יום רביעי, 6 באוקטובר 2021

ולפעמים החגיגה נגמרת

 כיבוי אורות

החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית -
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

זה שיר כל כך יפה של נעמי שמר. מדבר בדיוק על מה שאני מרגישה עכשיו.

שנתיים עבדנו על הגרנט הזה. בהתחלה לאט, בין לבין, ואז כשעברנו שלב, והמארגן התרגז על השותפה שלי שאנחנו לא מתקדמים, התחלנו להפגש כל שבוע. היא, החוקר הבכיר במעבדה שלה ואני. למדתי את השפה שלהם והם למדו את שלי, וביחד כתבנו משהו שלא היה לי סיכוי לכתוב לבד, אף פעם. ואז התחלנו עם החזרות לקראת המפגש עם משרד המדע והשופטים. ואז הייתי צריכה לקרוא את שאר ההצעות והשתאיתי מרב הגוניות, מהמערכות השונות, השיטות והגישות המשלימות. נפגשנו כדי להתאמן לקראת המפגש עם משרד המדע. חזרות מהבוקר עד אחר הצהרים. למדתי לאהוב ולהעריך אותם. זה היה קשה ומעייף ומייגע, אבל גם מלמד ומרתק ומעניו.

היום היה המפגש עם משרד המדע שלהם. איזה מתח. איזה לחץ. נראה שעבר בשלום אבל רק מחר נדע. וזהו. לא נתכונן יותר, ולא נתאמן יותר ואני כל כך מקווה שנקבל את הכסף כי אני רוצה להיות חלק מהקבוצה הנהדרת הזאת. אני מרגישה ריקנות, הקלה, שמחה ועצב. אני מקווה שנזכה כי זאת קבוצה נהדרת ואני חושבת שיש לנו סיכוי לשיתוף פעולה נדיר שיכול לפרוץ דרכים חדשות להבנה לפיתוח ולשינוי. מזמן לא הרגשתי שאני חלק מדבר גדול העולה על חלקיו. בפעם האחרונה זה היה בקלטק לפני יותר מ10 שנים, והתגעגעתי לזה מאוד.  

אני מקווה שהחגיגה רק מתחילה. תחזיקו לנו אצבעות!

-------

עידכון מיום אחרי - קיבלנו את סיכום הדירוג של השופטים. הם מאוד אהבו את הרעיון, העיתוי, הקבוצה והמקום, אבל - היו פרוייקטים שקיבלו דירוג נמוך ואני חוששת שיהיה מאוד קשה לעבור. הפרוייקט שלנו דורג גבוה והיו עוד פרויקטים עם דירוג מצויין, אבל, כולנו היינו אמורים לעבור גבוה, אז אני ממש לא יודעת מה הסיכוי כשיש לפחות שלושה פרוייקטים עם דירוג בינוני עד נמוך. :-( אני לא מתחרטת לרגע ושמחה מאוד שניסינו, ומקווה לנס גדול שיהיה שם, ובכל זאת נקבל את המימון. אבל זה ממש נס שנדרש כאן או מזל יוצא דופן....

יום שני, 27 בספטמבר 2021

אולי קדוש

 כשאני קוראת ספר של אן טיילר אני חיה עם האנשים שלה ואוהבת אותם ורואה את החיים בעיניים שלהם. כזאת היא הכתיבה שלה. היא גם משפיעה על הכתיבה שלי, אז היום כנראה שאכתוב  בסיגנון של אן טיילר על החיים שלי. מאוד ממליצה על אולי קדוש (SAINT MAYBE). 

אתמול הלכתי לרופא הנשים שלי לביקור שגרתי. אחרי שדנו בהיותי בגיל המעבר או לא (אני מפרשת את הבדיקה ככן, והוא כעדיין לא). הוא אמר לי שנפגש שוב בדצמבר כי בסוף דצמבר הוא מפסיק לעבוד. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו: "וואו, אני מכירה אותך כבר 21 שנים, מאז שהגדולה שלי נולדה". הוא הנהן עם הראש, ואז חשבתי עוד קצת. הגדולה נולדה בירושליים, הגדול גם, הקטנה בפסדינה ורק הקטן נולד בחיפה. אני נמצאת בחיים הנוכחיים האלו רק 10 שנים ורק ב10 השנים האלו אני מכירה את הרופא הזה. אבל לרגע הרגשתי שמאז ומעולם חייתי כאן. כשסיפרתי לממיע גם לו החלק הראשון נשמע הגיוני. 

אני לא באמת יודעת איך זה להוולד ולחיות כל החיים באותו מקום. איאן בלדוו, הגיבור של "אולי קדוש", חי כל החיים שלו באותה עיר, באותו רחוב, באותו בית אפילו. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין. אבל בכל מקום בו חייתי הרגשתי קשורה ומעוגנת. 18 השנים הראשונות ברחובות, צבא שרובו היה בצפת, 13 שנים בירושלים, 7 שנים בפסדינה, ו10 שנים כאן. כמו המונוגמים הסידרתיים, כל מקום בו גרתי הפך לבית קבע, לכמה שנים. הילדים אומרים שהם מרגישים שהם שאלו שני חיים שונים שעברו, החלק הראשון בארה"ב והחלק השני כאן. אני מרגישה שיש את החיים האלו, יש את החיים בארה"ב ויש את החיים שלפני.

אחרי הרופא נסענו לאוניברסיטה, הייתי צריכה להביא את הכרך העצום של הגרנט המשותף שלי עם חוקרים בגרמניה כדי להתכונן לחזרה הגנרלית לפגישה שלנו עם משרד המדע הגרמני. למרות ששכחתי את התג במכונית השניה השומר הכניס אותנו בלי לשאול יותר מדי, אבל לבניין שלנו השומר סרב לתת לי להכנס. הוא אמר שאני צריכה אישור מיוחד. פעם, כשהייתי אני המוכרת לי, הייתי נלחצת, כועסת וצועקת עליו. אתמול הסברתי לו מי אני ואמרתי לו שאני ממש רוצה לקחת את הספר וללכת. ביקשתי לדבר עם האחראי שלו והוא קרא לו. כשהגיע, הסברתי לו מחדש, והראיתי את התעודה שלי. הוא היה מאוד חביב והרשה לי להכנס. נכנסתי, לקחתי את רוחב היריעה  (372 עמודים של A4), ובדרך לקחתי חמישה כדורי שוקולד לינדט מהמעבדה כדי לחלק לילדים ולשומר. 

מי האישה הזאת ומה היא עשתה למי שהייתי?

אמא שלי נולדה בלוב ועלתה לרחובות שם נשארה עד יומה האחרון. היא חשבה שרחובות זה המקום הכי טוב בעולם. אבא שלי עלה מטורכיה לרחובות וגם הוא חי בה עד יומו האחרון. זאת הפעם הראשונה שנראה שזה באמת לתמיד עבורי. אני בת 52, זה בסדר שאגור במקום לתמיד. אולי. אני אוהבת את העבודה שלי ואת המקום בו אני אוהבת ואת הבית שלנו ואת מי שבתוכו. כשהגענו למגרש החניה באוניברסיטה וכשנכנסתי למעבדה הרגשתי בבית ושהתגעגעתי (אני כבר שבוע בבית). אני אוהבת את הבית הגדול שלנו עם החצר מלאת עצי הפרי והפרחים. אני אוהבת ללכת ברחובות של הישוב ולחפש פוקימונים ולמצוא חלקים בעצמי. אבל מוזר לי, שלא יהיו יותר נדודים קבועים. (אולי יהיו נדודים קיצרי טווח. למשל, לגרמניה, לאונברסיטה של משתפי הפעולה שאני מחבבת יותר ויותר ככל שאני מכירה אותם.) 

בנינו סוכה והארנו אותה באורות קטנים ויפים. אני מקווה שנזכור לאכול בה בערב. אף פעם לא היתה לי סוכה עד שעברנו לכאן. אולי גם זה סימן. בחצר ממיע שתל את כל העצים שאני זוכרת מהילדות שלי - שסק, קלמנטינה, ואפילו גוייבה גמדית שטעימה כמו הקומפוט שאמא שלי הייתה מכינה מהגוייבות שהיו נופלות מהעץ של השכנים. בנוסף הוא גם צ'יפר אותי עם עץ מנגו, שזיף, אבוקדו צעיר מאוד, לימון, ורימון. היו כאן עץ זית ועץ שזיף אחר והרימון הוליד רימון שני. גם השסק, אבל השני לא נותן פירות. זה לגמרי בית קבע, אין מה להגיד. אני אפילו מכירה את הילדים ברחוב בשמות והם אומרים לי שלום. גיל המעבר או לא, כנראה שאני מתבגרת ומתבייתת. :-)

חג שמח לכם! 


יום שבת, 18 בספטמבר 2021

שנה טובה!

 וגמר חתימה טובה גם. התחלתי את הפוסט הזה ב-11 לספטמבר - לא כתבתי כלום חוץ משנה טובה, ועכשיו אני צריכה למלא את הפוסט בתוכן.

אני קוראת. קוראת באמת. זה מפתיע ובכלל לא מובן מאליו. קראתי את "כדאי שתדברי על זה עם מישהו" עליו אמפי המליצה ואז קראתי את "כשניטשה בכה", פשוט כי הוא היה בסיפריה שלנו בבית ויום כיפור עמד עלינו לטובה. אנחנו סוגרים את הטלפון ואת המחשב ביום כיפור והייתי צריכה חומר טוב. שני הספרים מאוד דומים במהות ובנושא, אבל שונים בסיגנון הכתיבה ובהתייחסות. הספרים עוסקים בטיפול הפסיכואנליטי, בתיאוריות על נפש האדם ובהתמודדות עם משבר אמצע החיים. שניהם היו מרתקים בעיני. עכשיו התחלתי את "Saint Maybe" של אן טיילור. לא בטוחה אם אמשיך אבל ההתחלה מעניינת. 

אני מרגישה רצון וצורך להרחיב את אופק האירועים שלי. אני יודעת שאני נשמעת כמו חור שחור - העיניין שלי מאוד אינטנסיבי ומרוכז בדרך כלל, ואז לפעמים אני בולעת את כל החומר ואין לי יותר מה לבלוע, אז צריכה מקור אחר להתחדשות. הזדהיתי במידה מסויימת עם התחושות של ד"ר ברויר מ"כשניטשה בכה" שהחיים שלו הפכו לסוג של כלא והוא מרגיש שהוא משרת אחרים כל הזמן. הוא רופא מצליח, נשוי עם חמישה ילדים, חוקר שבאמת יש לו הכל. אבל הוא לא מרגיש שהוא באמת בחר בכל זה, וזה עושה הבדל גדול בתחושה שלו. 

כן בחרתי ברוב הדברים שיש בחיים שלי, פשוט לא בהשלכות שלהם, ולהשלכות יש חיים משל עצמם. כדי לצאת מהגבולות של עצמי אני רוצה משתפי פעולה, כדי שנוכל לשתף פעולה אנחנו צריכים לכתוב גרנטים ביחד. כדי שיהיה חומר לגרנטים ומאמרים אני צריכה סטודנטים. סטודנטים מצריכים כסף ומילוי טפסים אם הם מגיעים מחול. הרבה טפסים. יש המון עבודה, לא אגיד שחורה, אבל מפרכת, בלהגיע לתוצאה, ואז הרבה מאוד עבודה בלפרש אותה ולהבין מה הניסוי הבא. כל צעד בדרך לאמת הוא קשה ולא בטוח אם הצעד באמת מוביל אל האמת או פונה ממנה. אבל, בסך הכל, אני שמחה מאוד במה שיש לי, וגם אם יחזור על עצמו אינסוף פעמים, אשמח לחזור למקום הזה. :-)

יש משהו שד"ר ברויר חושב במהלך הספר ומאוד דיבר אלי. הוא אומר שהדבר הקשה בזיקנה, אחרי השכול ואובדן החברים, הוא אובדן העינים שעוקבות אחרינו בעיניין, חיים שאין אף אחד ששם לב אליהם. (הציטוט המדוייק בספר נמצא בחדר שלי ואני במרתף, אז הבאתי את רוח הדברים). אני חושבת שזה מאוד נכון לגבי אובדן הורה. במיוחד הורה שני. אמא שלי. למרות שהיתה נרגנת הרבה וכעסה עלי כשהתקשרתי אליה שהייתי עצובה, היה אכפת לה מכל דבר שעשיתי ומכל דבר בחיים שלי - ממיע, הילדים העבודה. היא שמחה יותר מכולם על זה שקיבלתי פרופסורה. היא דאגה יותר ממני לילדים בקורונה. אין לזה תחליף. רק לאמא או אבא כל כך אכפת מהילד שלהם ומהילדים שלו. זאת תשומת לב ממוקדת, שלפעמים מרגישה ממוקדת מדי ומכאיבה, אבל אין שום דבר דומה לה. והיא חסרה לי ואני מתאבלת עליה. כמה הייתי חשובה לה. אני מתאבלת על עולם שלם של ילדות, של הבית שלנו, של הכלים, של התחושות, שההליכה שלה ממחישה לי את העדרו. אנחנו מאבדים הרבה דברים כשאנחנו מאבדים הורה. לכן חשוב להתייחס אל עצמנו בחסד ובנדיבות בימים האלו. להרשות לנו לעצור ולנשום לפעמים ולהיות בתוך מה שכבר אין. 

ומתוך מה שיש - גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח! 

יום שני, 30 באוגוסט 2021

בקשר לאיטליה.

 חשבתי הרבה על הדברים שכתבתי בפוסט הקודם ועל התגובות שלכם. על הולנד ועל איטליה. 

אני לא בטוחה שנכון להגיד שאני כל הזמן בהולנד. אני חושבת שהיו מיקרים בהם הגעתי לאיטליה אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי שארגיש. כי אפשר לתכנן ואפשר לעבוד לקראת, ואפשר להתכונן ולהכין את עצמנו אבל מה שמרגישים כשמגיעים, בתוך החוויה, בדרך כלל שונה ממה שציפינו. שונה ממה שציפיתי. ונראה לי שהאכזבות שהרגשתי הורידו את הרצון שלי לתכנן. 

אני זוכרת כמה פעמים בהן החוויה עלתה בהרבה על מה שציפיתי. אלו מסעות שממש לא רציתי לצאת אליהם, אבל יצאתי ונהנתי הרבה יותר ממה שדימיינתי שאפשר. אני זוכרת שלושה מיקרים כאלו, האחד הכנס הראשון שלי בתחום בו אני נמצאת עכשיו ב-2016, השני טיסה לשבועיים למרכז בו עשינו ניסויים שלא יכולנו לעשות בארץ, גם ב-2016, והשלישי הטיול למדבר עם החברים לפני שאמא שלי נפטרה. אני מנסה לחשוב מה משותף לחוויות האלו וחושבת שבכולן היה לי ממש טוב עם האנשים שהייתי איתם, שיצאתי מהגבולות של עצמי לאיזורי חוסר נוחות, שלא ציפיתי לכלום ויצאתי בחשש גדול רק כי הבטחתי שאבוא ושהייתי ב100% שם, בתוך החוויה.

אי אפשר לתכנן אושר. אי אפשר לשחזר אושר. אפשר רק לשמוח בו כשהוא מפתיע אותנו ולזכור שהוא היה ולכן אולי יחזור, כשירגיש שאנחנו מוכנים. 

כשמטפסים על אותו הר פעמיים, זאת לא אותה הרגשה כשמגיעים לפיסגה. היא יכולה להיות אפילו יותר טובה מהפעם הראשונה, רק שאין לנו שום שליטה על מה נרגיש כשנהיה שם. אולי יהיה לנו חם ודביק, ויהיו יתושים שיציקו לנו, ועננים יחסמו את הנוף, וירד גשם. ואולי כל הדברים האלו יקרו ובכל זאת נרגיש נפלא. ואולי הנוף יהיה נהדר, מזג האויר מושלם, אבל משהו יציק לנו בפנים ויפריע. אז זה לא בדיוק ההבדל בין איטליה להולנד, זה יותר הפער בין הציפיות שלנו לבין מה שאנחנו מרגישים בפועל כשדברים קורים, וגם כשדברים לא קורים. 

בימים האחרונים הייתי בבית עם הילדים. קראתי, חשבתי, דיברתי, עבדתי קצת על ההרצאה שאני עומדת להעביר ביום חמישי, כתבתי, פגשתי את הקוליגות שלי ואת מנהלת המעבדה הנהדרת שלי שנתנה לי פידבק על ההרצאה ועידכנה אותי בקורות המעבדה. נזכרתי שאני אוהבת מאוד את מה שאנחנו עושים במעבדה. למעשה, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. זה קשה, לפעמים זה מפחיד (כשצריך להרצות לפני קהל מלומד בעמדה מכובדת, כשאני רוצה להצליח), לפעמים זה מתסכל (כשכל ניסוי מפריך את התיאוריה הקודמת שלנו), אבל תמיד זה מעניין ומתאגר ובדיוק מה שאני הכי אוהבת לעשות - לפתור חידות ולהבין דברים יותר טוב. אני חושבת שאני צריכה זמן לעבד דברים לעצמי, להבין מה עובר עלי ומה אני מרגישה בתוך זה. זה חשוב לבריאות הנפשית שלי אבל לא תמיד יש לי זמן או זמינות, לעשות את זה. התחושה של בחירה חשובה לי. להרגיש שאני בוחרת במה שאני עושה ולא עושה רק כי אני מחוייבת. 

קראתי על מאפיינים של ילדים מחוננים ומצויינים. 

  • השקעת מאמץ רב בהשגת המטרות שהילד מציב לעצמו.

  • סקרנות רבה ורצון לחקור לעומק תופעות ונושאים המעניינים אותו.

  • לרבים מהילדים יש נטייה לפרפקציוניזם ולביקורת עצמית. במקרים אלו הפערים בין מה שהילד רוצה להשיג לבין מה שהוא יכול להשיג עלולים להיות גדולים – וכך גם התסכול הנובע מפער זה.

זה נכון לגבי כל בני המשפחה, חוץ מהחתולים, ואני לא יודעת איך להקטין את התיסכול מול הפער בין מה שאנחנו רוצים להשיג לבין מה שאנחנו יכולים להשיג. לא אצלי לפחות. 

אני לא אוהבת את המילה מחונן. אני לא אוהבת את ההשוואתיות שיש בה. זה מרגיש לי כמו מדידה לינארית וחד מימדית של עולם מורכב, רב מימדי ולא לינארי, של יכולות, מבנה נפשי, ומבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא אכזרי במיוחד כי תמיד יש מישהו שהשיג יותר. מישהו שפירסם יותר גבוה, ויותר, ועשה יותר גלים ויותר דברים משמעותים, השיג יותר גרנטים יותר סטודנטים יותר הכרה. זאת רדיפה שאין לה סוף ולא מביאה כלל וכלל לאושר. אף פעם. אני חושבת שבשתי הפעמים שהייתי ממש מאושרת מפעילות מדעית שהזכרתי למעלה, הלב לא היה התוצאה, אלא הדרך המשותפת. להיות חלק טוב ממשהו נפלא. וזה מספיק טוב. זה הכי טוב שיש בכלל. להיות חלק שתורם למשהו נפלא. להיות חלק ממשהו נפלא. לא משנה באיזה גודל. זאת המהות של העשיה המדעית וההצלחה הפנימית, לפחות בשבילי.

כל החיים הייתי כזאת סוליסטית, כי ככה חינכו אותי או ככה חינכתי את עצמי. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את החוזק והטוב שבעשיה המשותפת. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. :-)

יום שבת, 28 באוגוסט 2021

כל ההולנד בעולם.

 בעיקבות אמפי היקרה הגעתי לספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב, ואני מאוד נהנית ממנו. זה נס שאני מצליחה לקרוא ספר ונס כפול שאני ממש נהנית ממנו. היא מביאה שם קטע שאמא לילד עם תיסמונת דאון כתבה על ההתמודדות עם ילד בעל צרכים מיוחדים, שנקרא - ברוכים הבאים להולנד!

ברוכים הבאים להולנד - תרגום לעיברית

Welcome to Holland!

הקטע נכתב ב-1987 ויש הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שחושבים שהוא לא מסביר מספיק את הקשיים וההתמודדות עם המצב הזה, ויכול להיות שהם צודקים. אבל הקטע הזה ממש דיבר אלי.

כי אני חושבת שכולנו כל הזמן מגיעים למקום שונה מזה שתכננו להיות בו וצריכים להתמודד עם זה שלא הגענו לאן שתיכננו להגיע. אני כל הזמן מגיעה להולנד, נדיר שאני מגיעה לאיטליה וגם כשאני מגיעה לאיטליה, היא לא בדיוק מה שחשבתי.

בסוף השבוע הזה הגדול חזר הביתה וקיבל הודעה שהוא צריך לעשות בדיקת קורונה כי יש מאומת מהחדר שלו. היתה לי פגישה עם שותפים לגרנט שלא יכלה להתקיים במהלך השבוע שארכה שלוש שעות, ורק אחריה יכלתי לקחת אותו לבדיקה. היו להם המון הערות טובות ועכשיו אני צריכה לשכתב את הגרנט. כשהגענו לבדיקה הסתבר שבימי שישי הבדיקות של פיקוד העורף מסתיימות בארבע והמתחם היה סגור ונפתח מחדש היום בבוקר ב-11. היו לנו כרטיסים לתערוכת הדינוזאורים במדעטק להיום בבוקר ב-11. כשנכנסתי לאתר של המדעטק כדי לדחות לאחת, הבנתי שליאור לא יוכל להכנס כי הוא לא מחוסן ולא עשינו לו בדיקת קורונה עדכנית. אז היינו צריכים לבטל את הביקור במדעטק. חזרנו הביתה ויצאנו מאוחר לביקור אצל חברים שהיה מאוד נחמד. כשחזרנו הביתה גילינו שהתריס בדלת לסלון נשבר. ממיע אמר שהרים אותו גבוה מדי ולא שחרר ואז כשהגדול (שנשאר בבית) ניסה לסגור את התריס הוא הסתבך על עצמו ונשבר. נצטרך להזמין מישהו לתקן אותו. החתול שלנו פאבלו מתעטש ועושה טיקים עם הראש ומאוד דאגנו לו אבל הוטרינרית אמרה שזה סובל דיחוי למחר. אז נסענו כולנו לבדיקת קורונה היום בבוקר, כי מתחילה שנה חדשה ולמה לא בעצם. ואז אחרי הבדיקה האוטו התחיל לעשות קולות משונים וכשממיע כיבה אותו כדי לבדוק, סרב להדלק. ישבנו לנו בחום, ליד אוטובוס שעשה לנו צל, ליד משהו שמת ממזמן ועשה לנו ריח וניסיתי להזמין מונית. ואז החלטנו ללכת לכיוון הסטופמרקט ולהזמין משם מונית. ואז נשברו לי המשקפיים מעומס רב מדי בתיק שלי. הזמנתי מונית ואז פתאום ראינו את ממיע עוצר לידינו כי האוטו נדלק אחרי 10 דקות, כנראה משהו באזעקה. היה כיף מאוד לחזור הביתה באוטו ולדעת שאוכל לקחת את החתול לוטרינר מחר. 

מלא דברים קטנים ומעצבנים שהם לגמרי לא מה שתיכננתי. היום הזה הוא לא כמו שרציתי שיהיה, בחופש הזה לא בילינו כמו שרציתי שנבלה, כולם נסענו לחוץ לארץ חוץ מאיתנו ונורא נהנו, גם באיטליה.  אני לא נהנית משום דבר שאני עושה. אני לא רוצה לעבוד עוד יום אחד בחיים שלי. אני רוצה לעבור למקום חדש, אבל לא רוצה להתחיל מחדש מנקי, זה נורא קשה. אני מתגעגעת לאמא שלי. 

ובלב כל המחשבות האלו נזכרתי שדווקא טיילנו בחצי השנה האחרונה, גם עם חברים וגם בעצמנו ובעצם הטיול האחרון שממש נהניתי ממנו (ולא רציתי לחזור ממנו הביתה) היה לצריף במדבר עם החברים שלנו, שבוע לפני שאמא שלי נפטרה. וראיתי שכתבתי לפני חצי שנה שאני אוהבת את המחלקה שלי, שעכשיו אני רוצה לעזוב. ואני חושבת שמעבר לזה שנכנסתי כנראה (לפי בדיקת ההורמונים) לגיל המעבר, זה לא מסביר את הכל וחלק גדול מהקושי שלי הוא האבל על אמא. והאבל על אמא גורם לי לבחון כל דבר בחיים שלי מחדש, כי הכל נורא קשה לי ואני פחות נהנית מכל דבר. 

בחצי השנה האחרונה היינו בצימר בצפון עם חברים וטיפסנו על החרמון ומצאנו כרי שלג שיכולנו לזרוק בהם כדורי שלג אחד על השני. היינו בתל אביב והחלקים האהובים עלי היו הים ואחותי ואחותו של ממיע שביקרו אותנו, והלונהפארק. היינו בסחנה ושכחתי את הסנוויצים שהכנו בבית וההורים של החבר של הגדול חלקו איתנו את האוכל שלהם. היינו בחוף גיא והתגלצנו כמעט בכל המגלצות הגדולות, חוץ מהלבנה, אליה רק ממיע והקטנה העזו לעלות. היינו בים של חיפה פעמיים, ואכלנו במסעדות. אכלנו פלאפל בטבעון. פגשנו את המטפלים של הקטן והקטנה ולמדנו מהם על הילדים ועל עצמנו. היה לי יום כיף עם אחותי כשבאנו לחתום על מסמכים ברחובות. הייתי עם הגדולה בתערוכה של וון-גוך והכי אהבתי את סרט המציאות המדומה שלקח אותי לעיירה קטנה בצרפת שבה וון גוך צייר את כל הציורים המפורסמים שלו ולא רציתי לצאת משם. ראינו את הסרט לוקה בבית הקולנוע וסרטים אחרים ביחד בסלון (את ויוו מאוד אהבתי). נסעתי עם ממיע לבאר שבע לטקס הסיום של הקורס של הגדול והתמוגגתי מהחברויות החדשות שלו ומהאוירה המשפחתית והתומכת שם. היינו בארוחות ערב עם חברים. אבל לא היינו באיטליה. ועכשיו אני חושבת שאולי עדיף שלא היינו באיטליה השנה, כי די בטוח שהיא היתה מתבזבזת עלי. ואני גם חושבת שמאוד יכול להיות שכן ניסע לאיטליה או לאירופה בשנים הבאות, כשיגיע הזמן לזה.

אובדן מעמת אותנו עם השינויים שהחיים מביאים עלינו. מאלץ אותנו להתמודד עם הסופיות של החיים. אני חושבת שההורים שלי לא הפסיקו להתגעגע להורים שלהם. לא הבנתי את זה אז, אבל אני מבינה את זה היום. בכל פעם שאבא או אמא שלי סיפרו לי על ההורים שלהם הם רצו לשמר אותם ולהעביר אותם הלאה, אלי. שאדע אלו הורים היו להם. גם אני עושה את זה היום לילדים שלי. אבא שלי תמיד אמר לבכות הרבה על הקבר שלו ואז להמשיך הלאה. אני מניחה שלו היה מאוד קשה להמשיך הלאה אחרי המוות של אמא שלו, של אבא שלו, והוא רצה לחזק אותנו לקראת מה שידע שיגיע. להשלים עם העבר שאי אפשר לשנות אותו ועם העתיד שלא כולל אותם, לפחות לא אותם בחיים. עם העתיד שכולל אובדן של עוד דברים ועוד פרידות. 

סוף הקטע שכתבה אמילי פרל קינגסלי ותירגמה אורית רוזנבוים:

"בל כל מי שאתם מכירים עסוק בלנסוע ולחזור מאיטליה... וכולם מתרברבים ומספרים כמה נפלא שם. וכל שארית חייכם אתם תאמרו: "כן, שם היינו אמורים להיות, זה מה שתכננו".

והכאב הזה לעולם לעולם לעולם לא ייעלם... כי אובדן החלום הזה, הוא אובדן מאד משמעותי.
אבל... אם כל חייכם תבכו את העובדה שלא הגעתם לאיטליה, אולי אף פעם לא תהיו חופשיים להנות מהדברים המאד מיוחדים והמאד יפים... בהולנד.

איכשהו המוות של אמא מעמת אותי עם המישורים בחיים שלי בהם אני מרגישה שהגעתי להולנד וגורם לי לשאול את עצמי אם זה המקום בו אני רוצה להמשיך ולהיות. אני לא רוצה להרגיש ש"שם הייתי אמורה להיות", אני לא רוצה להרגיש שאני מפסידה משהו מהותי. אני מדברת גם על העבודה אבל גם על אורח החיים שלי. מה אני עושה ומה אני לא עושה, איך אני חווה את החיים שלי, המשמעות, הקירבה והדיאלוג בקשרים החשובים שלי, כמה אני נהנית, מה אני רוצה לשפר ומה אני רוצה לשנות. 

שבוע טוב שיהיה! 


יום שלישי, 20 ביולי 2021

לאמא שלי לא היה זמן

 זה לא שהיא מיהרה תמיד, אבל לא היה לה זמן ולא היתה לה סבלנות לדברים שדורשים מאמץ רב ולא בטוח שישאו פרי. היא העבירה את חוסר הסבלנות והבטחון האלו אלי, גם בגנים וגם בחינוך. ודווקא עכשיו, כשהיא לא איתי פיסית, אני מוצאת את עצמי נאבקת בגישה הזאת. לא ממש נאבקת, מתעמתת אולי. באנגלית זה - STRUGLE. 

בתור התחלה - אני כבר לא מסוגלת לתקתק דברים כמו פעם. לא מדברת על החלטות מהירות בקשר לסטודנטים או מכתבי המלצה או שיפוט מאמרים. שם אני עדיין די מהירה. אני מדברת על כתיבת מאמרים, גרנטים, סקירות. משהו השתנה אצלי, אני הרבה יותר כבדה. כמו פיל. פעם היו לי רעיונות גדולים ורק חיכיתי לכתוב עליהם מאמר. בתחילת המעבר שלי לביולוגיה, עוד לפני שכתבתי מאמר אחד שלי, כתבתי חמש סקירות, וזה היה קליל. היו לי המון רעיונות לגבי מערכת שלא ממש הכרתי לעומק. הסקירה השניה שכתבתי היא המאמר הכי מצוטט שלי עד היום. גם בגלל התוכן, גם בגלל העיתון. כשבאים לתחום חדש באים עם אינטואיציות אחרות וראיה אחרת. אחר כך מכירים והראיה משתנה ואז נתפסים לתוך הפרטים וההבנה שלהם והחיבור שלהם ביחד, וקצת יותר קשה להיות קליל. הסקירה האחרונה שכתבתי היתה ב-2018 והיא סיכמה את המאמרים הראשונים שהוצאנו מהמעבדה. היא לא זכתה ליותר מדי התעניינות או ציטוטים. אני מחבבת אותה אבל לא הרבה יותר מזה.

עכשיו הוזמנתי לכתוב שתי סקירות. האחת ממש על הדבר שהוא לב המחקר במעבדה והשניה על נושא שהיה לב המחקר אבל טיפה זזנו ממנו בהסתכלות. ואני קצת מתקשה בכתיבה. את השניה בכלל לא התחלתי כי הדדליין הוא בסוף השנה. את הראשונה התחלתי וקצת נתקעתי. 

כשאני חושבת על הדברים שאני עושה, כמעט הכל מרגיש לי כמו עבודות שירות, כולל הסקירה הזאת, גיוס סטודנטים וכל וועדות ההוראה שאני חלק מהן. בשביל מי בשביל מה? אמא שלי היתה שואלת. מה יצא מכל המאמץ הזה? אבל היא הכי שמחה בעולם כשהפכתי לפרופסור, כך שיש דברים שכן היו שווים את המאמץ שלי בעיניה. 

פעם היה לי צורך הרבה יותר חזק להביע את עצמי, לחדד את הרעיונות שלי ולהסביר את מה שאני יודעת. 

אתמול יצאתי להליכה לעת ערב, כדי לזקק את המחשבות ופשוט כדי ללכת. באחד הבתים ראיתי שרשרת אורות מנצנצת שהזכירה לי אורות של כריסמס מארצות הברית. פתאום דימיינתי מסיבת קיץ כזאת, עם חברים ומשפחה ואורות מנצנצים, ואז נזכרתי שאין לי כח לארח ושאני מרגישה חוסר שקט באירועים מרובי אנשים. חוץ מהאנשים שלי בעצם. כשהיינו בתל אביב, אחותי ואחותו של ממיע באו לבקר אותנו והלכנו ביחד לים. סיפרתי לאחותי על חוסר השקט והעצב והיא היתה כל כך חמודה ומבינה. זה היה ערב מושלם. לא מושלם בעצם, אלא ממש טוב. טוב זה יותר ממושלם, כי טוב זה אמיתי. 

אז אולי אפשר להתחיל בקטן. באנשים שהם הכי בית בשבילי. כי משהו אצלי הוא לא כמו תמול שלשום, כמו שהילדים אומרים: BROKEN. הם אומרים את זה גם על דברים ממש טובים שהם אפילו טובים מדי. זה הופך את המילה למצחיקה כמעט, אפילו שהיא לא. אני הכי שמחה כשאני עם המשפחה שלי, האנשים שאני יכולה להיות BROKEN לידם, וזה יהיה לגמרי בסדר. כי שום דבר טוב הוא לא לגמרי שלם ממילא. למזלי המשפחה שלי כוללת גם את מנהלת המעבדה שלי והסטודנטים, אז גם במעבדה אני בבית. אני גם נורא אוהבת את משתפי הפעולה שלנו שהם לא רק מדענים טובים אלא גם אנשים מקסימים. התחלה לא רעה. ולא חייבים להנות מכל דבר. אולי ההנאה תחזור בהמשך, אני מקווה.  

יום שבת, 26 ביוני 2021

לאבל אין תאריך תפוגה

 אני מתגעגעת לאמא. מתגעגעת לזה שהיתה לי אמא להתקשר אליה כל בוקר, לנסוע אליה, להעלב ממנה, לכעוס עליה, לאהוב אותה. נקודת יחוס של אמא שלי. 

עדה כתבה בתגובות לפוסט קודם שבאהבה הורית יש משהו מגונן שאין באף אהבה אחרת. ממיע אומר שזה קצת יותר מורכב מזה, אבל אני חושבת שזאת התחלה טובה לתאר את מה שאיבדתי. 

אפילו שהיתה חולה, צמודה למיטה וכאובה, היא היתה אמא שלי. והיה בה כוח עצום. חיות גדולה. המוות לא מתאים לה בכלל. ההעדרות שלה מעציבה אותי מאוד, וכשאני עצובה אני רואה דברים בצורה יותר שיפוטית. במיוחד את עצמי, ואז כשלונות ואכזבות קטנים מתעצמים. כך היה אחרי שאבא נפטר וכך אחרי שאמא. 

הסתכלתי בסרט של ירדן, שהעליתי בפוסט הקודם המון פעמים. הוא נפלא בעיני ומתאר את מי שהייתי שנים, אבל אני לא בטוחה שאני עדיין כזאת. אני פחות כעוסה, אבל גם פחות נמרצת. יותר מודעת למחיר ופחות נחושה להעפיל על עוד הר. בזמן האחרון אני מרגישה שאני יושבת על ההר שלי וחושבת, איך לעזור לסטודנטים שלי להמשיך לטפס, כשאני נשארת בבסיס הבית. איך להשיג להם כסף, איך לכוון אותם, איך לעזור להם להצליח. חווית הליווי שונה מחווית הטיפוס עצמה.  

אני קוראת פוסטים שכתבתי בישראבלוג, שנה אחרי שאבא נפטר. הייתי כל כך עצובה. היה לי כל כך קשה, אבל תמיד היו דברים קטנים ששימחו אותי. הילדים היו תמיד אושר גדול. אז, לצערי, הקשר עם ממיע היה יותר נפיץ, אבל תמיד אהבנו אחד את השני, פשוט היה יותר קשה להשען. אהבתי את החיים שלנו שם, אבל אני כל כך שמחה שחזרנו לארץ. כל כך שמחה שאנחנו כאן. בבית הזה, באוניברסיטה הזאת. כי למרות הנוחות שיש באמריקה, למרות הקלות והמרחב, למרות המצוינות הבלתי נתפסת של קלטק - זה אף פעם לא היה הבית שלי. 

עכשיו קראתי דברים שכתבתי ב2016, 2017, 2019 וראיתי שהייתי מאוד שמחה. היה לי טוב על הלב, אהבתי מאוד את מה שעשינו במעבדה,  זאת היתה קפיצה בכל כך הרבה כיוונים, קיבלתי הרבה חיזוקים מבחוץ - שנים טובות. זה לא שהיה קל, אבל היה קשה וטוב. גם בבית דברים התחילו להסתדר ולהפוך ליותר הרמוניים, הרבה בזכות האימון. אפילו ב-2020, עם הקורונה ועם המחלה של אמא שלי הייתי עדיין בסדר. זה מעודד אותי כי זה אומר שאין משהו לא תקין מהותית בחיים שלי, זה רק העצב הגדול על אמא שצובע הכל באפור.

דיברתי על הטיפוס והלווי עם ירדן והיא ציירה סטודנט מטפס על הר ואותי גדולה עוזרת לו מלמעלה עם האבן. אהבתי את זה מאוד ואז היא אמרה שהיא רצתה לצייר את זה בזום אווט ולהראות שגם עדיין מטפסת, פשוט ההר גדול יותר. זה כנראה נכון, וכנראה הכובד שאני מרגישה בלב, האבן הפנימית שלי, היא הגעגועים לאמא. היא היתה שם 52 שנים כמעט, וקשה לי לקבל את זה שהיא עכשיו רק בלב שלי. 



אני מאחלת לעצמי להיות קצת יותר שמחה. זה הכל.


שבוע טוב שיהיה!

ולפעמים החגיגה נגמרת

  כיבוי אורות החצוצרה אומרת שלום לכינורות אשמורת תיכונה נושקת לשלישית - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. זה שיר כל כך יפה של נעמי שמר. מדבר ב...