יום רביעי, 10 באוגוסט 2022

בין הקצוות.

לפני שתי פגישות הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על מלני קליין ועל התיאוריה שלה על ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד. היא דיברה על הגישה סכיזופרנואית - שהתינוק תופס את האם כמקור כל הטוב, לעיתים ולמקור כל הרע לעיתים אחרות. כלומר האובייקטים בחיים שלנו נתפסים כדואלים, פעם רעים ופעם טובים. ומולה הגישה האינטגרטיבית או הדיכאונית שבה אנחנו תופסים את האובייקט כמורכב מחלקים טובים ורעים שהם השלם שהוא. היא דיכאונית כי היא דורשת וויתור על המושלמות של האובייקט הטוב וקבלה של המורכבות וחוסר המושלמות של האובייקט השלם.

סיפרתי על זה לממיע וזה דיבר אליו.

אתמול היתה לנו שיחה לא קלה עלינו. הוא אמר לי שמצד אחד הוא אוהב הרבה ממני, אבל מאוד קשה לו, ממש קשה לו, עם חוסר הסובלנות שלי לדברים שהוא מספר, לפעמים. הוא מרגיש שאני לא רואה אותו ולא רוצה לשמוע אותו ומבטלת אותו וזה מאוד פוגע בו ומערער את הבטחון שלו בזוגיות שלנו. מהצד שלי זה לא נראה ככה כמובן. הוא אומר לי דברים שלא נראים לי, או לא מוצאים כן בעיני ואני הודפת אותם, לא אותו. אבל אני מבינה שאצלו זה נתפס אחרת.

אני חושבת שהרגעים האלו הם בדיוק המפגש בין השריטות שלו לשריטות שלי. אני נבהלת מעשיה או השקעה שלא נראית לי והודפת כדי לשרוד, והוא רוצה שיקשיבו לו בסבלנות ויראו את המאמץ שהוא עושה כדי שיהיה לנו טוב. אפילו שלפעמים הפתרונות שהוא מציע מאוד מורכבים ולא פשוטים. אני רוצה שדברים יעשו מהר, בקלות ובזול, והוא רוצה שהדברים יהיו טובים, מושקעים, ולא מפחד מהשקעה של זמן, אפילו כשאין לו זמן. זה נשמע קטן, אבל זה גדול. 

אני רוצה שהוא ידבר יותר על הרגשות שלו, מאמינה שזה יעזור לי לראות אותו יותר ולהבין אותו. הוא אומר שהוא מאוד רוצה לדבר על הרגשות, הקשיים, ההתלבטויות שלו, אבל לא מצליח, כי הוא לא מרגיש מספיק בטחון. הוא מתחיל לפעמים לדבר על משהו וקשה לו, אז הוא מתחיל ממשהו שולי, ואז אף פעם לא מגיע לעיקר. הוא צריך הרבה יותר קשב ממני, כשמשהו מפריע לי אני אדבר עליו עם כל מי שמוכן להקשיב וגם מי שפחות. 

הכל התחיל מזה שהוא אמר שקים וסול לא אמרו אחד לשני שהם אוהבים אחד את השני, עד רגע הפרידה שלהם, שזה אירוני. וזה הזכיר לי שהוא לא אומר לי כמעט אף פעם שהוא אוהב אותי ומשם השיחה הגיעה לעימות, שהתפרק למרכיביו בשיחה אתמול. 

אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל אני כל כך אוהבת אותו ואני מרגישה שהוא אוהב אותי המון. הייתי רוצה להיות יותר קשובה אליו ולהצליח לראות אותו גם כשהוא עובר ליד שריטה שלי. הייתי רוצה שנדבר יותר, נראה שהוא מוכן לזה הרבה יותר מפעם. אבל לי לפעמים קשה.  בשבוע הבא סוף סוף ניקח חופש עם הילדים. אבל אני רוצה לקחת איתו סוף שבוע רק לנו ביחד.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

מחכה ללזניה

 ממיע חזר ממרוקו. אז זה כבר שיפור ביחס לפוסט הקודם. 

הוא נכנס בשצף קצף לתקן את הקירות של הסלון ולצבוע אותם. יש לנו שיחה ארוכה על שיפוץ וצביעת הבית. הוא רוצה שיפוץ רחב היקף שמפחיד אותי, ואני רוצה לחיות בבית שלא נראה כמו אתר בניה תמידי. לבית הרבה מאוד קירות ואנחנו לא ממש משתלטים עליו. אני מתקדמת לקראתו והוא לקראתי, אני חושבת, אבל בינתיים הכסאות בפינת האוכל שקיבלנו מההורים שלי לפני 10 שנים מתפרקים ואנחנו יושבים על כסאות גינה, הארונות במטבח שאני מאוד אוהבת, מתפרקים גם הם, ויש אוירת הזנחה שגורמת לחלק מהילדים לא להתלהב להביא חברים הביתה. לא מצב אידיאלי, אני מסכימה. 

אני מחכה שהלזניה תשחים עכשיו. יש לי עוד כמה דקות. 

ראינו "דברים מוזרים" בבינג', מהעונה הראשונה ועד לפינאלה של הרביעית. למרות שזאת סידרת ילדים ונוער, מאוד אהבתי. ממש נכנסתי לזה. את ארבעת הפרקים האחרונים ראינו ביחד בשבת. כבד מאוד. 

אני לא יודעת אם להמשיך עם אוסנת או לחזור לאמאל'א. זה היה ניסיון מעניין בכתיבה. אבל הוא חזר והתקרב אלי עם הזמן ואז איבד את הטעם מעט. 

אני משכתבת את הגרנט שאנחנו אוהבים במיוחד, ועוד מעט אתחיל לשכתב את הגרנט השני.

גילוי נאות - התנור ציפצף, הוצאתי את הלזניה מהתנור, והלכתי לישון. עכשיו זה כבר יום חדש.

אני בסיפריה של הפקולטה לרפואה של הטכניון. התכוונתי ללכת להרצאה כאן אבל אחרתי אז נשארתי לעבוד בסיפריה. יש כאן נוף מדהים של הים, למרות החלונות המלוכלכים. אני מוצאת שאני מצליחה לעבוד יותר טוב רחוק מהמעבדה. להתרכז, להתקדם, להתוות כיוון. אין ספק שאני צריכה את השבתון שאני לא לוקחת. יש משהו מאוד שוחק בהנחיה, בהוראה ובכל הוועדות והתפקידים שאני ממלאת. באוקטובר אקבל גם תפקיד חדש, של ראש חוג, וזה משמח אבל לא מוריד מהעומס. אני מרגישה שאני צריכה ריסטרט.

מה שאנשים עושים בשבתון הוא להתנתק מהרעש המקומי של המעבדה, המחלקה, החובות המיידים שלהם, ולעבוד על מה שהם אוהבים - המחקר שלהם, החידות שהם רוצים לפתור. בדרך כלל הם הולכים למעבדה טובה שעובדת על משהו שהם פחות מכירים אבל מאוד רלוונטי, כדי ללמוד ולהפתח לכיוונים חדשים. אני חושבת שזה מאוד חשוב לקחת את ההפסקה הזאת מהשוטף ולהתוות כיוון. השקט הזה, של לשמוע את המחשבות שלי, בלי להגיב כל הזמן להפרעות המיידיות, הוא קריטי. גם לנפש שלי, אבל גם למחקר ולמעבדה שלי. אני לא מרגישה שאני יכולה\רוצה לקחת שבתון אמיתי של שנה או אפילו של חצי שנה בגלל ששניים מהילדים שלי לא יוכלו לבוא איתי ואולי כי לי קשה להתנתק מכאן לכל כך הרבה זמן. אבל אולי אקח את אוגוסט, שגם ככה לא מיועד לעבודה שוטפת, ואחלק אותו לעבודה וחופשה אמיתית, רחוק מהמעבדה. 

אני צריכה לקבל את זה עם עצמי ואז להסביר לאחרים. אני חושבת שזה יעשה לי סדר במחשבות וברגשות. גם זה שממיע בבית ואני יודעת שבספטמבר שוב יבלע להוראה, גורם לי לרצות להיות יותר בבית בחודש הזה. 

השבוע בדרזדן היה מופלא, אבל הוא לא היה השקט שאני צריכה לעצמי. התלמיד החכם שלי צדק. אני צריכה להתנתק בדרך שלי ולנשום אויר עמוק.

המשך שבוע טוב לכולם!

יום חמישי, 14 ביולי 2022

עוגמת נפש

שלושה גרנטים שונים שלנו נדחו. אני יודעת שזה לא הם, זה אנחנו, אבל מצד שני, בטוחה שאנחנו צריכים לעשות מה שהצענו שם. אז למה הם נדחו? עדיין לא קיבלנו את ההערות, אבל לגבי אחד הגרנטים אני בטוחה שהן לא חיוביות בכלל. מאמר שהייתי מעורבת בכתיבה שלו נדחה על הסף. למאמר אחר נדרשים תיקונים נרחבים. 

לא קל לגייס כסף, לא קל לפרסם בעיתונים טובים, לא קל להכשל, ולהמשיך ללכת. 

היתה לנו נזילה בצנרת בבית. הגיע אינסטלטור של הביטוח, עשה מה שעשה, לא נראה שפתר, אז ביקשנו ביקור חוזר. בינתיים נראה שהמים מתאדים והטיפטוף בתיקרה התייבש. אז אולי טעיתי והנזילה נפתרה? לא תמיד אני צודקת, גם כשאני משוכנעת שאני לא טועה. 

יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים, שנראים בלי סיבה. 

לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר, לא לדעת הכל.

השיר הזה תמיד מזכיר לי את החברים שלי מהתואר הראשון, שרים אותו אחרי כל שיעור מכניקה אנליטית. זה תמיד גורם לי לחייך, אפילו היום, עם כל הדחיות.

המעבדה שלי היא בית לסטודנטים שלנו. הם יוצרים משפחה, כל דור מחדש. זה משהו באויר, אני חושבת וזה נהדר. אני לא הרגשתי ככה במסטר ובדוקטורט, אבל בפוסט פגשתי את המשפחה המדעית שלי ואת התחושה המשפחתית שיכולה להווצר במעבדה, וזה המודל לפיו הקמתי את המעבדה.

רמי בטיול שורשים עם המשפחה שלו לשבועיים. גם זה לא קל, אבל אני שמחה בשבילו. 

בזמן האחרון מתקשרים אלי חוקרים אחרים מתחומים שונים שרוצים לעבוד איתנו או להעזר בנו. זה מחמם את הלב וגורם לי להאמין במה שהקוליגה שלי כתבה לי היום: אחרי זמנים רעים תמיד מגיעים זמנים טובים. אחרי ארבע דחיות, יגיעו קבלות. 

אני חושבת שאני יודעת למה כל כך נדחנו. שוב התחלנו כיוון חדש ששונה ממה שאנחנו חזקים בו. נכנסנו לתחום חדש שאנחנו לא מומחים בו ואנחנו לא מכירים מספיק את השפה. אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש או לפחות להתוות מסלול שיותר מחובר אלינו, כדי שיאמינו לנו שאנחנו יכולים לעשות מדע מעניין וחשוב.

זה מעציב אותי, אבל כבר לא הורג אותי כמו פעם. הרגליים שלי יציבות, יחסית, והמעבדה שלי שמחה, אז אני יודעת שאנחנו עושים משהו טוב. נכשלנו כל כך הרבה פעמים, עד שהצלחנו, ואז כשהצלחנו, זה היה בגדול. 

סוף שבוע נעים שיהיה!

יום שלישי, 28 ביוני 2022

המושבים הכי טובים בכנס

 אוסנת מאוד נהנית בכנס. יש הרצאות בכיוונים ממש שונים מהראיה שלה על נושאים קרובים והיא מרגישה שהיא לומדת המון. היא מתחברת לכמה חוקרים אחרים שהיא רוצה ללמוד מהם. אחרי שהיום הראשון נגמר כולם נוסעים ביחד לביניין בו המארחת שלה ושל הכנס עובדת כדי לראות את חיות המודל שלה ולאכול ביחד. ערב מקסים עובר על אוסנת והיא מרגישה טוב. הם הולכים חזרה למלון ביחד על שפת הנהר, ואוסנת שמחה להיות שם.

המושב של הבוקר למחרת מרתק, אבל ההרצאה שלפני שלה, כבדה מאוד ותיאורטית. אוסנת לא מצליחה לעקוב. אוסנת קמה להעביר את ההרצאה ומאוד מתרגשת. אולי מרוב התרגשות ואולי כי לא ממש בדקה את העמידה שלה בזמנים, היא מסיימת לפני הזמן שניתן לה, אבל זה מאפשר זמן לשאלות. יש הרבה מאוד שאלות, שאלות טובות, כמו שהיא אוהבת. אחרי ההרצאה היא מרגישה נפילת מתח ועייפות. העייפות מאוד כבדה. מחשבות על המקום שלה ביחס לאחרים, מתחילות להדהד לה במוח. כולם נחמדים כאן, הכנס מעניין, אבל היא לא מצליחה לעקוב אחרי ההרצאות שנעשות יותר ויותר פיסיקאיות ואבסטרקטיות בשבילה. 

בהפסקה, במקום ללכת לפוסטרים היא מבקשת קפה עם חלב שיבולת שועל ומפטפטת עם המזכירה של מארגנת הכנס, שיחה נחמדה. היא מספרת לה על העייפות שהיא מרגישה והמזכירה מציעה לה לצאת החוצה עד המושב הבא, למרות שקצת חם. אבל לא מאוד חם וזה רעיון ממש טוב, אז אוסנת יוצאת החוצה לכיכר שליד המלון.



גבר צעיר מנגן על גיטרה ואישה צעירה על כינור והם נשמעים נפלא. אוסנת מצלמת אותם. אחר כך מגיע איש עם דלי סבון ומפריח עשרות בועות סבון בבת אחת לאויר. אוסנת מצלמת אותו. היא שולחת את שני הסרטים לחברה שלה ושואלת אותה: את חושבת שאני צריכה לחשב מסלול מחדש אם אלו המושבים שהכי נהניתי מהם בכנס?

החברה כותבת: זה מקסים! אלו המושבים שכולם הכי אוהבים! ואז מוסיפה: את צריכה להמשיך במדע כדי לממן את המושבים האהובים עליך.

אוסנת מחייכת. היא כבר לא עייפה. אלו באמת המושבים הכי שווים בכנס, ההנאה לשמוע מוזיקה טובה או לראות בועות גדולות מחזירות את כל הצבעים והמראות, לא צריך להתאמץ בכלל כדי להנות מהם. היא חוזרת להרצאות מפוייסת. היא חצי שומעת הרצאה של פיסיקאית שמדברת על חומר פעיל, השם החדש של הפיסיקאים לביולוגיה. אוסנת אוהבת את הביולוגיה כמו שהיא - עם החלבונים, המולוקולות, הגנים והבועות, וכל מה שקורה בינהם. 


יום ראשון, 26 ביוני 2022

אוסנת בטריטוריה לא מוכרת

אוסנת מתעוררת במלון במרכז דרזדן. שמונה ושתיים עשרה דקות שעון גרמניה. היא הגיעה לכאן אתמול באחת ונרדמה קרוב לשתיים, והיא מאוד גאה בעצמה שהצליחה לישון עד שמונה. השמש שוקעת כאן ברבע לעשר ומתעוררת מחדש בארבע ורבע. מקום מאוד מואר, לפחות בקיץ. אתמול בלילה נהג המונית סיפר לה מה שקראה לפני כן בגוגל - שהעיר נהרסה לחלוטין במלחמת העולם השניה ואז בשנות השיבעים הקימו אותה מחדש. כלומר: בנו ביניינים בדיוק לפי הביניינים העתיקים שהיו במרכז דרזדן ועכשיו המרכז של דרזדן, בו המלון בו היא נמצאת, היא שחזור מדוייק של דרזדן העתיקה, עם הארמונות והכנסיות הישנות. זה נראה כמו לחזור מאתיים שנה אחורה, מקסים במיוחד.

הכנס מתחיל מחר וההרצאה שלה בעוד יומיים. ההרצאה השניה שהיא תיתן כסמינר ביום שישי (עד כמה שהיא זוכרת). ההרצאות מוכנות, אבל היא לא תירגלה להרצות אותן כמעט, חוץ מקצת בראש, ואין לה חשק לעשות את זה כרגע. כל מה שהיא רוצה זה לשחק קצת פוקימון גו, כי זה תמיד נותן לה להכיר את המקום יותר טוב, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לטייל בעיר היפה. זאת טריטוריה לא מוכרת לאוסנת - היא לא מפחדת מההרצאה, היא לא מרגישה צורך להיות מושלמת, היא לא מרגישה צורך לכבוש את הקהל, לפחות לא כרגע. היא פשוט רוצה לספר סיפור מעניין ולשמוע מהם דברים שיעזרו לה למצוא את הפתרון לחידות שהיא מנסה לפצח. 

אולי זה בגלל השבוע הסוחט במיוחד שעבר עליה לפני הכנס, עם המבחן בקורס, ההעתקות, הסדנה לכישורי חיים והחתונה של האחיינית שהיתה אתמול בצהריים. כל כך הרבה דברים לדאוג בשלם, אז לא נשאר זמן לחשוש להרצאה. ופתאום היא נזכרת בזה שעדיין לא ראתה את פירסום הציונים בקורס, שהיה צריך להיות כבר, אז היא מזכירה לאהוד המרצה שמלמד איתה לפרסם אותם. הוא הבטיח שיעשה את זה, כי בדרך כלל היא עושה כמעט כל דבר מעשי שכזה. הפעם הוא רצה להקל עליה בגלל הנסיעה אז הציע לעשות את זה. היא כותבת לו שמדהים בדרזדן ומבקשת שיפרסם את הציונים. הוא שמח ומבטיח לפרסם עוד מעט. היא מאוד אוהבת ללמד איתו. 

בוואטסאפ היא רואה הודעה מאמא שהבן שלה לומד עם מתן, ושואלת על רשימת הספרים שהיה צריך להחזיר היום. אוסנת מתקשרת לרמי להזכיר לו להחזיר. הוא מבקש את הרשימה והיא מנסה למצוא אותה במייל ולא מצליחה להכנס לאתר של בית הספר. היא כותבת לאמא השניה שגם היא מחפשת, והאמא השניה מעלה את הרשימה לוואטסאפ. נמצאה האבידה. היא מתקשרת לרמי שוב ואומרת לו שהרשימה בוואטסאפ ושהיא גם תשלח אליו את ההודעה על סיום חוג הכדורסל של הקטן ביום רביעי ומזכירה לו את הקונצרט של כרמל היום, הוא זוכר, הוא הסיע אותה לחזרות עכשיו ונמצא במשתלה ליד בית הספר כי הוא בונה מחשב השקיה ודישון לגינה וחסרים לו חלקים. 

כן, החיים שלה מלאים באנשים אהובים שהיא צריכה לדאוג להם. אולי זה מסביר למה היום, כל מה שהיא רוצה זה ללכת לטייל בעיר היפה הזאת, ולא לדאוג, ולא לטפל, ולא להתכונן לשום דבר, פשוט להיות. היא קוראת את מה שכתבה וחושבת שהיא מחבבת מאוד את האדם שהיא עכשיו, וזה יותר חשוב מלהרשים קהל בהרצאה, ולא מובן מאליו בכלל, כי היא הקהל הכי קשוח של עצמה.

היא הולכת למופע מציאות מדומה שמלמד על ההיסטוריה של האטרקציה המרכזית של דרזדן - הצוונגר. היא אוהבת מציאות מדומה, אין על זה - להיות בתוף מופע היסטורי. הצווינגר הוא ארמון שנבנה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי אוגוסט החזק, הנסיך הנבחר. המופע סיפר על התוכניות האמביציוזיות של אוגוסט שלא התממשו במלואן, על מה שהיה, על מה שנחרב, על מה ששוקם ומה יש עכשיו. היא כל כך נהנתה במופע שהלכה למוזיאון האומנות בצווינגר, כדי להזכר שציורים לא ממש עושים לה את זה. ואז היא הבינה שיש איפה שהוא אוסף פורצלן והלכה לחפש אותו. הפורצלן, או החרסינה בעיברית, הומצא בסין (חרס + סין = חרסינה, או לפעמים china באנגלית). הוא על בסיס סיליקון כמו זכוכית, אבל החומר טיפה אחר ומערבבים אותו עם דברים אחרים. לקח לאירופאים הרבה זמן ללמוד איך עושים חרסינה, אבל הם הצליחו בסופו של דבר ובדרזדן יש את אחד ממפעלי החרסינה המפורסמים בעולם. בדרך לאוסף החרסינה היא הבינה שיש גם חלק של מוזיאון מדע והלכה אליו. זה היה כבר סיפור אחר לגמרי.

היא ראתה שם שעונים שעשו בעבודת יד במאה השש עשרה, עם גלגלי שיניים וסקלות זמן שונות. שחלקים שונים בשעון המורכב היו זזים בשעות שונים. היא השתאתה מהפרטים, מהדיוק, מהשילוב של הבנה מכנית ומתמטית שהיה דרוש כדי לבנות את המכשירים האלו, והמכשירים שהשתמשו בהם לניסויים בחשמל, והטלסקופים הראשונים. אז לא היה הבדל בין ממציאים למדענים - כדי לעשות מדע היה צריך להמציא את הדרך לראות דברים. מבחינה עקרונית זה עדיין נכון, אבל היום אפשר לעשות מדע גם בכלים שאנשים אחרים פיתחו, למזלה. היא חושבת על האנשים שעשו את השעונים, שהמציאו את המטוטלת וכלי המדידה לזמן ולמרחב, וחושבת על זה שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בצורה בלתי נתפסת, שתורמים ומקדמים את העולם, והזמן כמו ים שמוחק סימנים בחול, מוחק את השם שלהם. היא חושבת על אוגוסט החזק ועל כל השליטים שרצו לעשות רושם שלא ימחה. זאת לא סיבה נכונה לעשות דברים. זאת לא מטרה טובה. השעון שנשאר, הוא מטרה טובה. היופי שנוצר. הדיוק. היצירה היא ניצחית, בין אם זוכרים או שוכחים את שם מי שעשה אותה. הדבר עצמו ולא הרושם שהיוצר עושה.  

 

יום חמישי, 23 ביוני 2022

אלו הם חיינו בזמן האחרון

 יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ערב טוב יאוש ולילה טוב תיקווה. מי הבא בתור ומי בתור הבא?

היינו בהופעה של פוליקר וגידי גוב, ובהופעה של אדיר מילר השבוע. אדיר קרע אותנו מצחוק, ממש, פיסית, ויהודה קרע לנו את הלב.

חבר לשעבר של סטודנטית שלי מאיים עליה ומלכלך עליה בצורה שמסכנת אותה ברשתות החברתיות.

סטודנט שלי העתיק במבחן כי הוא קורע תחת העומס. הוא היה המצטיין שכולם העריכו במדינה ממנה הגיע באפריקה וחשב שיהיה לו קל גם כאן. לקח המון קורסים וקרס.

עודדתי אותה ללכת למשטרה, אבל שם סגרו את התיק מחוסר ראיות ואמרו לה שהם לא יכולים לעזור לה. כשאמרה להם שיכול להיות שאבא שלה יפגע בה אמרו לה שהיא יכולה להכנס למקלט. היא לא רוצה.

הנוירולוג רשם לו קסנקס נגד חרדה ובבית המרקחת לא היה את הכדור במינון הזה. קראתי שזה ממכר אז הצעתי לבקש ציפרלקס והרופא שינה את המרשם ולבית המרקחת היה את הכדור הזה. 

שניהם לא ישנים בלילה, מחרדה ומחשבות שוא.

אני וקוליגה חבר שלי העברנו היום סדנה של כישורי חיים. דיברנו איתם על למצוא את הכיוון בקריירה שמתאים לך מבחינת אישיות ויכולות. דיברנו על לבטא את היחוד של כל אחד, על מציאת עבודה, על ניהול זמן. אחרי השבוע הזה הוספתי שקף של עשה ואל תעשה.

כתבתי: אל תנסה להיות הכי טוב, אלא תעשה הכי טוב שאתה יכול. אל תהיה יהיר, תהיה צנוע. תהיה גאה בהישגים שלך ואל תצפה להכרה. תישן. תהנה ממה שאתה עושה. תהיה טוב לעצמך ואל תאבד את עצמך.


אמרתי להם, אם יש משהו שאני רוצה שתקחו מהסדנה הזאת זה את זה - תהיו טובים לעצמכם, תהיו צנועים, ותדעו שהטוב ביותר שלכם זה מספיק.

אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך

שבוע לא קל, אבל אני חושבת שעבר בשלום, וזה לא מעט, בכלל. 


בין הקצוות.

לפני שתי פגישות הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על מלני קליין ועל התיאוריה שלה על ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד. היא דיברה על הגישה סכיזופרנואית - ש...