משהו ויראלי.

 14.7.2024 הדבר היחיד שמתפקד אצלי עכשיו זה הראש. כלומר, אני חושבת שהראש מתפקד, אין הוכחה מסודרת. כל היום תפקדתי במחשב מהמיטה, אבל בכל פעם שקמתי, כל הגוף שלי כאב וביקש ממני לחזור מיד למיטה. מהתגובות שקיבלתי לדברים שעשיתי נראה שכבודו של הראש שלי במקומו מונח, גם אם שאר הגוף סובל. 

אני מאמינה שזה וירוס, אבל אחד ממש חזק, שהתחיל אצל הגדולה, עבר לקטן, משם לגדול, לממיע ומשם אלי. רק החיילת השתמטה ממנו אבל גם היא דיווחה על מצוקה קלה. 

הבוקר התחיל עם לשלוח את הקטן לקייטנה גלישה, אבל איך כשקמתי הבנתי שמשהו אצלי השתבש. הצלחתי להכין לו סנדוויץ' ולהסביר לו מה ואיך לשים בתיק, ואז טיפסתי בשארית כוחותי אל המיטה. ממיע ואני ישנו עד שהעוזרת העירה אותנו לנקות את החדר. כי זה היום הזה בשבוע. היא היתה ממש חמודה. ממיע היה במצב קצת יותר גרוע משלי אתמול, אבל היום הוא כבר נראה יותר טוב. (אולי בזכות האקמול? למה לא לקחתי אקמול בעצם? נתתי לממיע שניים אתמול ולעצמי אפילו לא אחד היום! החום שלי פחות הרשים אותי מהחום שלו, אבל נראה לי שאקח עכשיו אקמול. הרווחתי ביושר.) 

15.17.2024 לקחתי אקמול, ראיתי את הסרט פיץ' פרפקט והלכתי לישון. קמתי עם פחות או יותר אותה תחושה. לא מדהים בכלל. 

מדהים כמה דברים אפשר לעשות עם מחשב מהמיטה. לשלוח מאמר מערכת לעיתון שמדבר על התרומה של חוקרות לתחום של ביולוגיה התפתחותית ואבולוציונית, לתקן פרק בספק בעיברית על קיפודי ים, ללמד בזום, לפגוש סטודנטים בזום, לטפל בנושאים שונים ומשונים במייל. 

18.7.2024 הוירוס עבר, והסמסטר נגמר היום והסטודנט שלי זכה במקום שני בתחרות 3 דקות תיזה אוניברסיטאית ואני מאוד גאה בו ובכלל היה יום נחמד של הצלת נפשות תועות שנקרו לדרכי. 

20.7.2024 שבת שלום. הוירוס עבר וכמעט ונשכח. כשרציתי להבין מתי הוא היה התפלאתי שהיה השבוע הזה מממש. אנחנו קונים מזנון לסלון בשעה טובה ואנחנו עובדים עם נגר נחמד. היום היינו אצלו בנגריה. מקווה שבשיפוץ השנה לא תקרה טראומה לאומית כמו בשנה שעברה.

בכלל רציתי לכתוב על הספר האחרון שקראתי - "לחוץ חתונה". זה ספר שיצא ב-2017 ומיד הפך לרב מכר. הוא מספר על בחור ישראלי בן 29 מגושם משהו ורומנטי, שחולם להתחתן לפני גיל 30. הספר מתחיל בהצעת הנישואין הכושלת שלו לחברה הבלתי נסבלת שלו ובכך שידידה שלו משכנעת אותו להשתתף בפרוייקט בו הוא אמור למצא כלה תוך חודש ולהתחתן איתה ביום ההולדת 30 שלו. מכאן העלילה מסתבכת והולכת, כדרכן של עלילות, אבל לא אספר מה קורה כדי לא לקלקל למי שירצה לקרוא.

אהבתי ולא אהבתי את הספר. אהבתי אותו כי ספר שגורם לי לחייך ולצחוק, ומאפשר לי לסיים אותו בלי לפרוש באמצע, ראוי להערכה בעיני, במיוחד בתקופה הזאת. לא אהבתי כי הוא מוגזם, אפילו פארודי, מבחינת הרומנטיקה המשתפכת של הגיבור. הוא מדבר הרבה יותר ממה שהוא עושה ומבטיח הרבה יותר ממקיים. הוא אומר את כל הדברים הנכונים, שכל אישה רוצה לשמוע, אבל מאכזב את כל הנשים בחייו, בדרכים שונות ומשונות. זה איכשהו נסלח לו, כי הוא חמוד (?) ומסכן, וקצת לא יוצלח. אבל בעיני אלו לא סיבות מספיק טובות לוותר למישהו על אמינות ואחריות. הוא איכשהו מצליח להראות את כל הנשים כחזקות יותר ממנו, אבל הוא תמיד צודק. למרות שהוא מאכזב את כולן, הוא בעצם בסדר וסולחים לו על הכל. 

חשבתי על המשפט "אני אוהב אותך" ועל גברים עם כריזמה שאומרים אותו וה"אני" הרבה יותר גדול מה"אותך". חשבתי, על ה"אוהב" שנבלע שם באמצע והוא הדבר הקשה ביותר לקיים ולשמר. על זה שאני רוצה תמיד שהכל יאמר במילים וקשה לי כי הוא אומר לי שהוא אוהב פעם בשנה, ביום ההולדת, בכתב. 😉 (הפעם הוא גם צייר לבבות ופרחים. 😍). כן, המילים חסרות לי ואני לא יודעת אם אי פעם זה ישתנה, אבל הוא תמיד שם, להקשיב לי באמת. הוא עשה את הבית שלנו מקום מקסים עם גינה שיש בה את כל עצי הפירות שאני אוהבת. אנחנו משתפרים בתיקשורת האמיתית ביננו, גם בריבים. אני לומדת לחכות עד שהרוח תשקוט ולדבר רק אז ולהקשיב באמת גם לו. 

קראתי קצת על הסופר, כי רציתי להבין מאיפה הספר מגיע. ויצאה כתבה איתו בלאישה ב-2022 לקראת הספר השני שלו. הוא סיפר שם על הגירושין מאישתו ועל הרומן הנוכחי שלו. הוא אמר שהוא היה רואה תמונות משפחתיות יפות וזוכר את הריב שהיה קודם. שדיבר עם חברים שאמרו לו שגם אצלם זה ככה, אבל הוא החליט שזה לא מתאים לו יותר. הוא אמר שהוא לא רצה שינהלו אותו, שלא מבין גברים שהאישה שלהם מנהלת אותם. דיבר על החברים המשותפים שעזבו אותו אחרי הגירושין. 

אני מכירה את התמונות המשפחתיות והזכרונות של הריב שלפני. אני יודעת על מה הוא מדבר, אבל יש דרך אחרת. אפשר ללמוד לדבר אחד עם השני, כי אנחנו לא מושלמים, אנחנו פשוט פגועים. אנחנו באים לא שלמים לקשר מחפשים את הישועה והתרופה לכאבי הלב שלנו. אבל לצאת לקשר אחר זה לא פתרון אמיתי, כי אנחנו נושאים את השריטות איתנו לשם. אני חושבת שלמי שיש את המזל הגדול למצוא זיווג משורש נשמתו, להתחתן ולהביא ילדים ביחד - זה משהו ששווה להתאמץ בשבילו, ללמוד לדבר באמת בשבילו. זאת כזאת הזדמנות נדירה. אני מסתכלת על נישואין שניים או זוגיות שניה, וזה הרבה יותר משוחרר ופחות מחייב. אולי זה טוב, זה בטוח טוב מלהיות בקשר שגורם סבל. אבל זה לא אותו דבר, לטוב ולרע.

פעם התאהבתי במישהו שאמר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי ונורא רציתי שנהיה ביחד, אבל נפרדנו ולא מרצוני. כשפגשתי את ממיע ידעתי שזה לכל החיים ושזאת האמת, אבל תמיד היו חסרות לי המילים. כנראה בגלל זה הספר הזה הזיז לי ככה. 

דרך אגב, מסתבר שהחברים שעזבו, לא הלכו רחוק - הם היו בתגובות לכתבה. מאוד כעסו על זה שבגד באישתו והאשים אותה בפרידה. נו טוב. מסתדר.

השבוע שהיה

 ביום שישי שעבר התחלתי את הפוסט הזה בכותרת שלו ולא יספתי. מאז עבר שבוע מאוד גדוש ועמוס והנה שוב יום שישי ושוב יש שבוע שאפשר לסכם. 

השבוע נפרדנו מהדוקטורט בה' הידיעה של המעבדה. טכנית הוא הדוקטורנט השני שלי, אבל הראשונה עברה למעבדה אחרת במהלך התואר וסיימה בהנחיה משותפת, כך שזה הדוקטורנט הראשון על מלא שלי. (ממיע אומר שהוא אלרגי למילים "על מלא", מעניין למה. :-)). הוא היה אצלנו כמעט שמונה שנים. בהתחלה עשה פרוייקט תואר ראשון ואז המשיך למסטר ואז לדוקטורט, והוא גדל כל כך יפה! הדיוק והיכולות הגבוהות שלו ניכרו כבר בפרוייקט, אבל היצירתיות, הנחישות והיכולת שלו להוביל את המחקר שלו למקומות חדשים, מחוץ לאיזור הנוחות של המעבדה התגלו במסטר ונתנו גז בדוקטורט. הוא ממש הוביל אותנו למקומות מרתקים חדשים בעצמו והמאמר שהוא עבד עליו בשנתיים האחרונות עכשיו בשיפוט בעיתון מצויין. מעבר ליכולות המדעיות הוא גם אדם נדיב, עדין ןKIND. אין מילה מדוייקת לKIND בעיברית, ומורפיקס מציע: טוֹב לֵב, יְדִידוּתִי, לְבָבִי, נָדִיב, חָבִיב, נָעִים; הוּמָנִי; מְנֻמָּס, אָדִיב, עָדִין - הוא כל זה. 

הוא הרצה את הרצאת הדוקטורט אתמול בבוקר. ההורים המקסימים שלו והחברה הכי טובה שלו באו. זה היה מאוד מרגש. מתנת הפרידה של המעבדה היתה חוברת בתוכה כל חברי המעבדה וגם שכנים כתבו מילים טובות לפרידה ממנו, לצד הרבה תמונות מכל השנים שלו במעבדה. בתחילת ההרצאה סיפרתי עליו את כל הדברים שכתבתי למעלה ונתתי לו את החוברת, ואז הוא נתן הרצאה מעולה, שהאירה לי כמה נקודות חשובות, אפילו שאני מכירה את העבודה וכתבתי איתו את המאמר. קוליגה שלי שאל כמה שאלות מעולות שכמה אנשים חכמים שאלו אותנו לפני שנה וחצי בכנס באילת, והבנתי שעכשיו יש לנו תשובות שאני מאמינה בהם. העבודה של מסטרנטית מעולה שלי שגם מסיימת עכשיו מוסיפה על הגילויים של מאג'ד לתמונה עוצרת נשימה של התהליך אותו אנחנו חוקרים. עכשיו אני יודעת בדיוק על מה אני עומדת לכתוב את הגרנט שאכתוב בקיץ, אחרי שאחזור מהכנס באוגוסט. 

אז היה מאוד מאוד מאוד מרגש, ושמח ועצוב, ומתוק. 

בשבת שעברה חגגנו לי את יום ההולדת באופן רישמי. הם כתבו לי ברכות מקסימות והגדול הכין משחק מדהים. הוא הכין שמונה חדרים, באחד שם משחקים על הריצפה, בשני נעליים, בשלישי סדינים וכריות, ברביעי מגבות, בחמישי הוא בנה מקשים מפלסטיק מה שנראה כמו תיבה ועיגולים שנראו כמו מטבעות זהב, בשישי צעצועים של מיינקרפט, בשביעי מדים ושלושה דובים עם כומתות ובשמיני חיות מפרווה. בתוך החדרים החביא ביצים שהיו בהם חידות. ואז הוא נתן לנו רמזים לאיזה חדר אנחנו אמורים להגיע, למשל - 79 היה הרמז לחדר של הזהב כי זה המספר האטומי של זהב. סירחון היה הרמז של חדר הנעליים. E\C היה רמז לMC שזה - מיינקרפט. כשהגענו לחדר מצאנו את הביצים. בכל ביצה היה מספר, אות או ציור של שעון ואנחנו היינו צריכים לנחש מה חסר. המספר הראשון היה הטלפון שלי בלי הסיפרה האחרונה. בחדר אחר היו האותיות הראשונות של כל חברי המשפחה חוץ משלי. בחדר אחד היו שעונים שהראו את השעות - 0 (12), 1, 1, 2, 3, 5 והגדולה הבינה שזאת סידרה פיבונצ'י. היה ממש כיף. והברכות היו ממש מקסימות. 

עוד שבועיים לסוף הסמסטר, ואני בהחלט אשמח שהוא יגיע. היה עמוס הסמסטר הזה. 

קראתי ספר בשם "הקיר" ולא אהבתי אותו, אז הפסקתי באמצע. חברה שלי המליצה לי עליו וגם כתבה לו אחרית דבר. אני מאוד אוהבת אותה אז ממש השתדלתי לקרוא אבל באיזה שהוא שלב התייאשתי ודיפדפתי קדימה כדי להבין אם זה ממשיך אותו דבר והבנתי שזה רק מדרדר, והפסקתי. הסיפור הוא על אישה שיוצאת לבקתת נופש בהרים, ומתעוררת בבוקר לגלות שבלילה נוצר קיר שקוף שמפריד בינה ובין העולם בחוץ. היא נשארת עם כלב, מאמצת חתולה ופרה, וזאת המשפחה החדשה שלה. היא מצליחה לשרוד, ואחרי שנתיים מתחילה לכתוב את הספר הזה כדי לתעד את מה שעבר עליה. כפי שחברתי אמרה לי וכפי שהיא כתבה מאוד יפה באחרית הדבר, הספר הזה שואל - מי אנחנו, כשאין לנו אנשים אחרים? מה זאת אישה, כשהיא לא בתוך מסגרת של משפחה, חברים, קוליגות? התשובות בספר לא מצאו חן בעיני, אבל אני חושבת שהאישה הספיציפית הזאת, לא היתה משהו עוד לפני שהיתה לבד. היא לא ממש אוהבת את הבנות שלה, בן זוג לא מוזכר בכלל, ולא נראה שאי פעם נהנתה ממשהו בחיים שלה. כפי שהיא מעידה על עצמה: היא השיגה מעט, ובמה שהשיגה לא היה לה עניין. מערכות היחסים שלה עם בעלי החיים שהיא אחראית עליהן משקפות את ההשלכות שאנחנו עושים על הקרובים שלנו. היא מייחסת להם מחשבות ורגשות מורכבים בצורה שלא מתאימה ליכולת שלהם, וזה ברור שהיא משליכה עליהם את המחשבות והרגשות שלה. היא גם מאוד מעוררת ההערכה בהתמודדות שלה עם המצב החדש אליו נקלעה. העשיה שלה וההשרדות שלה יוצאי דופן בעיני. אני חושבת שהייתי אבודה לגמרי אם הייתי נשארת לבד בעולם, מנותקת מכל מי ומה שאני אוהבת. מנותקת מהחיים שלי, מהעבודה שלי, מספרים, סרטים, כל מה שמחוץ לי, פרט לטבע. זה סוג של רובינזון קרוזו, אבל קודר ולא לילדים. האם אני ממליצה עליו? למי שהסיפור נראה לו מעניין, כן, למי שפחות, פחות.

עוד מעט נצא לחגוג לקטנה שיצאה הביתה אחרי שלושה שבועות בצפון, יום הולדת 19. הזמן עובר כל כך מהר, ודווקא בטוב, ברמה האישית. ברמה הלאומית אני מאחלת לנו שינוי לטובה ומהר. עכשיו הבנות שלי ואני הדלקנו נרות ונזכרנו בתקופה בה ראש הממשלה היה נפתלי בנט ובינמין נתניהו היה ראש האופוזיציה וכמה נחמד ואופטימי זה היה. הלוואי ונשיב את ימינו כקדם. :-) סוף שבוע נעים וטוב! שישובו בנינו ובנותינו במהרה!

על המשמעות

 שבועות 2024. קניתי את הספר "שבועות של געגוע" שבו מתכונים האהובים על החטופים. הכנתי ערוק, לביבות תפוחי אדמה עירקיות עם פטרוזיליה ובצל, שנאכלו ונגמרו מיד אחרי יצירתן. הגדולה עיינה בספר והחליטה לעשות... ג'חנון! אולי בגלל שאמרתתי שזה מה שהגדול יעשה. היא עמלה על הג'חנון הזה אתמול בערב ביחד עם האחות והאח הקטנים שלה והיום היה לנו ג'חנון לארוחת בוקר מאוחרת. יצא לא רע בכלל, בשביל ג'חנון. :-) את הקטנה הגדולה שכנע לעשות ספרינג רולס מהספר של אהרוניס, ויצא מדהים. אולי המתכון הכי מסובך בספר אני חושבת, אבל באמת שווה את המאמץ, במיוחד כשהוא לא שלי. :-) הקטנה גם עשתה עוגת גבינה מעולה מהספר שבועות של געגוע ועם העוגה הזאת חגגנו את יום ההולדת של הגדול - 22! עשיתי לו קהוט וכתבנו לו ברכות. אחרי זה הלכנו להקול בראש, כמו שכתבתי אי שם למטה.

כל הילדים בבית בשבועות הזה וזה מאוד משמח. הקטנה חזרה משבועיים וחצי של שמירות בצפון הרותח ופשוט כיף שהיא כאן. הגדולה הגיעה כדי להיות עם הקטנה והיא די מותשת מהשלב האחרון בסרט הגמר שלה. היא מאיירת המון ומותשת מזה, אבל אין לה כל כך ברירה. 

השבועות האחרונים צפופים, עמוסים ולחוצים עם המון משימות הוראה, ראשות חוג, ראשות מעבדה ושיפוט. הכל נפל לי ביחד על ארבעה שבועות רצופים וקיבלתי נזיפות על תיק אחד שנפל לי בין הכסאות. ביום שני החלטתי לשבת עליו ועשיתי את רוב העבודה הדרושה, ומקצה התיקונים אתמול והיום מביא אותנו למקום הרבה יותר טוב מהמצופה. 

הרבה הסחות דעת בפוסט הזה עצמו, כי הנושא עליו אני רוצה לכתוב כבד ומסובך לי. 

הנושא, כמו שכתבתי בכותרת הפוסט, הוא על המשמעות, משמעות החיים והדברים העיקרים שאני עושה בהם. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שבכל שיחה עם אנשים אחרים אנחנו רואים השתקפות של עצמנו ובודקים לאורה איך אנחנו נראים, פנימה והחוצה. אני ארחיב את ואגיד, שבכל משימת הערכה שאני עושה אני רואה השתקפות של העשיה שלי ובודקת לאורה את המשמעות שלי. שפטתי בשבוע שעבר מאמר לכתב העת הנחשב מאוד סיינס. השבוע כתבתי מכתב המלצה לקידום חוקרת. לפני שבועיים הייתי בשני כנסים. היה סמינר מאוד מעניין השבוע באוניברסיטה וסמינר פחות מעניין אחריו. חבר שלי כתב על שביזות כנסים - התחושה שכולם עושים הרבה יותר דברים משמעותיים ממך. זה קורה לי בכל כנס או סמינר, במיוחד אם הוא בנושא קרוב אלי. זאת תחושה קצת משקרת כי בכנס את הסיפור של המעבדה במשך שנים וזה תמיד נראה הרבה מאוד, אם ההרצאה טובה. אבל מתוך עצמנו, כל מה שעשינו נראה לנו מובן מאליו ואנחנו בעיקר רואים את המקום אליו אנחנו רוצים להגיע ועדיין לא. 

מאז השורות האחרונות ראינו את הקול בראש 2 ונסענו לסוף שבוע בקיסריה עם הילדים. מאוד אהבתי את הקול בראש 2. זה היה דומה לסיפור של הקול בראש הראשון, אבל יותר בוגר ומורכב. פחות לילדים, פחות מרגש - בכיתי רק פעם אחת ולא כמו בסרט הראשון בו חצי מהסרט דמעתי. אבל מעניין, נוגע ללב, עמוק ומומלץ מאוד.

בקיסריה היה ממש נחמד. היינו בנאות גולף בדירה קטנה ומקסימה בה כולנו היינו ביחד בנוחות ובשמחה. הלכנו לנמל קיסריה ולגן הלאומי. שניהם מאוד יפים ומטופחים עם סיפור ההיסטוריה של העיר. אכלנו בג'פניקה והיום היינו במוזיאון ראלי. לא ידעתי עליהם עד היום. לא מאוד אהבתי את התצוגות אבל הארכיטקטורה מאוד יפה והזכירה לי את קליפורניה. 

הגדולה מתייסרת על סרט הגמר שלה. ממש נאבקת ולא נהנית. ממיע אמר לה שלפעמים יש זמנים כאלו, בהם פשוט ממשיכים הלאה ומסיימים מה שצריך למרות שלא נהנים. ואפילו אם זה לא יהיה הכי טוב שלה זה בסדר, כי היא עשתה הכי טוב שהיא יכולה. בעיני הסרט ממש מעניין ומרגש ושונה מכל דבר אחר, לא דומה לאף ז'אנר או סיפור שראיתי. סיפרתי לה את מה שאריק אמר לי על החיים שהם מפתיעים ולא צפויים בשונה מכל ז'אנר סיפרותי ואמרתי לה שהסיפור שלה דומה מהבחינה הזאת לחיים. :-)

זה כנראה לא יהיה כבר פוסט על המשמעות, ואולי זאת המשמעות, החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים. שיהיה שבוע טוב, שיחזרו עוד חטופים ושנשמע בשורות טובות!

השבוע שהיה

שבת בצהריים. רצתי בבוקר, קיפלתי כביסה עם הילדים, קראתי מאמר על צלופחי זכוכית ואכלתי אורז עם עוף בקארי שממיע הכין ודאל פול שירדן הכינה אתמול. אני שוכבת במיטה וזה הנוף מהחלון של חדר השינה שלנו עכשיו:

את הדגל תלה הבן הגדול שלי לקראת יום העצמאות והוא נשאר מאז. גם את הדגלים על המכונית עוד לא הורדתי. 

החיים היו יכולים להיות כל כך יפים ומבטיחים אם לא היה את הצל הכבד של המלחמה וחוסר הוודאות בקשר לחזרת החטופים וסוף המלחמה. 

השבוע היה העמוס ביותר הסמסטר, ומשמח שצלחתי אותו בשלום. אני מלמדת את קורס הסמינר עם חוקר חדש והוא מביא מאמרים ממש מעניינים על נדידת לרוות בים (למשל צלופחי הזכוכית שהזכרתי למעלה), והוא גם ממש נחמד וכיפי, מה שכנראה יוביל לשיתוף פעולה. צירופי המיקרים שהובילו לשיתוף הפעולה הזה ממש מעוררי חשד בהשגחה פרטית. בזכות קוליגה שעשה מוטנטים במין אחר, החלטנו שאנחנו רוצים ללמוד איך לגדל קיפודי ים מלרווה לבוגרים כדי שנוכל לעשות מוטנטים בעצמנו או להביא את המין שלו אלינו. ביקשתי מהתלמיד החדש שלנו להתחיל לגדל עוברים, להאכיל אותם ולנסות להביא אותם להתיישבות. מנהלת המעבדה שלי אמרה ובצדק, שזה לא מתאים כפרוייקט למסטר והוא צריך שאלת מחקר. חשבתי על שאלת מחקר שמאוד קשורה למה שאנחנו עושים במעבדה, אבל קצת מאולצת. ואז קראתי את המאמר לפורום על בדיקת השפעת נפט על השלבים השונים במעגל החיים של דגים שחיים בריף אלמוגים, וממש אהבתי. אמרתי לחוקר החדש שאנחנו רוצים לשתף איתו פעולה ולבדוק השפעת נפט על הלרוות שלנו והוא שמח. אז זה מה שנעשה. ובמקביל נודע לנו שמגדל הקיפודים באילת עומד לפרוש, ולכן ההצלחה שלנו לגדל קיפודי ים בעצמנו חיונית לעתיד המעבדה, אם אנחנו לא רוצים לעבור לחיית מודל אחרת....

אלו כמובן לא קיפודי ים אלא קוץ יפיפה שצומח ליד הבית שלנו ומשמח אותי כל שנה מחדש. 

בשלישי ורביעי הרציתי בשני כנסים שונים בבאר שבע. הראשון עסק במיקרוסקופיה ומאוד נהניתי מההרצאות בו והשני היה יותר מולקולרי-גנטי-גנומי ורחב והיה לי יותר קשה לעקוב אחרי המחקרים שהוצגו בו. ההרצאה שלי התקבלה מאוד טוב בכנס הראשון ובפחות התלהבות בשני, אני חושבת שמאותה סיבה שבגללה אני פחות נהניתי מהשני. הנושאים היו כל כך שונים זה מזה, והקו המחבר היה השימוש באינטיליגציה מלאכותית. גם מיקרוסקופיה וגם אינטיליגנציה מלאכותית הם כלים, אבל החיבור בין ההרצאות היה טוב יותר במיקרוסקופיה. 

בחמישי פגשתי קוליגה שאני מאוד אוהבת שהגיע לארץ מאוניברסיטת על בארה"ב. כרגיל, היתה לנו שיחה נהדרת על מדע. ראיתי דרך העיניים שלו עד כמה התקדמנו בשנה האחרונה בלענות על השאלות המרכזיות שעיניינו אותנו, הרבה מזה, בזכות הביקור הקודם שלו והשאלות המעולות ששאל אותנו אז. מאוד העציב אותי להבין שמה שאנחנו רואים מכאן, הוא מה שבאמת קורה שם - תופסים אותנו כאלימים ורוצחים ולא מבינים את ההבדל ביננו לבין החמאס. הוא אמר שהוא רוצה לשלוח סטודנטים שלו לארץ כדי שיראו שהישראלים הם אנשים טובים. אמרתי לו שאשמח לארח אותם. אנחנו עובדים על אותו מנגנון מולקולרי ואני חושבת שהפעם שכנעתי אותו שהאיתותים המכניים שאני רואה במערכת שלי, קיימים גם בשלו. 

בערב חמישי היה יום פתוח והגיעו רק שני סטודנטים להתעניין בחוג שלי. זה מאוד מצער, במיוחד ביחס למצב בוויצמן למשל, בו למעבדה אחת מתקבל מספר סטודנטים שדומה למספר הסטודנטים שמתקבל בכל החוג שלי. מצד שני, סטודנטית ממש טובה תתחיל אצלי בשנה הבאה, כך שיש גם חדשות משמחות. פונים אלי לא מעט, אבל בראיונות אני רואה שהם חלשים ולא יצליחו לקדם את הפרוייקטים השאפתניים שלנו. 

בלילה היתה הרצאה של פרופ' יורם יובל על חוסן נפשי לאור המלחמה שהיתה מרתקת. הוא נתן כמה טיפים לעמידות במצב הנוכחי. 1. לתקשר כמה שיותר עם אנשים אהובים - משפחה וחברים. לחלוק את הצער והכאב שלנו. 2. סדר יום קבוע, שנדע מה מצפה לנו ובשביל מה אנחנו קמים בבוקר. 3. עשיה והתנדבות. 4. ספורט. חצי שעה ביום, חמש פעמים בשבוע. לא רק מאריך את החיים, גם משפר את היכולות הקוגניטיביות ועושה אותנו יותר מאושרים. מוכח מחקרית. לכן רצתי אתמול והיום. :-) 5. להוריד את זמן הצפיה שלנו בחדשות ל-10 דקות. זה מאוד בעייתי בעיני, ואצלי זה - להוריד את זמן החשיפה לטוויטר כמה שיותר. מתקשה בזה, אבל בהחלט הורדתי מינון. 6. חצי שעה ביום - לעשות מה שאנחנו אוהבים, רוצים ולא להתחשב באף אחד אחר. 

אז עכשיו אני יושבת וכותבת פוסט, כבר יותר מחצי שעה, עם תה ג'ינג'ר, כורכום ולימון. ברדיו רשת ג' או גלגלצ, תלוי מה יותר נעים. חייבת להגיד שבאמת עוזר לרוץ. המחשבות העצובות והתחושה הלא טובה שקמתי איתה עברו לי תוך כדי והתחלפו בתחושה יותר אופטימית. תקל שהיה לי בעבודה, נראה יותר פשוט לפתרון. גם משמח שהשבוע העמוס הזה הסתיים בשלום ואפשר לאמר אפילו בהצלחה. 

נקווה לשבוע טוב, בשורות טובות, ועמידה במשימות בכבוד ובהצלחה! 

 

התצפיתניות.

 מאז שראיתי את הסרט הן לא יוצאות לי מהראש. כשאני הולכת לישון, כשאני קמה בבוקר. כל הזמן הן איתי.

אני חושבת על האמהות שלהן, ואיך הדבר היחיד שמחזיק אותן זה שהבנות שלהן צריכות אותן והן חייבות להלחם עבורן ואף פעם לא להתייאש.

מתסכל אותי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור להן. 

הפנים המוארות של נעמה לוי, למרות הדם שמכסה לה את הפנים. מה שאני יודעת שקרה לה אחר כך מהסרט הקודם. 

האומץ של לירי לנסות לתקשר איתם. 

האימה והחוזק של כולן.

מרסק את הלב.

מול זה יש את התמונות של הסטודנטים באוניברסיטאות במערב שפשוט חיים ביקום מקביל, בו יש רק סיסמאות ריקות ואין יאוש ואין פחד ואין אימה.

אתמול הבן שלי נלחם כמו אריה עם קבוצת הכדורסל שלו שבה שמונה שחקנים, מול הקבוצה המתחרה, מהעיר הגדולה שבה יש 18 שחקנים. הם הפסידו בנקודה אחת והבן שלי אמר שהמאמן שלהם אמר, שמהפסדים של נקודה אחת לומדים יותר מנצחונות של 20 נקודות.

הלוואי ונלמד. הלוואי וגם העולם ילמד. הלוואי שמה שקרה ישנה משהו.

אבל לפני כל השיעורים החשובים האלו: הלוואי ויחזרו.

באיזה ז'אנר אנחנו?

 המילים של חברתי, על להרים את הראש מעל הז'אנר בו אנחנו חיים נשארו איתי הרבה אחרי שקראתי את הכתבה.

האם אנחנו כמו הגיבורה של הספר (שלא קראתי): "סטאק לכודה בתוך הז'אנר הבורגני־ריאליסטי, שלפיו היא מבינה את סיפור חייה. לעומתה, לקוראים קל לזהות שהז'אנר הוא בכלל דיסטופיה פוליטית. כל הסממנים לכך נמצאים בכל מקום".

אני מקווה שלא. 

אני קוראת את הספר "אושר לאנשים לא מאושרים" של רענן שקד, ומאוד נהנית ממנו. קניתי אותו בחופשת פסח כשנכנסתי לחנות ספרים לקנות לבת שלי ספר שביקשה ולעצמי, ספר שחברתי המליצה אליו ("הקיר", התחלתי ולא המשכתי. היה לי קודר מדי, אבל אני מתכננת לחזור כשאהיה פחות טרודה.). הספר, כמו ששמו מעיד עליו, הוא אוסף דברים שעוזרים לרענן שקד להעלות את סף האושר שלו במידה מסויימת והוא חולק אותם איתנו. אני מאוד אוהבת את חוסר היומרנות של הספר. אני מרגישה שהוא מדבר על החיים שלי ומזדהה עם הרבה מאוד דברים שהוא כותב. 

אחד הפרקים שקראתי היה על החששות שהיו בניו יורק ולונדון של סוף המאה התשע עשרה מהתרבות גללי הסוסים ברחובות הצפויה כתוצאה מהגדילה באוכלוסית הערים. הם חישבו שתוך עשור יגיעו הגללים של הסוסים לגובה 3 מטרים, ועד 1950 לגובה 9 מטרים! מה שהם לא ידעו ב1898 הוא שהמכוניות העצמאיות יחליפו את הסוסים ויפתרו את הבעיה הנוראית של הגללים. 

אני ממש מקווה לנס שישנה את מסלול ההתנגשות שנראה שעליו אנחנו נמצאים. משהו שאנחנו עדיין לא רואים ויתגלה או ישתנה בקרוב. 

גנץ מדבר עכשיו בטלוויזיה ואומר דברים רבים על כל מה שלא עובד, אבל לא ברור לי מה הוא רוצה להגיד. יש לו חלום, אבל לא ברור איך החלום הזה יתגשם. אולי גם גנץ רוצה נס. זה נשמע כמו אולטימטום. עוד אחד. אני לא כל כך מבינה מי איתו שהוא יכול להפעיל לחץ אמיתי על נתניהו. מוזר לי שהוא עושה את זה בטלוויזיה ולא מול נתניהו ישירות.  

היום נפגשתי עם חברה אהובה ושתינו הסכמנו שאם היינו מקבלות את הבעלים שלנו כמות שהם ולא מנסות לשנות אותם ב25 השנים האחרונות אולי היה לנו קצת יותר טוב איתם. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא!

השבוע מתחילים שלושת השבועות הכי עמוסים בסמסטר הזה ואני מקווה לעבור אותם בשלום. הרצאות בקורסים ובכנסים ודי צפופות. שיהיה לי בהצלחה!

ופיתאום ראיתי שאני צריכה לחדש ויזה לארה"ב לכנס באוגוסט שאני חוששת גם ככה לצאת אליו. מישהו חידש ויזה לאחרונה? בפעם האחרונה חידשתי לפני 10 שנים. נו טוב. נעשה גם את זה.

שבוע טוב שיהיה!

אין על חברות. אני כל כך שמחה שהקשרים שלי מתחזקים בזמן האחרון.