רודוס

 כמה כיף זה היה... מבינה את הפוסטים על מסעות עכשיו. החופשה המשפחתית הראשונה שלנו בחו"ל, אם לא מחשיבים את הטיולים בארה"ב כשגרנו שם. יש משהו שונה לגמרי כשנוסעים ביחד לחו"ל מאשר כשמבלים בארץ. ההתנתקות ממה שבחוץ והחיבור פנימה, שונים לגמרי מחופשות בארץ. יצאנו באישון לילה כדי להספיק להגיע לטיסה בשמונה בבוקר, שעה אכזרית. עד שמצאנו מקום בחניון לטווח ארוך ואת דרכנו לטרמינל אחד, נשארו שעה וחצי לטיסה, ובהתאם - לא היה תור בשום שלב כי השאר הגיעו בזמן. אז נשארה לנו שעה עד הטיסה להסתובב בדיוטי פרי. נחתנו ונסענו למלון, כשהנציגה של ארקיע מבטיחה לנו לווי צמוד במהלך השהיה - והיא קיימה, אני חייבת להגיד. לכל שאלה היה מענה והצעות מעולות לבילויים ומקומות לבקר בהם. ממש ערך מוסף. 

המלון היה בלב העיר רודוס, שממוקמת בחלק הכי צפוני של רודוס, בחלק שפונה ליבשת שהוא החלק הכי מפותח באי. ברודוס קצת יותר ממאה אלף תושבים, וחצי מהם גרים בעיר רודוס. (פיתוח זה דבר יחסי כמובן. הכבישים שם מזכירים לי את הכבישים בישראל של שנות השבעים. מגבלת המהירות המקסימלית היא 80 קמ"ש.). היינו עייפים מאוד אבל יצאנו לטייל לעיר העתיקה של רודוס. הלכנו מסביב לחומות, כמו שרואים בתמונה עד שמצאנו את הכניסה, ואז נכנסנו פנימה. 

טיילנו וגילינו שברודוס מים ושירותים עולים כסף. העיר העתיקה מזכירה את העיר העתיקה בירושלים, רק פחות מפחידה ויותר נקיה. 

נכנסנו לארמון הגדול וגילינו שהכינור של מוצארט מוצג בו ושבערב יהיה שם קונצרט לקהל הרחב. המשכנו עד לבית הכנסת, שהיה סגור וחזרנו למלון. 

בערב יצאנו למסעדת ג'ירוס שהיתה פחות טעימה ויותר יקרה מהגירוס שאכלנו במסעדה של סטיקי פאסט פוד בצהריים, והמשכנו לקונצרט של מוצארט. אני חושבת שהכנרת חששה מדי מהכינור, כי היא נשמעה טכנית ולא משוחררת, אבל היה יפה מאוד, למרות שהיינו שפוכים למדי.

למחרת הלכנו לאקווריום של רודוס. היו שם הסברים על כל מערכות בעלי החיים שיש בים, כולל המערכה האהובה עלי, של קווצי העור שאתם רואים בתמונה, וזה היה מעניין מאוד. 

באקווריונים היו דגים, סרטנים וצלופחים שנראו עצובים ומשועממים.

אחר כך הלכנו לים, ורכבנו על ספה צפה שסירה הובילה במהירות גדולה וקיפצנו בין הגלים. היה שווה כל יורו.  

הרודוסיאנים שגרים בעיר רודוס, לא היו חביבים במיוחד. זה היה קצת מאכזב. גם במלון הלא מומלץ וגם במקומות אחרים. פשוט חסרי סבלנות ולא נחמדים. אבל, בערב אכלנו פיצות מעולות בפיצה 99, ויצאנו לטייל בעיר. ראינו משפחה מקסימה של חתולים. ראינו גם יונה שאיבדה את דרכה ונדרסה בכביש, דבר שהעציב מאוד את הילדים. 

ביום השלישי ממיע נסע להביא רכב מסוכנות השכרה שמצאנו באינטרנט. המיניואן של ניסן עלה 170$ לשלושה ימים ונראה מציאה, אבל כשהגיע לשם מסתבר שיש להשאיר פיקדון של 1800 יורו כי החברה שהבטיחה "ללא פיקדון" היא לא החברה שמשכירה, אלא חברה אחרת. אם קורית תאונה אנחנו משלמים את כל הפיקדון ואז תובעים את החברה המשכירה. מאוד מלחיץ. זה היה טנק ידני שעשה רעש בכל פעם שממיע לחץ על הגז. מזל שממיע נהג מעולה, והסתדר עם האוטו, אבל כל הזמן חששנו מתאונה. לא מומלץ. ממש עדיף להגיע למקום ולהשוות במקום ולראות מה בדיוק מקבלים ועבור מה.

כשממיע הגיע למלון יצאנו ביחד ללינדוס היפיפיה. לינדוס היא עיר לבנה ויפה, שכולה מכוונת לתיירים שבאים. בכל סימטה יש חנויות למזכרות שחלקן נחמדות וחלקן מוזרות (למשל - בולבולים.). המוכרת הסבירה לנו שאנשים אוהבים להביא מזכרות מביכות לחברים שלהם כדי להפתיע אותם. היא היתה חמודה. 

בין סימטה לסימטה, עלינו לאקרופוליס שהיה הרבה יותר גבוה ממה שנראה בתמונות, אבל גם מאוד יפה.

 הנוף מלמעלה פשוט מדהים. הים האגיאי והעתיקות.

 מאות שנים בהן האימפריות המתחלפות: יוון, התקופה ההלניסטית, רומא, והצלבנים, הוסיפו את חותמן על המבנים, ובכל זאת - הכל נחרב. 

בדרך למלון עצרנו בחוף צמביקה, שם היו מתנפחים שהילדים קיפצו עליהם בשמחה. אני, ממיע והגדולה התבוננו בהם מהמים. 

חזרנו עייפים ומאוחר, והיה ריב בונה ביני לבין ממיע. באותו רגע זה לא הרגיש בונה, אלא כמו ריב, אבל - דברים אמיתיים יצאו לאויר העולם, ההבדל בין הכוונות שלי, למעשים ולאיך המעשים נתפסים בעיניו. זאת נקודה חשובה שהוא הזכיר בעבר, אבל הפעם היתה דוגמא מוחשית שגרמה לי להבין. בתמצית - אני רעבה ועייפה, אבל מדברת על הצרכים של אחרים במקום על שלי וזה נשמע מניפולטיבי מבחוץ. אמא שלי היתה עושה את זה וזה היה משגע אותי. מבפנים זה ממש לא מרגיש מניפולטיבי - אני באמת חושבת על הצרכים של כולם ומנסה להגיע למסקנה, אבל עדיף במקום, לשתף את כולם בחישוב התוצאה, ולהכניס את האינפוט האישי הישיר שלי ואז להגיע למסקנה ביחד. יצאנו לרחוב קנינו לבנים גירוס, הגדולה ואני חלקנו פסטה מדהימה - הכי פשוטה שבעולם, פשוט עם בזיליקום. כל כך טעים. לא ישנתי הכי טוב בלילה, אבל ישנתי. והוא חיבק אותי, למרות הריב.

היום הרביעי היה היום הכי מוצלח בטיול - נסענו לפארק המים של רודוס ובילינו שם כל היום בלי לצלם אפילו תמונה אחת. הגדולה לא רצתה ללכת למגלשות המפחידות. והגדול איכשהו שיכנע אותה לעלות למגלשה של הרפטינג, באבוב זוגי, והיא כל כך אהבה את זה שעשו את זה חמש פעמים. בינתיים ממיע, אני והקטנים סרקנו את המגלשות המפחידות עד מתונות ואז נפגשנו לארוחת צהריים של דברים טעימים שקנינו בסופרמרקט. הסופרמרקטים מחוץ לעיר היו מעולים, בניגוד לכל חנות שקראה לעצמה סופרמרקט בעיר ולמעשה היתה מלכודת תיירים. הלכנו ביחד לנהר העצל, שלא היה עצל בכלל בגירסה של הגדול, שהפך את הנהר העצל לנהר המכוניות המתנגשות. הוא פשוט מצחיק בטירוף. הוא קצת צב במהות שלו. הרבה מהזמן הוא בתוך השיריון שלו ואז לא ברור בכלל מה עובר עליו, אבל כשהוא יוצא, הוא מדהים. כשאזרנו אומץ לנסות את המגלשות המפחידות ביותר - נפילה חופשית וקמיקזה, אמרו לנו שהפארק נסגר עוד רבע שעה. הספקנו את הנפילה החופשית וממיע העז לעלות על הקמיקזה. אני באופן אישי אהבתי הכי הרבה את המגלשות הפחות אקטסטרים, שהצלחתי לפקוח בהן את העיניים ולהנות מהנסיעה. בערב הלכנו למסעדה יפנית מדהימה ואכלנו ראמן. הם הגישו לנו קינוח בחינם, של גלידה וניל, פירורי אגוזים וג'לי ליצ'י. זאת היתה המסעדה האסייתית הכי טעימה שאכלנו בה אי פעם ושישתנו אכלנו ב-90 יורו כולל טיפ. זה היה יום מושלם. אפילו השקיעה בדרך חזרה לרודוס היתה יפיפיה.

את היום החמישי הילדים התחילו בבריכה הקרה של המלון. כדי לחוות גם את זה. הם התגבשו בינהם בטיול הזה. הם היו באותו חדר ואנחנו בחדר נפרד ומסתבר שהיה להם הווי מיוחד לחדר שלהם. מקסים בעיני. אחרי הבריכה, נסענו לעמק הפרפרים. אמרו לי שזה לא משהו ושאין שם פרפרים, ובאמת - אין שם פרפרים. הפרפרים המפורסמים שהם מראים בפירסומות שלהם הם בעצם עשים. כנראה שהשם "עמק העשים" לא תפס. בדקנו עכשיו וראיתי שהפרפרים התפצלו מהעשים לפני כ-100 מיליון שנים, אבל הקירבה הפילוגנטית בינהם לא סגורה עד הסוף. אז אולי זה בסדר שיקראו לעשים פרפרים, אם אפילו המדענים שעוסקים בנושא לא סגורים על הקשר בינהם. 

היו שם המוני עשים צבעוניים ויפים, סרטנים למכביר, דגיגונים ועיזי בר. הילדים התלהבו מהטבע והגדולה אמרה שהיתה יכולה לחיות שם.  

משם נסענו לparasonisi - הקצה הדרומי של רודוס, המקום בו הים האגיאי והים התיכון נפגשים. כשהגענו לשם הקטנה אמרה - אין כאן הרבה, כי זה נראה די סתמי.

אבל אז עלינו על הגיבעה וראינו את כל הפסלונים שאנשים הקימו למעלה, ואת הנוף המדהים. הגדולה התעקשה שנגיע עד למגדלור הנטוש והמט לנפול. אני והגדול נשארנו למטה כשהנועזים שבחבורה טיפסו למעלה. זאת תמונה שממיע צילם מלמעלה, שימו לב לגדר האכולה והחלודה:

זה היה כמעט יפה מדי. השמש שקעה בצד אחד:

והירח עלה בצד השני:

רצינו לאכול במסעדה מקומית אבל היא נסגרה, אז חזרנו לרודוס ואכלנו שוב במסעדה היפנית המושלמת. איזה טיול זה היה. למחרת קמנו מוקדם כדי להספיק להחזיר את הרכב ולהגיע לטיסה בזמן, אבל הטיסה התאחרה בשלוש שעות. ארקיע הזמינה אותנו לכיבוד ושתיה כדי לפצות ואני נכנסתי לאמייל שלי, אחרי שישה ימי העדרות. 208 הודעות חיכו לי בחוסר סבלנות והרגשתי איך לחץ הדם שלי עולה. ישבתי שעתיים ועניתי למיילים. דבר שהורג לי ימים שלמים לקח לי שעתיים וחצי ברצף. נקודה למחשבה. שום דבר לא דחוף כמו שהוא נראה בזמן אמת. הטיסה עברה בשלום, האוטו התניע, וחזרנו לבית עם שני חתולים מאוד נעלבים. איך שהוא למרות שלא היה אוכל, והיה ערב חג, לא נלחצנו ופשוט הכנו פסטה, שניצלים וירקות מבושלים. זה הכל בראש, הכל. אני כבר חושבת על החופשה הבאה. יעדים מוצלחים למשפחות, שלא יפשטו אותנו מנכסינו, יתקבלו בברכה. מעכשיו, לפחות פעם בשנה. חג שמח ומועדים לשמחה יקרים שלי!

כנס

 אוכלת ארוחת בוקר לבד בבריכה של המלון

הכנס התחיל אתמול בערב בהרצאה מצויינת וכל כך שונה מההרצאות שאני רגילה לשמוע. הגעתי בטיסה שיצאה בשש ורבע מהארץ כך שלא ישנתי כל הלילה וזה הלחיץ אותי לפני. אני לא אוהבת לא לישון. זה באמת היה מאוד מעייף, אבל לא נורא מאוד. במטוס פגשתי את משתף הפעולה בזכותו הגעתי לנושא הזה ולכנס הזה. הוא צעיר ממני בכמעט עשר שנים ואני כל הזמן לומדת ממנו. גם על הנושא אותו אנחנו חוקרים וגם על ההתייחסות לחיים ולמדע.  יש בו משהו שליו ושלם שאני רוצה למצוא בעצמי. אני חושבת שהוא שלם עם עצמו ואפטימי. דיברנו הרבה בדרך והשיחות איתו וההרצאה המצויינת חידדו לי דברים שכדאי שנעשה. 

---

חזרנו הביתה. הכנס היה נפלא. מרתק מדעית וחם ונעים אנושית. ממיע הצטרף אלי, שמע את ההרצאה שלי ואהב, וגם האחרים אהבו. הקטע האהוב עלי היה כשניגשתי לאחד משני המרצים שהכי נהניתי מההרצאה שלהם ושנינו אמרנו ביחד: ממש אהבתי את ההרצאה שלך! :-) יום אחרי הכנס נסעתי עם ממיע לפרק פליטביצ'ה

עם המון מפלים יפייפיים. היה פשוט מדהים. ולמחרת נסענו למכון ימי בסיבניק, ויצאנו בסירה מחקר לים הפתוח. החבר שלנו עצר ליד אי קטן וקפצנו למים הכחולים והעמוקים מהסירה. זה היה מושלם.

בדרך הביתה רבנו, אבל זה היה ריב מאוד מלמד. כואב מאוד ומלמד מאוד. אני מרגישה שאנחנו כמו לוחות טקטוניים שזזים עכשיו. משהו משתפר לטובה, אבל זה לא קל כשזה קורה. אני מבינה אותו הרבה יותר מפעם ורואה את האהבה שלו אלי יותר מתמיד. יש לנו מה ללמוד ולשפר ולהתקרב, אבל אנחנו במסלול הנכון.

בראש השנה אחי ואחותי ביקרו אותנו והיה כיף מתמיד. רגוע טעים, חמים ונעים, כמו שראש השנה יכול להיות. 

מאחלת לעצמי שנה בדיוק כזאת. כמו קרואטיה, וכמו ראש השנה, מלאה באהבה, התרגשות מדברים ישנים וגילויים של דברים חדשים. שנה טובה לכולם!

יום אחרון של חופשה

מחר אני חוזרת, וכן, התמלאתי באנרגיות בחופשה, כמו שאריק ניבא. אני שמחה לחזור, גם כי אני יודעת שבעוד שבוע אסע לכנס וממיע יצטרף אלי ליומיים שם. ובסוכות נטוס לרודוס. 

 

אלו שני הקצוות שלי בחוף של אכזיב - הגדולה והקטן. כמו שניתן לראות, הקטן אינו קטן כלל וכלל ומתקרב בגדול לכל שאר אחיו ואחיותיו. החוף שם מדהים. עשינו קמפינג בחניון הלילה של השמורה והוא היה שקט ונעים כמו החניון היוקרתי בבית הילל. העניין הוא השכרת המזרונים בעיני, שמאפשרת ממש לישון בלילה וגם השקט. השקט לא פחות חשוב. אנחנו היינו הכי רועשים שם עם הגיטרה והשירה שלנו. הגדולה התמכרה לנגינה בגיטרה וכולנו שרים איתה. 

ממיע היה עצבני, ואני התעצבנתי מזה. אנחנו כל כך כרוכים אחד השני. אחר כך הגיע הדוח מהעיתון ששבר את לבי - הם עומדים לפרסם את המאמר היפיפה שלנו עם ההערות הניבזיות של השופטים. אומנם השופט הניבזי תיקן את דברים לפי ההערות שלי, אבל עדיין. זה הרג אותי לגמרי, והתפרקתי ריגשית, נפשית ורוחנית, התערבב לי לגמרי התיסכול מממיע והיאוש מהלבנת פני ברבים במאמר.  נעשה קצת פסט-פורווורד, להגיע למסקנות האירוע - כי זה בעצם הדבר שאני רוצה לרשום לעצמי כאן, ממש לא לפי הסדר, ברשותכם, כי אני רוצה לצאת עוד מעט לאופנהיימר עם ממיע ואני רוצה להכין פופקורן (כן, מותר להביא מהבית וזה גם יותר טעים). 

דבר ראשון - בנובמבר התלוננתי על חבורת החברים הישנים שלנו שאין לי דבר משותף איתם, וטעיתי קשות. הדבר שהכי עזר לי בתוך הבלאגן אליו נקלעתי היה שיחה טובה עם החברה הישנה שלי, שהיא בשבילי מרכז החבורה. היא עזרה לי להבין את השבר סביב המאמר, ולהרגיש תיקווה שדברים יסתדרו. היא עזרה לי לראות את ממיע והקושי שלו ואת העירבוב שלנו. בעיקר הצלחתי להבין את הדבר שהוא אומר לי כל הזמן - שאני מפרשת כל דבר שהוא אומר ועושה לפי מה זה אומר עלי או על היחס שלו אלי. הוא כאילו לא שם כשלעצמו באופן נפרד ועצמאי. היא אמרה לי שממיע תמיד אומר שהוא יסתדר, עם כל מה שיהיה. והוא תמיד מסתדר, אף פעם לא מתלונן, מבקש מעט. זה איכשהו כבר כולל את רוב מה שרציתי לכתוב כאן, הדבר הראשון הזה ואני צריכה להכין פופקורן עכשיו. 

המסר העיקרי מהסיפור שהיה באמת הזה הוא שאני רוצה להקשיב יותר בסבלנות לממיע ולאנשים אחרים. לשמוע את הסיפור שלהם, בנפרד ממני, לא לרוץ לפרש ולהסיק מסקנות. להקשיב באמת. דברים טובים קורים כשעושים את זה.

זמן פופקורן עכשיו. המשך שבוע טוב! 

טיולנו בארצנו הקטנטונת

 אנחנו כמעט ולא מצלמים, אז אני צריכה לתאר במילים את הדברים שעשינו. 

ביום ראשון בבוקר אחותו של ממיע התקשרה בבוקר ושאלה אם אנחנו רוצים לבוא איתה לסחנה. כמובן שאנחנו רוצים אמרתי. לממיע היו התחייבויות קודמות בבוקר אז הוא הצטרף אלינו קצת אחרי שהגענו לשם, ואני התארגנתי עם הקטנים ונסעתי דרך האיטליז בעיירה שלידינו לקנות קציצות ונקנקיות לעל האש. (רק ביום שלישי שמעתי שלפני כמה ימים היה ניסיון התנקשות בבעל האיטליז ונחרדתי, אבל ביום ראשון עדיין לא ידעתי את זה, אז נהניתי משיחות החולין ששמעתי שם והייתי רגועה להפליא). הסחנה היה מרהיב, כמו שרק שהסחנה יודע להיות:

המים היו מרעננים, הדגים עשו לנו פדיקור ברגליים, שחינו למערונת שבצד השני, אכלנו את הבשר שהבאנו, ונהנינו עד מאוד.

למחרת קבענו עם אחותו של ממיע לנסוע לטייל ביחד לנחל עמוד. בבוקר נכנסתי למייל וחשכו עיני מהמוני ההודעות שקשורות לחוג. לא קלטתי כמה מהזמן אני מבלה בלטפל בעינייני החוג ביחס לזמן בו אני מטפלת במעבדה. זה הציק לי כל היום. 

הגענו בצהריים לנחל ועשינו את המסלולון שיורד לנחל וטובל בו. התגלצ'נו במגלצ'ה הטבעית בנחל, ליד המקום הזה:

פטפטתי עם אחותו של ממיע על הקושי לשחרר, לתת יותר משימות לאחרים, גם בחוג ובגם בבית. בערב הם באו לישון איתנו. לאחיין של ממיע יש חברה אמריקאית והיא בילתה איתו חודשיים בארץ וחוזרת היום לארה"ב. הטיול למעשה היה לכבודה. היא מאוד חמודה. הזמנו פיצות לכולם. שמתם לב שתמיד כשמזמינים תוספות לא מוכרות בפיצה אלו הפיצות שנגמרות ראשונות? אני חושבת שזה בגלל אנחנו מחפשים משהו חדש ומעניין גם בפיצה. אחרת אין הסבר לזה שהפיצה עם החצילים והפלפל האדום נגמרה ראשונה.

ביום שלישי נסענו לאסוף את ממיע מקרית ביאליק ואיבדתי את המפתחות שלי, עם הבובה של סנורלקס, שירדן הביאה לפני שנתיים. עליתי על זה רק אתמול, אז לפחות ביום שלישי נהניתי מהטיול למחלקה בקיבוץ דפנה. קצת טעינו בדרך שהיתה הרבה יותר ארוכה ממה שהיתה צריכה להיות, אבל בסופה של צעדה אינסופית במטע האבוקדו הגענו לשם:

מקסים שם. יש שם זרימה מאוד חזקה של מים וירידה בקרקעית של הנחל שמהווה מגלצ'ה טבעית יותר קפואה ומרגשת מזו של נחל עמוד. 

הקטנה גילתה שהיא פספסה משמרת שלה בלג'נדה והיינו צריכים לצאת יחסית מוקדם. היה ממש כיף עם אחותו של ממיע בכל הימים האלו. הקטן שלי משחק נורא יפה עם הבן שלה, זה בלי החברה האמריקאית ועם האוטיזם. ילד מקסים מלא שמחת חיים. הדרך חזרה היתה יפה מאוד.

ביום רביעי עשינו הפסקה מתודית מהטבע. בבוקר פגשתי את הפסיכולוגית שלי שסיפרה לי על כל הרציחות שהיו בסביבה ולא ידעתי עליהן. מאוד מטריד. אחר הצהריים נסענו לקנות לנו נעליים ובגדים. גם זה היה נחמד מאוד.  היום, חמישי, נסענו לפגישה עם המורה והמנהלת של הקטן, לחשוב ביחד איך לגרום לו להיות יותר בטוח בעצמו בבית הספר, ולא להבהל משאלות ולהנעל. אחר כך נסענו לקנות בשר והפעם שמתי לב להומור השחור של בעל האיטליז. בתור, אישה אחת שיתפה אותנו בתחושות שלה לגבי הטרור שקורה באיזור שלנו. 

אני חייבת להגיד שאני מפחדת וזה לא נעים לי לפחד. זה נפל עלי בחופשה - שמעתי חדשות, יותר מאשר בדרך כלל, ונחרדתי. עדה כתבה על הימים הקשים ואני מאוד מזדהה. כשהיינו בסחנה, חשבתי -  כמה קל להיות ביחד, לאנשים מכל המגזרים והסוגים, כשהקונטקסט חיובי. כולם מחייכים, אף אחד לא מתעצבן אם נופלות עליו כמה טיפות של מים או אם נופלים לידו. גם באיטליז. אנשים צוחקים ביחד, על הפחד ועל הימים הקשים. ואני לא מבינה למה אנחנו כל כך מסתבכים אחד עם השני. איך הממשלה הכי גרועה שהיתה כאן אי פעם, נראית יציבה יותר מכל הממשלות שקדמו לה. איך הם לא נבהלים מהתוצאה של הדברים שהם דוהרים אליהם. אני גם לא מבינה למה ערוצי החדשות כל כך מדגישים את הרע על כל גווניו. אני לא זוכרת מהדורות שהן כל כך סיפור איוב - עוד זה מדבר וזה בא. אם פותחים את החדשות זה נראה שאנחנו מתפוררים בקצב שהולך ומתגבר בכל דרך אפשרית ואם הולכים בנחל עמוד, או במחלק'ה, זה נראה שכולנו ממש סבבה ביחד, כל הזרמים והכיפות. אז איפה עוברת המציאות? 

היום אנחנו יוצאים לקמפינג באכזיב, קצרצר - עד מחר. היינו פעילים מאוד השבוע ואני גאה בנו. ביום שלישי בלילה לפני שהלך לישון הקטן אמר שהחיים שלו משעממים. כנראה שזה שפתאום עשינו המון דברים ביחד גרם לו לחשוב שבדרך כלל אנחנו לא עושים. אמרתי לו שאני מקווה שנעשה יותר גם בהמשך. 

חייבת להגיד שזה מעייף לעשות כל כך הרבה דברים, מה שמביא אותי לדבר על הגיל. גם בנחל עמוד, כשאחותו של ממיע התגלצ'ה איתי בנחל, והאנשים מסביב אמרו לנו - באמת כל הכבוד! וגם במחלק'ה כשהאמא החמודה לידינו אמרה לי שהיא סמכה על המבוגרים האחראיים (אנחנו) שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואם אנחנו שם סימן שהשערים לא נסגרו, וגם כשהסתכלתי על התמונות שלי שבעלה של אחות של ממיע צילם, הבנתי כמה מבוגרת אני נראית. אני בת 54 ורוב המטיילים, ההורים בעיקר, נראים בני 30 או ארבעים מוקדם. אני לא מרגישה כל כך מבוגרת, אבל זה מה שמשתקף מהסביבה. אולי זה השפיע עלי ואולי זה שממיע והקטנה התפקעו מצחוק על זה שאני עדיין משתמשת בתחתונים מאמריקה (בני 15 שנים בסך הכל! אבל באמת מתפוררים) - אבל אתמול, בדרך חזרה מהפסיכולוגית עצרתי אצל הספר. לדעתי יותר משנתיים לא הסתפרתי. אמא שלי אהבה את התספורת והצבע האחרונים שעשיתי אז זה כנראה יותר שלוש שנים משנתיים. הסתפרתי ועשיתי גוונים - לא הרבה, כמה פסים, אבל זה ממש מחיה את השיער ואני נראית הרבה יותר חמודה וקצת פחות מבוגרת. ובערב, כשנסענו לקניון הפתוח קניתי גם תחתונים. כי באמת הגיע הזמן.

זה לא שהכל וורדים בסיפור הזה. מעבר לפחד הקיומי שהתעורר בגלל החדשות, יש חיכוכים ביננו, אבל יש תקשורת, שגורמת להרגיש שאנחנו מתקדמים בטוב. כולנו. הלוואי והיתה יותר תקשורת חיובית בארץ, לא רק בנחלים ובסחנה. נקודות חיוביות לסיום: מזג האויר עכשיו ממש נעים ואני בלי מזגן. המנעולן אליו הבאתי את השלט הקודם והשלט הישן מצא דרך להעביר את השלט הישן לבית חדש שעלתה הרבה פחות משלט חדש, ויש לי עכשיו מפתח ושלט למכונית ואפילו מפתח לבית. זה לא אותו דבר כמו המחזיק עם הסנורלקס, אבל זאת התחלה. סוף שבוע נעים לכולם! 

פתאום חופשה

ביום רביעי השבוע הבנתי שהחופשה המרוכזת מתחילה ביום ראשון (מחר), להפתעתי.

מאחר והחופשה המשפחתית שלנו מתוכננת לסוכות, והכנס בספטמבר, לא באמת חשבתי יותר מדי על החופשה המרוכזת הזאת. בשנה שעברה בשל התשת יתר לקחתי שבועיים וחצי של חופש באוגוסט, כדי לנוח ולהתרענן. יותר משבוע עבדתי על סידור הבית, חדר העבודה והסיפריות, דבר שאני מאוד שמחה עליו וגאה בו כי חדר העבודה משמש את הילדים מאז למוסיקה ולמשחקים, בעוד שלפני כן הוא היה אורווה ללא סוסים.

מזל שיש בלוג וכתבתי רבות באוגוסט שעבר. מדהים אותי שרק שנה עברה מאז, זה נקרא לי כל כך רחוק מצד אחד וקרוב מצד אחר. בשנה הזאת היו הרבה רעידות אדמה בקשר שלי עם ממיע, יותר מתמיד. זה התחיל לפני שנה בערך, ואני חושבת שלפני כן הקשר היה יותר רדום, מאחר ואפילו לא סיפרתי על הבעיות שלנו לפסיכולוגית שלי עד אז. הייתי עסוקה באמא שלי ובעבודה. ממיע יותר עצבני ממה שאני זוכרת אותו בעבר, והוא מעיד על עצמו שהוא פחות שמח. בשנה הבאה יהיה בן 60 וקראתי שזה מאוד אופייני לגברים בגיל הזה. זה לא אומר שצריך לקבל את זה או שאי אפשר לטפל בזה, אבל זה מובן. רעידות האדמה פתחו נתיבי שיחה ביננו, הוא אמר לי הרבה מאוד דברים שלא אמר לי אף פעם על עצמו, על הביקורת העצמית שלו, על התיסכול שהוא מרגיש. הפסיכולוגית שלי שמחה בזמן האחרון שאנחנו סוף סוף רבים על הדברים האמיתיים ולא נעצרים על מה הרגשות השליליים שלו עושים לי. 

שאלתי אותו היום מה משמח אותו והוא אמר לי - כשאני מצליח לעשות מה שאני רוצה, כשהילדים בסדר, כשכולכם בסדר. הוא סידר לנו סיבים אופטימיים, מצחיק - התכוונתי לכתוב סיבים אופטיים ויצא לי סיבים אופטימיים. הוא קדח בקיר הבטון עם מקדחה מיוחדת באורך של כמעט מטר, והרים את אבני השפה של הרחוב כדי להעביר את הסיב מהבית שלנו דרך הבית של השכן לצד השני של הכביש. לפני שנה היה לנו ריב גדול על זה כי הוא הבין שזה מה שצריך לעשות ואני חשבתי שזה יותר מדי בלאגן. הוא עשה את זה והעביר אינטרנט בחוט ליד החדר שלנו שישדר לכל החדרים ועכשיו יש לנו אינטרנט מעולה, כשאין ניתוקים. הוא כל כך האנדי מן שזה לא יאומן - יודע לבנות, לתקן, להעביר חוטי חשמל ונקודות אינטרנט להתקין מנורות - כל דבר שצריך לעשות בבית הוא לומד לעשות. זה ממש כח על שלו.

הכח על שלי הוא להוציא אותנו לים ולמקומות כיפיים. זה כואב, כי הילדים גדולים, והם אצל החברים או בעבודה או בצבא או בלימודים או סתם לא בא להם, וכולנו צריכים לקבל את זה שעכשיו יהיו פעמים שאני וממיע והקטן נלך לים לבד וזה יהיה כיף גדול, גם בלי הגדולים. ואולי אפילו ניסע לדרום בהרכב חסר. כי יש לי חופשה של שבוע ובשבוע הזה אני רוצה להספיק הרבה דברים ואם זה לא מסתדר לאחד הילדים, אז בכל זאת ניסע. לא פשוט לי הקטע הזה, אבל היה כל כך כיף בים, רק שלושתינו. אף אחד לא רטן ולא היה צריך לתאם עמדות בין שישה אנשים, והיה פשוט וקל והקטן ואנחנו נורא נהננו. 

נראה מה נעשה מחר. לילה טוב!  

לאן תרצו לטוס?

 זה הנושא החם השבוע. שמעתי על זה מאמפי שכתבה על זה פוסט חכם ועמוק שמאוד דיבר אלי. 

השאלה הזאת של מוטי, היא שאלה נפלאה מבחינת המקומות אליהם היא יכולה לקחת את מי שעונה עליה. אמפי לקחה אותה לכיוון שמשקף את השאלות שאני שואלת את עצמי בזמן האחרון. על האיזון בין עבודה לחיים. לי יש סיפור ארוך ומורכב עם האיזון הזה, במשך שנים. אני רוצה להביא משהו שאמפי כתבה בפוסט:

"אני מכירה לצערי אנשים רבים שעד שסוף סוף יצאו לגמלאות, כבר לא היה להם הכוח או שלא היתה להם הבריאות, לעשות את כל מה שכל חייהם דחו ודחו מסיבות מובנות, מהמירוץ הבלתי פוסק של העבודה והשיגרה וההישרדות, מה"לא נעים" שמנע בעדם לקחת חופשות רציניות תוך כדי שהם עובדים עדיין במשרות מלאות פלוס פלוס או לעסוק בתחביבים שונים בשיגרה כי לא נותר להם כוח מעבר לשעות העבודה וההתעסקות עם הבית והמשפחה."

אני עוד לא בגמלאות, אבל אני כן במירוץ הבלתי פוסק של עבודה, שיגרה והשרדות ואני מרגישה שהאיזון בין עבודה לחיים לא במקום נכון בשבילי היום. אני משקיעה שעות בויכוחים על מערכת שעות, בדיונים על מינויים למתרגלים שלנו, בדיונים איך לגייס סטודנטים, בוועדות למינהן. אז נלחמת עם מגבלות הזמן שנשאר כדי לשבת עם הסטודנטים שלי ולשמוע על הגילויים והניסויים שלהם, ההצלחות והכשלונות - זה החלק האהוב עלי בעבודה, כל כך שמחה בו ומעריכה אותו עכשיו. ואחרי כל זה, לא נשאר לי זמן לתכנן לאן לטוס. לתכנן מה לעשות בחופשה. מתי לקחת חופשה ומה לעשות בה. כי כמו שמוטי כתב - זה לא הכסף אלא הזמן שמשפיע הכי הרבה על הבחירות שלנו. הזמן הוא משאב כל כך יקר ואני מרגישה שאני מבזבזת חלקים גדולים מהזמן שלי על הדברים הדחופים והקטנים שאני צריכה לפתור, אבל אין בהם שום דבר משמעותי מעבר לזה שכיביתי עוד שריפה. 

אני רואה את התמונות שהקוליגות שלי שולחים מכל מיני מקומות בעולם אליהם הם נוסעים עם המשפחות שלהם ולא מבינה איך הם עושים את זה. לפני שנה, בקיץ, ממיע ואני החלטנו לחסוך כל חודש כדי לנסוע לחו"ל עם הילדים והשנה קבענו חופשה לרודוס בסוכות. הוא גם יצטרף אלי לכנס בקרואטיה, דבר שמשמח אותי ביותר, כי בכנסים אני מרגישה בודדה בסוף היום. 

אני יודעת שיש ברודוס כל מיני מקומות חמודים ללכת אליהם, אבל עדיין אין לנו תוכנית. אחרי הכנס אחפש גם את זה. 

אני מתרגשת מזה שאני טסה לכנס בו אציג פוסטר, כמו מתחילה. כי אני באמת מתחילה בתחום הזה (וגם אחרתי להרשם). קראתי פוסטים ישנים שלי לפני שנה, בהם כתבתי על זה שאני רוצה למצוא משהו שילהיב אותי מחדש. אז מצאתי והניסויים החדשים של הסטודנטים שלי מרגשים אותי ברמות, ובכלל, העשיה במעבדה משמחת אותי מאוד. אנחנו לא מסודרים ולא ברור מתי המאמר יצא ואיך הוא יראה, אבל אנחנו הולכים בדרכים לא ידועות, סוף סוף! אני חושבת שיש לנו סיכוי אמיתי לחדש. 

כתבתי את הדברים האלו לפני קצת יותר משנה בתור אוסנת: "אפשר לספר את הסיפור של אוסנת בארבע משפטים: עבודה קשה של שנים מתנקזת למאמר שכל תמונה וכל מילה בו נבדקות עשרות פעמים. המאמר נשלח לעיתון, נשפט, לא תמיד לחסד, תמיד דרושים תיקונים, שנעשים, עד שהמאמר מתפרסם ויוצא לעולם. כמה איזכורים בטוויטר, לעיתים כתבה בעיתון באינטרנט, ראיון ברדיו, ושקט. האימפקט נמדד בציטוטים, שמגיעים מאוחר מדי ומעט מדי. עד כמה שאוסנת מתאמצת, היא מרגישה שהעבודה שלה לא משאירה חותם אמיתי." 

אני חושבת שהתשובה היחידה לתחושות האלו היא להנות תוך כדי עשיה. להנות מהדבר עצמו, ואז האימפקט הוא החיים עצמם. כי את אותו סיפור בן ארבעה משפטים אפשר לספר גם מזוית אחרת: הרגע הכי מרגש בעשיה המדעית היא כשסטודנטית מגיעה עם תמונה שמשנה את כל מה שאני חושבת על המערכת אותה אני חוקרת, עם משהו שאף אחד לא ראה לפנינו ופותח כיוונים חדשים לגמרי שלא ראינו לפני שעלינו להר הזה. הדימיון מתחיל להשתולל, הניסויים הבאים נעשים ברורים ואנחנו מרגישים את ההתקדמות ורואים את הנוף. כל הקושי וחוסר הנשימה וחוסר הוודאות של העליה על ההר, נעלמים ברגע הזה. בשביל הרגעים האלו אני מטפסת ועליהם אני מודה. וגם עבור הסטודנטים המקסימים שלי, המפתיעים אותי כל פעם מחדש ביצירתיות ובנחישות שלהם, ועל זה שהם נותנים לי לכוון אותם וגדלים כל הזמן. 

ועל השאלה - לאן ארצה לטוס? אני עונה: למקום בו לא הייתי, לעשות דברים שלא עשיתי, להכיר אנשים חדשים ואת עצמי תוך כדי, ביחד עם האנשים שאני אוהבת. כל השאר זה פרטים.

סוף שבוע נעים!