יום שישי, 24 במאי 2024

התצפיתניות.

 מאז שראיתי את הסרט הן לא יוצאות לי מהראש. כשאני הולכת לישון, כשאני קמה בבוקר. כל הזמן הן איתי.

אני חושבת על האמהות שלהן, ואיך הדבר היחיד שמחזיק אותן זה שהבנות שלהן צריכות אותן והן חייבות להלחם עבורן ואף פעם לא להתייאש.

מתסכל אותי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור להן. 

הפנים המוארות של נעמה לוי, למרות הדם שמכסה לה את הפנים. מה שאני יודעת שקרה לה אחר כך מהסרט הקודם. 

האומץ של לירי לנסות לתקשר איתם. 

האימה והחוזק של כולן.

מרסק את הלב.

מול זה יש את התמונות של הסטודנטים באוניברסיטאות במערב שפשוט חיים ביקום מקביל, בו יש רק סיסמאות ריקות ואין יאוש ואין פחד ואין אימה.

אתמול הבן שלי נלחם כמו אריה עם קבוצת הכדורסל שלו שבה שמונה שחקנים, מול הקבוצה המתחרה, מהעיר הגדולה שבה יש 18 שחקנים. הם הפסידו בנקודה אחת והבן שלי אמר שהמאמן שלהם אמר, שמהפסדים של נקודה אחת לומדים יותר מנצחונות של 20 נקודות.

הלוואי ונלמד. הלוואי וגם העולם ילמד. הלוואי שמה שקרה ישנה משהו.

אבל לפני כל השיעורים החשובים האלו: הלוואי ויחזרו.



יום שבת, 18 במאי 2024

באיזה ז'אנר אנחנו?

 המילים של חברתי, על להרים את הראש מעל הז'אנר בו אנחנו חיים נשארו איתי הרבה אחרי שקראתי את הכתבה.

האם אנחנו כמו הגיבורה של הספר (שלא קראתי): "סטאק לכודה בתוך הז'אנר הבורגני־ריאליסטי, שלפיו היא מבינה את סיפור חייה. לעומתה, לקוראים קל לזהות שהז'אנר הוא בכלל דיסטופיה פוליטית. כל הסממנים לכך נמצאים בכל מקום".

אני מקווה שלא. 

אני קוראת את הספר "אושר לאנשים לא מאושרים" של רענן שקד, ומאוד נהנית ממנו. קניתי אותו בחופשת פסח כשנכנסתי לחנות ספרים לקנות לבת שלי ספר שביקשה ולעצמי, ספר שחברתי המליצה אליו ("הקיר", התחלתי ולא המשכתי. היה לי קודר מדי, אבל אני מתכננת לחזור כשאהיה פחות טרודה.). הספר, כמו ששמו מעיד עליו, הוא אוסף דברים שעוזרים לרענן שקד להעלות את סף האושר שלו במידה מסויימת והוא חולק אותם איתנו. אני מאוד אוהבת את חוסר היומרנות של הספר. אני מרגישה שהוא מדבר על החיים שלי ומזדהה עם הרבה מאוד דברים שהוא כותב. 

אחד הפרקים שקראתי היה על החששות שהיו בניו יורק ולונדון של סוף המאה התשע עשרה מהתרבות גללי הסוסים ברחובות הצפויה כתוצאה מהגדילה באוכלוסית הערים. הם חישבו שתוך עשור יגיעו הגללים של הסוסים לגובה 3 מטרים, ועד 1950 לגובה 9 מטרים! מה שהם לא ידעו ב1898 הוא שהמכוניות העצמאיות יחליפו את הסוסים ויפתרו את הבעיה הנוראית של הגללים. 

אני ממש מקווה לנס שישנה את מסלול ההתנגשות שנראה שעליו אנחנו נמצאים. משהו שאנחנו עדיין לא רואים ויתגלה או ישתנה בקרוב. 

גנץ מדבר עכשיו בטלוויזיה ואומר דברים רבים על כל מה שלא עובד, אבל לא ברור לי מה הוא רוצה להגיד. יש לו חלום, אבל לא ברור איך החלום הזה יתגשם. אולי גם גנץ רוצה נס. זה נשמע כמו אולטימטום. עוד אחד. אני לא כל כך מבינה מי איתו שהוא יכול להפעיל לחץ אמיתי על נתניהו. מוזר לי שהוא עושה את זה בטלוויזיה ולא מול נתניהו ישירות.  

היום נפגשתי עם חברה אהובה ושתינו הסכמנו שאם היינו מקבלות את הבעלים שלנו כמות שהם ולא מנסות לשנות אותם ב25 השנים האחרונות אולי היה לנו קצת יותר טוב איתם. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא!

השבוע מתחילים שלושת השבועות הכי עמוסים בסמסטר הזה ואני מקווה לעבור אותם בשלום. הרצאות בקורסים ובכנסים ודי צפופות. שיהיה לי בהצלחה!

ופיתאום ראיתי שאני צריכה לחדש ויזה לארה"ב לכנס באוגוסט שאני חוששת גם ככה לצאת אליו. מישהו חידש ויזה לאחרונה? בפעם האחרונה חידשתי לפני 10 שנים. נו טוב. נעשה גם את זה.

שבוע טוב שיהיה!


אין על חברות. אני כל כך שמחה שהקשרים שלי מתחזקים בזמן האחרון. 

יום שלישי, 7 במאי 2024

שואה ותקומה

טקס יום השואה בישוב שלי מאוד מרגש תמיד כי עושים אותו תלמידי כיתה יב' בהנחייתה של אמא מוכשרת בצורה יוצאת דופן שמצליחה להעביר דרכם מסרים מורכבים, חדים שנוגעים לכולנו. היא מצליחה לספר לנו מה אנחנו מרגישים ומה עובר עלינו. אחד הקטעים שהם הביאו ומאוד ריגש אותי היה קטע מהיומן של אנה פרנק בו היא אומרת שלמרות הכל היא עדיין מאמינה שלאנשים יש לב טוב. 

כרגיל בזמן האחרון כתיבת הפוסט נקטעה על ידי המציאות, והיום כבר יום שלישי. צה"ל מדגדג את רפיח, נתניהו וסינוור ממשיכים לוודא שהם לא מסכימים על אותה הצעה אף פעם, ועשרות אלפי ישראלים לא גרים בבית שלהם. עכשיו גם אמריקה ברורה בכך שהיא בצד שלנו רק כשנוח ומתאים, וכל השאר פשוט נגדנו אוטומטית. 

אני חושבת שהסיכסוך המכוער והקטן שלנו עם הפלשתינאים התלבש ממש יפה על המלחמה בין המעצמות, סין וארה"ב, וכל הכסף שזרם מציר הרשע למערכת החינוך האמריקאית מניב עכשיו פירות, באושים לנו, ומשמחים לחמאס. 

ואין כמו המשוררים שלנו, למחרת, של לאה גולדברג:

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות

ישבתי היום בבית ועבדתי על ההרצאות שאני עומדת להציג בכנסים בדרום בסוף החודש. פתאום הצלחתי לכתוב קטע קצר שמסכם את כל הממצאים שלנו בשנים האחרונות. נשבר לי מחסום הכתיבה, כי החלטתי לכתוב את עיקר העיקרים במספר מינימלי של מילים. שני דברים מעולים נבעו מזה: הראשון שהיתה לי קפיצת דרך מחשבתית בהבנה של התוצאות שלנו שבעצם סותרות משהו שהאמנתי בו הרבה מאוד זמן. חשבתי שביטוי מוגבר של גנים באיזורים הפעילים של בנית השלד מאוד חשוב להתארכות השלד. מסתבר שהשלד יודע להתארך גם כשביטוי הגנים נתקע מאחור, באיזורים הפחות פעילים של הבניה. כלומר - ביטוי הגנים המקומי הוא תוצר של התארכות נורמלית אבל לא חיוני לה. זה ממש מפתיע אותי ומאלץ אותי לחשוב מחדש על הכיוונים הבאים שלנו. אם הביטוי המוגבר של הגנים פחות חשוב לתהליך יצירת השלד - פחות חשוב לחקור את הבקרה על ביטוי הגנים, ויותר חשוב למצוא את הדברים שחיוניים ליצירת השלד. 😐זה מצביע על פרוייקטים שצריך לסגור ולפרסם, ועל פרוייקטים שכדאי להמשיך.

הדבר השני שגיליתי עוד פחות משמח - אני כבר לא מסוגלת לכתוב על השלד ולהתלהב. מעבר לפרוייקטים הממש מסקרנים שיש לנו שקשורים לשלד, אני רוצה למצוא כיוון חדש שילהיב אותי ברמת המערכת. השלד הוא חלק מהפה של הלרווה, שכולל תאי עצב ואת הפתח למעיים. הייתי רוצה להבין כיצד מיבנים כאלו מתפתחים בתיאום בין הרקמות השונות, ומה הקשר בין השלד ותאי העצב לתפקוד הפה, כלומר - לאכילה ולשחיה. זה כיוון די כללי שאני רוצה לפתח, אבל הוא שונה לגמרי ממה שעשיתי עד עכשיו ומלהיב אותי, והתלהבות זה תמיד טוב. 😀

התחלתי נמוך ובלי להתכוון עליתי למעלה. גם אני מאמינה בטוב שעוד יבוא, למרות הכל. ככה אני מתוכנתת. 

 



יום שלישי, 23 באפריל 2024

פסח שמח, עד כמה שאפשר.

 ברמה האישית הכל בסדר. יותר מבסדר, אפילו טוב, אבל הענן כל הזמן מרחף מעלינו, מזכיר לנו שעוד לא הגענו. מעולם לא לקחתי את המצב הלאומי של ישראל והעם היהודי בצורה כזאת אישית וקרובה. תמיד הם היו חשובים לי וחלק מהזהות שלי, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך מעורערת ומותקפת כלאום כמו עכשיו, וזה כואב לי אישית.  

במקום הנסיעה לאילת שבוטלה בשל המתקפה האירנית, מצאתי דירה מקסימה ליד ים המלח בבוקינג, במחיר ממש טוב לשישה אנשים, ונסענו לשם לשלושה ימים. הקטנה יצאה מהצבא בבוקר וחיכנו עד שתגיע ואז עברנו דרך ירושלים לאסוף את הגדולה. הגענו בערך בארבע אחת הצהריים לדירה ממש חמודה, וזה היה הנוף מהמרפסת שלנו. 

התמקמנו ויצאנו אחרי חמש וחצי לכיוון ים המלח. נסענו עד מאחורי המטע שאתם רואים בתמונה ומשם המשכנו ברגל. זה נראה ממש קרוב, אבל זה לא היה קרוב, זה היה תלול, מלא חורים באדמה, ובדיעבד - אולי אפילו מסוכן - לא ידעתי על הבולענים שנפערו בגלל הנסיגה של הים. לא ידעתי שהים נסוג מטר בשנה. זה נורא בעיני. כזה מקום מיוחד ויפה. ממיע ידע על כל הדברים האלו, והיה מודאג, אבל קול.

ואז הגענו לים המלח. זה לא חוף רחצה מוסדר, הכל מלא בוץ ומלח שכואב ללכת עליו, אבל זה היה מיוחד. חוץ מהגדול שנשאר בחוף, כולנו נכנסנו למים וצפנו מיד. זה צורב למדי, במקומות גלוים וסמויים מהעין. :-) 

למחרת נסענו לעין גדי ועשינו את המסלול של נחל דויד. זה מקסים, בין בריכה למפל עד שמגיעים למפל הגדול, בו קרתה המפולת בקיץ שעבר, שגם עליה לא שמעתי, או שמעתי במעומעם.

אחרי המפל נסענו לעין בוקק, שם הבוץ הוחלף בחול והכל נראה כמו תל אביב במדבר. גם המחירים בחנויות הנוחות מטורפים. אבל הים, אותו ים, מציף ונעים. אכלנו ארוחת ערב במסעדה שפחות מאמינה בתיבול. ביום האחרון נסענו לעין פשחה וקצת התאכזבנו כי הרבה בריכות סגורות ואין שם מסלול טיול והיו שם מיליוני אנשים. 

הדבר הטוב בחזרה המוקדמת שלנו הביתה היה זה שהיה לנו יום שלם לנוח ואז יום לקנות ולבשל ובערב החג עצמו נשארו לנו בישולים וניקיונות מינימליים. איחרנו את אחי, אחותי ושתי אחיות של ממיע והשארנו כיסא לחטוף וכיסא לבת שנשארה בצבא. 

הסדר הרגיש מאוד מיוחד ולא מובן מאליו בכלל. זה שאנחנו יכולים לחגוג ביחד ולהיות ביחד הוא סוג של נס בעצם. בכלל הפסח הזה היה לי חג של זכרונות. זה אולי האביב ועץ השסק בחצר שלנו, שאמא שלי לא זכתה להנות ממנו לצערי. 

אולי קציצות הכרישה של אמא שאני מכינה וכולם טורפים בסדר עם ביצה קשה. מרק עם קניידלך משובח שאחותו של ממיע הכינה כמו שדודה שלי היתה מכינה, כבד קצוץ שאחי ואישתו הביאו ומזכיר לי את פסח של פעם, ובומוולוס שאני מכינה ברגע בו נכנסת מצה הביתה (קציצות ביצה עם מצה שאמא שלי למדה מאמא של אבא שלי).

זה היה מעייף אבל טוב. 

 בכל הזמן הזה העבודה לא היתה חסרה לי. עומד בפני סמסטר די עמוס, עם שלושה קורסים בהם אני מרצה, ושני כנסים, בארץ בהם אני מרצה. נחמד לחזור ללמד ואני פחות לחוצה מפעם. כמו שכתבתי בפוסט הקודם (אני חושבת) המאמר האחרון שלנו התפרסם אחרי הקטטה עם השופטים, בבמה ממש מכובדת ועם התלהבות ועידוד מהשופטים והעורכים שהשתכנעו בצידקתנו. אנחנו עומדים להגיש מאמר מאוד יפה שהוביל הדוקטורנט המקסים שלי שעוזב בחודש הקרוב. ובתיקווה עוד מאמר של מסטרנט שלי שסיים בתחילת השנה. בקיץ אצטרך לכתוב לפחות גרנט אחד אם לא שניים, ואני לא מתכוונת לכתוב שום דבר אחר עד אז, ויתרתי. אני כל הזמן חושבת על השאלות של עדי - האם הכתיבה והמחקר שלי חסרים לי? וברור שכן, אבל בחודשים הקרובים אני יודעת שזה פשוט לא יקרה והעבודה שלי תהיה בעיקר הנחיה, הוראה, יצוג המעבדה וראשות החוג. אני מלמדת אותם לחקור, לכתוב, לקרוא, להרצות ולהיות מדענים, ואני מציגה את העבודה שלנו ואת החוג לקהילה. כרגע, זה המדע שאני עושה וזה יותר קשה מלעשות בעצמי, אבל גם יותר פורה: אני גם מכשירה אנשים אחרים וגם מקדמת מדע טוב, יכול להיות יותר גרוע. 

בבית גם קורים שינויים. אחרי הטיול, רבנו, והריב היה דומה ושונה מהמריבות האחרות. שנינו היינו הרבה יותר מוחזקים, פחות צעקנו, יותר דיברנו. כאב ולא היה נעים, אבל הלב של מה שהוא אמר, היה דווקא טוב - שהוא לא רוצה קירבה כשבא לי, אלא ברמה היומיומית. יותר רכות באינטרקציה, יותר ראיה אחד של השני, פשוט קירבה יומיומית. זה גרם לי לחשוב על ההתנגדות האוטומטית שיש לי להרבה ממה שהוא אומר, ואני אפילו לא יודעת למה. על ההתנתקויות שלי. זה לא שהוא נופת צופים, אבל אני חושבת שאני מפרשת אותו הרבה יותר גרוע ממה שהוא מתכוון. כשהוא קצר או מרוגז, אני נוטה לקחת את זה אישית, נעלבת ומגיבה בתוקפנות שמחריפה את המצב. הוא, מצידו, קולט כל שינוי בטון שלי ויודע לפי מילה אחת מה מצב הרוח שלי. לא תמיד הוא מתייחס לזה, אבל בזמן האחרון הוא יותר מראה לי שהוא שם לב, ואני קולטת כמה הוא רגיש אלי. אנחנו כמו מערכת הגברה של הרגשות אחד של השני. בימים האחרונים ניסיתי שלא להגיב אוטומטית למתח שראיתי אצלו, ולא להגיב לדברים הקטנים, וזה עובד. דברים לא מתפתחים לפיצוץ מיידי, ואפשר להפיג מתחים בחיבוק או אחיזת ידיים במקום לאגור אותם. אם הוא קצת מרים את הטון זה מרגיז אותי ומרגיש לי כמו מתקפה, אבל הוא לא מתכוון לזה ולפעמים אפילו לא מודע. לפעמים אני במתח לידו. אבל כשאני רואה אותו בבוקר, או כשאני חוזרת מהעבודה ורואה את המכונית שלו בחניה, או כשאני למטה והוא יורד, הלב שלי מתמלא בשמחה בלתי אמצעית וזה אומר לי שכל מה שחשוב, טוב בינינו. 

אני קוראת ספר בשם "החיים שנועדו לי", על אישה בת 40, שבעלה נפטר לפני 12 שנים והיא עומדת להתחתן עם גבר אחר אחרי שנים של אבל, ופתאום היא מתחילה לחלום חלומות ממשיים על בעלה ועל החיים שהיו אמורים להיות לה אם לא היה מת. היא כותבת מאוד יפה על זוגיות, על התחושות שאנחנו מרגישים, על חוסר סבלנות, תקשורת, ריבים. היא כותבת שעם החבר הנוכחי שלה היא אף פעם לא רבה, וכשהם מגיעים לחיכוך הם פשוט מחליקים דרכו בלי להגיע להכרעה או דיבור אמיתי. היא כותבת שעם בעלה היו לה ריבים של ממש, כי לא חששה שיעזוב אותה אם יריבו. כשאני מנסה להזכר במערכות יחסים קודמות שלי, וזה לא קל, כי זה היה לפני יותר מ-25 שנים, אני לא זוכרת שרבתי באמת עם אף אחד. בטח שלא כמו שאני רבה עם ממיע. וזה התחיל עוד לפני שהתחתנו. אני חושבת שהרגשתי מהתחלה שהוא עומד להיות הבית שלי, וכל דבר קטן היה הרה גורל. אולי בגלל זה הגבתי לכל דבר קטן כל כך חזק. משהו לדבר עליו עם הפסיכולוגית שלי אחרי החג. :-)

דבר אחרון לפני סיום - הסטודנטים בקולומביה ובארה"ב. למה כל כך כואב לי כשסטודנטים שאני לא מכירה במקום בו הייתי פעם אחת לפני כמעט 30 שנים מקימים אוהלים ורוצים שאמות? זה לא אישי, ולא מתוך הכרות עם המצב, זה פשוט הדבר החם העכשיוי - לשנוא את ישראל ולקרוא לחיסולה המלא. הם אומרים שהם נלחמים למען השלום, אבל רוצים לחסל אותנו ותומכים בטרור נגדנו. הם כולם נראים במחנה קיץ של צופים אליטיסטים ומרגישים שהם לוחמי חופש וצדק ולמעשה לא שונים בהרבה מהלוחמים של חמאס בעזה בדיעות שלהם. זה כואב לי ומפחיד אותי ומכעיס אותי ואני רוצה שאמריקה תתעורר ותראה מה היא מוכנה להכיל ולספוג. הם קוראים גם למוות לאמריקה וזה מראה שמי שהכניס להם את הדיעות האלו לראש משתמש בהם כדי להפוך את אמריקה לשלו. אם אמריקה לא תתעורר, כך נראה העתיד שלה. אני מעריצה את היהודים האמיצים שנלחמים בזה בגלוי, לא מצליחה להבין את האומץ שלהם. הם נלחמים בשביל כולנו, בשביל האנושות זה מרגיש, אבל הם טיפת אנושיות בים של שנאה וזה מה שאני רואה.

מועדים לשמחה חברים שלי, שנשמע בשורות טובות שאנחנו כל כך מצפים וצריכים, בקרוב ובטוב.

יום ראשון, 14 באפריל 2024

ביטלנו את החופשה באילת.

 ואני יודעת שיש דברים הרבה יותר גרועים, והלילה האחרון היה נוראי, אבל ממש שובר לי את הלב שלא ניסע ביחד לאילת. רק אחרי שביטלתי הבנתי כמה חיכיתי לזה.

בנוסף, אתמול בלילה ירדתי לאוטו להביא בקבוקי מים, סגרתי את האוטו ומאז אני לא מוצאת את המפתחות שלי. אני שונאת לאבד מפתחות. יש שם מפתחות לאוטו ולמעבדה ולבית. הם כנראה איפה שהוא בבית, אבל לא הצלחנו למצוא אותם.

אולי אלו הדברים הפחות חשובים ואני צריכה לשמוח שכמעט אף אחד לא נפגע אתמול בלילה, אבל הלב שלי כבד היום. שוב לפני תקופה לא ידועה מבחינת חריפות המלחמה. שוב בידיים של ממשלה שאני לא סומכת עליה ועולם שלא תומך בנו וכועס על המנהיגים שלהם שמגינים עלינו. תמונות של אנשים שחוגגים את המתקפה האירנית עלינו.

איכסה עולם. באסה של יום.

שום נקודת אור אני לא רואה כרגע. 

-----

נקודת אור ראשונה: מצאתי את המפתחות אחרי חיפוש עמוק בתיק. משמח.

נקודת אור שניה: אמפי הזכירה לי את החתול שלנו. 

נקודת אור שלישית: לימדתי בזום אחרי המון זמן שלא לימדתי ונזכרתי שאני דווקא אוהבת ללמד. שתי סטודנטיות נתנו מצגות לדוגמה והן היו מעולות ביותר. זכרתי שהן היו מצויינות אבל הן עדיין הפתיעו אותי בכמה טובות הן היו. 

נקודת אור רביעית: הכנס שהיה אמור להתקיים מחר, יתקיים. אני כל כך צריכה כנס עכשיו, לנפש, בעיר מולדתי, וסטודנטית שלי שתציג את המאמר שלנו שזכה בתחרות המאמר המגניב. ניצוצות של שפיות.

יום שישי, 12 באפריל 2024

בעיני האינסוף.

 בפודקסט שממזמן לא שמעתי, הדובר ציטט את המשפטים הבאים שזלדה כתבה לילד, קרוב משפחה שלה:

"פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האינסוף). ואין בזה ענווה כלל – כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך"

אני חושבת הרבה על המשפטים הכל כך נכונים האלו. מנסה לזכור להסתכל על עצמי, מדי פעם לפחות, בעיני האינסוף. 

היום רצתי לי בבוקר, לא רחוק מנמל התעופה של בירות, כמו כולנו לאחרונה, וחשבתי על זה. בגדול אני חושבת שעיני השכנים זה למדוד כמה קיבלתי מהעולם הזה, ועיני האינסוף זה לראות כמה נתתי לעולם. הנתינה היא דבר כל כך רחב. היא לאו דווקא המאמרים שפירסמתי אלא ההתפתחות של הסטונדטים שבצעו את המחקר וכתבו את המאמר. היא מה שלימדתי ומה שנתתי לאחרים ללמד אותי. היא כמה חיזקתי אנשים סביבי, כמה נתתי להם מקום לעמוד בו ולנשום ולהתפתח. כמה לימדתי אותם להקשיב לעצמם, פתחתי את העיניים שלהם לראות יותר ברור את העולם סביבם, אפשרתי להם למצות את הפוטנציאל שלהם. 

"טיפה ממקור הנצח". כל אחד מאיתנו נושא את הטיפה הזאת. יש כאלו שמקבלים טיפות יותר גדולות ויש פחות, וזה לא נפח הטיפה המקורי שמשנה, אלא כמה היא גדלה במהלך החיים שלנו. 

ובמקום הרבה יותר פרקטי: אנחנו נוסעים לנופש באילת בשבוע הבא וחוזרים ביום ראשון ומארחים את הסדר ביום שני. כמובן שלא חשבתי על זה כשהזמנתי לנו את החופשה, אבל הכל פתיר כשרוצים.

סוף שבוע נעים לכולם! יוצאים לחברים עכשיו. 

התצפיתניות.

 מאז שראיתי את הסרט הן לא יוצאות לי מהראש. כשאני הולכת לישון, כשאני קמה בבוקר. כל הזמן הן איתי. אני חושבת על האמהות שלהן, ואיך הדבר היחיד שמ...