יום שני, 10 בינואר 2022

כי זה XX קשה!

 אני לא אוהבת לספר לעצמי סיפורים על כמה קשה להיות ראש מעבדה, לגרום למאמרים ולגרנטים להתקבל, להנחות סטודנטים שאין להם מושג, להנחות סטודנטים שיש להם מושג, ללמד, להיות ראש וועדה, לשפוט מאמרים וגרנטים של קוליגות, תיזות של סטודנטים, לשווק את המעבדה כדי שסטודנטים יבואו אלינו, לדאוג לכך שהחיים במעבדה יהיו טובים ונעימים או לפחות נסבלים לסטודנטים, להזמין מרצים לסמינר, לגרום לסטודנטים ולקוליגות שלי להגיע לסמינר, לגרום לקוליגות שלי להזמין אותי להרצות בכנסים וסמינרים - זה לא באמת נגמר, אז אפסיק רנדומית כאן.

אני לא אוהבת לספר שזה קשה לשלב בין עבודה לבית, להיות נוכחת באמת בחיים של ארבעת ילדי ובעלי, לדאוג לכך ששני החתולים שלנו יחיו, שהחשמלאי יתקן את הדוד, לאתר את מקור הנזילה ולסגור את הברז, לדאוג לזה שהסלון והמטבח יראו לא כמו אחרי סיכול ממוקד, להרגיע את ערימות הכביסה, לבשל אוכל מזין, או לפחות אוכל, לזכור להוציא כסף לעוזרת ולהכין לה קפה שחור, לנשום.

אני לא אוהבת לספר לעצמי שזה קשה, כי אז ארחם על עצמי וארגיש שלקחתי על עצמי יותר מדי ואולי אני צריכה חופש. כי מאיפה אקח לי חופש בדיוק ומי בחר בחיים האלו אם לא אני? אני הבאתי את כל זה על עצמי, זה בדיוק מה שרציתי, רק לא ידעתי שזה כזה קשה. אבל אם אני לא אדע שזה קשה אולי לא אשים לב לזה ויהיה לי יותר קל.

חוץ מזה זאת פריבילגיה ענקית להיות אמא לארבעה ילדים בריאים ואשת איש שאוהב אותי למרות שהוא מכיר אותי ממש טוב, וראש מעבדה עם סטודנטים שמפרסמת מאמרים ומקבלת גרנטים, וחלק ממחלקה עם קוליגות שאני ממש מחבבת, אפילו בלי להתאמץ, אז מה אני בכלל מתלוננת? 

אז זהו, שזה קשה. אני כל הזמן מתאמצת. וזה מעייף להתאמץ כל הזמן בלי לקבל איזה שהוא פרס. כי אין מספיק מדליות, פשוט אין. 

אולי זה סתם סימפטום של סוף סמסטר, שבוע אחרון וזה נגמר. לחודש. 

אולי אני סובלת מכתיבת יתר, יכול להיות שיש מחלה כזאת. כותבים כל כך הרבה שגומרים את כל המילים שהוקצבו. כמו תהילה, או איך שקראו לאישה מהסיפור של שי עגנון. שילשול סופרים. 

נמאס לי להיות כזאת כועסת. אני בטוחה שזה קשור לחיידקי המעיים שלי, כי הכל קשור אליהם מסתבר, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להיות קצת פחות כועסת כל הזמן וקצת יותר שמחה.


עכשיו אסגור את המחשב ואסע הביתה. הגיע הזמן אני חושבת.

 

יום שבת, 1 בינואר 2022

שנה חדשה. סיכום, ברכות ואיחולים.

 ה-1 בינואר, שנה חדשה. שתהיה שנה טובה לכולנו!

סיכום שנה קצר, בשבילי.

הדבר הכי משמעותי שקרה השנה היה הפטירה של אמא שלי, ב-5 למרץ, כ"א באדר. עשרה חודשים אחרי אני עדיין מעבדת את הפרידה ממנה. אני מאמינה שהעיבוד ימשך עוד הרבה זמן. לא רק הפרידה אלא גם החיים איתה ומה שהשאירה בי ומה שנתנה לי. כל כך הרבה דברים טובים כל כך הרבה שריטות וכאב. היא כל כך רצתה את טובתי ושאהיה מאושרת, אבל היה לי קצת קשה עם הדרך. 

הזמן הופך את הכאב האקוטי לכאב כרוני ואני לא בטוחה שאני ממש אוהבת את הפתרון הזה של החיים מול המוות. הבחירה בחיים ובהתפוגגות הכאב מרגישה לי לא מכבדת את המשמעות העצומה של האמא שלי בחיי. הדיאלוג הפנימי שלי כל כך קשור אליה. בכל פעם שמשהו ממש מערער אותי, כמו השיפוט של המאמר של ס' מהפוסט הקודם, כשאני חופרת עמוק כדי לגלות את הסיבות להשפעה הריגשית הגדולה, אני מוצאת את אמא. וגם כשהזכרונות מכאיבים לי, הכאב של הגעגוע יותר חזק מהכאב של הפגיעה. כי היא היתה האמא היחידה שלי והיא חלק גדול ממי שאני עכשיו והיא הסיפור שלי, לטוב ולפחות טוב, ואני אוהבת אותה והיא אהבה אותי בעוצמה אדירה. 

גם בתוך המשפחה שלנו היו שינויים. הגדול התגייס וזה עבר בשלום. הילדים חזרו לבית הספר הגדולה לאוניברסיטה. זה היה מוזר שרק שני ילדים היו בבית במהלך השבוע, אבל התרגלתי לזה עם הזמן. עוזר כשאני יודעת שטוב לגדולים שלי במקומות בהם הם נמצאים. יצאתי עם ממיע לחופשה רק שלנו בפעם הראשונה מאז שהגדולה נולדה וזה היה נהדר. לצערי, אני פחות בקשר עם האח והאחות שלי מאשר היינו לפני ואחרי הפטירה של אמא. אני מתגעגעת אליהם. טוב לי בבית.

במעבדה - סיימו בהצטיינות שתי מסטרנטיות ודוקטורנטית אחת, פירסמנו ארבעה מאמרים שאני מאוד אוהבת, קיבלנו שני סטודנטים חדשים למסטר, נפרדנו מפוסט-דוק שתרם רבות למעבדה. הרציתי בפורומים נכבדים, שפטתי בפורומים משמעותיים, בצורה שכיבדה את הפורומים, לפחות לדעתי. :-) לימדתי קורסים, נלחמתי ברעים, עזרתי לטובים, ניסיתי להיות הוגנת עד כמה שיכולתי. למדתי המון דברים חדשים, דרך כתיבת המאמרים, דרך ההוראה, דרך הדיאלוג עם השותפים שלי למחקר במעבדה ומחוצה לה.

שמעתי המון ליג אוף לג'נד, שירים של מלחמות ושל קרבות. אולי כי הרגשתי שנלחמתי לא מעט השנה. עליתי לרמה 44 בפוקימון גו, ועוד מעט אני עולה לרמה 45, אבל זה כבר יהיה הישג של 2022.

מה אני מאחלת לעצמי לשנה הבאה? 

לבלות יותר, לשמוח יותר, לכעוס פחות, בריאות שלמה למשפחתי ולי, כולל החתולים. לקבל את כל הגרנטים שכתבתי השנה ואלו שאגיש בחודשים הקרובים, לפרסם את שלושת מאמרים המשמעותיים שאני והמעבדה עובדים עליהם, לקבל עוד שני סטודנטים, להנחות וללמד היטב, לשמוח ולהנות ממה שאני עושה. לרזות ולשמור על כושר. שממיע ימצא את המקום הנכון לו בהוראה ויהנה ממה שהוא עושה. שהגדולה שלי תצליח בלימודים שלה ותשמור על איזון טוב בין החיים ללימודים ושתכיר מישהו נחמד. שהגדול שלי יהנה בצבא ויתחיל ללמוד תואר ראשון כמו שהוא רוצה ושיכיר מישהי נחמדה. שהקטנה שלי תצליח בבגרויות, תהנה מהמוסיקה שהיא עושה ותכיר מישהו חמוד. שהקטן שלי יקרא באופן שוטף ויפסיק לפחד מזה ויבין את מה שהוא קורה בלי בעיה, ושישמח ללכת לבית הספר. שאסע לכנס ושניסע לטייל בחול. ושוב - שכולנו נהיה בריאים.

ולכם, קוראי האהובים, שמחכימים אותי ומראים לי דברים שאני לא רואה מכאן, ומחבקים אותי וגורמים לי להרגיש יותר טוב עם כל דבר שאני משתפת איתכם: תודה על זה שאתם קוראים, תודה על זה שאתם מגיבים, תודה על החיבוק. מאחלת לכם שנה אזרחית נהדרת, בריאות, שמחה, הגשמה עצמית, אהבה וכל מה שאתם מאחלים לעצמכם, לטובה!


יום חמישי, 30 בדצמבר 2021

מן המקום בו אנחנו צודקים - פרק ב', לעזור לקהילה

 קיבלתי מאמר לשיפוט מקוליגה שיש לי היסטוריה לא פשוטה איתה. נקרא לה ס', כי הפוסט הזה עומד לעסוק בה. פעם היינו חברות. מאוד אהבתי אותה. ואז קרו דברים רעים ביננו ומאז אנחנו לא ממש מדברות, רק דרך שיפוט מאמרים אחר של השניה.

הפגישה הראשונה שלנו היתה ב-2008, באחד מכנסי הקיפודים הראשונים שלי. היא היתה בשיא שלה. נראתה לי הכי מדליקה ובטוחה בעצמה שאפשר. עם מעיל עור שחור ותלתלים והרצאה סופר מגניבה. בכנס הקיפודים האחרון לפני שחזרתי לארץ, ב-2011, היו לנו כמה שיחות נפש יוצאות דופן, ונפשי נקשרה בנפשה. בכנס הבא, בו הגעתי כבר מהארץ, התארחתי אצלה לפני הכנס. היא קצת הופתעה מזה שהגעתי אליה, אבל אירחה אותי מאוד יפה. אז הבנתי שיש לה קושי בהרמת המעבדה החדשה שלה ובגיוס גרנטים. הצטערתי בשבילה. ההרצאה שלי לא היתה טובה באותו כנס והיא אמרה לי את זה, בצורה קצת לא נעימה, אבל - אין כל כך דרך להגיד שההרצאה שלך היתה לא טובה, בצורה נעימה. 

לפני ארבע וחצי שנים, היינו חברות. היא ניהלה את המושב בו אני דיברתי, דיברה בו בעצמה, והיתה עוד הרצאה במושב הזה של חוקרת אחרת, נקרא לה מ', כי גם עליה עוד נשמע רבות. בהרצאה הזאת, מ' הראתה מחקר שלם ורחב בו היא הוכיחה שהעבודה החשובה ביותר של ס', נבעה מארטיפקט. ס' הופתעה מאוד מההרצאה הזאת והיתה צריכה להמשיך לנהל את המושב, למרות ההפתעה הזאת. אני הייתי בהלם. לא הבנתי איך מ' יכולה לעשות את זה לס'. הבעיה בעבודה של ס' היתה שהיא השתמשה בתרופה שמעכבת פעילות של חלבון מסויים, בריכוזים גבוהים מדי מה שהפך את הפעילות של התרופה ללא ספיציפית והיא השפיעה על הרבה חלבונים אחרים. בסוף ההרצאה שלה מ' אמרה: תזהרו כשאתם משתמשים בתרופות. עליתי להרצות אחרי מ', וגם אני משתמשת בתרופה כדי לעכב פעילות של חלבון אחר, ואמרתי: אני משתמשת בתרופות! באנגלית זה יותר מצחיק כי המילה היא: drugs - שהפירוש שלו הוא גם סמים. ס' הצליחה להרצות בעצמה ולסיים את המושב הזה בגו זקוף. הערצתי אותה על זה. אבל ראיתי שהיא נשברה ממה שקרה, והיה לי עצוב בשבילה. היא אמרה שהיא תוכיח שמ' טועה ותנקה את השם שלה.

המאמר של מ' התפרסם אחרי הכנס הזה, אבל אני לא קראתי אותו. הרגשתי שזה מלוכלך מדי ולא רציתי להכנס לזה. לא הייתי חייבת. 

ואז עברה שנה ונפגשתי שוב עם ס' לכנס אחר בו היא התנהגה בצורה מאוד לא נעימה כלפי. איימה עלי שאם לא אשתף איתה פעולה היא תתחרה בי. אז תתחרי בי, אמרתי לה. אחרי הכנס הזה אירגנו כנס ביחד והיא היתה בלתי נסבלת ותוקפנית. גם לא גייסה כספים בעצמה וגם כעסה עלי כשניסיתי לעזור לה לגייס, אמרה שאני מערערת על הסמכות שלה כמארגנת האמריקאית. בסוף הכנס היא אמרה שהייתי עוזרת גרועה. זה היה הפיצוץ האחרון ביננו ומאז לא דיברנו.

עברו שלוש וחצי שנים. לפני חודשיים היא שפטה מאמר שלי ודחתה אותו בצורה כל כך אישית ומגעילה שהעורכת החליטה לבקש עוד שופט, שאני אבחר, כדי להבין מה לעשות. זה לא קורה הרבה. המאמר נדחה לבסוף כי לא היתה בו מספיק אינפורמציה, אבל השופט השני אמר דברים שאני יכולה ללמוד מהם ולשפר את המאמר בזכותם. הקטע הזה הזכיר לי את ההיסטוריה שלנו ובדקתי את הפירסומים שלה בזמן האחרון. ראיתי שבשנים האחרונות היא פירסמה מעט מאוד. ראיתי שיש מאמר שהיא שמה בארכיב ציבורי, בו היא נלחמת במאמר של מ' והבנתי שעל זה בעיקר היא עבדה בשנים האחרונות. לא קראתי את המאמר. יותר מדי זכרונות רעים, יותר מדי כאב. אמרתי למנהלת המעבדה שלי - מסכן מי שיצטרך לשפוט את זה. 

לפני שבוע קיבלתי את המאמר הזה לשיפוט. 

זה עירער אותי. לא ידעתי מה נכון לעשות. כתבתי לחברה-קוליגה שלי שאני מאוד מעריכה ועבדה על דברים דומים, וסיפרתי לה שביקשו ממני לשפוט את המאמר ואני לא יודעת מה לעשות. שאלתי אותה מה דעתה על המאמר שנמצא בארכיב, ואם יש משהו שהיא חושבת שחשוב שאשים לב אליו כשאני קוראת אותו. היא הודתה לי על זה שסיפרתי לה על המאמר, אמרה שהיא לא קראה אותו והיא מבינה את ההיסוס שלי בקשר לשיפוט שלו. ואז אמרה: "בתור שופטת, תרצי לבדוק את הנושא במיוחד ולעזור לקהילה לפתור את הנושא הזה". 

בבקשה לשיפוט לא מצרפים את המאמר אלא רק את הכותרת שלו. ממיע אמר לי להסתכל על המאמר בארכיב ולהחליט אם אני מתאימה לשפוט אותו. הסתכלתי על המאמר, חשבתי על זה לא מעט והחלטתי להסכים כי אני מאמינה שאני יכולה להעריך את העבודה שלה ואני יכולה להיות הוגנת, למרות ההיסטוריה שלנו. אני יודעת גם שיש חוקרים בקהילה שלנו שכועסים עליה הרבה יותר ממני ויהיו פחות הוגנים בביקורת שלהם כלפיה. למעשה אני לא כועסת עליה, מתוסכלת ממנה יותר מכועסת. הצעתי עוד שופט שעשה דברים דומים למה שהיא עושה במאמר ואני מכירה פחות. 


קראתי את המאמר שלה והתבאסתי. אין מילה מתאימה יותר מהתבאסתי.  רוב המאמר עוסק בגילוי חדש ואפילו מעניין שהיא קושרת לתוצאה הבעיתית שלה ואז, היא מנסה להוכיח שהיא ולא מ' צדקה. החלק על הגילוי החדש מעניין, אבל דורש עוד עבודה כדי להוכיח, ויש שם דברים שהיא עושה בצורה לא משכנעת מבחינת חזרות ביולוגיות ושימוש בחומרים לא מתאימים. אבל החלק בו היא נלחמת במ', מביש. ואז היא כותבת שהיא הוכיחה שהיא צודקת ומ' טועה ובונה מודל שלם סביב התוצאות הלא משכנעות שלה. סיימתי לקרוא את המאמר בתחושה ממש רעה. הרגשתי שראיתי מחזה גרוע.

ואז קראתי את המאמר של מ' בפעם הראשונה. מ' עבדה עם חוקר צרפתי, נקרא לו ט', שתמיד הערכתי את העבודה והדקדקנות שלו, אבל כאן - הם התעלו על עצמם. אחד הדברים שאני הכי מעריכה בעבודה מדעית היא היכולת לבדוק כל דבר מכמה כיוונים ולוודא כל טענה עם מבחן מתאים. המאמר הזה, שאין בו כל גילוי חדש מעבר להפרכה של הטענה של ס', הוא אחד המאמרים היותר מעמיקים, יצירתיים ומדוייקים שקראתי בזמן האחרון. סיימתי את קריאת המאמר בתחושת הערכה גדולה למדע של ל', שמהווה מודל לחיקוי בעיני. ככה צריך לעשות מדע. הדבר היחיד שלא הבנתי היה - למה הוא השקיע כל כך הרבה עבודה בלהפריך את העבודה של ס'? הוא היה יכול לעצור הרבה יותר מוקדם, ולא ללכת לניסויים הכל כך אלגנטיים אבל הסופר קשים שעשה, ולהעלות ספק סביר במשמעות התוצאות שלה. אבל הוא לא רק הוכיח שהפרשנות שלה לא נכונה (המעכב לא פועל דרך החלבון שהיא טענה שהוא עובד דרכו), הוא הראה מה הפרשנות הנכונה לניסוי - זיהה את החלבון שהמעכב עובד עליו בצורה משכנעת שאי אפשר להתווכח איתה. 

אחד הדברים הכי חשובים במדע ובכלל זה להיות מסוגל להגיד: טעיתי, סליחה. לא בכוונה. חשבתי שהבנתי, אבל טעיתי והטעיתי, סליחה. זה מביך, מביש ולא נעים, אבל אם ס' היתה עושה את זה, אני חושבת שכולם היו סולחים לה. במקום לעבוד ארבע שנים על להוכיח שהיא צודקת, היא היתה יכולה לעבוד על ניסויים חדשים ולא לחזור על הטעויות שהיא עשתה. להמשיך הלאה. אבל היא היתה חייבת להיות צודקת, והיא נפלה חזק.

חמישה עמודים של חוות דעת כתבתי. הסברתי את כל המקומות שהיא צריכה לתקן והמלצתי לה מאוד להוציא את החלק בו היא מתווכחת עם ל' ומ' ולחזק את החלק החדש, שגם מעניין ויש לו סיכוי להיות נכון. מודה ועוזב, ירוחם. 

קשה לי עם זה. כי אני מכירה אותה. כי ראיתי את ההדרדרות שלה. כי אני הייתי השופטת בסופו של דבר. המוציאה לפועל. לא יכולתי לעזור לה, בשום שלב, והיו שלבים בהם ניסיתי. מדע יכול להיות מאוד מאוד כואב כשהוא שזור בדימוי העצמי שלנו, והוא תמיד שזור. 

ובכל זה תמיד נותר הספק, שאולי הייתי יכולה לעשות משהו אחרת, ולהציל אותה. לא עכשיו, אז - כשירו עליה את היריה ההיא. במקום להיות בצד שלה ריגשית, אולי לנסות להבין מה נכון ולהגיד לה, כשהיא עוד הקשיבה, שכדאי לה לקבל את הדין ולהמשיך הלאה. אבל עשיתי מה שעשיתי, היא בחרה מה שבחרה, ועכשיו, גם אני יריתי עליה, ואני מרגישה נורא.

יום שבת, 11 בדצמבר 2021

מן המקום שבו אנחנו צודקים.

יום שישי בערב הוא תמיד מיוחד. השבוע שנגמר, הבישולים, ההפסקה מהמירוץ, הגדולים שבאים הביתה. הדלקת נרות ארוחת שישי. היום הגדולה לקחה את האוטו ליום הולדת של חברה בצפון הרחוק, אחרי שעשתה לנו קניות ועזרה בבישולים. היא כזאת ילדה טובה. 

אני במיטה עם המחשב, אחרי שהייתי בהרצאה בזום של הקהילה של קיפודי הים. מדע נעשה על ידי אנשים ומתקדם על ידי שיתופי פעולה. הכנס הפרונטלי האחרון שלנו היה לפני שלוש שנים ואני מרגישה כל כך רחוקה כשאני שומעת הרצאות בזום. לא מרגישה נוח לשאול שאלות או אפילו להכנס לחדרים הקטנים אחרי ההרצאה. זאת תחושה לא טובה. אני לא יודעת למה דווקא איתם אני מרגישה שאיבדתי את הקשר. אני מרגישה אווטסיידרית. זאת היתה קהילת הבית שלי, את הכנס האחרון אני אירגנתי, והם נראים לי כל כך רחוקים עכשיו. לא חשבתי שזה יקרה לי. 

עכשיו כבר שבת בצהריים. חשבתי על הדברים שרציתי להגיד לקבוצה שהציגה אתמול וריכזתי אותם במייל אחד לראש הקבוצה. בדיעבד היה נכון שלא להגיד את הדבר הראשון שהפריע לי אלא לרכז את כל מה שהיה לי להגיד במייל עם מאמרים רלוונטים והצעה לדיאלוג בין המעבדות. 

הגישה שלי כל כך השתנתה בשנים האחרונות שלפעמים אני לא מכירה את עצמי ולא יודעת איך להגיב כשהכלים של עצמי הישנה לא נכונים לי. הייתי סוליסטית ותחרותית מאוד, מרוכזת בעצמי וביכולות שלי, במשחק שלי. עכשיו אני חלק מקבוצה, משחקת, מאמנת, מתאמנת, לומדת, פועלת בתיאום. זה כל כך שונה. אני עדיין מאוד רוצה שיראו אותי, אבל זה יותר שישימו לב למדע שעשינו ולדברים שגילינו מאשר שישימו לב אלי ויראו אותי שמאחורי המדע. אני גם מודעת לכמות העבודה שנעשתה לפנינו, עליה אנחנו מבססים את המחקר שלנו, וחשוב לי מאוד לתת קרדיט לאנשים עליהם אנחנו מסתמכים. 

היה לי קשה נורא לעבוד על הסקירה שאני כותבת עכשיו. עוד לא סיימתי, אבל אני בשלבים מתקדמים. ידעתי מראש מה אני צריכה לעשות אבל לא רציתי לעשות את זה כי ידעתי שזה המון עבודה. לא יודעת איך שכנעתי את עצמי בסופו של דבר לעשות בדיוק את מה שפחדתי ממנו. בעזרת עיצות טובות מידידי הטובים וימים בסיפריה ושיחות עם מנהלת המעבדה היקרה שלי. למדתי המון, ואני יודעת שיש מקומות בהם אני כנראה לא מדייקת, כי אי אפשר להפוך למומחית בכמה חודשים. אבל התמונה שעולה ממה שעשיתי משכנעת וכדי לוודא שאין לי שגיאות אבקש שתעבור שיפוט על ידי מומחים מהתחומים בהם אני פחות מתמחית. 

התמונה שעולה מהסקירה שלי היא בניגוד למה שחברי הטובים רצו לראות במערכת שלנו. אני חושבת על שניים במיוחד. הם עבדו על המערכת הזאת שנים לפני ואני מאוד מעריכה אותם ומתבססת על העבודות היפיפיות שלהם. אחד מהם גם עזר לי מאוד בתחילת הדרך ולאורכה והשניה היתה חברתי למעבדה בפוסט ואני מאוד אוהבת אותה. שניהם מאוד רצו לראות את הדימיון בין הדרך בה קיפוד הים בונה את השלד שלו לדרך בה אנחנו בונים את השלד שלנו. כשהתחלתי לכתוב את הסקירה קיוויתי לראות איזו שהיא דרך בה גם התיאוריה שלהם וגם התיאוריה שלי (שהשלד של הקיפוד דומה לכלי הדם שלנו) נכונים. קיוויתי למצוא דרך לישב את שתי הטענות. אבל ככל שהתקדמתי והעמקתי וקראתי עבודות רבות על האבולוציה של השלד של בעלי החוליות היה יותר ויותר ברור שאלו שתי תוכניות שונות - בין בעלי החוליות לקווצי העור. כרגע אני לא יכולה להגיד - גם אני וגם אתם צדקנו, כמו שרציתי. וקשה לי עם זה מאוד. אומנם עוד לא סיימתי את הסקירה, אולי בסוף אוכל למצוא דרך להגיד שהם לא טעו. אבל כרגע זה נראה שבזכות העבודות שלהם אני מפריכה את התיאוריה שהם רצו להאמין בה. אולי בגלל זה כל כך היה קשה לי ריגשית עם המאמר הזה. 

אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כלומר, ברור לי שאסיים לכתוב את המאמר ואכתוב את מה שאני מאמינה שהוא המסקנה הכי ברורה ממנו. אבל איך לדבר איתם על זה. איתה זה קל - היא העורכת של אוסף המאמרים שהמאמר שלי יהיה חלק ממנו, ולכן תקרא אותו בין הראשונים ותוכל לדבר איתי עליו לפני שיתפרסם. היא פנתה אלי כדי שאכתוב את הרוויו הזה, ואני חושבת שהיא ידעה שזה יהיה הנושא שאכתוב עליו. אז זה לא צריך להפתיע אותה מאוד. היא גם לא היתה חד משמעית בקשר לאבולוציה של התוכניות בין בעלי חוליות לקווצי עור כך שאת הדברים שכתבה זה לא ממש סותר. בקשר אליו, אני לא כל כך יודעת מה לעשות. אני מאוד מעריכה אותו והביקורת שלו על מאמרים שלנו והפידבק והעזרה שקיבלתי ממנו לאורך השנים מאוד עזרו לי. הוא ממש רצה לראות את הדימיון בין תוכניות השלד של שתי הקבוצות וכתב על זה לאורך שנים. הדברים שכתב נכונים בקשר לשני הגנים שהתייחס אליהם, אבל - כשמרחיבים את היריעה רואים שהפרשנות שלו של מה שראה כנראה לא נכונה. אולי זאת הדרך להתייחס לזה. 

אולי זה מה שהבהיל אותי אתמול בהרצאה. הדובר אמר משהו שקשור לתיאוריה הזאת, אבל עם הפרשנות הלא נכונה, ולא ידעתי איך לתקן את זה, אז לא אמרתי כלום. במכתב שכתבתי למנחה שלו הסברתי את הדברים בצורה מפורטת, דבר שלא הייתי יכולה לעשות אתמול, והצעתי לדבר על זה.

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
יהודה עמיחי
 

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

 

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס

כְּמוֹ חָצֵר.

 

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

 

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

 










אני לא אוהבת עימותים, במיוחד לא עם אנשים שאני מעריכה ומחבבת. אני מקווה שהדרך בה הדיאלוג נעשה משפיעה על התחושה של האנשים שמולי והם יראו שאני לא רוצה להלחם בהם, אלא מנסה להתקרב לאמת קצת יותר. הם עדיין המשפחה שלי, גם כשאנחנו לא מסכימים, גם כשאני רואה דברים אחרת, גם כשאני צודקת והם, אולי, טועים. אני אנסה להגיד את הדברים בצורה עדינה, להשאיר מקום לדיעות אחרות. זה תמיד נכון, כי למרות שהכל נראה לי מאוד ברור עכשיו, עדיין, יכול להיות שפיספסתי משהו. כמו שעמיחי אמר כל כך יפה: ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח, כמו חריש, שמאפשר את הצמיחה שאחרי.

יום שני, 6 בדצמבר 2021

באמצע בין הכל לכלום.

 בימים האחרונים אני מנסה להבין למה כל כך התחברתי לארקיין. זאת סידרה מצויירת למבוגרים, מבוססת על משחק מחשב (ליגת האגדיים) עם המון תקציב לאנימציה מדהימה ולמוסיקה מרגשת. היא מהירה, עוברת בין מצבים קיצוניים מהר מדי, ובגדול - כל ניסיון של הגיבורים לצאת מהקונפליקט בו הם נמצאים נכשל. כל בחירה שנראית הדבר הנכון נופלת בגלל דברים שבדרך כלל לא תלויים בהם או לא ניתנים לחיזוי. כשהם נזהרים ומתאפקים, הצד השני רומס אותם. כשהם תוקפים, הם הורגים את האנשים שלהם. כאילו אין בחירות נכונות. אין הצלחות שאין בהן פגיעה עצמית או פגיעה באנשים חפים מפשע. אין ממש טובים ורעים, יש אנושיים, עם חולשות וגבורה. והגבורה והצדק בדרך כלל, לא עולים יפה. גם החולשה לא ממש מוצלחת.

כשאני כותבת את זה ככה נעשה ברור למה הסידרה מדברת אלי. זה בדיוק המקום בו אני מרגישה שאני נמצאת. באמצע בין הכל לכלום. במציאות שאין בה הצלחות שלמות, וחיים באושר ועושר. תמיד יש נגיעה של עצב. תמיד יש טיפה אכזבה, אלא אם כן הציפיות ממש נמוכות ואז יש הפתעות לטובה. 

בשבוע שעבר נסעתי עם ממיע לירושלים, סיור חנוכיות ולילה במלון, בלי הילדים. נכון שהגנבנו ארוחת ערב עם ירדן ולמחרת ביקרנו אותה בבצלאל, אבל זה היה יום שלו ושלי ביחד, לבד. פעם ראשונה מאז שנסענו לצפון כשהייתי בהריון עם ירדן. 21 שנים. זה היה מעולה. נהננו נורא, וזה דווקא הרגיש מוכר. כאילו כבר עשינו את זה ורק נזכרנו לעשות את זה שוב. באחת השיחות שלנו הוא סיפר לי על זמן שבו טייל בארה"ב לבדו ונסע במכונית בצפון מרכז ארה"ב. קם בבוקר, קרא, אכל מה שבא לו, נסע, קרא עוד קצת, עשה מה שרצה. הוא אמר - כל כך נהניתי מהזמן הזה. ובא לי לנסוע איתו בקרוון באמריקה. לשים את השאר בצד ולטייל ביחד. לנסוע, לקום בבוקר, לקרוא ספר, לטייל, לאכול, להמשיך ולנסוע. בלי מטרה, בלי כיוון מוגדר. פשוט לחיות. כאילו שום דבר אחר לא משנה. 


או לא כאילו. 

אני מקווה שנמצא דרך לעשות את זה יום אחד. המשך שבוע טוב לכולם.  

יום שבת, 20 בנובמבר 2021

League of Legends

 זה משחק מחשב שאף פעם לא שיחקתי, אבל אני ממש אוהבת את המוזיקה שלו ועכשיו אני והבנות מתלהבות מהסידרה שלו - ארקיין. אנימציה למבוגרים - 16+, ששום דבר לא צפוי בה והגיבורים אנושיים. לא חלקים, יפים ומושלמים כמו הגיבורים של סרטים מצויירים רגילים, אלא אנשים שבין השאר - מפשלים, טועים, מחליטים לא נכון ונכשלים, וקמים וממשיכים ללכת. 

הגדול שלי הגיע לדירוג 3381 בליגת המשחקים שחקן מול שחקן של פוקימון גו, מה שהכניס אותו ללידרבורד העולמי למקום 360 בעולם. בארה"ב בלבד יש 800000 שחקנים. אני ממש גאה בו, משתאה וגאה. כשהוא מחליט שהוא הולך על משהו, הוא פשוט עושה את זה, זה די מדהים ומעורר השראה. אמרתי לו שזה אומר שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם הוא יחליט שזה מה שהוא רוצה. זה משחק מורכב עם אסטרטגיה, זכרון, זריזות ותגובה מהירה. אני ממש לא מתקרבת לרמה שלו וזה מדהים אותי שהוא כזה טוב. 

קצת חזרתי לחיים לאחרונה. אני רצה בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. התחלתי ללכת לפסיכולוגית ואני ממש מרוצה מהתהליך שאני עוברת איתה. יש לי קצת יותר אנרגיות לעשות דברים והתחלנו לצאת להצגות והרצאות פעם בשבוע. אני ממש מודה על זה שחזרתי לעצמי, אבל בעצם אני לא לגמרי מי שהייתי. משהו אצלי השתנה. אני מנסה להבין מה ומי אני המחודשת.

Legends never die

They become a part of you

Everytime you bleed for reaching greatness

Legends never die

כששמתי את השיר הזה בפעם הראשונה חשבתי על אמא שלי וכמה שזה נכון לגביה אצלי. היא הפכה לחלק ממני, ממי שאני. אני חושבת שזה מה שאנחנו משאירים אחרינו, את הטוב והרע שהטבענו באנשים הקרובים אלינו. עדיף להטביע טוב, אם אפשר. אמא שלי הטביעה בי אומץ, נחישות, עקשנות ועמידות. אולי בגלל זה התחלתי לשמוע את השירים של ליג אוף לג'נדס בזמן האחרון - הם על הקרבות היומיומיים שלנו ועל הגבורה שיש בנו.

שנתיים וחצי כמעט עברו מאז שהתפרסם המאמר המשמעותי ביותר של המעבדה, זה שממש התרסקנו עליו, שהיה התיקווה הגדולה שלנו לGREATNESS. מאז פירסמנו עוד חמישה מאמרים. כשרצתי בבוקר חשבתי על סוגי המאמרים והעבודות שמתפרסמים. יש עבודות שמוסיפות מידע שמסביר דברים שאנשים ראו, יש עבודות שמייצרות בסיס נתונים לאחרים, יש עבודות שמאפיינות תהליך או תופעה, יש עבודות שמפתחות שיטה שאחרים יוכלו להשתמש בה, ויש את אלו שמגלות תופעה חדשה ואלו שמוצאות את המנגנון של תופעה לא מוסברת. היו לנו מאמרים מכל הסוגים ואני חושבת שאני הכי אוהבת לגלות משהו שאחרים לא ראו לפני ולפענח מנגנון שעומד מאחורי תופעה. כל עבודה מדעית מבוססת תורמת למדע, ההבדל הוא בעד כמה היא תורמת. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לירידה בדרייב שלי בעבודה. אולי השחיקה - עוד מעט אני סוגרת 10 שנים בישראל ובמעבדה ולא לקחתי שבתון עדיין. אולי המוות של אמא השפיע עלי. ואולי אני מאוכזבת מעצמי וממה שהשגתי. אולי קיוויתי להצליח יותר וזה לא קרה. קשה לי להגיד את זה, אפילו לעצמי, כי זה מרגיש כמו תבוסתנות. גם הצלחתי בכמה דברים שהיו חשובים לי - פירסמתי לא רע, השגתי גרנטים, הנחיתי סטודנטים שפירסמו מאמרים וסיימו מסטר ועכשיו דוקטורט. מכירים ומעריכים אותי בתחומים בהם אני עוסקת ויש לי משתפי פעולה נהדרים. אבל, קיוויתי ליותר. 

מצד שני, כשאני כותבת את זה אני אף פעם לא יודעת מאיפה זה בא. תחושת הנמיכות הזאת. האם אני באמת מאוכזבת מהמקום אליו הגעתי או שזה יום שבת בערב ומחר יום ראשון, ותמיד קצת קשה לי עם יום ראשון כי הגדולה והגדול נוסעים למקומות שלהם. (למרות שמחר הגדול נשאר עוד יום בבית לשמחתי). אולי זה בגלל שאני עובדת עכשיו על כתיבת רוויו שמתיש אותי. קוליגות חברות שלי ביקשו ממני לכתוב סקירה על אבולוציה של רשתות בקרה להתפתחות ולמרות שידעתי שזה הולך להיות קשה ומסובך, ושאני מנסה להתרחק מהתחום הזה לכיוונים יותר מנגנוניים, הסכמתי. עכשיו אני יושבת כבר שבועיים וקוראת על התפתחות השלד וכלי הדם בבעלי חוליות, על התמיינות שכבות ביצורים קדומים וגם בכל קווצי העור. כל הקריאה שדחיתי לזמן אחר - עכשיו הגעתי אליה. וזה קשה! כשהתחלתי לחקור ביולוגיה לפני 17 שנים, הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב סקירות. אבל אז נהינתי מזה - זה היה חלק מהלימוד שלי, זה היה מלהיב, ידעתי הרבה פחות, לא הכרתי אף אחד ואף אחד לא הכיר אותי - לכן היה לי הרבה יותר אומץ. עכשיו הכל יותר כבד. הידע הקודם שלי, האמירות הקודמות שלי, מה שאנשים אחרים חושבים - הכל מכביד עלי ומקשה. גם לא היו כנסים פתוחים יותר משנתיים. הכנס האחרון אליו נסעתי היה בפברואר 2019. הרציתי מאז על העבודה שלי בכל מיני הזדמנויות, אבל להרצות בזום זה אחר לגמרי מלהרצות מול קהל, פחות מרגש, טוען ומלהיב. עכשיו חוזרים להרצאות חיות וזה מאוד משמח. הכנסים חוזרים בשעה טובה. מדע נעשה בקהילה וקהילה צריכה להפגש כדי להחליף דיעות ולהתעדכן. זה קצת מלחיץ, אבל אני יודעת שזה לטובה. 

אז אני לא באמת יודעת למה יותר קשה לי להתניע בבוקר ובמיוחד בימי ראשון. הייתי רוצה לדעת, כי אני חושבת שזה יעזור לי להתמודד, אבל אני לא בטוחה בסיבה. מחר הגדול בא איתי לעבודה, אז אולי יהיה לי יותר קל הפעם. שיהיה שבוע טוב!


   

יום רביעי, 6 באוקטובר 2021

ולפעמים החגיגה נגמרת

 כיבוי אורות

החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית -
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

זה שיר כל כך יפה של נעמי שמר. מדבר בדיוק על מה שאני מרגישה עכשיו.

שנתיים עבדנו על הגרנט הזה. בהתחלה לאט, בין לבין, ואז כשעברנו שלב, והמארגן התרגז על השותפה שלי שאנחנו לא מתקדמים, התחלנו להפגש כל שבוע. היא, החוקר הבכיר במעבדה שלה ואני. למדתי את השפה שלהם והם למדו את שלי, וביחד כתבנו משהו שלא היה לי סיכוי לכתוב לבד, אף פעם. ואז התחלנו עם החזרות לקראת המפגש עם משרד המדע והשופטים. ואז הייתי צריכה לקרוא את שאר ההצעות והשתאיתי מרב הגוניות, מהמערכות השונות, השיטות והגישות המשלימות. נפגשנו כדי להתאמן לקראת המפגש עם משרד המדע. חזרות מהבוקר עד אחר הצהרים. למדתי לאהוב ולהעריך אותם. זה היה קשה ומעייף ומייגע, אבל גם מלמד ומרתק ומעניו.

היום היה המפגש עם משרד המדע שלהם. איזה מתח. איזה לחץ. נראה שעבר בשלום אבל רק מחר נדע. וזהו. לא נתכונן יותר, ולא נתאמן יותר ואני כל כך מקווה שנקבל את הכסף כי אני רוצה להיות חלק מהקבוצה הנהדרת הזאת. אני מרגישה ריקנות, הקלה, שמחה ועצב. אני מקווה שנזכה כי זאת קבוצה נהדרת ואני חושבת שיש לנו סיכוי לשיתוף פעולה נדיר שיכול לפרוץ דרכים חדשות להבנה לפיתוח ולשינוי. מזמן לא הרגשתי שאני חלק מדבר גדול העולה על חלקיו. בפעם האחרונה זה היה בקלטק לפני יותר מ10 שנים, והתגעגעתי לזה מאוד.  

אני מקווה שהחגיגה רק מתחילה. תחזיקו לנו אצבעות!

-------

עידכון מיום אחרי - קיבלנו את סיכום הדירוג של השופטים. הם מאוד אהבו את הרעיון, העיתוי, הקבוצה והמקום, אבל - היו פרוייקטים שקיבלו דירוג נמוך ואני חוששת שיהיה מאוד קשה לעבור. הפרוייקט שלנו דורג גבוה והיו עוד פרויקטים עם דירוג מצויין, אבל, כולנו היינו אמורים לעבור גבוה, אז אני ממש לא יודעת מה הסיכוי כשיש לפחות שלושה פרוייקטים עם דירוג בינוני עד נמוך. :-( אני לא מתחרטת לרגע ושמחה מאוד שניסינו, ומקווה לנס גדול שיהיה שם, ובכל זאת נקבל את המימון. אבל זה ממש נס שנדרש כאן או מזל יוצא דופן....

כי זה XX קשה!

 אני לא אוהבת לספר לעצמי סיפורים על כמה קשה להיות ראש מעבדה, לגרום למאמרים ולגרנטים להתקבל, להנחות סטודנטים שאין להם מושג, להנחות סטודנטים ש...