ביטלנו את החופשה באילת.

 ואני יודעת שיש דברים הרבה יותר גרועים, והלילה האחרון היה נוראי, אבל ממש שובר לי את הלב שלא ניסע ביחד לאילת. רק אחרי שביטלתי הבנתי כמה חיכיתי לזה.

בנוסף, אתמול בלילה ירדתי לאוטו להביא בקבוקי מים, סגרתי את האוטו ומאז אני לא מוצאת את המפתחות שלי. אני שונאת לאבד מפתחות. יש שם מפתחות לאוטו ולמעבדה ולבית. הם כנראה איפה שהוא בבית, אבל לא הצלחנו למצוא אותם.

אולי אלו הדברים הפחות חשובים ואני צריכה לשמוח שכמעט אף אחד לא נפגע אתמול בלילה, אבל הלב שלי כבד היום. שוב לפני תקופה לא ידועה מבחינת חריפות המלחמה. שוב בידיים של ממשלה שאני לא סומכת עליה ועולם שלא תומך בנו וכועס על המנהיגים שלהם שמגינים עלינו. תמונות של אנשים שחוגגים את המתקפה האירנית עלינו.

איכסה עולם. באסה של יום.

שום נקודת אור אני לא רואה כרגע. 

-----

נקודת אור ראשונה: מצאתי את המפתחות אחרי חיפוש עמוק בתיק. משמח.

נקודת אור שניה: אמפי הזכירה לי את החתול שלנו. 

נקודת אור שלישית: לימדתי בזום אחרי המון זמן שלא לימדתי ונזכרתי שאני דווקא אוהבת ללמד. שתי סטודנטיות נתנו מצגות לדוגמה והן היו מעולות ביותר. זכרתי שהן היו מצויינות אבל הן עדיין הפתיעו אותי בכמה טובות הן היו. 

נקודת אור רביעית: הכנס שהיה אמור להתקיים מחר, יתקיים. אני כל כך צריכה כנס עכשיו, לנפש, בעיר מולדתי, וסטודנטית שלי שתציג את המאמר שלנו שזכה בתחרות המאמר המגניב. ניצוצות של שפיות.

בעיני האינסוף.

 בפודקסט שממזמן לא שמעתי, הדובר ציטט את המשפטים הבאים שזלדה כתבה לילד, קרוב משפחה שלה:

"פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האינסוף). ואין בזה ענווה כלל – כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך"

אני חושבת הרבה על המשפטים הכל כך נכונים האלו. מנסה לזכור להסתכל על עצמי, מדי פעם לפחות, בעיני האינסוף. 

היום רצתי לי בבוקר, לא רחוק מנמל התעופה של בירות, כמו כולנו לאחרונה, וחשבתי על זה. בגדול אני חושבת שעיני השכנים זה למדוד כמה קיבלתי מהעולם הזה, ועיני האינסוף זה לראות כמה נתתי לעולם. הנתינה היא דבר כל כך רחב. היא לאו דווקא המאמרים שפירסמתי אלא ההתפתחות של הסטונדטים שבצעו את המחקר וכתבו את המאמר. היא מה שלימדתי ומה שנתתי לאחרים ללמד אותי. היא כמה חיזקתי אנשים סביבי, כמה נתתי להם מקום לעמוד בו ולנשום ולהתפתח. כמה לימדתי אותם להקשיב לעצמם, פתחתי את העיניים שלהם לראות יותר ברור את העולם סביבם, אפשרתי להם למצות את הפוטנציאל שלהם. 

"טיפה ממקור הנצח". כל אחד מאיתנו נושא את הטיפה הזאת. יש כאלו שמקבלים טיפות יותר גדולות ויש פחות, וזה לא נפח הטיפה המקורי שמשנה, אלא כמה היא גדלה במהלך החיים שלנו. 

ובמקום הרבה יותר פרקטי: אנחנו נוסעים לנופש באילת בשבוע הבא וחוזרים ביום ראשון ומארחים את הסדר ביום שני. כמובן שלא חשבתי על זה כשהזמנתי לנו את החופשה, אבל הכל פתיר כשרוצים.

סוף שבוע נעים לכולם! יוצאים לחברים עכשיו. 

אנשים טובים באמצע הנאחס

 אני כל הזמן מתחילה פוסט ומפסיקה אחרי מילה או שתיים כי מה שאני כותבת מזכיר לי משהו שאני רוצה לבדוק. אני מניחה שהיום היו קוראים לזה הפרעת קשב אבל אני קוראת לזה זרם מחשבה אסוציאטיבי שמביא אותי למקומות מעניינים, רק לא בקו ישר.

ברמה המקומית, קורים הרבה דברים טובים בבית ובמעבדה. דברים משתנים כל הזמן. אני מטפלת בכל כך הרבה דברים שאני פחות ופחות יכולה לעשות אותם בעצמי, ויותר מנחה אחרים מה לעשות. מצד שני, אני מקשיבה יותר לרעיונות של הסטודנטים שלי ועוזרת להם לענות על השאלות שהם שואלים, להתקדם בדרכים שהם רוצים ללכת בהם. אני יותר ויותר מתווכת פחות ופחות עובדת לבד. אני משיגה יותר, אבל החלק שלי בהישג יותר קטן, וזה בסדר, כי האנשים שחולקים איתי את ההישג גדלים וצומחים תוך כדי הפעולה. 

מאמר שעבדנו עליו מיליון שנים התפרסם סוף סוף השבוע. במאמר גילינו שחלבון שמבקר את השלד התוך תאי מאוד חשוב לבנית השלד של קיפוד הים וכנראה לבנית שלדים של הרבה בעלי חיים אחרים. כתבתי לחברי לחוג על ההיסטוריה של המאמר. יצא לי הרבה יותר ארוך ממה שהתכוונתי, אבל גם מעניין בשבילי. אז הנה הדברים, בגירסה הידידותית לקורא.

1. הגילוי הראשוני - שהשלד לא נוצר כשמעכבים את החלבון הזה נעשה ב-2017, על ידי סטודנט במעבדה שלי. הסדטונט החליט לעזוב את המעבדה, אחרי שראה כמה אני ומנהלת המעבדה שלי מתלהבות מהתוצאה והוא לא. 

2. הגילוי שאם מוסיפים את המעכב אחרי שהשלד נוצר, השלד משתגע, נעשה בטעות על ידי מנהלת המעבדה שלי, שלא היתה בטוחה שהוספנו מעכב אחרי הפריה אז הוסיפה אותו אחרי שהשלד נוצר. 

3. חשבנו שזאת תהיה תוספת נהדרת למאמר מאוד משמעותי של המעבדה אבל השופטים נזפו בנו על חוסר המקצועיות בדיווח על תוצאות של עיכוב בלי בדיקת גנטית והחלטנו להוציא את הדאטה מהמאמר ההוא. 

4. ב-2019 סטודנטית חדשה ומוכשרת לקחה על עצמה את הבדיקה הגנטית וכל רעיון שהיה לנו על בדיקת התפקיד שלו בסיוע מאוד חזק של מנהלת המעבדה שלי. 

5. משתפת פעולה שלי התלהבה מהשלדים המשוגעים ורצתה להסתכל עליהם במיקרו סיטי.  התוצאות היו יפיפיות ונכנסנו למאמר.

6. ביולי 2022 שלחנו אותו למספר עיתונים טובים ופחות טובים שדחו אותנו. גם העיתון המצויין שבסופו של דבר המאמר התפרסם בו דחה את המאמר אבל הסכים שנגיש מחדש אם נוסיף תוצאות שמראות שגם בתרבית של תאי שלד החלבון הזה מאוד חשוב. הבנו שהבדיקה הזאת חשובה להוכחה שהפעילות של החלבון דווקא בתאי השלד חיונית לבנית השלד (ולא פעילות שלו בתאים אחרים) והוספנו את הנתונים. 

7. העורכים הסכימו לשלוח לפירסום ובעיתון הזה יש מודל חדש של פירסום, בו אם מאמר יוצא לשיפוט הוא מתפרסם, ביחד עם הדיעות של השופטים, לא משנה מה הם אומרים, בלי שהכותבים (אנחנו) יודעים מה יהיו חוות הדעת.

8. חוות הדעת היו לא מחמיאות כלל וכלל. שני השופטים נזפו בנו נמרצות על דברים שלא עשינו ודברים שעשינו ואחד מהם היה מאוד נרגן ומאוכזב מאיתנו. זה גרם לעורכים להיות מאוד מאוכזבים מאיתנו. כל האכזבה הזאת התפרסמה בגירסה הראשונה של המאמר, קבל עם ועדה, ולא היה שום דבר שיכולנו לעשות כדי לעצור את זה חוץ מלהבטיח שנוכיח את צדקתנו.

9. זה היה בספטמבר. אי אפשר היה למשוך את המאמר ואי אפשר היה לסבול את מה שהם אמרו, אז החלטנו להלחם. הסטודנטית שכבר התחילה דוקטורט  בוויצמן באה לעשות ניסויים חדשים, מנהלת המעבדה שלי עבדה ימים ולילות, סטודנט נוסף תרם את חלקו, פרצה המלחמה, ובסופו של דבר ענינו על כל הטענות של השופטים לשביעות רצונם. העורכים והשופטים שיבחו אותנו ובגירסה הסופית הכל טוב ומצויין. סוף טוב הכל, כמעט טוב.

אז אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני שואלת את עצמי מה נכון לעשות לגבי המאמרים הבאים. לכוון הכי גבוה שאפשר או לכוון למשהו ריאלי? אני לא מדברת על מאמרים רגילים, אני מדברת על המאמר החזקים, שיש בהם גילוי משמעותי – כמה נכון להתעקש על פירסום גבוה? הסטודנט שלי רצה לשלוח את המאמר המעולה שלו לעיתון טוב בתחום שלנו, אבל העבודה שלו כל כך יפה ששאלתי עיתון חזק אם מתאים להם, והם לא רצו. חבר מהחוג קרא את תקציר המאמר ואמר שהוא ממש מדליק ופחות מתאים לעיתון האחר ויותר מתאים לעיתון ממש טוב, שלישי. הסטודנט הסכים וננסה פעם אחת ודי. אם לא ילך נשלח לעיתון הטוב בתחום שלנו וזהו.

מקווה שלא נרדמתם ואם כן, שהחלומות שלכם נעימים. מאוד אסקפיסטי הפוסט הזה, אבל מתוך החלטה. יש כל כך הרבה דברים רעים שאני לא יכולה לשלוט בהם, ומעט דברים טובים שכן. אז אני מתמקדת בטוב שאני יכולה לעשות ולקדם כדי שאחרי שכל הרע יעבור, או לפחות חלק ממנו, יהיה מקום טוב לחיות בו. סוף שבוע נעים! 

אותו מקום, מזג אויר אחר. להזכיר שמזג אויר משתנה כל הזמן אבל המקום, הטוב, נשאר. 

איזה שבוע, שבועיים, שלושה.

9.3.2024

איזה שבוע, איזה שבוע עבר עלי, כמעט יותר מדי, פתחי לי את הדלת...

זה היה שבוע ששרדתי בקושי, ניצחתי, אבל חטפתי וירוס שהדביק אותי למיטה למשך יום שלם, דבר שכמעט ולא קורה לי. 

חטפתי פגיעה ישירה מ

17.3.2024

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ב-9 למרץ, יום שבת, אחרי שבוע מאתגר במיוחד. עצרתי מלכתוב כי מי שפגעה היא קוליגה, והיא לא התכוונה לפגוע, היא פעלה מתוך כאב שהיא הרגישה מלהסתכל עלינו מחו"ל, ובמיוחד על מה שאנחנו עושים בעזה. זה כאב כי, מה לעשות, אני מכאן וכואב לי יותר על החיים והמוות בצד שלנו.

זה הסתדר בסוף, אבל היה כואב מאוד.

בנוסף לאתגר, באותו שבוע היה הכינוס החוגי השנתי שלנו שבתור ראש החוג אני יחסית מארגנת. יחסית, כי בחוג המדהים שלי אני אף פעם לא עושה שום דבר לבד, יש לי אנשים מדהימים שעוזרים לי ונראה לי שמלאכתי נעשית בידי אחרים. אבל, היה אירוע ממש מקסים. 

המקום בו נערך הכינוס המגניב של החוג שלי

18.3.2024

והנה עבר עוד יום ואני עם הפוסט הזה שלא משתחרר. הגדול השתחרר לפני שבועיים ועכשיו הוא בבית מסיים את התואר הראשון בפתוחה והייתי רוצה שימצא עבודת סטודנט בתכנות או פיתוח כדי שתהיה לו מסגרת. 

הצעירה שלנו סיימה טירונות כיפת ברזל ועכשיו שובצה ביחידה וצועדת את צעדיה הראשונים שם. 

הגדולה עובדת על סרט הגמר שלה.

ואני מתרגשת איתם.

 איבדתי קצת את ההתלהבות וההתרגשות שלי. 

היום אני יושבת בסיפריה עם הגדולה שעובדת על הסרט שלה. אני אוהבת להיות כאן וזה עוד יותר כיף להיות כאן איתה. יש כאן תחושה של חופש בחירה ושמחת נעורים. לא יודעת למה יש כאן כל כך הרבה סטודנטים בחופשת הסמסטר, אבל זה ממש לא מפריע, לי להיפך, זה מזכיר לי איך זה להיות צעיר כשהכל פתוח ואפשרי. 

21.3.2024

נגמר השבוע. קראתי מאמר שמדען מאוד מצליח כתב על היצירתיות שאבדה לו וחזרה אליו. הוא כותב על הדוקטורט שלו וכמה המדע העסיק אותו והלהיב אותו. ואיך המשרה והמחוייבויות שלו הפחיתו את היצירתיות שלו ואיך הוא הפך למעודד יצירתיות אצל הסטודנטים שלו - שזה בדיוק מה שאני חווה. ואז הוא האט את הקצב, ממש עשה הפסקה לכמה חודשים ופתאום באה אליו הארה בחדר כושר כשהסתכל על הגשם בחוץ. הוא ממליץ לקחת זמן ולחשוב לעומק על דברים - משהו שממש חסר לי. 

היום סטודנט שלי הראה לי משהו ממש מדליק שלא הייתי מודעת לו שממש משנה את המשמעות של המאמר שלו. 

22.3.2024

והדבר המדליק הזה נשאר איתי היום כשיצאתי לרוץ, אחרי כמה חודשים בהם רק הלכתי. וחשבתי עליו כשרצתי והבנתי שהוא הופך את העבודה המאוד יפה שהוא עשה לבעלת השלכות עמוקות על האבולוציה של יצירת שלדים בבעלי חיים ולקשר למחלות בהן ריקמה מסתיידת - כשתאי שריר מתחילים להפריש סידן בכמויות שגורמת לו להתגבש ולהקשות את הריקמה ולהפוך אותה לסוג של עצם. במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל הזמן חיפשתי אור בדברים שלנו ואולי הוא היה שם כל הזמן, פשוט לא היה לי זמן להסתכל עליו. מזל שהסטודנט העמיק בזה. :-)

מסלול הריצה שלי בו הבנתי כמה הרעיון הזה מדליק.

אני עוד לא בטוחה שזה נכון, אני צריכה לקרוא הרבה כדי להיות בטוחה, אבל אני מרגישה שיש לי סיבה ממש טובה לקרוא עכשיו. מבינה למה קצת איבדתי את ההתלהבות מקודם: לא הרגשתי שאנחנו מגלים משהו חדש ממש אלא שהגילויים שלנו באיזה שהוא מקום צפויים, ולא ידעתי איך לצאת מכאן לגילוי משמעותי. 

יש לי תחושה טובה בקשר לכיוון הזה כי ממיע אמר לי ממזמן שזה כיוון ממש מעניין ומעורר מחשבה. :-)

יאללה, זמן לשחרר את הפוסט הזה. סוף שבוע נעים!

השרביט החם - לפני 10 שנים

 במדור השרביט החם  מוטי מבקש מאיתנו לחזור 10 שנים אחורה, לתאר את החיים שלנו אז, והאם היינו שמחים אז, לשמוע על החיים שלנו היום. אהבתי! וגם רציתי לכתוב פוסט ולא היה לי על מה, אז Win-win!

לפני 10 שנים, פברואר 2014, הגדולה היתה בת 13 ולמדה בבית הספר לאומניות ברעות, הבינוניים היו בני 11 ו-9, ושניהם למדו בבית הספר היסודי בישוב, והקטן היה קטנטן - בן שנה וקצת. עדיין התגעגענו מאוד לאמריקה, ממנה חזרנו שנתיים לפני. המעבדה שלי כבר נפתחה והיתה לי סטודנטית ראשונה ומנהלת המעבדה המדהימה שלי כבר היתה איתי. הבלוג הזה עדיין לא נפתח, הייתי אז בישראבלוג. וזה מה שכתבתי לעצמי ביומן: "אני מרגישה חוסר בטחון תהומי, זה הקושי הכי גדול. חוסר בטחון מקפיא בכל דבר שאני עושה. לא בטוחה שהכיוון שאני מובילה אותנו אליו נכון ויפרוץ דרך. רוצה לפרוץ דרך."

זה היה כל כך קשה! עכשיו החיים שלי נראים לי דבש! (להוציא המלחמה, שהיא הרבה יותר קשה לאומית ממה שאי פעם דימיינתי.). הייתי לפני נסיעה לכנס הקיפודים בו חברה שלי שכבר לא חברה שלי, אמרה לי שההרצאה שלי נראתה חלשה. לפני המאמר הראשון שהתפרסם מהמעבדה שלנו, לפני הגילוי הגדול של המעבדה, לפני הנסיעה לג'נליה לפני כל כך הרבה דברים מדהימים שקרו בעשר השנים האחרונות. איזה עשר שנים אלו היו!

זה היה כל כך קשה, ההתחלה השניה שלנו בארץ. פתיחת המעבדה, גיוס הסטודנטים, גיבוש הזהות המדעית, ההוראה. גם עם ממיע, כמה שאהבתי אותו תמיד, כי אהבה אף פעם לא חסרה ביננו, הבנתי אותו ואת עצמי ביחס אליו הרבה פחות. הילדים גדלו כל כך יפה ואני כל כך גאה בהם. הגדולה הזכירה לי שלפני 10 שנים היא זכתה במקום הראשון בתחרות הקומיקס הארצית לילדים ונכנסה לתחרות הקומיקס לבוגרים. הספר שלנו לא נולד עדיין. לא נסעתי עדיין לכל הכנסים המדהימים שנסעתי אליהם, כולל הכנס האחרון בקרואטיה אליו ממיע הצטרף אלי ולא נסענו אז לרודוס עם כל המשפחה. ממיע עוד עבד באוניברסיטה וסבל מזה, לפני שעבר להוראה. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל אבא שלי כבר נפטר. החתול מיטנס שלנו עדיין היה בחיים, אבל עוד לא הכרנו את פבלו וסנוו-פי. מיטנס היה חמוד מאוד. 

מאז פירסמנו 17 מאמרים וה-18 עומד להתפרסם ממש כעת חיה ואני צופה כמה מאמרים ממש יפים בתקופה הקרובה. 

לפני חמש שנים, פברואר 2019. פירסמנו כבר שבעה מאמרים, אבל המאמר הגדול והמשמעותי שלנו עדיין לא התקבל. כבר היו לי סטודנטים טובים שאהבתי, כיוון מעניין. הילדים קצת גדלו - 18 וחצי, היתה בצבא, הספר שלנו כבר קרם עור וגידים וחתמנו חוזה עם עם עובד. הגדול היה כבר בארכימדס, הקטנה היתה בחטיבה ולא היה לה מדהים, הקטן היה בן שש, ועדיין לא עלה לכיתה א'. כבר ידענו שלאמא שלי יש סרטן. כבר הייתי בג'נליה, כבר התעלפו מההרצאה שלי בכנסים של הביומינרליזציה, עבר עברתי את אילת וההתרגשות מלהגיש לנייצר ולהדחות. ממיע כבר היה מורה, אבל היה לו הרבה יותר קשה מעכשיו. מיטנס כבר מת ופאבלו וסנוופי הגיעו אלינו. במאי המאמר הגדול התקבל וכתבתי את הדברים הבאים:

"תמיד יש דברים שאני יכולה להסתכל ולראות שאנשים השיגו לפני ויותר ממני. בדרך כלל זה מדכדך אותי, אבל עכשיו לא. הכאב והחשש שהרגשתי בשנתיים האחרונות נעלם. היה מעלי ענן של חוסר וודאות, והוא איננו עוד. אנחנו מטפסים מחדש על הרים חדשים אבל התיק שלי קל ואני לוקחת איתי רק מה שנחוץ לי. השק העצום של הספקות התפרק בהר ההוא ואני מקווה שהספקות האבודים ישארו באיבוד."

הספקות כמובן חזרו וחוזרים, אבל הרבה פחות מפחידים ממה שהיו. אני יותר שמחה, רגועה, שלמה עם עצמי ובטוב רוב הזמן. גם לא מפריעים לי הדברים האחרים שאני עושה במסגרת התפקיד, נהפוך הוא - הם משמחים אותי. אולי זה כי הסמסטר הזה אני לא מלמדת, אולי כי המלחמה נתנה לי פרופורציה ואולי כי עם הגיל והזמן אני שמחה שאני יכולה לתרום בצורה יותר רחבה מאשר פעם לצעירים ולדור הבא. 

לפני שנה, פברואר 2023. שכחנו את יום ההולדת של ממיע עד שהוא הזכיר לנו. זה היה עצוב. הלכנו למסעדה בערב וצחקנו הרבה, אבל זה גרם לי להבין שמשהו דורש שינוי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאנחנו לא מוציאים את הרך והאוהב אחד מהשני, שיש ביננו הרבה קוצים. הייתי כבר ראש חוג, והכינוס החוגי הראשון שלי כראש חוג היה מאחורי, בהצלחה רבה. הייתי בכנס נהדר באילת בו הוזמנתי להרצות ומאוד נהניתי - לא להאמין שחלפה שנה מאז. השותפה של הגדולה כבר התהפכה עליה והיה לה מאוד קשה. היא יצרה את הסרט המדהים שלה אז. הגדול היה בצבא. הקטנה בי"ב ובעיצומו של הרסיטל, והקטן היה בד'. המעבדה כבר היתה המקום השמח שהיא גם היום. עוד לא קנינו את המכונית החשמלית שלנו. עוד לא נסעתי לכנס בקרואטיה ועדיין לא טסנו לרודוס ביחד. אבל גם עוד לא היה את ה-7 באוקטובר. 

קצב השינויים קצת פוחת, אבל עדיין קורים דברים מרגשים וחדשים בחיים שלנו, ודברים חסרי תקדים שאני מקווה שלא יחזרו לעולם, כמו ה-7 באוקטובר. אני מקווה ללמוד להגיב יותר נכון לממיע, לנשום עמוק לפני שאני מתגוננת בתוקפנות. לנשום עמוק בכלל. להתקרב עוד, לחיות בריא, נכון ומחובר לעצמי. לשמוח ולהעריך את הדברים הקטנים כמו ביקור של אחותו של ממיע וביקור של אחותי ששניהם קרו אתמול, או את החופש לחיות, לנשום ולהיות עם היקרים לי. מקווה שאני וכל מי שאני אוהבת נממש את עצמנו ונהיה גאים ושלמים. ושכולם יחזרו הביתה בשלום.      

מתי אלמד לחיות נכון

מתי אלמד לבחור נכון?

להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון

זה השיר של אמיר דדון שממיע הכי אוהב. עכשיו אני מבינה למה. הוא שיר מאוד יפה ומתחבר מאוד למה שאני מרגישה ושואלת את עצמי עכשיו. 

אני בסוג של שבתון הסמסטר, יצא שכל הקורסים שלי נדחסו לסמסטר ב' שיהיה מאוד עמוס, אבל סמסטר א' נקי לגמרי וזה מדהים. פעם ראשונה מאז שהגעתי לכאן לפני 12 שנים. לא לקחתי שבתון אף פעם וגם לא פטמה. לא בער בעצמותי ואז הילדים התגייסו ותמיד קרו דברים. 

פתאום יש לי זמן לעצור, לנשום, לחשוב. נזכרתי בספר - לאכול, להתפלל, לאהוב, בו הגיבורה עוזבת את החיים שלה כדי לצאת למסע של שנה בו היא אוכלת באיטליה, לומדת להתחבר לעצמה בהודו ומתאהבת באינדונזיה. זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע לזה כרגע. שני החלקים האהובים בספר הזה היו לאכול ולהתאהב, ומהם יש לי בשפע, בשלווה פנימית אני פחות חזקה.

מה אני רואה כשאני מסתכלת עלי ועל החיים שלי? 

שיש לי הכל, חוץ משלווה פנימית. כל מה שרציתי ויותר מזה. המשפחה שרציתי, איש שאוהב אותי למרות הכל (ויש הרבה בכל הזה), ילדים שאני אוהבת עד עמקי נשמתי וגאה בהם עד השמיים, עבודה שאני אוהבת שמאתגרת אותי ואני מצליחה לתרום בה לאחרים. בית שאני מאוד אוהבת לחזור אליו. אבל חוסר השלווה הפנימית, אוכלת בכל.

עדי כתבה משהו כל כך יפה על אושר, שכתבתי כאן בצד: "אני מכירה אנשים שרדפו אחרי הישגים מקצועיים או אישיים ואז גילו שההצלחה שלהם לא הפכה אותם למאושרים בטווח הארוך, אבל אם הם היו משקיעים יותר במשפחה והחברים שלהם זה היה הופך אותם למאושרים יותר. כך שאני חושבת שלטווח הארוך – לדעת להעריך את הדברים הקטנים שיש לנו בחיים היא דרך טובה למצוא אושר, ואולי המטרה שלנו בחיים היא ללמוד להעריך את הדברים הקטנים האלו."

הדבר שאני הכי רוצה לתקן בחיים שלי הוא היחס שלי לממיע. אני רוצה לתת לו ולי את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לנו אם הייתי מקבלת אותו כמות שהוא ואת הדרך שלו לאהוב אותי. אם הייתי מסוגלת לא לפחד כל הזמן שיעזוב אותי למרות שהוא תמיד נשאר, אם הייתי משחררת את הפחד הזה, שלא קשור אליו אלא בא ממני. 26 שנים ביחד ואני עדיין מפחדת. עדיין שומעת כל דבר שהוא אומר לאור מה זה אומר על האהבה שלו אלי. כשאני קוראת את זה, ומתביישת, אני חושבת שזאת מתנה שאני רוצה לתת לעצמי - לתת לעצמי את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לי אם הייתי מקבלת את עצמי ואת היקר לי מכל, כמו שאנחנו. אם כמו בשיר, הייתי מאמינה ורואה שטוב. לראות את היש, ולא להשאב לחלל הפנימי שיש בי ולא למשוך אותו אחרי.  

אמן.

(אני אוכלת המון ירקות וסיבים והולכת יותר, וירדתי שלושה ק"ג מאז השיא השלילי ביותר שלי. מקווה להמשיך בכיוון הזה. עוד שישה ק"ג יהיה נהדר.). 

זה היה כזה שיא דרמטי ששכחתי לדבר על החלק המקצועי שרציתי לדבר עליו. אז אחרי שפירסמתי את הפוסט אמשיך ואומר: משהו אצלי השתנה ואני לא יודעת לאן ללכת עם זה. אני לא האדם שהייתי. זה טוב אבל זה גם לא פשוט. אני כמו חלזון שגדל על הבית שלו ועכשיו צריך לחפש בית חדש. (אני חושבת שהם מצליחים להגדיל את הקונכיות שלהם בעצם. הביולוגיה הימית שלי לא מגיעה לחלקים האלו של האוקינוס.). יש לי סטודנטים טובים שכותבים את המאמרים והעבודות שלהם בעצמם, אני רק מעירה והם מתקנים. אני לומדת מהם הרבה מאוד. הם מתקדמים בניסויים בעצמם, אני רק מכוונת אותם ומתקנת כשהם הולכים לאיבוד. ניהול החוג כבר לא מלחיץ אותי ואני חושבת שאני עושה את זה לא רע. אבל הנוח הזה קצת ריק. פעם הדרייב שלי מילא אותי. הייתי קמה עם מחשבות על המאמר בבוקר, חושבת על הדברים שאני רוצה לעשות כשאני הולכת או רצה והולכת לישון עם המאמר בערב. זה כבר לא קורה. אולי זה קשור למלחמה שתופסת לי הרבה מהמחשבות ומרוקנת את הרגש, אבל זה התחיל לפני המלחמה. אני יושבת עם הסטודנטים ונהנית כל כך לדבר איתם. לקרוא מאמרים שקשורים למחקר שלהם, לחשוב עליהם ביחד. ללמוד. אבל זה לא ממלא אותי. אולי כי זה יותר מדי דומה לדרכים שכבר הלכתי בהן. אולי כי אי אפשר להשאר רעבה כל החיים. בדיוק 20 שנים אני ביולוגית. 30 שנים מדענית, אם נספור גם את סוף התואר הראשון. זה הרבה זמן. אין לי תשובה לשאלות האלו אז פשוט אשאיר אותן כאן.   

לא אמרתי שום דבר על החטופים ששוחררו ושמחו אותי מאוד. נקודת אור מזהירה בחושך. היום השדרנית בגלגלצ אמרה שהשחרור מילא אותה בשימחה שהיא שכחה שהיא יכולה להרגיש. כל כך נכון. היאוש הפך למין ציפוי בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו נושמים פחות טוב וכל חטוף שמשתחרר עוזר לנו לחזור לנשום. וכל חטוף וחייל שמת, שוברים את הלב. אולי זה משנה את הפוקוס ואולי הפוקוס פשוט התרחב. גם את זה אשאיר כאן לשהות בו.