יום שבת, 24 בפברואר 2024

השרביט החם - לפני 10 שנים

 במדור השרביט החם  מוטי מבקש מאיתנו לחזור 10 שנים אחורה, לתאר את החיים שלנו אז, והאם היינו שמחים אז, לשמוע על החיים שלנו היום. אהבתי! וגם רציתי לכתוב פוסט ולא היה לי על מה, אז Win-win!

לפני 10 שנים, פברואר 2014, הגדולה היתה בת 13 ולמדה בבית הספר לאומניות ברעות, הבינוניים היו בני 11 ו-9, ושניהם למדו בבית הספר היסודי בישוב, והקטן היה קטנטן - בן שנה וקצת. עדיין התגעגענו מאוד לאמריקה, ממנה חזרנו שנתיים לפני. המעבדה שלי כבר נפתחה והיתה לי סטודנטית ראשונה ומנהלת המעבדה המדהימה שלי כבר היתה איתי. הבלוג הזה עדיין לא נפתח, הייתי אז בישראבלוג. וזה מה שכתבתי לעצמי ביומן: "אני מרגישה חוסר בטחון תהומי, זה הקושי הכי גדול. חוסר בטחון מקפיא בכל דבר שאני עושה. לא בטוחה שהכיוון שאני מובילה אותנו אליו נכון ויפרוץ דרך. רוצה לפרוץ דרך."

זה היה כל כך קשה! עכשיו החיים שלי נראים לי דבש! (להוציא המלחמה, שהיא הרבה יותר קשה לאומית ממה שאי פעם דימיינתי.). הייתי לפני נסיעה לכנס הקיפודים בו חברה שלי שכבר לא חברה שלי, אמרה לי שההרצאה שלי נראתה חלשה. לפני המאמר הראשון שהתפרסם מהמעבדה שלנו, לפני הגילוי הגדול של המעבדה, לפני הנסיעה לג'נליה לפני כל כך הרבה דברים מדהימים שקרו בעשר השנים האחרונות. איזה עשר שנים אלו היו!

זה היה כל כך קשה, ההתחלה השניה שלנו בארץ. פתיחת המעבדה, גיוס הסטודנטים, גיבוש הזהות המדעית, ההוראה. גם עם ממיע, כמה שאהבתי אותו תמיד, כי אהבה אף פעם לא חסרה ביננו, הבנתי אותו ואת עצמי ביחס אליו הרבה פחות. הילדים גדלו כל כך יפה ואני כל כך גאה בהם. הגדולה הזכירה לי שלפני 10 שנים היא זכתה במקום הראשון בתחרות הקומיקס הארצית לילדים ונכנסה לתחרות הקומיקס לבוגרים. הספר שלנו לא נולד עדיין. לא נסעתי עדיין לכל הכנסים המדהימים שנסעתי אליהם, כולל הכנס האחרון בקרואטיה אליו ממיע הצטרף אלי ולא נסענו אז לרודוס עם כל המשפחה. ממיע עוד עבד באוניברסיטה וסבל מזה, לפני שעבר להוראה. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל אבא שלי כבר נפטר. החתול מיטנס שלנו עדיין היה בחיים, אבל עוד לא הכרנו את פבלו וסנוו-פי. מיטנס היה חמוד מאוד. 

מאז פירסמנו 17 מאמרים וה-18 עומד להתפרסם ממש כעת חיה ואני צופה כמה מאמרים ממש יפים בתקופה הקרובה. 

לפני חמש שנים, פברואר 2019. פירסמנו כבר שבעה מאמרים, אבל המאמר הגדול והמשמעותי שלנו עדיין לא התקבל. כבר היו לי סטודנטים טובים שאהבתי, כיוון מעניין. הילדים קצת גדלו - 18 וחצי, היתה בצבא, הספר שלנו כבר קרם עור וגידים וחתמנו חוזה עם עם עובד. הגדול היה כבר בארכימדס, הקטנה היתה בחטיבה ולא היה לה מדהים, הקטן היה בן שש, ועדיין לא עלה לכיתה א'. כבר ידענו שלאמא שלי יש סרטן. כבר הייתי בג'נליה, כבר התעלפו מההרצאה שלי בכנסים של הביומינרליזציה, עבר עברתי את אילת וההתרגשות מלהגיש לנייצר ולהדחות. ממיע כבר היה מורה, אבל היה לו הרבה יותר קשה מעכשיו. מיטנס כבר מת ופאבלו וסנוופי הגיעו אלינו. במאי המאמר הגדול התקבל וכתבתי את הדברים הבאים:

"תמיד יש דברים שאני יכולה להסתכל ולראות שאנשים השיגו לפני ויותר ממני. בדרך כלל זה מדכדך אותי, אבל עכשיו לא. הכאב והחשש שהרגשתי בשנתיים האחרונות נעלם. היה מעלי ענן של חוסר וודאות, והוא איננו עוד. אנחנו מטפסים מחדש על הרים חדשים אבל התיק שלי קל ואני לוקחת איתי רק מה שנחוץ לי. השק העצום של הספקות התפרק בהר ההוא ואני מקווה שהספקות האבודים ישארו באיבוד."

הספקות כמובן חזרו וחוזרים, אבל הרבה פחות מפחידים ממה שהיו. אני יותר שמחה, רגועה, שלמה עם עצמי ובטוב רוב הזמן. גם לא מפריעים לי הדברים האחרים שאני עושה במסגרת התפקיד, נהפוך הוא - הם משמחים אותי. אולי זה כי הסמסטר הזה אני לא מלמדת, אולי כי המלחמה נתנה לי פרופורציה ואולי כי עם הגיל והזמן אני שמחה שאני יכולה לתרום בצורה יותר רחבה מאשר פעם לצעירים ולדור הבא. 

לפני שנה, פברואר 2023. שכחנו את יום ההולדת של ממיע עד שהוא הזכיר לנו. זה היה עצוב. הלכנו למסעדה בערב וצחקנו הרבה, אבל זה גרם לי להבין שמשהו דורש שינוי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאנחנו לא מוציאים את הרך והאוהב אחד מהשני, שיש ביננו הרבה קוצים. הייתי כבר ראש חוג, והכינוס החוגי הראשון שלי כראש חוג היה מאחורי, בהצלחה רבה. הייתי בכנס נהדר באילת בו הוזמנתי להרצות ומאוד נהניתי - לא להאמין שחלפה שנה מאז. השותפה של הגדולה כבר התהפכה עליה והיה לה מאוד קשה. היא יצרה את הסרט המדהים שלה אז. הגדול היה בצבא. הקטנה בי"ב ובעיצומו של הרסיטל, והקטן היה בד'. המעבדה כבר היתה המקום השמח שהיא גם היום. עוד לא קנינו את המכונית החשמלית שלנו. עוד לא נסעתי לכנס בקרואטיה ועדיין לא טסנו לרודוס ביחד. אבל גם עוד לא היה את ה-7 באוקטובר. 

קצב השינויים קצת פוחת, אבל עדיין קורים דברים מרגשים וחדשים בחיים שלנו, ודברים חסרי תקדים שאני מקווה שלא יחזרו לעולם, כמו ה-7 באוקטובר. אני מקווה ללמוד להגיב יותר נכון לממיע, לנשום עמוק לפני שאני מתגוננת בתוקפנות. לנשום עמוק בכלל. להתקרב עוד, לחיות בריא, נכון ומחובר לעצמי. לשמוח ולהעריך את הדברים הקטנים כמו ביקור של אחותו של ממיע וביקור של אחותי ששניהם קרו אתמול, או את החופש לחיות, לנשום ולהיות עם היקרים לי. מקווה שאני וכל מי שאני אוהבת נממש את עצמנו ונהיה גאים ושלמים. ושכולם יחזרו הביתה בשלום.      

יום שני, 12 בפברואר 2024

מתי אלמד לחיות נכון

מתי אלמד לבחור נכון?

להאמין, לראות שטובבלי להביט שוב לאחורלבחור נכון

זה השיר של אמיר דדון שממיע הכי אוהב. עכשיו אני מבינה למה. הוא שיר מאוד יפה ומתחבר מאוד למה שאני מרגישה ושואלת את עצמי עכשיו. 

אני בסוג של שבתון הסמסטר, יצא שכל הקורסים שלי נדחסו לסמסטר ב' שיהיה מאוד עמוס, אבל סמסטר א' נקי לגמרי וזה מדהים. פעם ראשונה מאז שהגעתי לכאן לפני 12 שנים. לא לקחתי שבתון אף פעם וגם לא פטמה. לא בער בעצמותי ואז הילדים התגייסו ותמיד קרו דברים. 

פתאום יש לי זמן לעצור, לנשום, לחשוב. נזכרתי בספר - לאכול, להתפלל, לאהוב, בו הגיבורה עוזבת את החיים שלה כדי לצאת למסע של שנה בו היא אוכלת באיטליה, לומדת להתחבר לעצמה בהודו ומתאהבת באינדונזיה. זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע לזה כרגע. שני החלקים האהובים בספר הזה היו לאכול ולהתאהב, ומהם יש לי בשפע, בשלווה פנימית אני פחות חזקה.

מה אני רואה כשאני מסתכלת עלי ועל החיים שלי? 

שיש לי הכל, חוץ משלווה פנימית. כל מה שרציתי ויותר מזה. המשפחה שרציתי, איש שאוהב אותי למרות הכל (ויש הרבה בכל הזה), ילדים שאני אוהבת עד עמקי נשמתי וגאה בהם עד השמיים, עבודה שאני אוהבת שמאתגרת אותי ואני מצליחה לתרום בה לאחרים. בית שאני מאוד אוהבת לחזור אליו. אבל חוסר השלווה הפנימית, אוכלת בכל.

עדי כתבה משהו כל כך יפה על אושר, שכתבתי כאן בצד: "אני מכירה אנשים שרדפו אחרי הישגים מקצועיים או אישיים ואז גילו שההצלחה שלהם לא הפכה אותם למאושרים בטווח הארוך, אבל אם הם היו משקיעים יותר במשפחה והחברים שלהם זה היה הופך אותם למאושרים יותר. כך שאני חושבת שלטווח הארוך – לדעת להעריך את הדברים הקטנים שיש לנו בחיים היא דרך טובה למצוא אושר, ואולי המטרה שלנו בחיים היא ללמוד להעריך את הדברים הקטנים האלו."

הדבר שאני הכי רוצה לתקן בחיים שלי הוא היחס שלי לממיע. אני רוצה לתת לו ולי את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לנו אם הייתי מקבלת אותו כמות שהוא ואת הדרך שלו לאהוב אותי. אם הייתי מסוגלת לא לפחד כל הזמן שיעזוב אותי למרות שהוא תמיד נשאר, אם הייתי משחררת את הפחד הזה, שלא קשור אליו אלא בא ממני. 26 שנים ביחד ואני עדיין מפחדת. עדיין שומעת כל דבר שהוא אומר לאור מה זה אומר על האהבה שלו אלי. כשאני קוראת את זה, ומתביישת, אני חושבת שזאת מתנה שאני רוצה לתת לעצמי - לתת לעצמי את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לי אם הייתי מקבלת את עצמי ואת היקר לי מכל, כמו שאנחנו. אם כמו בשיר, הייתי מאמינה ורואה שטוב. לראות את היש, ולא להשאב לחלל הפנימי שיש בי ולא למשוך אותו אחרי.  

אמן.

(אני אוכלת המון ירקות וסיבים והולכת יותר, וירדתי שלושה ק"ג מאז השיא השלילי ביותר שלי. מקווה להמשיך בכיוון הזה. עוד שישה ק"ג יהיה נהדר.). 

זה היה כזה שיא דרמטי ששכחתי לדבר על החלק המקצועי שרציתי לדבר עליו. אז אחרי שפירסמתי את הפוסט אמשיך ואומר: משהו אצלי השתנה ואני לא יודעת לאן ללכת עם זה. אני לא האדם שהייתי. זה טוב אבל זה גם לא פשוט. אני כמו חלזון שגדל על הבית שלו ועכשיו צריך לחפש בית חדש. (אני חושבת שהם מצליחים להגדיל את הקונכיות שלהם בעצם. הביולוגיה הימית שלי לא מגיעה לחלקים האלו של האוקינוס.). יש לי סטודנטים טובים שכותבים את המאמרים והעבודות שלהם בעצמם, אני רק מעירה והם מתקנים. אני לומדת מהם הרבה מאוד. הם מתקדמים בניסויים בעצמם, אני רק מכוונת אותם ומתקנת כשהם הולכים לאיבוד. ניהול החוג כבר לא מלחיץ אותי ואני חושבת שאני עושה את זה לא רע. אבל הנוח הזה קצת ריק. פעם הדרייב שלי מילא אותי. הייתי קמה עם מחשבות על המאמר בבוקר, חושבת על הדברים שאני רוצה לעשות כשאני הולכת או רצה והולכת לישון עם המאמר בערב. זה כבר לא קורה. אולי זה קשור למלחמה שתופסת לי הרבה מהמחשבות ומרוקנת את הרגש, אבל זה התחיל לפני המלחמה. אני יושבת עם הסטודנטים ונהנית כל כך לדבר איתם. לקרוא מאמרים שקשורים למחקר שלהם, לחשוב עליהם ביחד. ללמוד. אבל זה לא ממלא אותי. אולי כי זה יותר מדי דומה לדרכים שכבר הלכתי בהן. אולי כי אי אפשר להשאר רעבה כל החיים. בדיוק 20 שנים אני ביולוגית. 30 שנים מדענית, אם נספור גם את סוף התואר הראשון. זה הרבה זמן. אין לי תשובה לשאלות האלו אז פשוט אשאיר אותן כאן.   

לא אמרתי שום דבר על החטופים ששוחררו ושמחו אותי מאוד. נקודת אור מזהירה בחושך. היום השדרנית בגלגלצ אמרה שהשחרור מילא אותה בשימחה שהיא שכחה שהיא יכולה להרגיש. כל כך נכון. היאוש הפך למין ציפוי בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו נושמים פחות טוב וכל חטוף שמשתחרר עוזר לנו לחזור לנשום. וכל חטוף וחייל שמת, שוברים את הלב. אולי זה משנה את הפוקוס ואולי הפוקוס פשוט התרחב. גם את זה אשאיר כאן לשהות בו. 

יום שלישי, 30 בינואר 2024

טרדות קטנות של יום חולין

 בימי שלישי אני נשארת לעבוד בבית. אני מוצאת שזה מחבר אותי למרכז שלי, מרגיע ומשפר את התיפקוד המקצועי שלי, כמו גם את ההרגשה הכללית שלי. הפוסט הזה עומד להיות שחרור לעולם של כל הטרדות הקטנות שאני מרגישה. המלחמה פחות נוכחת ישירות בפוסט, אבל היא בהחלט ברקע. 

בשבועיים האחרונים עליתי בבת אחת בשלושה קילו. זה מטריד אותי, כי אף פעם לא שקלתי כל כך הרבה וזה לא יורד בקלות כמו שאני רגילה. קראתי היום על דיאטת DASH והיא נראית לי מאוד הגיונית. קראתי גם על המעגל של השומן הביטני שמעלה את התיאבון - איזה מעגל רע! אבל העקרונות של הדיאטה נראים לי הגיוניים. אני חושבת שחלק מהעליה במשקל קשורה לזה שאני הרבה פחות פעילה בגלל הגשם. אני יודעת שזה לא תירוץ טוב, אבל אני אוהבת לרוץ ואני לא אוהבת לרוץ בגשם כשממש קר. אני מנסה לפחות ללכת, ואז אני מצלמת את הרחובות היפים של הישוב שלנו. כדי לשים לב ליופי שסובב אותי.

 אני קוראת ספר ממש חמוד "סיפרית חצות" (אני חושבת שזה התרגום לעיברית). הוא מדבר על בחירת החיים הכי נכונים לנו. הגיבורה מאסה בחייה וניסתה להתאבד, אבל במקום למות הגיע לסיפריה שכל כרך בה הוא החיים האפשריים עבורה, אם היתה בוחרת אחרת. הרעיון מעורר מחשבה וגם הספר כתוב היטב ומעלה תהיות שונות. אני לקראת הסוף וכרגע היא בתוך אפשרות חיים שהיא ממש אוהבת. הבעיה היא שהיא נכנסת בדיוק לנקודה בה היא נמצאת עכשיו בחיים המקבילים ולא חווה את כל הצעדים שהובילו אותה למקום בו היא נמצאת שם. היא מקבלת ילדה ובעל בילט-אין, בלי לחוות את ההתאהבות, הרגעים הראשונים, הלידה וכל מה שקושר אותנו אחד לשני. איך אפשר לוותר על זה? 

הספר אומר שחיים טובים הם לא חיים שמחים תמיד, והעצב והכאב הם חלק ממה שעושה את החיים טובים. זה מזכיר לי את המצב שלנו עכשיו, כשכולנו כל הזמן נושאים עצב גדול בתוכנו ומשתדלים שלא להתייאש מהמצב במדינה. אבל אני לא רוצה להתמקד בזה עכשיו. 

משפט אחד תפס אותי וגרם לי לחשוב: בחיים האלו היא לא חווה מתח בחיי הנישואין. האם באמת יש חיים כאלו? בהם אין מתח בכלל בתוך חיי הנישואין? זה כמו להגיד חיים בלי מתח, לא? הנישואין מכילים את כל מה שאנחנו חווים ומביאים הביתה, את הדאגה לילדים, לעתיד שלהם, לעתיד של כולנו. את הרצון למצוא נחמה וחיבוק שלא תמיד מתקיים. את החיכוכים הקטנים סביב ההרגלים השונים שלנו. איך יכולים להיות חיי נישואין בלי מתח? 

באי הבלוג הותיקים זוכרים שהיו תקופות לא קלות בתוך חי הנישואין שלי, של מריבות קשות ופגיעה הדדית, וגם שיש בהם אהבה גדולה שתמיד קשרה וחיברה ביננו. כשטוב לנו, זה מעולה. עם השנים והטיפול, אני מרגישה שהמריבות והמתח התמתנו, אני כמעט ולא חווה הצפות, אבל עדיין יש מתח. עולה ויורד, תלוי לפעמים בגורמים חיצוניים. כשאנחנו מצליחים לדבר ולהתקרב אני מאושרת ומרגישה מלאה ומוחזקת. אבל כשמתחילים להצטבר כעסים קטנים אנחנו מתרחקים וקשה לי למצוא דרך לפרוק את המתח והכעס שאינה עוברת דרך מריבה. האם משהו לא בסדר אצלנו? האם יש דבר כזה חי נישואין נטולי חיכוכים ומלאי קירבה ואיך אפשר להגיע למצב כזה?

 הוא יחגוג 60 בשבת ואני רוצה לשמח אותו ולשמוח איתו. זה לא גיל פשוט להגיע אליו, אבל אני חושבת שהוא מגיע אליו עם הרבה מאוד הישגים והצלחות במיוחד בשנים האחרונות מאז שהפך למורה, ועוד יותר מאז שהפך למחנך. זה לא מה שהוא רצה לעשות מהתחלה - הוא רצה להיות מדען. יש לו יכולות יוצאות דופן שתרמו מאוד למדע שלו (ולמדע שלי), אבל היו דברים שהפריעו לו להצליח בקריירה הזאת. כולנו מלאי חוזקות וחולשות, ולא תמיד השילוב מצליח להעביר אותנו את המשוכות שאנחנו צריכים לעבור במסלול מסויים. אז לפני שש שנים הוא עבר ללמד מדעים בחטיבה, והוא עושה את זה ממש טוב בעיני. במיוחד ההשפעה שלו על התלמידים שלו. הוא רואה אותם, הוא מקשיב להם, הוא גורם להם להאמין בעצמם ולאהוב מדעים. הם מאוד מאוד אוהבים אותו. אני חושבת שהוא יותר רגוע ושלם מפעם, אבל אם היה מצליח לאהוב את עצמו על הדברים הנהדרים שהוא עושה ולא לבקר את עצמו על כל דבר שהוא לא עושה מספיק טוב בעיניו, הוא היה ממש מאושר. 

אני באופן ברור ועמוק, מאוד ביקורתית. במהלך השנים שלנו ביחד, הרבה מהביקורתיות שלי יצאה עליו, והתלבשה על הביקורת העצמית שלו, דבר שלא עשה לו טוב ולא עשה טוב לזוגיות שלנו. אימצתי את הנרטיב הביקורתי שלו כלפי עצמו והוספתי גם ביקורת משלי, כי הוא עושה דברים מאוד שונה ממני. לא אסטרטגיה מוצלחת, אני יודעת, ואני יודעת גם שזה חודר עמוק וקשה לשנות את זה ולבטוח בי. אני מאוד רוצה שיהיה לו בטוח איתי, אבל זה לא משהו שניתן לשנות חיצונית. הייתי רוצה שהראיה שלי אותו תהיה יותר אוהדת, מפרגנת ומאמינה. כמו שבקלות שאני רואה את הילדים והסטודנטים שלי. כמו שמאוד קשה לי לראות את עצמי. אני כנראה רואה אותו כהמשך שלי ולא מספיק מפרידה ביננו, לטוב ולרע. אנחנו די סימביוטים כשחושבים על זה. כאמור - לטוב ולרע.

שמחה שכתבתי. כמו שהבטחתי למעלה - שחררתי, אבל גם הצלחתי להכנס קצת לעומק הדברים ולהיסטוריה שלהם. אשמח לשמוע את דעתכם על הדברים. שלישי פעמיים כי טוב שיהיה לנו! 

 


יום שני, 22 בינואר 2024

ציוצים

 ביום חמישי נסענו לחזות בסיום מסע הכומתה של זוהר. מרחיב את הלב ומשמח לראות אותה כל כך זוהרת ויפה, עם הצבע על הפנים, אחרי שלושה שבועות שטח קשים - איזו ילדה מקסימה היא! היא שיתפה אותנו בקשיים שלה, בחוסר הבטחון בהתלבטויות, ואנחנו חיזקנו ועודדנו אותה וזה עבד! היום היא התקשרה ואמרה שהתחושה שלה ממש השתנתה אחרי הביקור שלנו והיא הבינה שהכל תלוי בגישה שלה ודברים השתפרו להפליא. איזה משמח!

מעודדת מההצלחה ניסיתי לדבר עם שגיא וליאור, ביחד עם ממיע, אבל זה לא עלה יפה. הם התגוננו וממיע היה מתוסכל מזה וזה לא עבד. 

ליאור אמר לי בלילה לפני השינה שהוא מרגיש שהכל איבד את הטעם מאז המלחמה, גם הכדורסל (למרות שהוא משחק יותר והקבוצה מנצחת יותר השנה) והמשחקים (למרות שהוא נפגש יותר עם חברים ומשחק יותר). כשסיפרתי את זה לירדן היא אמרה שזה מה שהיא מרגישה.

לקח לי יומיים לחשוב על זה. שמתי לב מה נותן לי טעם ואופטימיות ואלו שני דברים - כשאני עושה משהו שאני מרגישה שהוא משמעותי ומשפיע לטובה על אחרים, וכשאני מרגישה שאני לא לבד, שיש אנשים שמרגישים כמוני ומאמינים בזכות ובחשיבות של קיום המדינה שלנו. זה קורה הרבה בתוך העבודה שלי וזה קורה אפילו בטוויטר. 

אז היום בבוקר, כשהסעתי אותו לבית הספר אמרתי לו שחשבתי על מה שאמר וכל דבר שהוא עושה כאן יש לו משמעות. מאות שנים האבות והאמהות שלנו חלמו על ארץ ישראל ועכשיו אנחנו כאן, ויש לנו הזדמנות להגשים את החלום. לכן כל דבר שהוא עושה, אם זה לשחק כדורסל, ללמוד, לעשות שיעורים, או לדבר עיברית, הוא משמעותי. והכי משמעותי הוא להיות שמח, למרות המלחמה, למרות הכל, כי זה הנצחון הכי גדול שלנו על האוייבים שלנו. 

הוא אמר לי שהוא מבין. ראיתי שהוא הבין.

סיפרתי על זה גם לירדן ואמרתי לה שהעשיה של סרט הגמר שלה, שהוא לגמרי אישי וכל כך ישראלי, וישקף את החוויה של כולנו הכי משמעותי וחשוב. 

כי כל דבר שאנחנו עושים כאן כדי להמשיך לחיות כאן בטוב, הוא משמעותי. הממשלה הרעה הזאת תעבור, המלחמה תגמר, אנחנו נשאר כאן, ויהיה טוב. 

יום ראשון, 14 בינואר 2024

עם ישראל חי. בקושי, אבל חי.

 יום שבת בערב. אני בסלון ליד פאבלו, החתול השמן שלנו. 

בתמונה רואים את שני החתולים שלנו, פאבלו וסנוו-פי. לפעמים אנחנו קוראים להם גרשון ומופסי. ולפעמים בשמות אחרים. 

כל הילדים הגיעו הביתה בסוף השבוע, אירוע נדיר ומיוחד. בישלנו ביחד והכנו ארוחת ערב טעימה במיוחד. עוף עם כרובית וברוקולי בקארי, מרק קובה במיה, עוף עם תפוחי אדמה ובטטה בתנור, בייג'ין ביף, אורז וכרוב מאודה. 

---

הכתיבה נקטעה בשל ילדים קטנים וגדולים שהלכו לישון ואני ליוויתי אותם. עכשיו כבר יום ראשון. 100 ימים למלחמה. חזרתי עכשיו מטקס שהיה באוניברסיטה - לא טקס זיכרון ובטח שלא חגיגה, סוג של טקס שלא היה לנו עדיין - טקס לתזכורת של אירוע מתגלגל שלא נגמר ובכל זאת סוג של שיגרה חזרה, ואיך אפשר בכלל לחזור לשיגרה? אבל חוזרים, כבדים וכואבים. ירדן איתי במעבדה, עובדת על סרט הגמר שלה. אני עובדת על המצגת שלי להרצאה שאתן בעוד חודש. הרצאה בה אני צריכה לדבר על השאלות שאנחנו שואלים במעבדה והדרכים שלנו לענות עליהן. לא פשוט. זאת הפעם הראשונה בה אני משתמשת בשקפים שהכינו הסטודנטים שלי בצורה כזאת מסיבית. כבר הרבה מאוד זמן אני מראה את הניסויים שלהם, אבל עוד לא יצא לי להשתמש בשקפים ובדרך בה הם מעבירים רעיון. בדרך כלל אני נותנת שקפים שלי לסטודנטים, אבל עכשיו יש לי שניים כל כך טובים שהשקפים שלהם פשוט יפים וברורים משלי אז לקחתי מהם והתאמתי לעצמי. גאווה גדולה בשבילי שיש לי כאלו.

התקדמתי במצגת. תמיד כשמציגים לאנשים אחרים ועוד מצגת ארוכה, זה גורם לי לחשוב על דברים שלא חשבתי עליהם לפני כן. אני רוצה לכתוב סקירה שמסכמת את כל הממצאים שלנו בשנים האחרונות והדרך הכי טובה לכתוב סקירה היא לספר את זה במצגת קודם. כמו סטורי-בורד לפני שעושים סרט. ראשי הפרקים.

ירדן רעבה אז נצא הביתה. שיהיה שבוע טוב עם חדשות טובות!

 

יום שבת, 6 בינואר 2024

שלום 2024.

כבר שישה ימים לתוך 2024 ואני מקווה לטוב. מה גורם לנו לקוות לטוב? אני מסתכלת על הבן החמוד מאוד שלי שמשחק עכשיו פורטנייט. הוא בן 11 וכבר עבר את הקורונה ואת ה-7 באוקטובר. אני היתי בת ארבע במלחמת אוקטובר הקודמת, ואני לא זוכרת ממנה הרבה. הוא יזכור הרבה יותר. אני זוכרת את הציפיה הדרוכה לביקור של סאדאת, שש שנים אחרי. כולנו מסתכלים בטלוויזיה שחור לבן בסלון, לא מאמינים שהוא יצא מהמטוס, אבל הוא יצא. והשלום נחתם. אני חושבת שזה היה השינוי שגרם לי ולדור שלנו להאמין בשלום עם השכנים שלנו. כי גדלנו על השינוי הזה. לפני ה-7 באוקטובר לא חשבתי שלמישהו יש ספק שאנחנו כאן להשאר. אחרי ה-7 באוקטובר למדתי שמסביבנו מאמינים שאנחנו זמניים, חיצוניים ואין לנו סיכוי לשרוד במזרח התיכון ומחכים רק לרגע הנכון להעלים אותנו. הם באמת מאמינים בזה, ועכשיו אני מבינה למה. אני לא חושבת שהם צודקים, אני רק מבינה מאיפה האמונה שלהם נובעת וכמה עמוקה ומושרשת השינאה שלהם אלינו. 

לא משהו שנעים ללמוד בגיל 54, או בכל גיל. ליאור שאל אותי הרבה בהתחלה, למה כולם שונאים אותנו ועדיין אין לי הסבר הגיוני לזה. אולי כי זה לא נובע מהגיון, כמו הדברים הכי טובים והכי גרועים שיש בחוויה האנושית שלנו. 

ליאור אומר שהחיים הרבה פחות נעימים מאז שהמלחמה פרצה. בילויי השבת שלנו הם בעיקר נסיעות לבסיסים. לבסיס של הגדולה בצפון, של הגדול ליד תל אביב ושל הקטנה בדרום. היום ממיע ביקש שלא ניסע לבקר את הבסיס בדרום כי הוא צריך להתכונן לישיבת ציונים שתתקיים מחר. אז עלינו מולה בזום. זה לא אותו דבר אבל זה חמוד מאוד. זום מאפשר להיות ביחד אבל גם מדגיש את הגעגועים לחיבוק ונוכחות פיסית. כשאני מסתכלת על ליאור אני חושבת שלמרות הכל הוא מרגיש בסך הכל בטוח, כי אנחנו כאן בשבילו ושומרים על העולם שלו מוגן, השיגרה שלו נמשכת. 

אני חושבת על יותם חיים ועל הסיפור שלו ששמעתי אתמול בערוץ 13. נשמע שלחיות, הדבר הפשוט הזה שאנחנו עושים כל יום, לא תמיד היה פשוט לו, אבל הוא מצא דרכים להתמודד עם הקושי, בעיקר מוסיקה וספורט. אולי היכולות שלו להתמודד עם קשיים עזרו לו לשרוד את התופת, ולחשוב בצורה יצירתית ולא לוותר גם בעזה. המשפחה הזאת היא דוגמא ליופי ולכוח שיש באנשים גם מול מציאות ששומטת את כל מה שהאמנו בו לפני. 

חיים טובים הם לא בהכרח חיים קלים או פשוטים. הצלחות הן לא רק הכרה מבחוץ או מספר הלייקים שאנחנו מקבלים. הצלחה היא להתמודד עם קושי ועם החיים כמות שהם, ולהמשיך לקוות לטוב, להמשיך להיות בטוב. כמו שטונה אומר - גם אם הכוכבים אומרים שיש סיבה לדאוג, אין סיבה להתייאש. 

אנחנו באמת עושים פחות דברים כיפיים ביחד, אבל אנחנו עדיין עושים הרבה דברים ביחד. אני הרבה פחות בטוויטר והוא פחות משפיע עלי ריגשית, אבל כן למדתי ממנו כמה דברים על העולם שסובב אותנו ועל העולם ברשתות. חברה שלי שהיא מורה אמרה לי שהדור הצעיר הרבה פחות מחזיק ממומחים ויותר מחזיק מאלו שיש להם הרבה עוקבים. אני יכולה להבין את זה אבל לא בטוחה שזה רע. הם גדלים במציאות שונה לגמרי מזו שבה גדלנו לטוב ולרע, וגם המציאות שבה אנחנו גדלנו היתה מאוד שונה מהמציאות שבה ההורים שלנו גדלו. אבא שלי גדל בטורכיה ועלה לארץ בגיל ארבע. אני בטוחה שהמעבר היה מאוד קשה למשפחה ואני יודעת שלא היתה לו ילדות קלה. אמא שלי גדלה בלוב ועלתה לארץ בגיל חמש עשרה, גם לה המעבר לא היה קל אבל היא תמיד היתה אופטימית ושניהם מאוד אהבו את המדינה. ישראל היא מקום יחודי שאין כמוהו, ואני מקווה שאנחנו והילדים שלנו נשמור עליו בשביל הדורות הבאים. 

אחד הדברים הכי עצובים במציאות שלנו הוא הממשלה שלנו, שלפי הסקרים אין לה כבר רוב בעם. הממשלה שבתקשורת תוקפת את הצבא, את מערכת המשפט, את המשטרה ונציבת בתי הסוהר. אני חושבת שאם הממשלה כל כך לא מרוצה מהמדינה שלנו, כדאי שתתכבד ותמצא מדינה אחרת להתעמר בה, ויפה שעה אחת קודם. 

שבוע טוב שיהיה!

השרביט החם - לפני 10 שנים

 במדור השרביט החם   מוטי מבקש מאיתנו לחזור 10 שנים אחורה, לתאר את החיים שלנו אז, והאם היינו שמחים אז, לשמוע על החיים שלנו היום. אהבתי! וגם ר...