יום חמישי, 1 באפריל 2021

חול מועד ונופל

 זה לא היה מחולי המועד השמחים ביותר שעברתי. הוא הוקדש לכל הסידורים והקניות שנדחו בשנה האחרונה בשל הקורונה וחוסר זמן. שגיא יוצא לקדצ ביום ראשון וסוף סוף התכוננו ליציאה שלו. קניתי לו את כל הציוד שהיה צריך, עזרתי לו לסדר את התיק, הלכתי איתו לספר, תרמתי איתו דם (כן, זה מה שהוא רצה) וקניתי לו מטען לטלפון ומטען נייד שביקש כשמצא את האפיקומן. הוא מוכן, אני פחות. השינויים האלו, הזמן, הזרימה של החיים, אפילו כשהם נכונים ומשמחים, הם לא קלים לעיתים. במיוחד על רקע השינוי הגדול של הפטירה של אמא. 

ירדן ואני עשינו בדיקת עיניים ומשקפיים חדשות לרחוק ולבינוני בדרך. סוף סוף שלחתי את הטלפונים השבורים שלנו לתיקון. זוהר קנתה בגדים ממש יפים. ממיע קנה לליאור נעליים וסנדלים ומיטות לירדן ולשגיא. עשינו את כל הרשימה שלי ומעבר. בכוונה לא עבדתי, רק עניתי למיילים שהיו יחסית מועטים השבוע. הזמינו אותי לכתוב שתי סקירות על נושאים הקרובים ללבי. דברים מתקדמים ונעשים. מאמר שנלחמנו עליו כנגד שופטים קטנוניים התקבל וכשהסטודנטית שלי אמרה שצריך לחגוג, לא הבנתי איך היא לא מבינה שאני לא חוגגת. גם כשדברים טובים קורים. עוד לא עברו שלושים ימים מאז הפטירה של אמא ואני לא חוגגת בכלל.

אמא היתה שמחה לראות את מכתבי הניחומים שקיבלתי מנשיא האונברסיטה, הרקטור, והמנכל. פרופ' בת של אמא שלי, אנחנו משתתפים בצערך הכבד.  צערי באמת כבד אבל אין לי שום דבר חכם ועמוק להגיד על זה חוץ מזה שזה כואב, כבד ומעיק. אני מתגעגעת לאמא שלי. היא לא היתה מבינה למה אני מדליקה נרות נשמה. לא האמינה בזה בכלל, כתבה שהיא חושבת שאחרי המוות כל מה שנשאר זה עצמות. אני מקווה שהיא טועה וכן נשאר משהו מהנשמה הענקית והחזקה שלה. בטוח נשאר ממנה הרבה בי. 

רציתי לעשות ספר תמונות שאליו אעתיק את הדברים שכתבה, ביחד עם המכתבים של אבא שלי והתמונות שהצלחתי לחלץ מהדיסק הישן. אבל אני לא קרובה לעשות את זה בכלל. ביום בו קבעתי עם אחותי ללכת לדירה שלה ולהתחיל לעבור על דברים לפינוי חטפתי דלקת נוראית בדרכי השתן. אולי כי לא רציתי ללכת, כי היה לי מוקדם מדי. השלושים בחג ולכן נגלה את המצבה בשבוע הבא. אז אלך לדירה שלה. גם זה קשה. כי היא לא תהיה שם. אני גם לא באמת רוצה למכור את הדירה שלה, אני לא רוצה להפרד מעוד דברים שקשורים אליה. 

כבר הרבה זמן אני רוצה לפתח משהו שיעצור את הזמן אבל לא מגיעה לזה. כן, אני חצי צוחקת. כשאבא שלי נפטר התקרבתי לאלוהים. קראתי את הספרים של הרב קושניר והם ניחמו אותי. עכשיו אני ביחסים לא רעים עם אלוהים, מכירה אותו די טוב, ופחות נעזרת משום מה. אמא דווקא האמינה שיש אלוהים, למרות העצמות בקצה. בתפילות יש הרבה יופי. במיוחד בתודה.  

מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ. שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ לְעולָם וָעֶד. צוּר חַיֵּינוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדור וָדור:
נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם:
הַטּוב כִּי לא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם כִּי לא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ. מֵעולָם קִוִּינוּ לָךְ:

אני אוהבת את החלק הזה בתפילה מאוד. כי יש ניסים כל יום, ונפלאות ערב, בוקר וצהריים. אני עדיין רואה את זה למרות שאני לא חוגגת. אי אפשר שלא. 

קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ שִׂים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתָךְ שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָךְ. שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.

כשאני קוראת את זה אני מרגישה את הבקשה לנקות את הלב מהכעס, הפחד, הקינאה, הכאב והעצב, ולראות את הטוב שהיה והטוב שנשאר. אמן.


יום שבת, 13 במרץ 2021

ממשיכה בדרכה

 השבעה נגמרה, ועלינו לקבר ביום חמישי. סיימנו שלושה ימי בכי ושבעה ימי הספד. אני חושבת שהדת נולדה כדי להרגיע בנו את הפחד מהמוות וחוסר הוודאות שבעולם. יש דברים שהשתבשו מאז, כי האמונה נותנת הרבה מאוד כח, למי שמאמין ולמי שאומר למי שמאמין איך צריך להאמין. אבל אני חושבת שהיהדות מאוד נכונה באבל, נכונה לי. 

היא הרשתה לי לא לעבוד, כשממש לא יכולתי לעבוד, היא הרשתה לא להכין אוכל, כשממש לא רציתי לבשל, היא ביקשה ממי שאוהב אותי להיות איתי, וממני להיות איתה. את כל מי שבא לכאן שמחתי לראות. דיברתי על אמא ועלי, מי שהכיר את אמא, דיבר איתי עליה. אחרים דיברו על ההורים שלהם. ולאט לאט, מחברה לחבר לחברה, עלו וחובקו הקשיים והספקות, התהליך שעברתי איתה בשנים האחרונות. גיליתי את המקום בו אנחנו דומות, בו התחברנו והבנו אחת את השניה, והמקום בו אנחנו נפרדות, שגרם לי כאב. לאט לאט, סלחתי לה ולי על הכאב שגרמנו זו לזו, כי רצינו להיות קרובות, והיה לנו קשה. 

כשדיברתי עם הרבנית המופלאה, ששמה כשם אמי, היא ביקשה ממני לספר על אמא ואמרתי לה שהיא היתה חזקה, עצמאית, עקשנית דעתנית, בדיוק כמוני. היא הסתכלה עלי ואמרה: זה לא בדיוק כמוך. ולא הבנתי. היא אמרה: אצלך הראש מאוד חזק, כמו אצל אמא, אבל יש הרבה מאוד רגש, והשילוב הזה לא רגיל. ואז הבנתי, אמא ראתה ברגש מקור לחולשה, ואני ראיתי בו מקור לחיים. קראתי דברים שאמא כתבה בשנים האחרונות והבנתי אותה יותר. היא כתבה שהחיבוק לא חסר לה, והיא רואה בו חולשה ולפעמים הוא אפילו הורס. עד כמה שכאב לי לקרוא את המילים האלו הם הבהירו לי איך היא היתה נוקשה אל עצמה, והסבירו לי למה היא הרחיקה אותנו כשהרגישה שהכוחות שלה עוזבים אותה. רק בשנה הטובה היא הרשתה לנו להתקרב, ובזכות זה אני זוכרת כל כך הרבה רגעים וימים של חסד איתה. כתבתי "בשנה הטובה" והתכוונתי לכתוב "בשנה האחרונה". אולי כי השנה האחרונה היתה קשה מאוד, אבל טובה מאוד בהתקרבות ביננו. 

אמא שלי. כח טבע שאין בינו ובין המוות שום קשר בעיני. אני כל הזמן רואה אותה לידי, חזקה, מחייכת, אמיצה. ישרה וישירה. 

אני מודה לכם מאוד על המילים הטובות שכתבתם לי בפוסט הקודם. לא מסוגלת להגיב עליהן כרגע, מקווה שאתם מבינים. 

היה לי מזל עם ההורים שלי. מזל גדול, להוולד להורים שכאלו. 

זוהר אמרה לי שקשה לה לראות אותי ככה וקשה לה עם זה שהיא לא יכולה לעזור לי. אמרתי לה שעדיף שזה ככה, שכואב לי כי אמא שלי היתה כל כך משמעותית בחיים שלי. אמרתי לה שאין מילים, ואין דבר שאפשר לעשות כדי לעזור לי, אבל זה שהיא לידי, עוזר לי מאוד. בעצם היותה שם, בחיבוק שלה. 

אמא שלי היקרה, אני מקווה שטוב לנשמה הגדולה והטובה שלך. אני מקווה שאת יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה הרבה תרמת לחיים שלי. אני מקווה להמשיך בדרכך, לעודד אחרים לחלום ולבצע, להיות מעשיים בקשר לחזון שלהם. כי כמוך אני מאמינה במה שאני יכולה לעשות ולקבל, ויודעת שאני לא יודעת כמה רחוק זה יכול להגיע. אוהבת אותך מאוד ולתמיד.


   

יום ראשון, 7 במרץ 2021

נפרדת מאמא.

 ביום שישי לפנות בוקר, אמא שלי, היקרה ואהובה, נפטרה. אני מביאה כאן את המילים שאמרתי בהלוויה שלה ביום שישי. הצער עמוק וכבד והגעגועים קשים. אני מאוד מעריכה את ההתקרבות שקרתה ביננו בשנתיים האחרונות מאז שחלתה. מעריכה כל ביקור שלי אצלה, כל שיחת טלפון. שמחה שהצלחתי להיות שם איתה ומדי פעם לשמח אותה. ברור לי היום, שלקחתי את האהבה האינסופית שלה כמובן מאליו, כי לא יכולתי אחרת. ואני מצטערת על זה. אני מקווה שהיא ידעה שאני אוהבת אותה תמיד, גם כשלא הראיתי את זה.

כ"א באדר, תשפ"א יום שישי באחת וחצי.

אמא היקרה,

תמיד כל כך אהבת את המכתבים שלי בהם סיפרתי לך כמה אני אוהבת אותך וכמה את חשובה לי. לצערי המכתבים התמעטו בשנים האחרונות ואת המכתב הזה אני כותבת לך אחרי שהלכת.

אמי האהובה, איפה אני מתחילה לספר כמה את יקרה לי. לא קלה היתה דרכנו, לשתינו יש אופי חזק ודיעות מאוד ברורות וחזקות ולא תמיד ראינו עין בעין. אבל תמיד היית חשובה לי מאוד. תמיד היית חלק גדול ממי שאני. לחברים שלא מכירים אותך אני מספרת שאני גירסה מרוככת שלך, והם מתקשים להאמין כי הם לא מכירים את כח הרצון והעקשנות שלך. למדתי ממך גם מדוגמא אישית וגם מהאופי שהורשת לי, להלחם ולא לוותר על מי שאהוב עלי ומה שחשוב לי.

אני זוכרת איך הגעת לתיכון שבו למדתי, פעם אחר פעם, כדי לשמוע על הבת המופרעת שלך ואף פעם לא התנצלת על מי שאני. למורה שאמרה לך: "אני מרחמת עליך שאת צריכה לבוא לבית הספר כל כך הרבה" אמרת: "אל תרחמי עלי, טוב לי, אני גאה בבת שלי". למורים שאמרו לך: "היא לא מתנהגת יפה כמו האחים שלה" אמרת: "אל תשוו בין הילדים שלי, אני לא משווה.".

היית חזקה, אמיצה, דבר לא עצר אותך כשהאמנת במשהו. הרבה ממך הוא חלק ממה שאני עכשיו.

אני זוכרת את האוכל שלך, כהכי טוב בעולם. את הכרובית, העגבניות הממולאות את החמוצים. את אהבת החיים שלך, את שמחת החיים, את החיוך הגדול שלך כשהגעתי לחנות מהצבא ומהאוניברסיטה. איך שזכרת את המחירים של כל פריט בחנות בעל פה. את הביקורים שלך אותנו בארצות הברית, את העצמאות שלך.

היית גאה בנו, בילדים שלך. היית גאה בי. אמרת שאם עשית דבר אחד טוב בעולם זה אנחנו, שלושת הילדים שלך. כשירדן ואני הגענו לבקר אותך בבית החולים עם הספר שירדן הוציאה, קמת מהמיטה והראית אותו לכל האחיות והרופאים ואמרת: "זה ספר שהנכדה שלי הוציאה! תראו איזה יופי!". כשקיבלתי פרופסורה לא היתה גאה ממך, אמרת לי: "מי היה מאמין כשהלכתי יחפה בלוב שהבת שלי תהיה פרופסורית!" לפני שבועיים, כשנתתי הרצאה לקהל בינלאומי, נכנסת דרך הטלפון של מרגריטה הנפלאה, המטפלת שלך, לראות אותי מדברת, והיא כתבה לי שאת גאה בי. אני כל כך שמחה שיכולתי לשמח אותך.

תמיד התפעלת מהילדים ואמרת כמה הם מאוחדים. באת אלי לכל לידה, ואפילו ללידה של זוהר, בארצות הברית. עד לקליפורניה הגעת כדי להיות איתי אחרי הלידה. תמיד רצית לדעת מה שלומינו, גם כשהיית חולה מאוד, תמיד רצית לדעת מה נשמע, תמיד רצית לעזור. לא רצית להטריח.

ביום שלישי, בביקור האחרון שלי אצלך, לפני שהלכתי, נישקתי אותך ואמרתי לך שאני אוהבת אותך. אני מקווה שתמיד ידעת את זה גם כשכעסתי עליך. כעסתי עליך כי כל מה שאמרת היה נכנס לי ישר ללב ולפעמים זה דקר. אני מבקשת סליחה על הצער שגרמתי לך במילים שלי. שתינו לא התכוונו לפגוע, כאלו אנחנו.

אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב אותך. את חלק ענק ממני ואנחנו נמשיך לדבר.

 


יום שישי, 12 בפברואר 2021

טעמים של ילדות

 איזה דבר יפה קנקן ואמפי עושים בקהילת הפרפרים. ממש תחושה של קהילה יוצרת ומשתפת נוצרת שם. מאוד ממליצה למי שלא מכיר להצטרף. כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב פוסט וכל הזמן מתחילה טיוטות ריקות, ולא ממשיכה אותן. והמדור "השרביט החם" נועד בדיוק לתקופות התקשות כתיבה שכאלו. הפעם המדור מוקדש לטעמים של ילדות. אוכל שאהבתי כשהייתי ילדה. הנושא הזה עוזר לי לנגוע במה שכואב לי עכשיו, עם המחלה של אמא ואני לא מצליחה לכתוב עליו.

אמא היתה בשלנית מעולה. זריזה, חסרת סבלנות לתהליכים ארוכים, אבל עם מספיק אהבה לנו ולאוכל כדי לבשל לנו ממולאים מדהימים, למשל. שתי האהבות הכי גדולות שלי מהמטבח של אמא היו כרובית מטוגנת-מבושלת ועגבניות וגמבות ממולאות. אוי, איזה טעם גן עדן! אמא היתה מבשלת את הכרובית מעט זמן, ואז מטגנת אותה עם ציפוי פירורי לחם וקמח, ואז מבשלת אותה ברוטב עגבניות. שלושה שלבים! לי אין סבלנות לכל כך הרבה שלבים אז למרות האהבה הגדולה שלי לתבשיל לא הכנתי אותו אף פעם לעצמי. כשהיינו מגיעים מחו"ל אמא היתה יודעת מה בדיוק להכין לי - כרובית, עגבניות ממולאות, חצילים חמוצים. החמוצים של אמא שלי היו עולם בפני עצמו וממנה ירשתי את האהבה הגדולה לחמוץ. אבל שוב - לא את התעוזה לתהליך ההחמצה שכלל הרבה פעמים טיגון וציפיה להבשלת החמוצים. היא היתה מטגנת פרוסות חצילים, מוסיפה להם גמבות והרבה מאוד פילפל חריף ושום ואני חושבת שחומץ וזה היה מעדן בשבילי. היא היתה מרתיחה גמבות ואז כובשת אותן בחומץ. מלפפונים חמוצים אהבתי קצת פחות אבל את אלו כן עשיתי בעצמי כבוגרת ואז אהבתי אותם מאוד. לפת כבושה עם סלק כדי שתתפוס את הצבע הורדרד והמזמין. 

ממיע לא אוהב חומץ בכלל אז כשאני מחמיצה אני משתמשת כמעט רק בלימון. היתה מכינה סלט מלפפונים מדהים - מלפפונים פרוסים עם שמיר חומץ ומלח. כל כך אהבתי את זה! גם זיתים היא מאוד אהבה, אבל לא הכינה ועכשיו למדתי מהעוזרת שלנו להכין זיתים שחורים מדהימים מהזיתים של העת שלנו ואני מאוד מרוצה מזה. אני חושבת שגם אמא היתה אוהבת אותם. 

זה לא שאני לא אוהבת מתוק, אני פשוט יותר אוהבת חמוץ ומלוח. אבל אמא היתה אופה עוגה כל יום שישי. עוגות שמרים ממולאות בפקאנים (המילוי המועדף עלי), או פרג, או גבינה עם צימוקים (שגם אותה אהבתי) או ריבה (שממש לא אהבתי). היתה מכינה עוגת שוקולד עם ציפוי של פודינג צהוב שמעליו ציפוי שוקולד - אחת האהובות עלי. היא ידעה להכין קרמשניט מעולה. אני פחות מכינה עוגות במיוחד מאז שזוהר התחילה לאפות עוגות ועוגיות מדהימות. 

מאמא למדתי להכין עוף עם תפוחי אדמה מבושל או בתנור. זאת המנה הקבועה שלנו בימי שישי, ואני זוכרת אותה מאוד לטובה מהילדות. היא היתה מכינה גם קלופס מדהים שאני מעולם לא ניסיתי אפילו לעשות. אנחנו מבשלים הרבה אוכל בסיגנון סיני ומזרח רחוק בבית, כי הילדים מאוד אהבו את המסעדות האלו בארה"ב וזה אוכל כל כך קל להכנה... ממיע למד להכין חריימה מדהימה, אבל אפילו אמא שלי לא היתה מכינה את העסידה - גוש בצק ששמים עליו רוטב אדום של דג ואוכלים עם הידיים. מאכל טריפוליטאי מסורתי שאחותה הגדולה של אמא שלי היתה מכינה ואני הייתי מוזמנת לאכול וכל כך אהבתי - זאת היתה חגיגה כשהדודה שלי היתה מכינה עסידה. גם את הממתקים המטוגנים לחגים אחותה של אמא היתה מכינה - עוגיות מטוגנות עם דבש ותמרים שמאוד אהבתי. דבלה - בצק מטוגן עם דבש. 

היתה לי טראומה אחת - מהדגים החיים שהיו שטים לנו באקווריום או מגיעים עדיין מפרפרים מהשוק ואמא היתה חובטת בהם ומנקה אותם. זה כל כך הגעיל אותי שלא יכולתי לטעום טעם של דג עד שיצאתי מהבית וטיילתי בארה"ב בגיל 24, ואכלתי מאכלי ים והתאהבתי בטעם, דבר שריכך אותי ביחס לטעם של דגים. עד היום מפתיע אותי שהילדים שלי אוהבים טעם של דגים - אם זה דג מטוגן, אם זה סלמון בתנור, ואפילו דג מבושל שממיע עושה בסיגנון מרוקאי או חריימה. 

הדבר היחיד שאמא שלי היתה עושה משקית כשהיינו קטנים זה מרקים. היו אז מרקים בשקית גדולה בטעם אפונה או פיטריות שאמא היתה מבשלת עם מים ולא ממש אהבתי. אבא שלי היה אוהב תבשיל אורז משקית שגם אותו לא אהבתי. האוכל הביתי של אמא היה כל כך טעים והטעם של האוכל מהשקיות היה ממש לא משהו. אבל המופעים של השקיות היו מאוד דלים. קראנו לשקית האורז שאבא שלי אהב "אוכל של ציפורים" כי באורז היו כל מיני גרגירים לא מזוהים. האורז עם צלי הבשר שלידו שמנו טרשי גזר - היה אלוהי. אני לא מצליחה לבשל בשר עסיסי כמוה - בשלן הבשר בבית הוא ממיע והוא מצליח להגיע לרמות של אמא עם צלי הבשר שהוא עושה, אבל זה לא בדיוק אותו טעם. 

אני לא יודעת למה ויתרתי על בישול התבשילים והחמוצים של אמא. אולי כי אף פעם לא יצאו לי טעימים כמו שלה אז לא ראיתי טעם להמשיך לנסות. יש לי את המתכונים לתבשילים שאני הכי אוהבת, אולי יום אחד אנסה לבשל אותם שוב. מה שעולה לי כשאני כותבת וקוראת על האוכל של הילדות ומשווה לבישול בבית שלנו הוא שדווקא את הדברים שהיא לא היתה עושה אני אוהבת לעשות. למשל - מרקים. מירקות, מעוף, מכל דבר - אולי כי זה טעים בפני עצמו ואין לי למה להשוות ולהתאכזב. 

מצבה של אמא לא טוב בכלל. היא שוכבת במיטה וכאובה מאוד. בקושי מדברת. המטפלת שלה ממש חיונית עכשיו ואנחנו כל כך שמחים שיש מי שנמצא איתה 24 שעות ביום. היא רחומה וטובת לב ומטפלת באמא שלי כמו בת בעצמה. הגידול מפריש מים וצריך לנקז את המים האלו מדי פעם, ומאוד קשה לה הטלטול הזה והטיפול בבית החולים. אני מגיעה אליה פעם בשבוע וזה מרגיש לא מספיק, אבל אני טובעת בכל הדברים האחרים והמרחק של שעתיים נסיעה לכל כיוון מאוד מקשה עלי. נהיגה מאוד מעייפת אותי ומכאיבה לי ובתקופה שנסעתי אליה כמה פעמים בשבוע התפתח לי כאב נוראי ברגל שהשבית אותי לכמה שבועות מבחינת נהיגה. זה לא שאני יכולה לעזור לה פיסית, אבל אני יושבת איתה והיא מרגישה אהובה ומחובקת ובפעם האחרונה הצלחתי להצחיק ולצחוק איתה. אני מאוד מפחדת ממה שיבוא. מאוד מפחדת מהכאב שעוד תחווה ומהפרידה הקרובה ממנה. היא היתה מעוז של כח ואנרגיה כל החיים שלה, אחת שלא מפחדת מכלום, ועושה כל מה שהיא רואה לנכון. לראות אותה ככה שובר את הלב. 

אחד הדברים שאני מאוד מודה עליו הוא התהליך שעברנו בשנתיים האחרונות מאז שהתגלתה המחלה - תהליך של התקרבות וקבלה בו האימון מאוד מאוד עזר לי. אין בכלל מילים לתאר כמה הדברים השתנו בשבילי ביחס אליה. עדיין אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ושואלת את עצמי למה והאם זה קשור לקשיים שחוויתי איתה בעבר. אבל אני חושבת שהתשובה היא שהנסיעות פשוט הורגות אותי ואני עושה הכי טוב שאני יכולה. אם הייתי קרובה אליה יותר פיסית אני בטוחה שהייתי מבקרת הרבה יותר. 

הפסיכולוגית של זוהר דיברה איתה על הנמכת ציפיות לגבי מסיבה שחששה ללכת אליה. היא אמרה לה - אם תנמיכי ציפיות ותגידי לעצמך שזה יהיה גרוע, זה יוריד את הסיכוי לכך שתהני. אבל אם תגידי לעצמך - בין אם אדבר ואשתתף ובין אם לא, זה בסדר בעיני, אז יש סיכוי שתהני יותר. אני חושבת שזה מאוד חכם באופן כללי. ככל שאסמוך על עצמי יותר שאצליח להתמודד עם מה שיבוא ושאני עושה את הדברים הנכונים, וגם אם אני טועה אני אקבל את עצמי, כך אפחד ואקפא פחות ויש יותר סיכוי שאנהג נכון. לא יודעת אם הייתי ברורה. אבל זה מרגיש לי נכון. כל הגוף שלי כואב, וגם הראש ובטח שהיד כי אתמול קיבלתי את החיסון השני. אני מקווה שזה יעבור עד מחר כי מחר אני רוצה לבקר אותה. עשה לי טוב לזכור אותה מזמנים אחרים, טובים יותר. אולי אזכיר לה אותם מחר. 

יום שישי, 8 בינואר 2021

על ההוראה

 ירדן לומדת אנימציה בבצלאל. הם הרבה בבית עכשיו כי הכל בזום ואני זוכה לראות את הדרך בה מלמדים שם ואני מאוד אוהבת. יום אחד בשבוע הם לומדים תיאוריה ובשאר הימים הם פשוט עושים. הם לומדים בעיקר מתרגילים שהם עצמם עושים והתרגילים קשים ומתאגרים. זה גרם לי לחשוב על לימודי התואר הראשון בחוגים למדעים - פיסיקה, מדעי המחשב, ביולוגיה. זה לגמרי אחרת. הכלים שאנחנו מקבלים אחרים לגמרי והלמידה היא אחרת ואנחנו לא לומדים לחקור ולא מכוונים לחשוב. בסוף התואר הראשון יצאתי עם ציונים מאוד גבוהים ועם קרוב לאפס הבנה של מה זה מחקר ומה זה מדע.

אני מדברת עם ממיע הרבה על ההוראה, כי הוא מלמד מדעים בחטיבה. גם הוא מתוסכל מהפער בין הדברים שהוא מלמד לדברים שהם לומדים ולחוסר ההטמעה. המהירות מהשטן, אני חושבת. שמתמקדים בכמות החומר שיש להעביר בזמן מסויים, החומר עובר, הילדים מקבלים חיזוקים על היכולת לשנן ופחות על היכולת לחשוב או להיות יצירתים והכי חמור - אין חיזוקים אמיתיים על הבנה, כי הבנה לוקחת זמן והיא אישית ואפשר להצליח במבחן גם בלי להבין את החומר. אני יודעת מניסיוני. החומר נכנס ויוצא ולא מוטמע ולא נשאר עם הילדים בהמשך.

לפי מה שהוא מספר לי, בספרי הלימוד יש תרגילים מקוריים כמו - לבקש מהילדים לצייר את האויר בתוך מיכל לפני ואחרי דחיסה. זה גורם להם להתעמת עם החומר ועם ההבנה שלהם ועוזר למורה להבין איפה הם נמצאים. אבל אני מניחה שאלו התרגילים שרוב המורים מדלגים עליהם כי צריך להספיק את החומר ואין זמן לצייר.

מדהים אותי כמה פיסיקה יש בלימודי האנימציה של ירדן. הם עבדו על לעשות אנימציה של כדורים קופצים, כבדים מול קלים, מתרחקים ומתקרבים, על קווים מתנודדים - זה הכל פיסיקה המשתקפת בתנועה, והמורה מלמד אותם לראות את הפיסיקה הזאת. זה מדהים. זה קשה מאוד. אבל ככה מגדלים יוצרים. בתארים ראשונים במדעים לא כל כך מגדלים חוקרים. אם יש חוקר בקהל הוא מגיע לזה למרות הדרך בה מלמדים, לא בזכות. יש המון כלים חישוביים שצריך ללמד וזה נכון - אין מנוס מהלימוד והתירגול של הבסיס. אבל במקום המעבדות המשמימות שהסטודנטים נאלצים לשחזר בהן ניסויים ידועים, צריך שיהיה מקום לחקור, לחשוב מדעית, גם בתואר הראשון. 

כשאני מלמדת אני מעודדת אותם לחשוב ולהבין. אני חושבת שאני רוצה לעשות את זה יותר. הם מגיעים אלי אחרי המכבש של התואר הראשון בו יצירתיות לא נותנת יתרון, וצריך לעורר אותם לחיים ולחשיבה. כשלימדתי תואר ראשון דיברתי איתם הרבה על תכנון ניסויים - אם את רוצה לבדוק היפותיזה מסויימת, איזה ניסוי תעשי? ראיתי שזה לא היה להם קל לחשוב בצורה הזאת אבל בסופו של דבר הם הצליחו. אני חושבת שזה טוב לחיים ולנפש, לחשוב, להבין וליצור. אבל אנחנו יותר מדי מחנכים תלמידים לעשות בדיוק מה שמצפים מהם, לענות בצורה המסויימת על השאלה, לא לסטות ממה שלמדו בכיתה, ואנחנו מאבדים חלק מאוד חשוב מהיכולת שלהם בדרך. 

יום שבת, 2 בינואר 2021

פתאום 2021!

 כבר יומיים 2021 ואני לא מרגישה שום הבדל. :-)

אולי כי בעיני 2020 לא היתה כזאת גרועה. אני בהחלט זוכרת שנים יותר גרועות, בהרבה. השנה עבדתי יותר מהבית וגיליתי שגם מהבית אפשר להגיע רחוק. גילינו את היתרונות והחסרונות של המפגשים המקוונים, השתפרנו, למדנו, חיזקנו איבדנו - באופן אחר, אבל לא פחות, מכל שנה אחרת. להיות בבית היה דווקא כיף. אין לי טענות!

כמובן שאני מקווה שיחזור הבטחון להיות ביחד בחוץ. אני מקווה שהחיסונים יעבדו וההתפשטות תעצר ובא גואל לציון, עד המכה הבאה. 

אתמול ראינו את הסרט "טובת הילד" וזה סרט רע. הייתי צריכה להבין שסרט אנגלי על שופטת מנותקת ריגשית שצריכה להחליט אם להכריח ילד לקבל תרופות, לא יכול להגמר בתיקווה לגאולה, אבל קיוויתי שתהיה איזו שהיא התפתחות, משהו עמוק, שיתן משהו תמורת הסבל שהוא מעורר בצופה, אבל לא. לא מומלץ בכלל. אם דמות ראשית לא מתפתחת ולא משתנה במשך סרט שלם, אני מעדיפה שזה יהיה סרט מצחיק ולא מדכא.

היה שבוע פחות ממזהיר בעבודה. יריתי דרקו מטאור בזמן הלא נכון. דרקו מטאור הוא צעד שגורם נזק מאוד חזק לצד השני אבל מאוד מחליש אותך. כדאי להשתמש בו רק כשלצד השני אין הגנות וכשאין לך ברירה כי אחרת תפסיד. נבהלתי ולמרות שהיתה לי ברירה יריתי, והוא הגן, אני נחלשתי והוא ניצח. מצער. שיחקתי רע. אני צריכה לשפר את המשחק שלי בהמשך. תודה על פוקימון גו שנותן פרופורציות ומטפורות שעוזרות לקחת את הדברים בפרופורציות ובחיוך.

מאחלת לכם שנה טובה ובשורות טובות. נחמה, בריאות ושמחה. שנדע לקום אחרי כל נפילה, להשתפר ותמיד לקוות לטוב. שנהיה טובים לאהובים עלינו ונזכור להשקיע את עצמנו בדברים החשובים ביותר. 2021 טובה יותר!

 


יום שישי, 13 בנובמבר 2020

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר? you don't have to try

 אני בכלל לא בטוחה שהמשפט הזה נכון, אני חושבת שכמו באלוהים, אנחנו משתמשים בו כדי לקוות שהתקופות הקשות הן סימן לתקופות טובות, כאילו יש סדר ותוכנית ולכל יש סיבה. אבל טכנית, זה תלוי בירח ובזמן בחודש ואני לא באמת חושבת שיש תוכנית או סדר. יש לנו מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבנו ולא  

-ככה התחיל הפוסט שהתכוונתי לכתוב ב-29 לאוקטובר, ובלוגגר שמר לי. אני חושבת שהחושך היחסי שהרגשתי היה לקראת הרצאה שנתתי בטכניון כמה ימים אחרי זה, שעברה ממש טוב אגב.

היום נכנסתי לכתוב פוסט אחר לגמרי ומצאתי את השאריות האלו והחלטתי לשמור אותן. אני רוצה לכתוב על המאמצים שאנחנו עושים כדי שיאהבו אותנו ואיך לפעמים אנחנו מפסיקים לאהוב את עצמנו תוך כדי, או לפחות, מתייחסים לעצמנו בחוסר אהבה בולט. את השיר TRY הזמרת קולבי קאליי הוציאה לפני שש שנים והוא מדבר בדיוק על זה.


(כמה קל זה להעלות יו-טיוב וידאו! חשבתי שזה קשה וזה רק קליק וחיפוש. הבלוגגר הזה, תותח).

Get your sexy on
Don't be shy, girl
Take it off
This is what you want, to belong, so they like you
Do you like you?
You don't have to try so hard
You don't have to, give it all away
You just have to get up, get up, get up, get up
You don't have to change a single thing

השיר כביכול על המאמץ להראות טוב, להשתלב ולמצוא חן. אבל אצלי הוא מתחבר למאמץ העצום שאני עושה כדי להצליח בקריירה שלי. על המחיר שאני משלמת. על העייפות שאני מרגישה. 

היה לי המון מזל בשנים האחרונות עם אנשים. גם בבלוג וגם בחיים. הכרתי אנשים שהשפיעו עלי לטובה מאוד ועזרו לי לשנות את ההסתכלות שלי על עצמי ועל החיים. אחת מהאנשים האלו היא הרבנית של הישוב שלנו. היא שלחה היום ממתק לשבת, על המחיר שאנחנו צריכים לשלם על מה שאנחנו מאמינים בו. כמו אברהם אבינו שהתעקש לשלם על מערת המכפלה,
:שזה לא יהיה בחינם, שזה באמת יהיה שלו. והיא כתבה 
כי אם זה חשוב לכם, תשלמו!

והתחלתי לחשוב על המחיר שאני משלמת כדי להיות בסדר. כדי להיות מדענית טובה, מנחה טוב, קוליגה טובה, מרצה טובה. לא, אני לא מנסה להיות טובה, אני מנסה להיות מצויינת, כי אני יכולה.  אני יכולה להיות מצויינת, אבל אני צריכה להתאמץ נורא בשביל זה. ואני לא בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הזה יותר. זה חשוב לי, אבל יש דברים שחשובים לי יותר.

אמא שלי נחלשת. אני שומעת בטלפון את הנשימות מלאות הליחה שלה. אני שומעת שיותר ויותר קשה לה. היה לה יום הולדת 84 השבוע. מחר ניסע לחגוג איתה. אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל. זה מעציב אותי מאוד. רצתי בבוקר וחשבתי עליה. חשבתי גם על המשחק שעוזר לי להכיר את עצמי - פוקימון גו. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשחק הוא להלחם בשחקנים אחרים. זה קשה, כי אין לי מושג באילו פוקימונים הם יבחרו ואי אפשר לנצח בכל הקרבות כי תמיד יש שחקנים יותר טובים. האסטרטגיה שלי היא להבין מי הפוקימונים הכי חזקים בליגה ולהשקיע בהם משאבים עד שיהיו הכי חזקים עם הכי הרבה מתקפות. כי אני אוהבת לנצח. ממש אוהבת לנצח. ולא במלחמות קלות. הקושי מאתגר אותי. אבל, אני לא שחקנית מספיק טובה וגם אם הייתי, תמיד יש קומבינציה של פוקימונים שיכולה לנצח את הפוקימונים שלך. השקעתי המון בפוקימונים הכי חזקים בליגה, ובאמת יש לי פוקימונים מעולים, הכי טובים שיש אבל - לאכזבתי הגדולה גיליתי שזה לא מספיק כדי לנצח. גם לראות את המהירות בה שגיא משחק איתם, וכמה הוא שולט בכל הסטטיסטיקות גורם לי להבין - שאני אף פעם לא אהיה
טובה כמוהו. אני לא בגיל הנכון, ללמוד ולזכור דברים הרבה יותר קשה לי ממנו, ויש לי עוד כמה דברים לעשות.

אז ממש התייאשתי מהמשחק והפסקתי להלחם עד שהתחילה ליגה של קטנים. ובליגה הזאת יש פוקימון על. אחד שיכול לנצח  את כל הקרבות, ואם יש לו חברים טובים, הצוות שלי יכול לנצח גם צוותים המכילים אותו.  
לא צריך להיות שגיא ולדעת את כל מה שהוא יודע, ולהיות מהיר כמוהו כדי לנצח- אפשר לנצח גם עם להיות אני.
וזה כל כך כיף!

וזה גרם לי לחשוב על זה שאני כבר לא נהנית כמו פעם בעבודה. כי אני רוצה שכל מאמר יהיה גדול, משמעותי וחשוב. וזה לא עובד ככה. חשבתי שאחרי המאמר הגדול שפירסמנו לפני שנה וחצי הכל ישתנה, כמו שחשבתי שעם הפוקימונים הכי חזקים אני אנצח תמיד. זה לא עובד ככה. אי אפשר לנצח תמיד. ואי אפשר לחיות בתחושת אכזבה שכזאת כל הזמן. מנהלת המעבדה האהובה עלי, עוד מלאך שזכיתי בו בשנים האחרונות, אמרה לי - אנחנו כבר לא שותות שוקו אחרי שמאמר מתקבל, אנחנו לא חוגגות גרנטים. אני מבינה שאת לא שותה שוקו (אני לא טולרנטית ללקטוז) אבל אנחנו יכולות למצוא משהו אחר! 

ואז השיר הזה התחיל להסתובב לי בראש וקראתי את המילים והתחלתי לבכות, וגם הקליפ גרם לי לדמוע. כי הוא קלע בול. נמאס לי לנסות כל כך הרבה כדי למצוא חן - בעיני מי?

אני לא יכולה להבין הכל, או להסביר כל תופעה שאני חוקרת. אני יכולה לנסות, לבדוק, להשתדל, אבל בסופו של דבר, אנחנו מגלים רק חלק מהאמת ומספרים את מה שאנחנו מבינים מהחלק הזה. ולפעמים אנחנו עובדים נורא קשה וזה לא מספיק לעיתונים נחשבים. ולפעמים שופטים בעיתון פחות נחשב נותנים לנו בדיוק את ההערות הנכונות. ולפעמים זה דורש המון עבודה כדי להכניס את המאמר היפה שלנו לעיתון סביר. מה לפעמים - הדברים האלו מתארים את השתלשלות העיניינים לגבי המאמר האחרון שלנו שדיברתי עליו בפוסט הקודם. ואני מרגישה שאני נורא מתאמצת ומשקיעה אבל לא מצליחה לנצח. כמו שהרגשתי במסטר ליגה בפוקימון גו. 

בא לי להלחם בקרבות קצרים וחמודים שנגמרים מהר ושיהיה לי פוקימון על שיבטיח שכמעט תמיד אנצח... אבל אין דברים כאלו במציאות. אי אפשר לדעת איך תתקבל עבודה שלנו עד שאנחנו שולחים לפירסום ומציגים אותה לאחרים. בטכניון ממש אהבו אותה אגב. 

אולי באמת תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, והשחר, יותר קרוב ממה שאני חושבת. אולי יש קרבות קצרים וחמודים שאני יכולה לנצח בהם ולחזור ולהנות ממה שאני עושה ולסבול פחות. להבין מה אני לא אוהבת, מה אני לא רוצה לשלם, זה גם שיעור. ועכשיו, ספיציפית, אני רוצה להיות עם הילדים שלי, כי יום שישי היום. 
סוף שבוע נעים! 

חול מועד ונופל

 זה לא היה מחולי המועד השמחים ביותר שעברתי. הוא הוקדש לכל הסידורים והקניות שנדחו בשנה האחרונה בשל הקורונה וחוסר זמן. שגיא יוצא לקדצ ביום ראש...