יום ראשון, 20 ביוני 2021

The story of my life

 כמו שסופר בצורה הכי מקסימה שאפשר על ידי ירדן המוכשרת במסגרת התרגיל הסופי בקורס אנימציה בבצלאל:

כאן.

בבקשה לצפות עם קול ולהמשיך לראות אחרי המסך השחור.

זאת הבת שלי. 

יום רביעי, 16 ביוני 2021

אני כזאת דראג קווין.

 כן, כן, דראג קווין, לא דרמה קווין. 

אתמול ראיתי בנטפליקס את "דנסינג קווינס". סרט שוודי על אבל, אובדן, אומנות משמחת מול אומנות עמוקה, דראג קווינס מול מחול מודרני. בשבדית, אגב. בכיתי, צחקתי והתחברתי מהמון כיוונים. 

היו דברים שהפריעו וצרמו לי והיה אפשר להדק, אבל לפעמים סרט עושה את העבודה בגלל שהוא בדיוק מה שאני צריכה באותו רגע ולא דווקא בגלל שהוא מושלם. (כלומר: אני לא מבטיחה שאתם תאהבו אותו אם תראו).

הגיבורה הצעירה איבדה את אמא שלה לפני שנה וחצי וסבתא שלה דוחפת אותה ללכת למבחן ללהקת ריקוד בינלאומית. הגיבורה, דילן, הולכת למבחן ומגלה שהוא היה לפני חודש, אבל נשארת לנקות מועדון של דראג קווינס ואז משתלבת שם בהופעה. זה כל מה שאני אספר כי אולי בכל זאת תרצו לראות.

מאוד התחברתי לאבל, לצער ולגעגועים לאמא. אמא שלי לא היתה רוקדת איתי ולא היתה הכי טובה בעולם, כמו שדילן מספרת על אמא שלה, אבל היא היתה האמא הכי שלי בעולם. היחידה שלי והמיוחדת. כשאני שומעת אנשים מדברים על ההורים שלהם, על אמא ואבא שלהם, נצבט לי הלב. זה לא משהו שאפשר לדמיין איך הוא מרגיש לפני שהוא קורה, לאבד הורה. אני מתגעגעת לאמא שלי וחושבת עליה כל יום. מה לא הייתי נותנת לנסוע אליה שעתיים כדי שתצעק עלי, כמו פעם. אני צוחקת כשאני כותבת את זה, כי היא צעקה עלי, אבל היה גם הרבה צחוק והיתה שם המון אהבה, שאין לה תחליף כי יש והיתה ותהיה לי רק אמא אחת. ובעצם היא היתה האמא הכי טובה בעולם, שלי.

אני כל כך שמחה על זה שהתעקשתי לנסוע אליה וללוות אותה לכימותירפיה. אני שמחה על כל ביקור שעשיתי אצלה, לבד ועם המשפחה. אני חושבת שמזל שהיה לי את הזמן הזה להפרד ממנה ולהיות איתה, כי אחרת באמת הייתי מצטערת. 

התחברתי בצורה מפתיעה למלכות הדראג. הם נראים אנשים רגילים לגמרי, אפורים ומטושטשים בחיים היומיומיים. הכי התחברתי למלכת הדראג הזקנה - גבר שמנמן ומזדקן, שהחבר שלו מת והוא מאוד מתגעגע אליו. הוא כוכב ההצגה, וכולם רוקדים סביבו והוא כולו זוהר כשהוא מאופר ולבוש בשמלה אדומה, אבל כשהוא מוריד את האיפור ולובש בגדים רגילים הוא נראה בדיוק כמו שאני מרגישה הרבה פעמים בזמן האחרון - כבוי ורק מנסה לעבור את היום בשלום. 

כשאני מרצה אני לפעמים קצת דראג קווין כזאת - בלי איפור, אבל עם מילים וסיפור מרתק ומלהיב. אני טווה את החוטים היטב, מתחילת ההרצאה ומרתקת את השומעים. אמרו לי כבר שההרצאה שלי היא הכי טובה ששמעו בנושא שלי, הכי טובה בכנס, הכי טובה. אני יכולה להיות דיוה של מדע. אבל לפעמים, אני באה כדי ללמוד, ואז אני חולקת את הקשיים ומראה איך המדע שלנו נראה ביום-יום, בלי האיפור, כשאנחנו לא מבינים מה עומד מאחורי מה שמצאנו. אלו ההרצאות שקשה לי להעביר וקשה לי להתאושש מהן. כי בסופה של ההרצאה אני מקבלת את מה שרציתי - את השיעור. את הפידבק שמראה לי איפה יש חורים ואיפה אנחנו הולכים בכיון הלא נכון ואיפה אולי כדאי לחפש. כמו מחול מודרני. לא FEEL GOOD TALK.

 העברתי הרצאה כזאת לפני שבוע, מלמדת. והבנתי שמשהו שאנחנו עובדים עליו כבר כמה שנים וחשבתי והאמנתי שעובד בצורה מסויימת כנראה לא עובד כמו שחשבתי, ואנחנו עדיין לא מבינים את המנגנון שמסביר את התופעות שאנחנו רואים. זה לימד אותי והעציב אותי ומאז אני לא מצליחה לקום. כמו אתי אנקרי בשיר מיליונים. נכון שזה גם סוף סמסטר והיו לי המון דוחות וועדות ומבחנים וכינוסים שונים ומשונים ועומס פשוט מייאש. אבל כל הדברים האחרים, שמסביב, לא מביאים לי אושר, סיפוק, יאוש וכאב, כמו המדע שאנחנו מנסים לעשות במעבדה. 

אתמול הייתי ממש עצובה אז סיפרתי לממיע והוא אמר: "עוד יומיים אני אחזור לחיים" (כי הוא נורא עמוס ועסוק במתן ציונים והערות לתלמידים שלו). אמרתי לו - "אני לא עצובה בגללך". אז הוא אמר: "אבל אני יכול לספוג את העצב." ממיס ממיע שלי. ואכן הרגשתי יותר טוב אחרי שישבנו ביחד, הוא ספג קצת מהעצב.

היום בבוקר כשחיכיתי שסניף דינמיקה יפתח כדי לשים שם את הטלפון שלי שמסרב להטען - הלכתי לים והוא היה כל כך יפה. המים שקופים ונקיים, כמו חופים בתמונות. מעט אנשים. עיר כחול ירוק. אהבתי להיות שם. חשבתי שאני בעצם יכולה לעשות את זה פעם בשבוע, לקפוץ לים בדרך לעבודה. זה לא בדרך בכלל, אבל זה ים.

מחר אני בת 52. אולי גם זה משפיע על העצבות. אבל לכתוב עוזר לי. אני כבר לא כזאת עצובה עכשיו. חוץ מזה שממיע יושב לידי ומחבק אותי וכל העצב נספג. :-) 

 


יום ראשון, 13 ביוני 2021

מזל טוב!

 אני לא מאמינה שזה הצליח. מאוד מאוד מרגש. השבעת הממשלה. סיבה לתיקווה.

בא לי לצאת לרחוב ולרקוד כמו פעם בימי העצמאות, כי קיבלנו את הדמוקרטיה בחזרה. אני בטוחה שזה יהיה קשה. אני בטוחה שזה יהיה נפיץ, אבל הם הצליחו להחליף את העריץ שהרגיש הוא מלך ישראל. איזה יופי.

הם מקבלים אדמה חרוכה, משבר כלכלי, משבר חברתי, אבל יש לי תחושה טובה בקשר אליהם.


שיהיה להם בהצלחה!

מזל טוב!

יום שבת, 22 במאי 2021

ראיתי שתי נערות הולכות ברחוב

 ופתאום התגעגעתי.

לפשטות הזאת של ללכת עם חברה ברחוב, בלי לדאוג לכל הדברים שאני צריכה לעשות. פשוט ללכת ולהיות שם, עם החברה, ועם הצחוק ועם הכאן ועכשיו. בלי רשימת TO DO שלא נגמרת לעולם, בלי ציפיות מעצמי, בלי דרישות של אחרים. החופש הזה, להיות במקום בו את נמצאת ואת לא רשימת תארים ותפקידים ואת לא חייבת שום דבר לאף אחד. 

שאת בת של ולא רק אמא של. למרות שאמא של זה המון וזה נהדר, אני מתגעגעת להיות בת של.

שזה בסדר לחשוב רק על עצמך לכמה רגעים. על מה שבא לך לעשות, ולא מה שאת חייבת לעשות. 

אתמול מהמרפסת ראיתי שלוש בנות רצות ברחוב וצוחקות. הטלפון של אחת מהן נפל והיא התחילה לצעוק: "הטלפון שלי מת!" בדרמטיות המתאימה. הטלפון שלה לא מת, כמובן. אבל היה מותר לה להעמיד פנים שכן. היא לא היתה חייבת להיות ריאלית ומציאותית. 

קצת נמאס לי להיות ריאלית ומציאותית ורצינית וחכמה.

פתאום אני מבינה למה התעקשתי להשתטות כשהייתי בתיכון ובצבא. כי זה נורא כבד להיות אני בפול גז. נורא כבד ורציני. 

בא לי להיות יותר קלה. בא לי לשחרר. 



(קומיקס שבו ירדן ציירה אותי מתוסכלת מהפסדי בפוקימון-גו דווקא. אפילו שם אני רצינית מדי.)

יום שבת, 17 באפריל 2021

לא יודעת מה אני מרגישה

 אני רוצה לכתוב כי זה עוזר לי וכי אני מתגעגעת אליכם. אבל שום קו של רעיון לא עולה בי. אני צריכה משהו לבנות סביבו פוסט. שלד. אז כנראה שהפוסט הזה יבנה מעצמו, שלבים שלבים. מקווה שנגיע למעלה. (בסוף נראה לי שחזרנו לנקודת הההתחלה). 

אתמול בערב, ראינו ביחד את הסרט SOUL של פיקסר. בסופו של דבר ממיע, ליאור וזוהר נרדמו וירדן ואני נותרנו לבדנו עד סיום הסרט. פחות אהבתי מ"הקול בראש" שבעיני הוא יצירת אומנות אמיתית, אבל היה בסרט משהו שהתחבר למחשבות שלי בזמן האחרון. 

אני כבר כמה זמן לא רצה, אבל אני מנסה ללכת מהר. אתמול הלכתי לבד לסיבוב עם הטלפון, וחשבתי. תמיד כשאני הולכת לבד אני נותנת למחשבות ולרגשות לעלות, לא מנסה לכוון או לשלוט. ככה אני יודעת מה קורה אצלי בפנים. הבנתי שמאז שאמא נפטרה לא ממש עשיתי את זה. הלכתי לבד, הלכתי עם הילדים, הלכתי עם ממיע, אבל לא בלבד בו אני נותנת למחשבות ולרגשות להציף ומתבוננת בהם. 

אתמול, כשהלכתי, ראיתי את העצב, את הגעגוע שאני פחות רואה בשיגרה היומיומית. כשאני הולכת לעבודה וחוזרת בערב למשפחה, אני בתוך העשיה, ואז העצב והגעגוע מורגשים בעיקר בנסיעה, כמו שמיכה שעוטפת את הלב. כשהלכתי, הבטתי בעצב, וחשבתי על אמא ואבא. חשבתי על הכעס של אמא במהלך המחלה. כשהייתי מתקשרת או באה ושואלת מה שלומה היא תמיד היתה עונה: "לא טוב". הכעס שירת אותה כל החיים כשנתקלה בדברים שרצתה לשנות, אבל בשנתיים האחרונות הכעס לא הועיל לה, לפחות בעיני. 

אמא היתה כח טבע, והיא לא יכלה להשלים עם משהו שהיא לא יכולה לשנות או להשפיע עליו. אני חושבת שהכימותרפיה נתנה לה תיקווה. כשהייתי הולכת איתה לטיפולים, למרות הקושי, היו בה ובי כח ותיקווה. אני זוכרת את הימים האלו כימים טובים. אחרי שהייתי מחזירה אותה מהטיפול היא היתה הולכת לנוח במיטה, ואני הייתי נשארת בסלון הדירה הקטנה, ממנו ראיתי את המיטה שלה, ועובדת על המחשב. נשארתי כדי לוודא שהיא בטוב אחרי הטיפול, אבל גם מאוד אהבתי את השעות האלו ביחד איתה, בהן שוב היינו מחוברות בקשר שאין דומה לו בין אמא לבת. 

ציער אותה כשהרופא אמר שאין טעם להמשיך בטיפולים. היא קיבלה את זה, אבל אני יודעת שזה ציער אותה וכנראה הגביר את הכעס לה. כשאנחנו עצובות אנחנו כועסות. כשאנחנו מפחדות, אנחנו כועסות. לפחות ככה הייתי תמיד וגם היא. ניסיתי להגיד לה, אמא, את עדיין כאן, ובחוץ השמש זורחת, והיופי של העולם. אבל במחברת שלה היא כתבה: 

העולם יפה

הגנים פורחים

והעצים צומחים

אבל כשאתה חושב שכל זה זמני

אז קשה להנות מזה

ולחשוב שהכל הבל

וזה מחזיר אותי לקוהלת ולסרט שראיתי אתמול. דף לפני זה היא כתבה:

מה אני רואה בתמונה

בתמונה אישה נושאת ילד. מחכים לה אומנם חיים די קשים. לגדל, ושיהיה בעיקר ילד בריא. אך במצבי אני רואה כמה טוב עשיתי שילדתי שלושה ילדים. היום הם מחזיקים אותי. אחת נושאת בכל הטלטולים שבמצבי. הכלה, מאחר והיא רופאה בכירה, מטפלת בחולי, ובזכותה רופא במחלקה האונקולוגית יצא לקבל אותי דחוף, לפני כולם, ולא הייתי צריכה לחכות חודש. והקטנה גדולה, שהיא דר לביולוגיה, צלצלה על הבוקר לשאול לשלומי ממרום עבודתה. ככה שעם הקושי יש נחת מהם. 

ואחרי זה: 

לי כידוע יש מחלה לא נעימה ולא נחמדה. אבל אני צוחקת מזה, לא יעזור. מי שכן בוכים זה הילדים. על הבוקר הם מצלצלים לשאול: "אמא, את בסדר?" אני חיה, מתפקדת, הולכת לכל חוג אפשרי, עושה הליכה. אז מה אני? חלשה או חזקה? צוחקת ובוכה. 

אני מתחילה לחשוב שאולי הקושי היה שלי. היא התמודדה עם המחלה באומץ ובכח, ובדרך המעשית אותה היא הכירה ובה הלכה כל חייה. אני רציתי לראות אותה שמחה. כמו שלה היה קשה עם הקושי שלי, לי היה קשה עם הקושי שלה. ואולי השיעור מזה שהקושי הוא חלק מהחיים וגם העצב, הכעס והפחד. ההתנגדות להם היא זאת שהופכת אותם לבלתי נסבלים. הם עצמם - הם שם, כמו השמחה, היצירה והתיקווה. 

הסרט SOUL דיבר על זה שהטעם בחיים הוא לא המטרה או היעוד, אלא החיים עצמם. לחיות אותם ולהעריך כל רגע בהם. אני חושבת שזה נכון. ומה שנוסף לי עכשיו הוא, שזה שעצוב, מפחיד ואפילו כואב, לא מפחית מהחיים ולא בהכרח עושה אותם פחות טובים או פחות מוערכים. לפעמים אפילו להיפך, אם אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים ולכאוב, החיים מצליחים להפיח בנו תיקווה ולראות את הדברים הקטנים, היהלומים, שיש בחיים שלנו.

שבוע טוב שיהיה, לוקחת את הילדים לI-JUMP.


יום חמישי, 1 באפריל 2021

חול מועד ונופל

 זה לא היה מחולי המועד השמחים ביותר שעברתי. הוא הוקדש לכל הסידורים והקניות שנדחו בשנה האחרונה בשל הקורונה וחוסר זמן. שגיא יוצא לקדצ ביום ראשון וסוף סוף התכוננו ליציאה שלו. קניתי לו את כל הציוד שהיה צריך, עזרתי לו לסדר את התיק, הלכתי איתו לספר, תרמתי איתו דם (כן, זה מה שהוא רצה) וקניתי לו מטען לטלפון ומטען נייד שביקש כשמצא את האפיקומן. הוא מוכן, אני פחות. השינויים האלו, הזמן, הזרימה של החיים, אפילו כשהם נכונים ומשמחים, הם לא קלים לעיתים. במיוחד על רקע השינוי הגדול של הפטירה של אמא. 

ירדן ואני עשינו בדיקת עיניים ומשקפיים חדשות לרחוק ולבינוני בדרך. סוף סוף שלחתי את הטלפונים השבורים שלנו לתיקון. זוהר קנתה בגדים ממש יפים. ממיע קנה לליאור נעליים וסנדלים ומיטות לירדן ולשגיא. עשינו את כל הרשימה שלי ומעבר. בכוונה לא עבדתי, רק עניתי למיילים שהיו יחסית מועטים השבוע. הזמינו אותי לכתוב שתי סקירות על נושאים הקרובים ללבי. דברים מתקדמים ונעשים. מאמר שנלחמנו עליו כנגד שופטים קטנוניים התקבל וכשהסטודנטית שלי אמרה שצריך לחגוג, לא הבנתי איך היא לא מבינה שאני לא חוגגת. גם כשדברים טובים קורים. עוד לא עברו שלושים ימים מאז הפטירה של אמא ואני לא חוגגת בכלל.

אמא היתה שמחה לראות את מכתבי הניחומים שקיבלתי מנשיא האונברסיטה, הרקטור, והמנכל. פרופ' בת של אמא שלי, אנחנו משתתפים בצערך הכבד.  צערי באמת כבד אבל אין לי שום דבר חכם ועמוק להגיד על זה חוץ מזה שזה כואב, כבד ומעיק. אני מתגעגעת לאמא שלי. היא לא היתה מבינה למה אני מדליקה נרות נשמה. לא האמינה בזה בכלל, כתבה שהיא חושבת שאחרי המוות כל מה שנשאר זה עצמות. אני מקווה שהיא טועה וכן נשאר משהו מהנשמה הענקית והחזקה שלה. בטוח נשאר ממנה הרבה בי. 

רציתי לעשות ספר תמונות שאליו אעתיק את הדברים שכתבה, ביחד עם המכתבים של אבא שלי והתמונות שהצלחתי לחלץ מהדיסק הישן. אבל אני לא קרובה לעשות את זה בכלל. ביום בו קבעתי עם אחותי ללכת לדירה שלה ולהתחיל לעבור על דברים לפינוי חטפתי דלקת נוראית בדרכי השתן. אולי כי לא רציתי ללכת, כי היה לי מוקדם מדי. השלושים בחג ולכן נגלה את המצבה בשבוע הבא. אז אלך לדירה שלה. גם זה קשה. כי היא לא תהיה שם. אני גם לא באמת רוצה למכור את הדירה שלה, אני לא רוצה להפרד מעוד דברים שקשורים אליה. 

כבר הרבה זמן אני רוצה לפתח משהו שיעצור את הזמן אבל לא מגיעה לזה. כן, אני חצי צוחקת. כשאבא שלי נפטר התקרבתי לאלוהים. קראתי את הספרים של הרב קושניר והם ניחמו אותי. עכשיו אני ביחסים לא רעים עם אלוהים, מכירה אותו די טוב, ופחות נעזרת משום מה. אמא דווקא האמינה שיש אלוהים, למרות העצמות בקצה. בתפילות יש הרבה יופי. במיוחד בתודה.  

מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ. שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ לְעולָם וָעֶד. צוּר חַיֵּינוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדור וָדור:
נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם:
הַטּוב כִּי לא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם כִּי לא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ. מֵעולָם קִוִּינוּ לָךְ:

אני אוהבת את החלק הזה בתפילה מאוד. כי יש ניסים כל יום, ונפלאות ערב, בוקר וצהריים. אני עדיין רואה את זה למרות שאני לא חוגגת. אי אפשר שלא. 

קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ שִׂים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתָךְ שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָךְ. שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.

כשאני קוראת את זה אני מרגישה את הבקשה לנקות את הלב מהכעס, הפחד, הקינאה, הכאב והעצב, ולראות את הטוב שהיה והטוב שנשאר. אמן.


יום שבת, 13 במרץ 2021

ממשיכה בדרכה

 השבעה נגמרה, ועלינו לקבר ביום חמישי. סיימנו שלושה ימי בכי ושבעה ימי הספד. אני חושבת שהדת נולדה כדי להרגיע בנו את הפחד מהמוות וחוסר הוודאות שבעולם. יש דברים שהשתבשו מאז, כי האמונה נותנת הרבה מאוד כח, למי שמאמין ולמי שאומר למי שמאמין איך צריך להאמין. אבל אני חושבת שהיהדות מאוד נכונה באבל, נכונה לי. 

היא הרשתה לי לא לעבוד, כשממש לא יכולתי לעבוד, היא הרשתה לא להכין אוכל, כשממש לא רציתי לבשל, היא ביקשה ממי שאוהב אותי להיות איתי, וממני להיות איתה. את כל מי שבא לכאן שמחתי לראות. דיברתי על אמא ועלי, מי שהכיר את אמא, דיבר איתי עליה. אחרים דיברו על ההורים שלהם. ולאט לאט, מחברה לחבר לחברה, עלו וחובקו הקשיים והספקות, התהליך שעברתי איתה בשנים האחרונות. גיליתי את המקום בו אנחנו דומות, בו התחברנו והבנו אחת את השניה, והמקום בו אנחנו נפרדות, שגרם לי כאב. לאט לאט, סלחתי לה ולי על הכאב שגרמנו זו לזו, כי רצינו להיות קרובות, והיה לנו קשה. 

כשדיברתי עם הרבנית המופלאה, ששמה כשם אמי, היא ביקשה ממני לספר על אמא ואמרתי לה שהיא היתה חזקה, עצמאית, עקשנית דעתנית, בדיוק כמוני. היא הסתכלה עלי ואמרה: זה לא בדיוק כמוך. ולא הבנתי. היא אמרה: אצלך הראש מאוד חזק, כמו אצל אמא, אבל יש הרבה מאוד רגש, והשילוב הזה לא רגיל. ואז הבנתי, אמא ראתה ברגש מקור לחולשה, ואני ראיתי בו מקור לחיים. קראתי דברים שאמא כתבה בשנים האחרונות והבנתי אותה יותר. היא כתבה שהחיבוק לא חסר לה, והיא רואה בו חולשה ולפעמים הוא אפילו הורס. עד כמה שכאב לי לקרוא את המילים האלו הם הבהירו לי איך היא היתה נוקשה אל עצמה, והסבירו לי למה היא הרחיקה אותנו כשהרגישה שהכוחות שלה עוזבים אותה. רק בשנה הטובה היא הרשתה לנו להתקרב, ובזכות זה אני זוכרת כל כך הרבה רגעים וימים של חסד איתה. כתבתי "בשנה הטובה" והתכוונתי לכתוב "בשנה האחרונה". אולי כי השנה האחרונה היתה קשה מאוד, אבל טובה מאוד בהתקרבות ביננו. 

אמא שלי. כח טבע שאין בינו ובין המוות שום קשר בעיני. אני כל הזמן רואה אותה לידי, חזקה, מחייכת, אמיצה. ישרה וישירה. 

אני מודה לכם מאוד על המילים הטובות שכתבתם לי בפוסט הקודם. לא מסוגלת להגיב עליהן כרגע, מקווה שאתם מבינים. 

היה לי מזל עם ההורים שלי. מזל גדול, להוולד להורים שכאלו. 

זוהר אמרה לי שקשה לה לראות אותי ככה וקשה לה עם זה שהיא לא יכולה לעזור לי. אמרתי לה שעדיף שזה ככה, שכואב לי כי אמא שלי היתה כל כך משמעותית בחיים שלי. אמרתי לה שאין מילים, ואין דבר שאפשר לעשות כדי לעזור לי, אבל זה שהיא לידי, עוזר לי מאוד. בעצם היותה שם, בחיבוק שלה. 

אמא שלי היקרה, אני מקווה שטוב לנשמה הגדולה והטובה שלך. אני מקווה שאת יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה הרבה תרמת לחיים שלי. אני מקווה להמשיך בדרכך, לעודד אחרים לחלום ולבצע, להיות מעשיים בקשר לחזון שלהם. כי כמוך אני מאמינה במה שאני יכולה לעשות ולקבל, ויודעת שאני לא יודעת כמה רחוק זה יכול להגיע. אוהבת אותך מאוד ולתמיד.


   

The story of my life

 כמו שסופר בצורה הכי מקסימה שאפשר על ידי ירדן המוכשרת במסגרת התרגיל הסופי בקורס אנימציה בבצלאל: כאן. בבקשה לצפות עם קול ולהמשיך לראות אחרי ה...