריכה לאהוב, כי בלי אהבה הוא לא ימריא. היא מחליטה לצאת לקנות פלאפל.  

החנות של הפלאפל בבניין אחר, ואוסנת אוהבת ללכת לשם כי בדרך נשקף נוף יפיפה של הים, שמזכיר לה חופש ומרחב. היא מחליטה לשבת בחוץ ולאכול את הפלאפל מול הנוף וחושבת על מה שאמרה לראמא בקשר להצגת העבודה שלה, על הכיוון שלה. היא חושבת על הדרך בה כתבה את המאמר, כדי שיעניין את הקהילה של אסתר ואת אסתר עצמה. היא רצתה שיהיה יותר קל לפרסם את המאמר, אבל מה שכתבה שונה ממה שעניין אותה כשהתחילה לעבוד על הכיוון הזה לפני חמש שנים. שונה ממה שמעניין אותה עכשיו.

היא נזכרת במצגת שהעבירה בבית הספר של רמי  לתלמידים שלו. היא רצתה לספר להם על המחקר שלה בדרך שתעורר בהם עיניין והדגישה את הקשר בין המחקר שלה לסרטן. בסופו של דבר הילדים שאלו אותה רק על נושא אחד: סרטן. במקום להביא אותם אליה, היא הלכה אליהם, ואיבדה את ההזדמנות להלהיב אותם מהעולם שלה, ומהחידות שיש בו.

היא כותבת לשחר בווטסאפ: "אני חושבת שהבנתי מה לא בסדר במאמר, הוא פשוט לא מספר את הסיפור שלי ואין לו מרכז. בלי המרכז המאמר הוא רק אוסף של ניסויים מדליקים, שמשעמם אותי.". שחר שואלת: "מצאת את המרכז?" ואוסנת עונה לה: "כן! שחר כותבת לה: "זה הדבר הכי חשוב, הנושא. עכשיו תכתבי את כל המאמר סביב הנושא הזה?". אוסנת עונה: "כן, אני אנסה!". היא יודעת שזה יהיה יותר מסובך ופחות קל לעיכול, אבל זה יהיה הסיפור שלה, הסיפור של אוסנת, וזה משמח אותה.

יום רביעי, 1 ביוני 2022

שסק

 

אוסנת חוזרת הביתה והבית ריק. כרמל בפיתוח קול ומתן במגרש עם החברים. רמי למעלה, בודק מבחנים. רמי!! היא קוראת, והוא יורד. היא תמיד שמחה לראות אותו כשהיא חוזרת. הם מדברים ואז הוא שואל: "אנחנו הולכים להמשיך לדבר? כי אם כן בואי נצא ואני אנצל את ההזדמנות להשקות את הצמחים בחצר".

אוסנת שמחה לצאת איתו לחצר. אין על החצר שלהם. יש בה את כל עצי הילדות שאוסנת אהבה לקטוף מהם ועצי הפירות שהיא הכי אוהבת. כשאוסנת היתה ילדה לשכנים שלה היה עץ שסק ענק עם פירות מדהימים, ועץ גוייאבה גדול שאמא שלה היתה אוספת את הגוייאבות שנפלו ממנו ועושה מהם את הקומפוט הכי טעים בעולם. רמי שתל עץ גוייאבה ננסי בחצר, ואוסנת גילתה שהטעם של גוייאבות ננסיות הוא בדיוק כמו הטעם של הגוייאבות של הקומפוט של אמא. עץ השסק שלהם הגיע קטן וגדל וצימח פירות יותר טעימים אפילו מהפירות של עץ הילדות האגדי. למנגו שלהם יש טעם של מנגו, לא הטעם המהול של המנגו מהסופרמרקט, אלא הטעם של המנגו שהיא ואחותה חילקו בינהן כשהיו קטנות. לשזיף יש טעם וריח של שזיפי הסנטה רוזה שאמא שלה והיא הכי אהבו, ולענבים אותו הטעם של הענבים שהיו קוטפים בפסח מהשיח הענק במרפסת של סבא שלה, כשכל האחיינים היו מתכנסים וצוחקים ביחד. כשאמא שלה היתה בחיים היא היתה מביאה לה ולאחותה ענבים מהשיח שלהם והן היו מתענגות עליהם. כשהיא עולה לחצר מהרחוב, השיחים והפרחים מרחיבים לה את הלב. כרמל מספרת ששאלה את רמי את מי הוא יותר אוהב את העצים או החתולים, רמי אמר שהוא מרגיש יותר קשור לעצים. אתה אוהב את מי שאתה מטפח. 


רמי משקה את עץ האבוקדו שעוד לא נתן פירות, ואת הקלמנטינה שקצת סובלת בחצר האחורית, ואוסנת מטפסת על הסולם שירשו מאמא שלה, וקוטפת שסק. היא מספרת לו על הכנס, ועל הזיכרונות שעלו בה מהשנים הקשות מול דיויד המנחה שלה וזה שהפגישה עם זונדה מחזירה אותה לקושי הזה, להרגשת הדחיה וההדרה שהרגישה שם. רמי נזכר בהרצאה בסמינר שבה דיויד ירד על המרצה וזה החזיר לו באלגנטיות ונחישות והפך את העלבון על פיו. לדיויד היתה נטיה לרדת על אנשים כדי להקטין אותם לגודל בו הם היו נוחים להשפעה. אוסנת זוכרת את החיוך בו המרצה החזיר את הדברים על כנם וכמה מופלא ובלתי אפשרי זה היה נראה לה אז.

כשהורה אומר לילד שהוא לא בסדר הילד יכול להסכים עם ההורה ולהרגיש שהוא לא בסדר, או לא להסכים, ולהרגיש שהוא לבד בעולם. לאוסנת היתה ילדות בודדה, אבל כשדיויד אמר לה שהיא לא בסדר, רמי היה שם כדי להגיד לה שהיא בסדר והיא יכולה להתמודד עם דיויד. אז היא התמודדה עם דיויד, אבל הרגישה מאוד לבד במעבדה.


הם מדברים על זה שדיויד הרשה רק לאנשים שהסכימו איתו והעריצו אותו להשאר קרוב אליו ורמי שואל אותה: מה זה אומר על האנשים האלו? אוסנת לא חשבה על זה. היא תמיד היתה מרוכזת בלנסות להבין מה היה החלק שלה בקצר עם דיויד ומה היתה יכולה לעשות כדי להתגבר עליו בצורה פחות כואבת. היא חשבה על המחיר שהיא שילמה, לא על המחיר שהיה צריך לשלם כדי להיות קרובה לדיויד. היא אומרת לרמי, "אולי הם היו צריכים מישהו להאמין בו, מישהו שאומר מה נכון ומה לא נכון. גם אני מתגעגעת לפעמים לבהירות והפשטות של ההסתכלות של דיויד. כל הכנס הזה, הרצאה אחרי הרצאה, חוקרים הראו כמה העולם האמיתי הרבה יותר מורכב ומסובך מהמודל של דיויד. זה יפה ומרגש, אבל זה אומר שאנחנו כל הזמן בחוסר וודאות, כל הזמן רואים רק חלק מהאמת וגם את החלק הזה לא תמיד מבינים. זה מתסכל אותי לפעמים. שאין תשובות חד משמעיות, שאין פתרונות מלאים.".

השסק טעים ורמי כבר הגיע לעץ הזית. כשאוסנת לא הסכימה עם דיויד, שהיא לא בסדר, היה לה גב בבית. מישהו שהאמין בה. זה לא עשה את זה יותר קל, אבל זה הפך את זה לאפשרי. לא לכל אחד יש את זה, לא כל אחד מעדיף את המרדף אחרי האמת, אבל אוסנת מרגישה שזאת הבחירה היחידה שאפשרית עבורה.  היא חושבת על כל מה שלמדה בכנס, על כל הדרכים החדשות שנפתחו בפניה ומרגישה שאם היא משחררת את העצב והתיסכול, נותנת להם להיות ולעבור, זה היה כנס לא רע בכלל.   



 


אוסנת בטריטוריה לא מוכרת

אוסנת מתעוררת במלון במרכז דרזדן. שמונה ושתיים עשרה דקות שעון גרמניה. היא הגיעה לכאן אתמול באחת ונרדמה קרוב לשתיים, והיא מאוד גאה בעצמה שהצלי...