יום רביעי, 30 בנובמבר 2022

למה את צריכה את זה?

 למה אני צריכה דרמות מדומיינות כדי להרגיש? למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת כי אני מרגישה שאני חייבת? כמו ללכת למפגש עם חברים ותיקים שאני לא באמת יכולה להביע בו את מה שמעסיק אותי. אנחנו קבוצת אנשים שפעם היתה קרובה, אבל מאז התחתנו, עשינו ילדים, חיינו, ועכשיו אנחנו לא באמת מחוברים ריגשית, לא אחד לשני ואולי אפילו לא לעצמנו. אין שם אותנטיות. 

קשה לי למצוא את האותנטיות אפילו מול עצמי. לכל רגש יש חבית של רגשות שהוא יושב עליה, שלא רואים מבחוץ. קשה לי להגיע לרגשות האלו לבד. רק ששואלים אותי שאלות ספיציפיות, כמו - למה את צריכה את זה? אני מתחילה לחשוב באמת על החבית שלמטה. 

איך אפשר להשאר קרובים ולהרגיש אחד את השני כשהחיים לא מפסיקים לרגע, עם הזרם והדרישות היומיומיות שלהם? כשכל הצריך והחייב נדחפים ראשונים ולא משאירים מקום לשום דבר אחר כמעט. ואז ברגע של שקט, פתאום האין גדול וכמעט מפחיד. מה באמת אני רוצה לעשות בזמן שנשאר? 

בגיל 53 יש הרבה מאוד עבר, ויש עתיד, אבל ההווה, ההווה הוא הזמן של החיים עצמם. 

ימי שלישי הם ימים שאני שומרת נקיים מפגישות, נקיים מהעולם שבחוץ. אני מקדישה אותם לכתיבה, חשיבה וקריאה. לפעמים בבית לפעמים בסיפריה. השולחן שלי הולך ומתנקה ואני שואלת את עצמי - מה אני רוצה לשים על השולחן עכשיו? איזה שאלות אני רוצה לנסות לפתור?

בבית אני מסתכלת עלינו ורואה את הדבר המורכב הזה שהוא אהבה בת 24. אנחנו חלק בלתי נפרד אחד מהשני, לפעמים זה מונע מאיתנו לראות אותנו. קשה לי להיות רחוקה ממנו. הפסיכולוגית שלי אומרת שדווקא אם אדע להיות נפרדת בלי ריגשות אשמה או פחד, יהיה לי יותר קל להיות קרובה אליו כשאנחנו ביחד. אני לא מבינה את זה עד הסוף, אבל שמה את זה כאן. קשה להרגיש דברים שאנחנו רגילים אליהם, אבל אני רוצה להרגיש בלי הצורך בדרמות בראש.   

אתמול הייתי במשחק הכדורסל של הקטן. הוא שיחק רק ברבע מהמשחק, איבד כדור, נפל, החטיא. אבל אחר כך הוא היה גאה בעצמו וממש השתדלתי להיות גאה בו גם. זה לא פשוט לי להיות גאה בניסיונות, במיוחד כשהם כושלים. אני חושבת שאולי זה המפתח, או לפחות אחד מהם. להיות גאה בניסיונות. להרשות לעצמי להכשל, אפילו שאני אמורה כבר לדעת, להצליח, להיות האישה שיודעת. שיעורי בית לעצמי: להרשות לעצמי להתחיל מחדש ולהחטיא, ליפול ולאבד כדורים. 

אהבתי. :-)

יום שבת, 26 בנובמבר 2022

שקט של גשם וזכרונות

סוף סוף שבת שקטה עברה עלי. שבת של חורף. מדי פעם הפציעה קשת שליאור מיד דיווח לנו עליה. אתמול ירד גשם בדיוק כשרציתי לצאת לרוץ, אז במקום זה, השקעתי את האנרגיה הושקעה בבישול. היו המון תפוחי אדמה שחיכו לגואל, אז עשיתי פשטידת תפוחי אדמה, עוף מבושל עם תפוחי אדמה, עוף תנור עם תפוחי אדמה וסלט תפוחי אדמה עם ביצים קשות ובצל. היה גם כרוב וחזה עוף אז בישלתי עוף עם ירקות ונודלס, קולסלוו וסלט כרוב רגיל. ממיע קנה קישואים ובטטות אז הכנתי פשטידת קישואים ובטטות וירדן עשתה מרק כתום. יצא ממש טעים ואפילו לא התעייפתי, כשאני רצה זה הרבה יותר מעייף. 

היום התעוררתי מאוחר, עם ממיע, ואחרי הטיפול בכביסה יצאתי לרוץ. מסתבר שלרוץ בלי לבשל אחר כך הרבה פחות מעייף. אני צריכה לקרוא שלושה מאמרים לקורס שאני מלמדת, אז בחרתי אחד וצפיתי בקומדיה רומנטית של נטפליקס. יש עכשיו הרבה רום-קום של כריסמס ולמרות שהן צפויות, דביקות, ולא תמיד משכנעות, הן עושות את העבודה ומזכירות לי כמה נהדר ולא מובן מאליו הוא שיש לי אהבה ומשפחה נהדרת, ובית גדול וחצר עם פרחים ועצי פרי, נוף של הגליל המערבי מצד אחד של הבית ואם יוצאים החוצה רואים גם את הגליל התחתון. המאמר עדיין מחכה לי. ממיע התלהב ממנו אז החלטתי להתחיל ממנו, אבל היו דברים יותר נחמדים לעשות בינתיים, אז עשיתי אותם קודם. 

סיימתי להכין את האלבומים של השנים 2005-2010 באמריקה. התחלתי להכין את האלבום של 2011, השנה האחרונה שלנו שם. קצת עצוב להכין את האלבום הזה, אבל איכשהו המוות של אנדי עזר לי להתגבר על המחסום והתחלתי. הגעתי כבר לסוף אפריל

.  זאת תמונת שקיעה שצילמתי מהבית שלנו בסאוות' פאסדינה. יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
זאת תמונה מאותה מרפסת ביום, בה רואים את שני עצי השזיפים בפריחתם. הם היו נותנים שזיפים קטנים וחמוצים, אבל היה לידם עץ קטן שלא רואים אותו מכאן, שנתן שזיפים מדהימים כל שנה ואני הייתי היחידה שהיתה קוטפת מהם. היום יש לנו עץ יפה וסגול מאחור שנותן שזיפים קטנים וקצת חמוצים, ועץ שנותן שזיפים כסופים מדהימים בטעמם. יש לנו גם מנגו בטעם ילדות, גוייאבה ננסית, קלמנטינה (שהפירות שלה תמיד יבשים), עץ רימון שנותן רימונים משובחים, הבן של עץ הרימון שגדל לנו מזרעים ונותן רימונים חמוצים, גפן עם טעם של הענבים של סבא שלי, והמון פרחים נורא יפים שפרחו פתאום. 
זאת תמונה של המעבדה הימית של קירהוף, שהיינו באים אליה כל שנה בקיץ וישנים בחדרים שלה עם הילדים. חוף פרטי בניו-ביץ', זה היה מדהים. אני אוהבת גם את החוף של חיפה.
זאת תמונה של החצר של הביניין בו עבדתי בקלטק. היו שם עצי תפוזים סיניים, שהייתי אוכלת מהם בדרך הביתה. היום יש לנו עץ תפוז סיני שנותן יותר פירות מכפי שאנחנו יכולים לאכול. הנוף לים מהשדרה הראשית של האוניברסיטה מאוד יפה, אפילו יותר יפה בעיני, אבל הביניינים הרבה פחות יפים מהבניניים הישנים של קלטק.

זאת תמונה שאני ממש אוהבת, מפארק הפרגים הכתומים בעמק האנטילופות. הילדים כבר לא נראים ככה, אבל הם לא פחות חמודים.

אני מסתכלת על התמונות ונזכרת כמה היינו חמודים אז, וכמה אנחנו שלמים יותר היום. מאוד שמחה שחזרנו והקמנו פה בית, בשבילנו, בשביל אמא שלי שזכתה להיות איתנו בשנים האחרונות, ובשביל הילדים שלי, שיכירו את הבית שלהם ויטעו בו שורשים. היה טוב וטוב שהיה. בדיוק כך.

אני אוהבת להיות ראש מחלקה. זה מעיר אותי. זה גורם לי להיות יותר חיה ולהרגיש שאני מזיזה דברים. הצלחתי לגייס כסף לכינוס המחלקתי שלנו וזה מאוד משמח אותי. הצלחתי להשיג מימון לסטודנט חדש לדוקטורנט שלי שעלה מרוסיה, דברים טובים קורים. :-)




יום שני, 21 בנובמבר 2022

פרופורציות.

 אנדי תמיד היה קצר רוח כשדיבר איתי. אני לא הבנתי אותו והוא לא ידע איך להסביר לי את מה שידע. הוא היה חוקר בכיר במעבדה של הבוס שלי בקלטק, ואחרי הרבה שנים עם הבוס הוא היה קצת (הרבה) מתוסכל. לא היה פשוט להיות בסביבה של הבוס כל כך הרבה שנים. אנדי הוא כמו משפחה בשבילי, אני לא מחבבת אותו כל כך, אבל הוא חלק ממני והוא יקר לי מאוד. אני זוכרת את מסיבת הפרידה לדוקטורנט המקסים שסיים, שהיתה בבית שלו. הדוקטורנט הזה כבר ראש מעבדה משל עצמו, והוא הודיע היום לחברה שלי שאנדי נפטר מסרטן לפני כמה ימים, והיא הודיעה לי.

המייל שהיא שלחה לי תפס אותי באמצע עבודה על הגרנט שאני כותבת עם שני שותפים. בדיוק סיימתי להיות מתוסכלת מזה שהעבודה בגוגל דוקס מחקה את הקישורים לתוכנת הציטוטים שלי ועכשיו הציטוטים הם רשימת מספרים מתה, התאוששתי מהאכזבה על התיקונים הלא שלמים של שותף אחד (כי הוא השלים אותם ממש מהר ויפה מאוד) והתאכזבתי מכך שהשותפה לא מספיק מסבירה מה אנחנו רוצים לגלות בניסויים שהיא תעשה. ראיתי את המייל מורוניקה ושמחתי, כי תמיד כיף לקבל מורוניקה מייל. אבל במייל היה כתוב שאנדי מת מסרטן. מאוד רחוק מכיף.

היא כתבה שהיא ממש מצטערת שלא יצא לה לדבר איתו יותר בחודשים האחרונים. הזכרתי לה את ההרצאה לכבודו שהכנו ביחד לפני ארבע שנים לכנס של קיפודי הים. היא אמרה את רוב הדברים כי היתה יותר קרובה אליו וחיבבה אותו יותר ממני. אני עמדתי שם ותמכתי. סופו של עידן. 

אנחנו הממשיכות של אנדי, וג'ין ואריק. זה הרגיש הרבה יותר גדול כשהם היו. הכל: המדע, הקיפודים, הכנסים, ההישגים. הרבה יותר מרשים, מרגש וגדול. אנחנו גדלנו והעולם נעשה יותר קטן. אבל אני מרגישה שהכל יותר קטן. המוות של אנדי הזכיר לי שהכל זמני ושלהיות מריר לא ממש עוזר לחיים טובים. אחרי שפרש הוא גידל סחלבים וזה שימח אותו. לא היו לו ילדים משלו, אבל לאשתו היתה בת והוא שמח בה. 

הוא היה איש גדול והיה לו חיוך מקסים. הוא לבש אוברול וניגן על גיטרה. הוא ידע המון על קיפודי ים וקווצי עור.

מחר ליאור משחק בפעם הראשונה בליגה בכדורסל. אני אהיה שם. אתמול ירדן הרצתה בכנס על איור מדעי, הייתי שם. עכשיו אכין פתיתים לליאור. 

להיות כאן זה חשוב. הגודל פחות חשוב כשנוכחים. 


 

יום חמישי, 17 בנובמבר 2022

זה מתיש.

 אני כל הזמן כועסת.

וממיע לא היה קשוב מספיק כדי לספוג את המתח.

אז כעסתי גם עליו.

היום בבוקר הגעתי כעוסה לאוניברסיטה, והיה יום ממש יפה. והחלטתי ספונטנית לעשות טיול באוניבסיטה כמו שעשיתי לפני שהפכתי לראש המחלקה. והרגשתי את הכעס והתיסכול וניסיתי להבין מאיפה הם באים.

ראש מחלקה זה תפקיד שירותי. אני כל הזמן עושה וכל הזמן פועלת, למען קידום המחלקה, לא בשבילי. 

שירות א' - מבקשים ממני דברים שלדעתי יפגעו במי שמבקש, ואני צריכה להיות הנוקשה שלא מאפשרת להם לפגוע בעצמם. הקלות זה לא תמיד דבר טוב, לפעמים הן יכולות ממש לפגוע, ואני צריכה לספוג את הכעס של כל מי שאני מסרבת לבקשתו או הולכת לקראתו אבל לא כמה שהוא רוצה, כדי שבסופו של דבר ידרוש מעצמו מה שנדרש, ויגיע רחוק יותר ממה שחשב. אבל ברגע מסויים בזמן, ברגעים האלו, אני נתפסת כאיש הרע. זה לא נעים לי. אבל אני עושה את זה בכל זאת, כי להבנתי, זה הדבר הנכון למענם.

שירות ב' -  אני רוצה לגייס לנו כסף. זה דבר שלא נעשה ברמה המחלקתית בעבר ואני חושבת על דרכים יצירתיות לגייס. זה גוזל ממני זמן והכסף לא יגיע ישירות אלי, אבל לדעתי הכסף הזה חשוב. אז אני עושה את זה, ומקווה שזה יצליח, ולא יתפוס הרבה מדי מהזמן שלי. אבל עכשיו, כשאני עושה את זה, אין לי שום בטחון שזה לא ביזבוז זמן מוחלט, ובכל זאת אני עושה את זה כי לנסות נותן לנו סיכוי לקבל. 

שירות ג' - יש אדם אחד עם כח גדול מאוד על כולנו, שאני צריכה לתפקד מולו בלי שיתהפך עלי. זה לא ניהול תקין, אבל זה מה יש והוא מביא הרבה טוב לכל האירגון. אז אני הולכת בין הטיפות, ומנסה לשמור על מה שאני מאמינה שצריך לשמור עליו ולשחרר מה שאני חושבת שאפשר לשחרר. בכל מקרה, זה לא משהו שהוא בשליטה שלי, אני יכולה רק לקוות לטוב.

שירות ד' - יש זרמים תת קרקעיים בתוך המחלקה בין השאר בגלל הדרך העמומה בה דברים התנהלו, אבל לא רק. אני משתדלת להקשיב לכל מה שאומרים לי, ולשמור לעצמי את הכעס והתיסכול שהם מרגישים כלפי חברים אחרים למחלקה ולהכיל עד כמה שאני יכולה את התיסכול והפחדים שההחלטות שלי מעוררות בהם. לא תמיד אני מצליחה ואז אני מצטערת לפעמים. אני מנסה לעזור להם לבחור יותר נכון לעצמם, כי זה מפחית את התיסכול מאחרים מניסיוני. אני מנסה לבחור נכון לגבי כולנו, אפילו אם זה אומר לשנות את הקיים. 

זה לא פשוט, במיוחד כי הם חברים שלי, אז אין לי סמכות הורית, אלא יכולת שיכנוע. כמו אחות שמנסה לחנך את האחים שלה. מנסחת חוקי התנהלות בסיסיים תוך כדי הליכה. אני מקווה שעם הזמן זה יהיה יותר חלק ופחות קשה ואולי אסמוך על עצמי יותר. כי זה מה שבאמת חסר לי - הבטחון שאני צודקת ושגם אם אני טועה אדע לתקן. 

יום חמישי, 3 בנובמבר 2022

100 ימים של חסד

 החודש הראשון לראשות המחלקה עבר, ואני יכולה להגיד ששרדתי. אבל אני לא רוצה רק לשרוד, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי. אני רוצה לעשות שינויים וכולם מסבירים לי למה הדרך בה דברים התנהלו עד עכשיו נכונה ולמה כדאי לי להמשיך בדיוק באותה דרך ולא לשנות כלום. אני שומעת גם האשמות הדדיות שאני צריכה לשמור לעצמי ולא להכנס למאבקים שכולם יפסידו מהם. החוקרים במחלקה שלי מעולים, ועובדים קשה, גם במחקר וגם בהוראה, כל אחד היה רוצה לנהל מחלקה כזאת, אבל. כמו בשיר על רחוב הנשמות הטהורות שהפך לדרך כל בשר, כולנו אנושיים ויש כאלו שרוצים לקבל יותר ומנסים להפעיל אותי כדי לקבל מה שהם רוצים, ואני מנסה להבין מה נכון למחלקה ולא רק להם.

בפוד קאסט האהוב עלי קיבלתי שתי עצות מצויינות. האחת - לפני שאני מחליטה על פעולה לשאול את עצמי, מי אני רוצה להיות, מה המטרה הגדולה שלי בתור ראש מחלקה ומשם לנהוג. המטרה שלי היא ליצור אוירה של מצויינות ועבודה משותפת. שכולנו נרגיש שאנחנו צוות גדול שפועל למען מטרה משותפת חשובה שאנחנו משפיעים עליה, כל אחד בדרכו. כדי לעשות את זה אני רוצה להפוך את הפעילויות המשותפות ליותר מלהיבות, למשל את הסמינרים שלנו. להוסיף להם כיבוד ופעילות נוספת. כבר שבועיים אני דוחפת את זה וכנראה עכשיו הצלחתי להעביר החלטה. אני לא רוצה לריב או לכפות, אני מעדיפה לשכנע, ולפעמים זה יותר קשה, אבל זה יותר נכון לי. העיצה השניה היתה לפעול לפי האמת הפשוטה שלי. ואני חושבת שאין לי דרך אחרת. והעיצה השלישית שקיבלתי מחברתי הטובה במחלקה - לא לנסות לשנות את הכל בבת אחת, אלא להיות יותר סבלנית ולחלק את המאמץ לאורך זמן. 

אחרי לילה עם מעט מאוד שינה (ממיע העיר אותי באמצע הלילה והיה קשה לי להרדם אחר כך), זה נשמע מאוד נכון. כשאני חושבת על זה, כל הקשיים והבעיות שאני נתקלת בהם  לא מרפים את ידי אלא משכנעים אותי שזה היה נכון לקחת עלי את התפקיד הזה, למען הדורות הבאים. אבל כדי להצליח אני צריכה להאמין בדרך שלי. הניסיון של ראש מעבדה ואירגון הכנסים וההתנהלות מול האוניברסיטה הכינו אותי לזה. עכשיו עליתי מדרגה מבחינת המורכבות והאחריות של התפקיד, אבל אני חושבת שאני בנויה לזה ובסופו של דבר אהנה מזה ואשפיע לטובה על המחלקה. אבל כדי שזה יקרה, אני באמת צריכה להיות סבלנית ולא לשרוף את עצמי. כפתור האמת הפשוטה. 

אני חושבת שאחד הדברים החשובים שאני צריכה להפנים הוא - שלא את כל מה שאני רוצה להגיע אליו אוכל לעשות בבת אחת ומיד ויש מטרות ארוכות טווח שאני אצטרך לעשות על אש קטנה ולהיות סבלנית לגביהן, כמו למשל, להשיג תורם למחלקה. את השינוי בניהול ובפעילויות אני עושה כעת חיה, עם הכסף שיש. אבל צריך להיות סבלנית לתהליך וליכולת שלי לעשות את הדברים החדשים בלי לפגוע בדברים הישנים, כמו המעבדה שלי והמשפחה שלי.

יום חמישי היום, ואני בסיפריה עובדת על גרנט שלי, והיכולת להתמקד במדע שלי, על רקע ראשות המחלקה, נראה לי כמו מתנה נדירה. גם המפגשים עם הסטודנטים נעשו הרבה יותר מהנים כי הם מחזירים אותי אל המרכז. אל המהות. וזה כבר טוב, להעריך את הלב של מה שאני עושה מחדש. 

סוף שבוע נעים! 

יום שני, 17 באוקטובר 2022

על הבחירה

 אני רוצה להמשיך לדבר על הבחירות שאנחנו עושים והמחירים שלהן. לפני שאתחיל אני רוצה לתת קרדיט לפוסקאסט נהדר, שלמדתי עליו מאמפי, שנקרא "סליחה זה לא מה שהזמנתי". אני מאוד ממליצה על הקשבה איטית לכל הפרקים, אבל הפעם אני מתייחסת לתוכן של הפרק ה-15 - יום הבוחר, שגרם לי לחשוב עוד על הבחירות שאני עושה והמחיר שלהן.

בפרק הוא מדבר על עמידה בתור, ועל הכעס המצמית שאנחנו חשים כשמישהו עוקף. הוא מציע שאנחנו כועסים עליו בגלל הבחירה שלנו לעמוד בתור ולהיות הוגנים, ועל הכעס שאנחנו מרגישים כלפיו בגלל המחיר שאנחנו משלמים על הבחירה הזאת. הוא מציע שנבחן את הבחירה הזאת שלנו ונבחר מחדש בצורה מודעת. מאוד ממליצה להאזין, זה הרבה יותר עמוק ומעניין משלושת השורות שאני כתבתי.

יש לי עמיתה שאני מאוד מחבבת ומעריכה, שבוחרת אחרת ממני. החיים שלה הרבה יותר פעילים מהחיים שלי, ואני מוצאת את עצמי מקנאה וכועסת עליה. הפרק הזה גרם לי להבין שאני כועסת עליה בגלל הבחירות שלי, ואני צריכה לעיין מחדש בבחירות שלי ובמחירים שלהן, ולראות אם אני נשארת איתן או זזה לכיוון שלה.

אני אתחיל דווקא במה אנחנו עושים בחופשות. וזאת לא רק היא שגורמת לי לפקפק בבחירות שלי, אלא גם חברות אחרות, שנוסעות לחו"ל עם המשפחה ובן הזוג ומשקיעות בחופשות שלהן מחשבה וכסף. אנחנו לא נסענו לחופשה בחו"ל מאז שחזרנו לארץ. בהתחלה היינו בקשיי הסתגלות וחזרה לארץ, ואז הקטן נולד וזה היה מסובך, ואז לא היה לנו כסף כי היתה לנו משכנתא גדולה, ועכשיו בזכות אמא שלי, המשכנתא שלנו ממש הצטמקה, אבל במקום לנסוע לחו"ל השקענו בבית ובדברים אחרים: במגבר, דיוידי פלייר, משקפיים טובים לגדולה ולי, מחשבי השקיה לגינה, תשלום חוב ארנונה שלא שמנו אליו לב, וחופשה בישראל. את הזמן השקעתי בקיץ באירגון הבית וחדר העבודה - אני מאוד שמחה על זה, זה שינה את כל הבית. וממיע צבע את הסלון והוא נראה הרבה יותר טוב. עכשיו ההוצאות גרמו למינוס שלא מאפשר חופשה בחו"ל, אבל אנחנו נצא מהמינוס הזה, כמו שתמיד אנחנו יוצאים, ונצטרך להחליט מחדש לגבי השימוש בכסף, לצבירת רכוש או חוויות, ללכת לכיוון חוויות הפעם. 

הילדים מאוד רוצים לנסוע לחול איתנו. כל החברים שלהם נוסעים כל הזמן וחוזרים מלאי חוויות ותמונות לאינסטגרם. אחת הסיבות שלדעתי הרתיעה אותי מלנסוע לחו"ל היתה שהחופשות שלנו בארץ לא תמיד היו מהנות. הרבה פעמים לא ממש תיכננו מה לעשות בכל יום, והיו ימים משעממים או מאכזבים. חיכוכים וצרימות שלא הרגשנו כשהיינו בבית עלו בחופשות כשהיינו ביחד. אבל משהו בדינמיקה בבית מאוד השתנה בשנה האחרונה והחופשה האחרונה שלנו היתה מעולה - ממיע ואני תכננו כל יום לפני, החוויה עצמה היתה מאוד הרמונית ומגבשת, כך שאני חושבת שאנחנו מוכנים לארגון חופשה בחו"ל עכשיו, אם נבחר בזה. אבל זה באמת דורש התארגנות מראש וחסכון. אני מאמינה שאנחנו יכולים לזוז לכיוון הזה ואני רוצה להתחיל בבדיקת מחירים ואפשרויות. 

עכשיו אעבור לעבודה. אותה קוליגה נוסעת האבל מון לכנסים ושיתופי פעולה בחול. יש לה הרבה שיתופי פעולה, אנשים ניגשים אליה ורוצים לשתף איתה פעולה והיא בדרך כלל מסכימה. היא מפרסמת המון, יש לה הרבה גרנטים משותפים, היא מאוד מצליחה. אני רוצה גם, אבל לא רוצה להתפזר להרבה מדי נושאים, רוצה להוביל את המחקרים שאני קשורה אליהם, רוצה לעשות רק מה שממש מעניין אותי, לא רוצה לטוס יותר מדי, ורוצה לעשות רק מה שאני אוהבת ומעניין אותי. אני לא כל כך טובה בלכוון למה שאנשים אחרים אוהבים. 

זה קצת מגביל, הרצונות שלי, ויש להם מחיר. אני מפרסמת פחות, פחות מצטטים אותי, אני מקבלת פחות הזמנות לכנסים. אבל, אני ממש אוהבת את מה שאני עושה והקצב שלי מתאים לי. לאחרונה ניסיתי לעזור בשני מאמרים שלא אני הובלתי. בעיקר כדי לעזור לחוקרים האחרים. זה בסדר, אבל אני פחות נהנית מזה ועם התפקיד החדש, יש לי פחות זמן ואני צריכה לצמצם את ההסכמה שלי לפרוייקטים שאני באמת רוצה להיות חלק מהם. אני שמחה בתפקיד החדש וחושבת שהוא נכון לי. 

סיכום - בגיזרת החופשות אני רוצה לנוע לכיוון יותר עשיה, השקעה ותיכנון, ובגיזרת העבודה, אני נשארת פחות או יותר באותה בחירה, שאני מקבלת עלי את המחיר שלה. 

שבוע טוב שיהיה וחזרה נעימה לשיגרה! שלא נבלע!

למה את צריכה את זה?

 למה אני צריכה דרמות מדומיינות כדי להרגיש? למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת כי אני מרגישה שאני חייבת? כמו ללכת למפגש עם חברים ותיקים שאני לא...