יום שישי, 13 בנובמבר 2020

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר? you don't have to try

 אני בכלל לא בטוחה שהמשפט הזה נכון, אני חושבת שכמו באלוהים, אנחנו משתמשים בו כדי לקוות שהתקופות הקשות הן סימן לתקופות טובות, כאילו יש סדר ותוכנית ולכל יש סיבה. אבל טכנית, זה תלוי בירח ובזמן בחודש ואני לא באמת חושבת שיש תוכנית או סדר. יש לנו מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבנו ולא  

-ככה התחיל הפוסט שהתכוונתי לכתוב ב-29 לאוקטובר, ובלוגגר שמר לי. אני חושבת שהחושך היחסי שהרגשתי היה לקראת הרצאה שנתתי בטכניון כמה ימים אחרי זה, שעברה ממש טוב אגב.

היום נכנסתי לכתוב פוסט אחר לגמרי ומצאתי את השאריות האלו והחלטתי לשמור אותן. אני רוצה לכתוב על המאמצים שאנחנו עושים כדי שיאהבו אותנו ואיך לפעמים אנחנו מפסיקים לאהוב את עצמנו תוך כדי, או לפחות, מתייחסים לעצמנו בחוסר אהבה בולט. את השיר TRY הזמרת קולבי קאליי הוציאה לפני שש שנים והוא מדבר בדיוק על זה.


(כמה קל זה להעלות יו-טיוב וידאו! חשבתי שזה קשה וזה רק קליק וחיפוש. הבלוגגר הזה, תותח).

Get your sexy on
Don't be shy, girl
Take it off
This is what you want, to belong, so they like you
Do you like you?
You don't have to try so hard
You don't have to, give it all away
You just have to get up, get up, get up, get up
You don't have to change a single thing

השיר כביכול על המאמץ להראות טוב, להשתלב ולמצוא חן. אבל אצלי הוא מתחבר למאמץ העצום שאני עושה כדי להצליח בקריירה שלי. על המחיר שאני משלמת. על העייפות שאני מרגישה. 

היה לי המון מזל בשנים האחרונות עם אנשים. גם בבלוג וגם בחיים. הכרתי אנשים שהשפיעו עלי לטובה מאוד ועזרו לי לשנות את ההסתכלות שלי על עצמי ועל החיים. אחת מהאנשים האלו היא הרבנית של הישוב שלנו. היא שלחה היום ממתק לשבת, על המחיר שאנחנו צריכים לשלם על מה שאנחנו מאמינים בו. כמו אברהם אבינו שהתעקש לשלם על מערת המכפלה,
:שזה לא יהיה בחינם, שזה באמת יהיה שלו. והיא כתבה 
כי אם זה חשוב לכם, תשלמו!

והתחלתי לחשוב על המחיר שאני משלמת כדי להיות בסדר. כדי להיות מדענית טובה, מנחה טוב, קוליגה טובה, מרצה טובה. לא, אני לא מנסה להיות טובה, אני מנסה להיות מצויינת, כי אני יכולה.  אני יכולה להיות מצויינת, אבל אני צריכה להתאמץ נורא בשביל זה. ואני לא בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הזה יותר. זה חשוב לי, אבל יש דברים שחשובים לי יותר.

אמא שלי נחלשת. אני שומעת בטלפון את הנשימות מלאות הליחה שלה. אני שומעת שיותר ויותר קשה לה. היה לה יום הולדת 84 השבוע. מחר ניסע לחגוג איתה. אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל. זה מעציב אותי מאוד. רצתי בבוקר וחשבתי עליה. חשבתי גם על המשחק שעוזר לי להכיר את עצמי - פוקימון גו. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשחק הוא להלחם בשחקנים אחרים. זה קשה, כי אין לי מושג באילו פוקימונים הם יבחרו ואי אפשר לנצח בכל הקרבות כי תמיד יש שחקנים יותר טובים. האסטרטגיה שלי היא להבין מי הפוקימונים הכי חזקים בליגה ולהשקיע בהם משאבים עד שיהיו הכי חזקים עם הכי הרבה מתקפות. כי אני אוהבת לנצח. ממש אוהבת לנצח. ולא במלחמות קלות. הקושי מאתגר אותי. אבל, אני לא שחקנית מספיק טובה וגם אם הייתי, תמיד יש קומבינציה של פוקימונים שיכולה לנצח את הפוקימונים שלך. השקעתי המון בפוקימונים הכי חזקים בליגה, ובאמת יש לי פוקימונים מעולים, הכי טובים שיש אבל - לאכזבתי הגדולה גיליתי שזה לא מספיק כדי לנצח. גם לראות את המהירות בה שגיא משחק איתם, וכמה הוא שולט בכל הסטטיסטיקות גורם לי להבין - שאני אף פעם לא אהיה
טובה כמוהו. אני לא בגיל הנכון, ללמוד ולזכור דברים הרבה יותר קשה לי ממנו, ויש לי עוד כמה דברים לעשות.

אז ממש התייאשתי מהמשחק והפסקתי להלחם עד שהתחילה ליגה של קטנים. ובליגה הזאת יש פוקימון על. אחד שיכול לנצח  את כל הקרבות, ואם יש לו חברים טובים, הצוות שלי יכול לנצח גם צוותים המכילים אותו.  
לא צריך להיות שגיא ולדעת את כל מה שהוא יודע, ולהיות מהיר כמוהו כדי לנצח- אפשר לנצח גם עם להיות אני.
וזה כל כך כיף!

וזה גרם לי לחשוב על זה שאני כבר לא נהנית כמו פעם בעבודה. כי אני רוצה שכל מאמר יהיה גדול, משמעותי וחשוב. וזה לא עובד ככה. חשבתי שאחרי המאמר הגדול שפירסמנו לפני שנה וחצי הכל ישתנה, כמו שחשבתי שעם הפוקימונים הכי חזקים אני אנצח תמיד. זה לא עובד ככה. אי אפשר לנצח תמיד. ואי אפשר לחיות בתחושת אכזבה שכזאת כל הזמן. מנהלת המעבדה האהובה עלי, עוד מלאך שזכיתי בו בשנים האחרונות, אמרה לי - אנחנו כבר לא שותות שוקו אחרי שמאמר מתקבל, אנחנו לא חוגגות גרנטים. אני מבינה שאת לא שותה שוקו (אני לא טולרנטית ללקטוז) אבל אנחנו יכולות למצוא משהו אחר! 

ואז השיר הזה התחיל להסתובב לי בראש וקראתי את המילים והתחלתי לבכות, וגם הקליפ גרם לי לדמוע. כי הוא קלע בול. נמאס לי לנסות כל כך הרבה כדי למצוא חן - בעיני מי?

אני לא יכולה להבין הכל, או להסביר כל תופעה שאני חוקרת. אני יכולה לנסות, לבדוק, להשתדל, אבל בסופו של דבר, אנחנו מגלים רק חלק מהאמת ומספרים את מה שאנחנו מבינים מהחלק הזה. ולפעמים אנחנו עובדים נורא קשה וזה לא מספיק לעיתונים נחשבים. ולפעמים שופטים בעיתון פחות נחשב נותנים לנו בדיוק את ההערות הנכונות. ולפעמים זה דורש המון עבודה כדי להכניס את המאמר היפה שלנו לעיתון סביר. מה לפעמים - הדברים האלו מתארים את השתלשלות העיניינים לגבי המאמר האחרון שלנו שדיברתי עליו בפוסט הקודם. ואני מרגישה שאני נורא מתאמצת ומשקיעה אבל לא מצליחה לנצח. כמו שהרגשתי במסטר ליגה בפוקימון גו. 

בא לי להלחם בקרבות קצרים וחמודים שנגמרים מהר ושיהיה לי פוקימון על שיבטיח שכמעט תמיד אנצח... אבל אין דברים כאלו במציאות. אי אפשר לדעת איך תתקבל עבודה שלנו עד שאנחנו שולחים לפירסום ומציגים אותה לאחרים. בטכניון ממש אהבו אותה אגב. 

אולי באמת תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, והשחר, יותר קרוב ממה שאני חושבת. אולי יש קרבות קצרים וחמודים שאני יכולה לנצח בהם ולחזור ולהנות ממה שאני עושה ולסבול פחות. להבין מה אני לא אוהבת, מה אני לא רוצה לשלם, זה גם שיעור. ועכשיו, ספיציפית, אני רוצה להיות עם הילדים שלי, כי יום שישי היום. 
סוף שבוע נעים! 

יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

Prof. Toothless

 אתמול אחרי שעתיים וחצי של עבודה מאומצת התנחלה בפה שלי שן מלאכותית חדשה. פחות נורא ממה שחשבתי אני רק כל הזמן רעבה. כמובן שאחרי שכתבתי את המשפט הזה הלכתי לד"ר גוגל וחיפשתי סטרואידים ורעב וכמובן שסטרואידים מעוררי רעב. אני לא יודעת אם זה באמת בגלל הסטרואידים או בגלל שמותר לי לאכול רק דייסות פושרות, אבל מה שבטוח הוא שאני רעבה כל הזמן. הייתי דואגת מהשמנה אבל אני לא אוכלת יותר מהרגיל, רק חושבת על אוכל, כי כמה דייסה כבר אפשר לאכול? או יוגורט שאני מפחדת שיעשה לי כאב בטן? היום ריסקתי עגבניה, מלפפון ועלה בזיליקום וזה היה טעים אבל נתקע קצת בגרון. 

קרו הרבה מאוד דברים השבוע, אבל השן תפסה מקום מרכזי במחשבות שלי, ולכן היא פתחה את הפוסט. היום ליאור הלך ללמוד בקפסולה בבית הספר. התארגנות מבורכת של המועצה להקל על ההורים. זה מאוד משמח אותי שהוא יוצא מהבית אחרי חודש בו היה צמוד למחשב. אותו הרבה פחות. פתאום, השיגרה הרגילה של ילד הולך לבית ספר בבוקר נראית לי בלתי נתפסת כמעט. כמו זכות גדולה. 

שיניתי קידומת, לא בגיל, בתרגיל, וזה מאוד משמח (רמז עבה בכותרת הפוסט). מה שמשמח בזה הוא שבעצם לא עשיתי שום דבר במיוחד כדי לקבל את התואר הזה, חוץ מלעשות את העבודה שלי שאני אוהבת ולעדכן את קורות החיים מדי פעם. אבל זה משמח. ויחסית מהיר, כמו שאני אוהבת, אבל כבר פחות דורשת מעצמי להיות. סדר האנשים שסיפרתי להם תמיד מעניין. ממיע, אמא, הילדים, מנהלת המעבדה היקרה שלי, אחותי, חברות קרובות וכל השאר. למשפחה של ממיע ולפייסבוק עדיין לא סיפרתי. מחכה לקומיקס מירדן שיתאר את המאורע.

שנת הלימודים התחילה! ובתור וועדת הוראה זה מעסיק אותי ביותר, אבל הכל דרך המחשב, אז זה קצת יותר מלחיץ וקצת יותר קל גם. יש לנו תוצאות חדשות שאני חושבת שהן מלהיבות אבל לא מבינה עד הסוף וזה משמח ומציק לי. אני מקווה לפתח את זה בקרוב, אחרי שכל הדברים הבוערים יכבו. אתמול שגיא עשה מבחן באינפי, בבית, ויום לפני האינטרנט נפל לגמרי וחזר רק כמה שעות לפני המבחן. אבל כנראה שהפעם הוא היה יותר מוכן ופחות לחוץ וכנראה מאוד הצליח לפי התשובה שלו לשאלה איך היה המבחן - pretty good. בשביל שגיא זה אומר בדרך כלל 100, אבל נחיה ונראה. זה היה קורס מזורז עם מרצה בחסד מהטכניון ונראה לי שהוא די נהנה וזה מה שחשוב.

תקציר: החלפתי שן וקידומת, ליאור הלך לבית הספר, שגיא עבר את המבחן באינפי, ממיע מלמד, ירדן הלכה למילואים ותתחיל ללמוד בבצלאל בשבוע הבא, וזוהר מכינה לי דייסות שחבל על הזמן. חיים!

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

פוסט נרגן

 לפחות זאת היתה הכוונה שלי, לכתוב פוסט נרגן. אבל אז נכנסתי לבלוג של עדה ק. (לינק בצד) והיא היתה נרגנת בצורה כל כך שובת לב והלינק לסרט של הילדה המקטרת נגע ללבי והצחיק אותי, והסרט שאחריו, על לחשוב כאנחנו ולא כאני, ריגש אותי, שאני חוששת שזה לא יצא נרגן כמו שתיכננתי. סליחה על חוסר האמת בפירסום.

אנחנו מטפסים על קירות, אבל לפחות עושים את זה ביחד. הבעיה היא חוסר האמון בקובעי ההחלטות. עכשיו אני שומעת בחדשות שרה"מ לא מעוניין בהקלות בשלב זה. לא מעוניין. מעניין למה.

_____

חלה תפנית שכנראה עומדת לגרום לפוסט הזה לקיים את הבטחת הנרגנות. ביום שלישי עשיתי טיפול שורש בשן קידמית, דרך כתר, שזה כבר לא התחלה של סיפור מזהיר. אבל הרופא היה מצויין וזה לא כאב והכל עבר בשלום. עד לאתמול בערב בו נגסתי באפרסק ושמעתי קראק. קראק מהשן הקידמית המטופלת שממש לא נשמע טוב. ואז הכתר התחיל לנוע בחוסר נוחות בפה שלי. תנועות ממש לא מבטיחות. אז עכשיו אני ממתינה לרופא השיניים שיגיד לי כמה חמור הקראק. ☹ ואני בלי משקפיים כך שלא ברור לי בכלל אם האימוגי הזה עצוב וחרד כמו שאני מרגישה או שהוא דלעת.   

אתמול בערב, אחרי שנשברה לי השן או הכתר, קיבלתי תשובה מהעורכים על מאמר. לא נדחה שזה כמעט טוב, אבל הם רוצים תיקונים משמעותיים. את רוב התיקונים אני חושבת שנוכל לעשות אבל הם הציעו שנעשה סט שלם ולא מוגדר של ניסויים כדי להוכיח את המנגנון שאנחנו משערים. זה כיון מחקר מצויין שהמעבדה שלי עובדת עליו אבל זה יקח לנו שנה שנתיים לסיים והוא לא יכול להכנס למאמר הזה. האסטרטגיה שלי במצבים כאלו היא לעשות כל מה שאנחנו יכולים ולהתווכח על כל מה שלא. אני מקווה שזה יעבוד הפעם אבל אין לי מושג. אני מקווה שהתיקונים יחזקו את המאמר מספיק כדי שהוא יראה מספיק בפני עצמו לעורכים ולשופטים. 

-----------

אני אחרי הטיפול. השן באמת נשברה אבל השורש עדיין שם, בינתיים. אז הוא שם מבנה זמני שעליו הדביק את הכתר ואני לא נראית כמו מכשפה. בינתיים. זה קצת עצוב. אני אצטרך לאכול דייסות לדעתי וזה ממש לא זמן טוב להיות לא טולרנטית ללקטוז. הלכתי לסופר וחיפשתי מעדנים ללא לקטוז ולא מצאתי. היו שם כמה מעדנים מסויה, אבל עד כאן. 

בחודשים האחרונים נשפך לי תה על המחשב, נשרף לי המנוע של האוטו ונשברה לי שן. תיקנו את המחשב והוא יחסית בסדר פרט להודעת אזהרה שהוא לא מכיר את עצמו כשהוא נדלק. מסתבר שמחשבים לא צריכים להכיר את עצמם כדי לעבוד. קצת כמו אנשים. החלפנו את המנוע והאוטו נוסע, אבל אני קצת מפחדת לנסוע עליו אז אני נוסעת עם הטויוטה העתיקה שלנו במקום. היתרון בה הוא שהיא עולה פחות מהמנוע של המזדה ושאפשר להתחבר למערכת שלה עם ספוטיפי ולשמוע שירים שאני בוחרת, כלומר שספוטיפי בוחר לפי הטעם שלי, בדרך כלל הוא מצליח. בקשר לשן - נחיה ונראה, אני מקווה לטוב ושבאמת נחיה ונראה. שום דבר לא מובן מאליו עכשיו. 😳 (גיליתי שאפשר להוסיף אימוגים אמיתיים לטקסט כאן, העולם מתקדם! ✨).

במבט לאחור לא ברור לי אם הפוסט הזה נרגן באמת. לא ברור לי אפילו מה בדיוק אני מרגישה לגבי הכל. ניסיתי להבין אם רק דברים רעים קרו בחודש האחרון ועברתי על המיילים שלי וראיתי כמה הסטודנטים שלי עבדו קשה והתקדמו. אתמול כשהייתי לחוצה ממש מהשן ומהמכתב מהעיתון שגיא שם לידי את פאבלו (החתול המדהים שלנו) כדי שאלטף אותו וזה יעשה לי טוב ואחר כך את סנואו-פי (החתולה היפה והפחדנית שלנו) כדי שאחבק אותה וזה ירגיע אותי. זה עבד. הוא בדרך כלל לא עושה את זה או מביע את הרגשות שלו במילים והבנתי שהוא רואה שאני מאוד לחוצה והבין שאני צריכה משהו שיעזור לי. שאלתי אותו וזוהר ענתה שברור שאני מאוד מאוד לחוצה ושאלה למה והקשיבה לתשובה. איזה חמודים הם. 

לפעמים הדברים הקטנים האלו גורמים לי להבין שלא הכל אני שוברת והורסת, יש דברים אותם אני מצליחה לטפח. וזה משמח ולא נרגן בכלל.

סוף שבוע שמח ואופטימי לכולנו, עם שיניים ועיניים במקום!😁😃

יום שבת, 3 באוקטובר 2020

סוכות

 דווקא בנינו סוכה, ברכנו ואכלנו בה, כנגד כל הסיכויים.

הבוקר התחיל בדגש אחר לגמרי. נלחמתי בפוקימון גו והפסדתי אנושות ואז קראתי הצעת מחקר של סטודנט שלי - עד 12. אז נזכרתי שאני צריכה לקנות חומרים לעוגת יום הולדת לליאור, שבן 8 מחר (איך זה עבר כל כך מהר?) וחול לחתולים ויצאתי עם זוהר בזריזות לסיבוב קניות. מפה לשם חזרנו הביתה לקראת שלוש ואז ראיתי את ממיע מנקה את החצר לקראת בניית הסוכה. אנחנו נכנסנו לבשל, זוהר להכין את העוגה לליאור, ירדן לנקות את החול של החתולים, וברקע הבנים ניקו את החצר והקימו את הסוכה. ואז גילינו שהבדים של הסוכה נעלמו. חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו. תעלומה. זאת סוכה שקונים עם מוטות ממתכת ובדים שמלבישים עליהם. אף פעם לא ממש אהבתי אותה אבל זאת הסוכה היחידה שהיתה לי בחיים. כשהייתי קטנה ההורים שלי לא היו בונים סוכות וזה מאוד העציב אותי, וכשגדלתי לא היה אף מקום בו יכלנו להקים סוכה משלנו עד שהגענו לכאן. ואז ממיע קנה את הסוכה הזאת וכל שנה קישטנו אותה וחגגנו בה. בדרך כלל עם אורחים, בעיקר אחותו האהובה של ממיע והמשפחה שלה.

אבל הפעם היינו ללא אורחים וללא בדים לסוכה. אז אילתרנו. חיפשתי סדינים מתאימים ותלינו אותם ביחד, סדין כחול כהה, סדין תכלת, סדין צהוב, ציפה בז' וסדין ירקרק. סוף סוף זה הרגיש לי כמו סוכה אמיתית כמו שרציתי בילדות! את ארבעת המינים קנינו מהרבנית של הישוב והילדות הלכו להביא. בהתחלה ירדן חזרה בלי הדס ואז שתיהן הלכו והבת של הרבנית הביאה להן את ההדס החסר. סיפרתי להם בסוכה שהאתרוג משול לתלמידים חכמים שעושים מצוות ומעשים טובים, שהלולב משול לתלמידי חכמים, ההדס לאנשים שעושים מצוות ומעשים טובים והערבה לאלו שלא תלמידי חכמים ולא עושים מצוות ובסוכות כולם שווים ומאוחדים! אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. ממיע ברך וחיממנו את האוכל שהכנתי ואכלנו בסוכה. היה ממש כיף ומצחיק. לא הספקנו להכין קישוטים אבל תלינו אורות קטנים מסביב וזה יצא מאוד יפה. מחר נכין קישוטים.

סוכות אחר. התקשרתי לאמא שלי והיא ברכה את ליאור ליום ההולדת שלו. צילמתי את כולם מברכים אותה שנה טובה ושלחתי דרך הווטסאפ למטפלת שלה. קשה לי שאנחנו לא יכולים לבקר אותה, אז לפחות זה. אני יודעת שזה משמח אותה. אנחנו מתרגלים לחיים הלא רגילים והחיים הרגילים נראים בדיעבד כמו פלא. תמונות מחופשות משפחתיות וזכרונות מכנסים בחול נראים לי בכלל לא מובנים מאליהם. לפחות לעבודה אני יכולה לנסוע וזה מבריא ממש. אחרי יום כיפור הרגשתי ממש רע כי אני לא רגילה לא לאכול כל כך הרבה זמן. אז לא הצלחתי לאכול עוד יום. וביום שאחרי זה נסעתי לעבודה והרגשתי הרבה יותר טוב. כמעט נורמלי. הזום עם ליאור בבוקר דווקא נחמד לי אבל לעבוד מהבית ולהיות בבית כל היום לא ממש עושה לי טוב. 

יום כיפור עצמו היה דווקא נחמד מאוד. הלכתי לבית הכנסת וכולם היו עם מסיכות ושמרו מרחק. כולנו סגרנו את המחשבים ואת הטלפונים ושיחקנו משחקי קופסה. למעשה פתחנו את המשחקים שליאור קיבל במתנה ליום ההולדת השביעי שלו שחגגנו עם כל הכיתה... איפה הימים? היה בזה משהו מאוד מנקה, להתנתק מהמחשב ומהטלפון. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור על זה אחרי. טיילנו ברחוב וליאור נסע עם הקורקינט שלו כל היום. 

חוסר הוודאות, מה יהיה מחר ואחרי החגים מאוד מכביד. לא נראה שהסגר מקטין את מספר החולים החדשים או את מספר המתים. הכבישים ריקים ונראה שהסגר נשמר, אבל האם הוא מועיל? החופש שהיה בקיץ, לנסוע לכנרת ולים נראה רחוק ומופלא. זה שהילדים הלכו לבית ספר נראה כמו נס. אני מתגעגעת לנורמליות, כמו כולם.

כמו שכתבתי - אני הולכת לעבודה ועובדת מהבית, אבל אני לא לגמרי בפוקוס. אני מרגישה ליד הדברים, לא לפניהם, לא בתוכם. כאילו המוח שלי הוריד הילוך והרבה יותר קשה לו להתרכז ולפתח רעיונות. גם הפוסט הזה לא קוהורנטי, אני מפטפטת על הא ועל דא. לשם שינוי התחלתי שמחה וסיימתי נרגנת. אבל אני עדיין שמחה בפנים, אפילו שלא מאורגנת. עוד משהו שעשיתי בעצמי - בניתי אתר למעבדה במו ידי, מכלום! האתר המקרטע שלנו נסגר ונתבקשנו לבנות אתרים בעצמנו דבר שמאוד הפחיד אותי עד שלא היתה לי ברירה. ומסתבר שבגוגל סייט אפשר לבנות אתר מקסים בקלות! תוך יום בניתי אתר יפיפה כמו שתמיד רציתי שיהיה לי. הצורך הוא אבי ההמצאה. :-)

חג שמח לכם ולמשפחות שלכם! מאחלת לכולנו מועדים לשמחה ולחזור לשיגרה במהרה. 

יום שבת, 19 בספטמבר 2020

שורשים

 פעם הייתי ילדה. זה היה לפי המון שנים, ורוב הזמן אני לא זוכרת את זה, אבל זה משפיע עלי עד היום. 

פעם הייתי ילדה ולא הכרתי את עצמי ולא ידעתי מי אני ואלו כוחות יש בי. למרות שהיו לי הורים שאהבו אותי מאוד ושני אחים גדולים הרגשתי לבד. הרגשתי קטנה וחסרת יכולת אמיתית להשפיע על החיים שלי. כמו שילדים מרגישים. חייתי  בתוך הספרים שקראתי, כל כך הרבה ספרים. והיו לי חברות אמיתיות. לפחות אחת. אני בקשר איתה עד היום. היא הכירה אותי קצת לפני שאני הכרתי את עצמי כי היתה לה את היכולת לראות אותי כמו שאני. זה לא רגיל בעיני. לפני שהכרתי אותה הרגשתי ממש לבד, ואחרי שהפכנו לחברות העולם שלי השתנה. היא ראתה בי דברים שלא ראיתי בעצמי גם שנים אחרי. היא הכירה לי את החברות שלה. שתי ילדות אחרות חמודות וחכמות. היינו חבורה שכזאת, ארבעתנו וגם כמה בנים. חבורה אלטרנטיבית לחבורה של המקובלים. ואז סיימנו את היסודי והיא נסעה לעיר אחרת ואני עברתי לבית ספר בקצה השני של העיר. איתה שמרתי על קשר במכתבים שנים על גבי שנים. היינו נוסעות זו לזו בחופשות. נפגשות בתל אביב, שמחות כל כך להיות ביחד. 

היום היא כתבה לי שאחת משתי החברות האחרות שלנו נפטרה מסרטן. פגשתי את החברה הזאת לפני שנים בטיול משפחתי. היא היתה עם הילדים שלה ואני עם שלי וזה היה ממש נחמד, אבל לא חזרנו לקשר. חלפנו בחיוך זו על פניה של זו, שמחות לראות שדברים הסתדרו בשבילנו. קראתי היום דברים שכתבה. כל כך חכמה. כל כך מוכשרת ורגישה. לא ידעתי את הדברים האלו כשהיינו חברות. ידעתי שהיא חכמה מאוד, כמעט מפחידה בחוכמתה, אבל לא הכרתי את הסיפורים שלה על ההורים שלה ועל עצמה. 

מעט מאוד אנשים שמכירים אותי היום הכירו אותי בתור ילדה. אפילו ממיע מכיר אותי כילדה מהסיפורים שלי ואני מכירה אותו משלו. בזמן האחרון אני מסתכלת על ילדים ונזכרת איך זה היה. אני לא מתגעגעת לזה, בעיני ילדות היא לא תקופה קלה. הרגשתי חלשה, מגושמת פיסית, ילדים אחרים הציקו לי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה ולא היה למי לספר. לא היה לי פה. החברות עם הבנות האלו שינתה את זה. הפכה אותי לחלק ממשהו טוב. כל כך אהבתי לבקר אותה. שיחקנו בגומי. היא היתה הרבה יותר טובה ממני אבל זה היה כזה כיף שבכלל לא הרגשתי שהפסדתי, הרגשתי ששיחקנו ביחד. הלוואי והייתי מרגישה ככה לגבי ההפסדים שלי היום. 

היום קראתי פוסטים מלפני שנה שנתיים, שלוש. קראתי כמה כועסת וחרדה הרגשתי הרבה מדי מהזמן, כמה מיהרתי כל הזמן קדימה. היא תמיד אמרה לי שאני רוצה לטרוף את העולם, שאני רוצה הכל ויותר ממה שאפשר. היא לא אמרה את זה - אבל אני יודעת - שום דבר לא הספיק לי. המחלה של אמא שלי אילצה אותי להפחית. לקחת על עצמי רק דברים חיוניים. ואז באה הקורונה ואילצה אותי לעצור ממש. בחול המועד של פסח התחלתי לעבוד על אלבומי התמונות שלנו מאז שחזרנו לארץ. חזרתי להסתכל אחורה ומצאתי אוצרות קטנים של אהבה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. עדיין לא מצאתי תשובה, אבל דברים השתנו אצלי בפנים. אני פחות כועסת וחרדה, כבר יודעת שאני מסוגלת. נהנית ממה שאני עושה אבל בלי הפחד. לפחד היה תפקיד. הוא הכריח אותי לעשות דברים בזמן, לעמוד במשימות. עכשיו הוא פחות נוכח ואני עדיין עומדת במשימות, הן פשוט יותר קלות עכשיו. ויש לי יותר זמן לחשוב, מה אני רוצה. עשיתי את כל מה שהילדה שהייתי רצתה שאעשה ויותר. הגעתי לכל המקומות שרציתי להגיע אליהם, ומעבר. ועכשיו אני מנסה להבין איך חשוב לי לחיות את הזמן שנותר. 

אין לי תשובות. כנראה אצטרך למצוא אותן תוך כדי הליכה. התשובה הברורה, שאני רוצה להיות יותר עם הילדים ובבית, כבר מתבצעת. גם תודות לקורונה, אני מודה, אבל גם בזכותי. אבל יותר מתמיד אני מבינה שהשורשים שלי, מי שהייתי, האנשים שאהבתי ואהבו אותי, לשמור אותם, לזכור אותם, הוא חלק חשוב מהאושר שלי. אני רוצה להביט אחורה בחיבה, בחמלה ובאהבה, לא בזעם. להבין מאיפה באתי כדי שאדע לאן אני הולכת. הייתי ילדה ולא ידעתי איך לענות למילים שפגעו בי, והרגשתי בלתי נראית ובלתי נשמעת ועשיתי המון רעש כדי להשמע ולהראות על ידי כולם. אבל היו כמה שראו אותי בדיוק כמו שהייתי ואהבו אותי הרבה לפני שאהבתי את עצמי וזאת מתנה גדולה.   

  

יום שבת, 12 בספטמבר 2020

בימים שעוברים עלינו

חזרנו לשיגרה לא שיגרתית. לליאור דווקא יש בית ספר כל יום ולזוהר יום כן יום לא. שגיא לומד אינפי בזום וירדן מציירת. ממיע נוסע ללמד כל יום ואני נסעתי לאוניברסיטה עד ששרפתי את המנוע בטעות. סיפור עצוב, שקרה באמת.

בערב יום ראשון נשארתי מאוחר מדי בעבודה כי הייתי צריכה לעזור לקוליגות, וראיתי שלולית מתחת לאוטו בחניה, והתעלמתי ממנה. נסעתי הביתה ולמחרת לעבודה, ואז המזגן הפסיק לקרר, ואז הנורות התחילו להבהב ושמעתי קולות מוזרים וראיתי עשן עולה מהמנוע. עצרתי, אבל זה היה מאוחר מדי. היתה נזילה, המנוע התחמם ושינה את הצורה שלו. בלתי הפיך. מבאס נורא. היו נקודות אור, חברה שהקפיצה אותי מהשום מקום בו נתקעתי לעבודה ובחזרה, כשגרר הגיע אחרי 3 שעות. זאת שעובדת במוסך והיא אמא של ילד מהכיתה של זוהר, אמא שלי שעזרה עם הכסף. אבל זה כל כך מבאס. כל כך מיותר. 

שילשום חברה באה לקטוף ענבים מהגפן שלנו, ויצאתי אליה יחפה ודרכתי על דבורה. ניסיון מאוד לא נעים לדבורה ולי. העקיצה מגרדת מאוד. אני גם לא מצליחה לנצח בקרבות בפוקימון גו. בחיי שזה מעצבן. 

איזה יופי של פוסט יוצא לי, כל כך מעניין ומעורר השראה. במיוחד שאמור להתחיל סגר ביום חמישי וכל השיגרה הלא שיגרתית הזאת תיגנז ותראה כמו זכרון מתוק. לא ממש השתכנעתי שצריך לסגור את כל המדינה במקום לסגור את הישובים האדומים. אבל כנראה שההגיון לא ממש מתערב בהחלטות האלו. תסגר נפשי עם פלישתים. אם לא היינו יודעים שיש וירוס כזה, האם גם אז היינו מפחדים? 1000 מתים בחצי שנה. זה איכשהו לא נשמע לי ממש יוצא דופן, הרבה פחות נורא מסגר מלא. 

יש חולות קורונה בבית האבות של אמא שלי מה שאומר שהיא לא יכולה לצאת מהחדר ואנחנו לא יכולים לבקר אותה. אני מתקשרת אליה כל יום, ויש לה מטפלת צמודה חמודה, אבל זה קשה. 

אולי באמת זה חודש אלול והימים הנוראיים המתקרבים אלינו. אולי זה החום הבלתי מוסבר. בטוח שהקורונה וחוסר הוודאות לא מוסיפים, אבל התחושה הבסיסית קצת פחות טובה בימים שעוברים עלינו, לא ככה? לפחות יש הסכם שלום עם בחריין לאזן. :-)

חיוביות. 

עכשיו דיברו על הקלה בעומס החום ובאמת קצת פחות חם עכשיו. 

כולנו בריאים ואמא שלי יציבה.

המעבדה שלי חמודה. 

הדשא שלנו ירוק ויפה.

ניצחתי מקודם קרב בפוקימון גו.

אני חושבת שבסך הכל בסדר. שבוע טוב שיהיה! 


יום חמישי, 20 באוגוסט 2020

חופש

אני בבית כבר שבוע וחצי וזה טוב אבל קצת מאתגר. עשינו דברים. הלכנו לIJUMP וקנינו להם דברים שהיו צריכים כמו בגדים, נעליים, ציוד לבית הספר לשנה הבאה, נסענו לראש הנקרה שהיתה יפה אך מלוכלכת ממה שזכרתי מהילדות, בקרנו בחוף אכזיב שהיה מקסים, ושיכשכנו בנחל כזיב. הלכנו לבאולינג, לבקר חברים ומשפחה ולמקלט הקופים בבית שמן. מקום מענין ומיוחד. אתמול נסענו להיות עם אחותי ואמא שלי בבית החולים, שם אמא שלי עברה פרוצדורה שהסתיימה בהצלחה, חזרה הביתה היום. להיות עם אחותי זה כיף גדול. הייתי רוצה לעשות את זה יותר. שלוש שעות נסיעה בגלל הפקקים בחזרה. זוועת עולם. 

המאמרים נשלחו לשיפוט בשעה טובה והגרנט הוגש, בסוף שבוע הבא, ואני רק קוראת ועונה לאמיילים. יש הרבה אימיילים, אבל להיות בבית זה אומר שרוב הזמן אני עם הילדים ורק חלק קטן מהזמן באימייל. 

היום כשנסעתי עם זוהר לקנות ציוד לבית הספר לשנה הבאה, רק לה ולליאור הפעם, מוזר מאוד, אמרתי לה שאני מרגישה צורך בשינוי. היא חשבה שאני רוצה לעבור דירה אבל אני אוהבת את הבית שלנו. אני אוהבת את המשפחה שלנו. משום מה, למרות שאני כל כך אוהבת שינויים את המשפחה והבית אני לא רוצה להחליף, מזל! :-) אני מרגישה שאני רוצה להתחיל מחדש במקום חדש, להרגיש חדשה בעצמי. להתחיל מנקי, כשהכל פתוח ושום דבר לא ידוע. 

מאז שאני זוכרת את עצמי, כל 6-7 שנים התחלתי משהו חדש. בגיל 6 בית ספר יסודי, בגיל 12 בית ספר תיכון בצד השני של העיר, עם אף ילד שהיה איתי ביסודי, שלוש שנים צבא בדרום ובצפון, שלוש שנים תואר ראשון בירושלים - ושם נשארתי לא מעט. 13 שנים. אבל זה כולל תואר ראשון, שני, שלישי ופוסט-דוקטורט, חתונה ושני ילדים. שבע וחצי שנים בקלטק ושמונה שנים כאן, בחיפה. אבל כאן, זה אמור להיות לתמיד. גם בנינו משהו ביחד, שעובד ממש טוב, ואני מאוד גאה בו. אבל אני מרגישה שאני עושה את אותם דברים, אומנם יותר טוב, אומנם משנים כיוון ומחדשים כל הזמן, אבל בגדול - את אותם דברים באותו מקום.

אני זוכרת שאמרו לי שכדאי לעשות את התארים באוניברסיטאות שונות כי משהו בחדש מעורר. לא עשיתי את זה, אבל אני חושבת שזה נכון. יש משהו במוכר ובידוע שטיפה מקהה את החושים, טיפה מנוון. לא מנוון ממש, אבל קצת, בקצוות. ההרגל.  אבל איך אני יכולה להתחיל מחדש עכשיו? ממיע אומר שההתחלות החדשות הן מתחת לאף שלי, אז עניתי לו שמה שאני רואה מתחת לאף זה רק השפם שלי. כנראה זאת שאלה של השקפה. 

 

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר? you don't have to try

 אני בכלל לא בטוחה שהמשפט הזה נכון, אני חושבת שכמו באלוהים, אנחנו משתמשים בו כדי לקוות שהתקופות הקשות הן סימן לתקופות טובות, כאילו יש סדר ות...