יום שבת, 10 בספטמבר 2022

שנה חדשה בעיות ישנות, ללמוד לעצור.

 רציתי לכתוב פוסט על שנת הלימודים החדשה ועל התחלות חדשות ושינויים, אבל אז ליאור שם את Mister beast בטלוויזיה, ואני מהופנטת. לא יאומן כמה רצף של אינפורמציה שלא מעניינת אותי בשיגרה, יכולה לרתק אותי כשהיא מוצגת היטב. קצב מהיר, צחוקים, שני חברים מתלוצצים, עובדות טריוויה על חיות, מכשירים ועוד. לא פלא שהוא כזה מצליח! ליאור לא מפסיק לראות את הסרטים האלו ולא רוצה לראות סרטים רגילים. ירדן אומרת ש

his attention span is ruined for life

ואולי היא צודקת. כשעברתי על התמונות הישנות והסרטים, הראיתי לה שגם הם היו מרותקים למסך המחשב מאז שהיו קטנים. היא אומרת שהקצב אחר לגמרי, ושהם היו משחקים, לא צופים פסיביים. זה נכון. 

עכשיו הם מדברים על יינות. ליאור מהופנט. העריכה מעולה. או על אי למכירה. עכשיו הם מציגים את יהלום התיקווה מהטיטניק שעולה מאתיים מליון דולר. בדקתי עם ליאור שהוא יודע מי זאת הטיטניק, הוא יודע. 

בסידרה "אמת וחובה" - הסידרה על ילדה הודית בתיכון באמריקה שאני צופה בה באדיקות, מראים שהם אוכלים ארוחת ערב ביחד כל ערב. זה גרם לי להצטער על זה שהפסקנו לעשות את זה אצלנו. כשהיינו בארצות הברית והילדים היו קטנים היינו אוכלים ארוחת ערב ביחד כל ערב. עשר שנים אחרי, המנהג התמוסס לגמרי. כל אחד אוכל בעצמו כשהוא רעב, חוץ מהקידוש של יום שישי. כשהעליתי את זה אתמול בערב זוהר סיפרה שליאור היה מבקש ממנו לעשות קידוש ביום שני מדי פעם, כי רצה לאכול ביחד. זה העציב אותי. זה עניין של הרגל, ארוחות הערב המשפחתיות האלו, ואנחנו איבדנו את ההרגל הזה. אני אנסה להרגיל אותנו מחדש. 

החופשה שלקחתי גרמה לי להסתכל על הדברים בעבודה אחרת. נתנה לי הזדמנות לשאול מחדש: למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים ומה החשיבות של זה? מה אנחנו יכולים לעשות אחרת כדי להשיג פריצות דרך יותר משמעותיות? אם מסתכלים היטב אפשר לראות מה צעד אינקרמנטלי ואיפה הפערים הגדולים שלפרוץ אותם ישנה את ההבנה משמעותית. מסתבר שלמרות שבחשיבה שלי אני אוהבת לעשות קפיצות גדולות, במחקר שלנו אני דווקא דובקת בשאלות שברור שאפשר לענות עליהן ולא מעזה לתקוף פערים גדולים בידע. אבל החופשה הזאת גרמה לי להבין שהראיה שלי השתנתה - אני לא רוצה להיות יותר מעבדה שהולכת על בטוח ורוצה להעז ללכת על דברים לא ידועים. 

השיגרה שחזרה לוקחת את הזמן והאנרגיה שלנו לעבודה. ממיע נשאב להוראה אני להנחיה ולישיבת המומחים בנושאי רסטורציה של שיניים שהשתתפתי בה ברביעי חמישי. המאמר שלנו - רציתי לכתוב נדחה, אבל הוא לא נדחה. בתחושה שלי הוא נדחה, כי השופטים ביקשו המון דברים שאני לא רוצה לעשות והעורך ביקש שנשכתב. אמרתי את זה לעורך והסברתי מה אני מוכנה לעשות וזה היה מקובל עליו לגמרי. אבל זה גרם לי לחשוב מחדש על המאמר והעיתון. כמו שחברה שלי תיארה את זה, זה עיתון מדרגה. יש את העיתונים הנחשבים שכולם רוצים לפרסם בהם, ולכל עיתון נחשב כזה יש עיתוןבת  אליו הם שולחים את המאמרים שלא מספיקים להם אבל מספיק טובים. לפרסם בעיתוני המדרגה האלו עולה לא מעט כסף, וכך ההוצאה מרוויחה על היוקרה של העיתון הראשי שלהם ולא מאבדת את המאמרים הטובים, מבחינת פירסום וכסף. בדרך כלל אני מסרבת להעביר לעיתון מדרגה, אבל הפעם הסכמתי כי אני בעצמי התאכזבתי מחוסר היכולת שלנו להסביר את המנגנון שעומד מאחורי התופעות שראינו. כשבעיתון המדרגה הזה השופטים דרשו כל כך הרבה תיקונים זה גרם לי לחשוב. 

הם ביקשו תיקונים טכניים על אחד המאמרים הכי חזקים טכניים שהגשנו. זה גרם לי להבין, שהאמירה של המאמר לא היתה מספיק חזקה ולכן נטפלו לטכניקה. (הם גם אמרו את זה במפורש - שאלה חשובה, אבל לא מספיק עניתם עליה, ויש דברים טכניים שאתם צריכים לתקן). הם גם אמרו שמה שמצאנו מעניין למערכת שלנו (ולא למערכות אחרות) וזה משהו שאני מרגישה שהבאתי על עצמי, ואני צריכה לתקן. 

בתחום של הביומינרליזציה היו הרבה מאוד מאמצים למצוא את מערכת הכלים הגנטית המשותפת לבקרה של בנית ביומינרל (כמו השיניים והעצמות שלנו.). אמרו לפנינו, שהאבולוציה של הביומינרזליציה היתה בכל מערכת בנפרד, כלומר - שכל מערכת (למשל, כל בעלי החוליות) פיתחו תוכנית לבנית מינרל בעצמם. אנחנו הראינו שקווצי העור לקחו תוכנית של בנית צינור ומילאו אותו במינרל כדי לבנות את השלד שלהם, ובעלי חוליות לקחו את הסחוס, שינו אותו והוסיפו לו מינרל. מה שיוצא מזה הוא שהתוכנית של הקיפודים לביומינרליזציה לא דומה לאף תוכנית אחרת לביומינרזליציה ולכן, אם נלמד עליה זה יהיה רלוונטי רק לקיפודים. מאז שאמרתי את זה אני בבעיה בגרנטים ובמאמרים, כי הקשיבו לי. גול עצמי, כמו זה שהעלה את מכבי חיפה לליגת האלופות, אבל אני בצד של הכוכב האדום. 

מאז הגילוי הזה שלנו, המוקד של המעבדה עבר ממערכת הבקרה שממיינת את תאי השלד לחלבונים שממש בונים את השלד. שם אנחנו רואים שימור גדול בבקרה התאית, שלדעתנו אפשר ללמוד ממנו על כל המערכות האחרות. אבל צריך להגיד את זה. חשבתי לחכות לסקירה בה אגיד את זה, אבל התגובה על המאמר הזה, מה שלמדתי על התאים שבונים את השיניים שלנו ועל תהליכי רמינרליזציה טבעיים בפה, אומרים לי שאני צריכה להגיד את זה כמה שיותר מוקדם, ועדיף כבר במאמר הזה. 

ההבנה הזאת מעכבת אותנו כי היא שולחת אותי לסיפרות. התיקונים שהם מציעים מעכבים אותנו כי הם שולחים אותנו לעשות עוד ניסויים. קוליגה מצליח שלי כתב בטוויטר: אם לוקח לך יותר זמן לפרסם, אתה עושה את זה נכון. היה לי קשה עם האמירה הזאת, אבל יש בה משהו. אחד הדברים שאני יודעת שאני עושה רק כשאני מבינה שאין לי ברירה הוא ללכת לסיפרות וללמוד איך דברים עובדים במקומות אחרים. לא הקריאה עצמה קשה לי אלא העצירה ביצירה וביצרנות. כשאני קוראת, בשלב הראשון רק אני לומדת, אני לא מייצרת כלום, אין שום דבר להראות בסוף היום. נורא קשה לי עם זה כי גדלתי עם איזה שעון יצרנות פנימית שמעניש אותי בכל פעם שאין לי מה להראות בסוף היום. תחושת כשלון אם לא יצרתי משהו שלא היה שם קודם. הבנה פנימית לא נחשבת. חלק מזה למדתי מאמא שלי שתמיד הדגישה זריזות כהצלחה. אבל המשימות שעמדו בפני אמא שלי היו שונות מהמשימות שעומדות בפני עכשיו ואני צריכה ללמוד לעצור, להגדיר שאלות, לקרוא, להבין ולחשוב. אני מאמינה שזה נכון כי בכל פעם שעשיתי את זה בעבר מחוסר ברירה כי נתקלתי במבוי סתום, הקריאה חילצה אותי. אז אני רוצה ללמוד לעצור. אפילו הוספתי את זה בשם של הפוסט כי זאת התובנה העיקרית שהיתה לי השבוע. 

ועוד תובנה - שהעבודה והשקיעה בו גורמת לנו להיות פחות ביחד וצריך להתעקש על הביחד הזה. הזמן בו אנחנו מדברים ומתחברים. כשמוסיפים את זה את התיסכולים, האכזבות והמאמץ הנלווה לעבודה שמכביד עלינו, זה יכול לגרום לקצר. התחיל קצר קטן אתמול בבוקר אבל שמתי לב אליו ובזכות החיבור שבנינו בקיץ היה קל לחבר מחדש. אבל צריך לשים לב לזה. אומרת לעצמי עכשיו, כי זה מדהים כשזה מחובר.

שיהיה לנו שבוע טוב ומספק, שנעמוד במה שניקח על עצמנו ונשאר קרובים למי שאנחנו אוהבים.

יום רביעי, 31 באוגוסט 2022

סוף הקיץ - פוסט שמתפתח לאט

אני מנסה להבין מה אני אוהבת מחדש. לקחתי פסק זמן של שבועיים וחצי שההתחלה שלו היתה אחת החופשות המשפחתיות הכי כיפיות שהיו לנו. בהמשך ירדתי על הבית בצורה חסרת תקדים ועכשיו הוא מסודר ונעים למחיה. זה לא היה קל לעבור על כל הצעצועים הישנים והתמונות ולסדר ולהעביר חלק מהדברים לחדרים של הילדים. המון דברים התקלקלו בחופש הזה, אולי כי אנחנו מסיימים עשר שנים בבית הזה, מי היה מאמין. המכשירים החשמליים בני עשר, והאבנית מרימה ראש, המנקה מחליטה לנקות את המגבר במים, ועוד דברים משעשים שכאלו. עכשיו יש לנו מגבר חדש וקורא DVD שמאפשר לי לשמוע את כל הדיסקים הישנים ולצפות בכל הסרטים שיש לנו. כרגע מתנגן אלביס קוסטלו. כל מה שהקשבתי לו קצת שונה ממה שזכרתי. חשבון הבנק שלנו לא ממש אהב את הקיץ הזה, אבל ככה זה כל קיץ. הכל מוכן למחר, חוץ ממני. 

סיימנו לראות את סמוך על סול והסוף שבר את לבי, גם כי הסדרה המופלאה הסתיימה וגם כי הסוף היה מינורי. צודק, אבל עצוב. התחלתי לראות את אמת או חובה ואני מתה על זה. מרענן ומצחיק, מזכיר לי את התיכון ומסביר לי קצת על חי הנוער בימינו. 

כמו ממיע, אני מנסה להגיע למשהו משמעותי אבל מתחילה מהדברים השוליים והצדדים, מהעובדות והדברים שקרו. אבל עברנו תהליך. המורות האחרות אמרו לממיע שהוא נראה יותר שמח. גם לי הוא נראה יותר שמח. משהו ביננו הותר ונפתח ומאפשר יותר קירבה ועשיה משותפת. ואני מחפשת מה אני אוהבת לעשות. מה אני רוצה לעשות כתחביב, משהו שיפתח בעצמי צדדים אחרים שאני לא מגיעה אליהם. הנה משהו משמעותי סוף סוף. 

ביום הראשון של החופשה שלי, אחרי שחזרנו מרמת הגולן, ממש נבהלתי מהזמן שנפרש לפני. ישבתי על המחשב וקראתי על הפרק האחרון של סמוך על סול, הסתכלתי על דברים ישנים שכתבתי, תמונות. ואז התנפלתי על הבית. הירידה הזאת מ100% עבודה לאפס, לא היתה קלה לי. העבודה ממלאת את המחשבות שלי וגורמת לי להרגיש חיה ונחוצה. אני אוהבת את העבודה שלי מאוד, מסתבר, וקשה לי לשחרר ולהיות בVOID. מצד שני אני גם קצת תשושה ורוצה לנוח ומצד שלישי קשה למצוא משהו שכולנו נרצה לעשות. אז רציתי להתחיל בלזהות מה אני רוצה לעשות ולא ממש הצלחתי למצוא, חוץ מלסדר את הבית ולשחרר אותו מהבלאגן האיום שחנק אותנו. זה היה חשוב, אבל זה נגמר ביום ראשון. ואז שוב הייתי צריכה למצוא מה לעשות. 

פגשתי חברה טובה לשיחה על הים וזה היה כיף גדול. דיברנו כמו שהייתי מדברת פעם עם חברות, על הכל, רגשות, מערכות יחסים, ילדים, בני זוג. בשיגרה יש לי שיחות משמעותיות עם חברות אבל הרבה פעמים הן על עבודה, כמו שגם עם הפסיכולוגית שלי דיברתי המון על העבודה עד המשבר עם ממיע לפני שלושה שבועות. ואולי הניתוק הזה מעבודה שכפיתי על עצמי שחרר אותי להסתכל על דברים אחרים בחיים שלי שהשלמתי עם מציאותם, אבל דרשו שינוי ושיפור ובדיקה. זה קצת עצוב שהזמן מקהה את הקשרים האלו. אולי לא מקהה, אלא טיפה מרחיק. שמחתי לגלות שאני יכולה לדבר שעות עם חברה וללמוד כל כך הרבה על עצמי ועליה. 

ניחמתי אבלה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה ללכת כי הקשר ביננו לא מאוד קרוב ולא הייתי בטוחה שזה ינחם אותה או יהיה לשתינו מביך. אבל חברה שלי אמרה שהיא הולכת, אז הצטרפתי אליה. זה נורא שנהניתי מניחום אבלים? כמובן שהצטערתי מאוד בשבילה וזה היה עצוב והדהד לי את הפטירה של ההורים שלי, אבל השיחה היתה משמעותית ונהניתי ממנה. דיברנו על דברים אמיתיים - על אובדן הורים, על הילדות, על ההתבגרות, על בחירות. היא סיפרה על הילדות שלה בלינה משותפת בקיבוץ, ועל הפטירה הפתאומית של אבא שלה, ואני סיפרתי לה על הגסיסה האיטית והכואבת של ההורים שלי, שהם היו מוותרים עליה, למרות שאיפשרה לי זמן להפרד. 

אני חושבת שאני מאוד אוהבת קשרים אמיתיים. זה לא שהחיים שלי מלאי זיוף, ממש לא, אבל לא תמיד יש זמן או פניות לדבר או אפילו להרגיש דברים לעומק. לבחון אותם, לבחון את עצמי. אני כל כך ממהרת תמיד, כל כך עמוסה, ואז שהמהירות יורדת ל5 קמ"ש אני מרגישה חוסר שקט. כתבתי ריקה ומחקתי. לא הרגשתי ריקה בלי העבודה, רק קצת חוסר מנוחה, רצון להספיק לעשות דברים שאני לא עושה בדרך כלל. סוג של TOUCH BASE עם עצמי. מה קורה איתי, מה אני מרגישה לגבי החיים שלי והאנשים בתוכם, מה משמח אותי, מה אני רוצה לשנות, מה אני רוצה לבחור. 

פעם, בקלטק, המנחה שלי אמר לי שהוא לא נהנה מחופשות שלא עושים בהן כלום, לא מסוגל לשבת ולהנות בחוף הים, חייב לעשות משהו שיעניין אותו אינטלקטואלית. ללמוד. כשהיה בישראל תמיד רצה לבקר בעתיקות כל שהן. אז זה נשמע לי קצת מוזר. חשבתי שחבל שהוא לא יכול להנות מלעצור ולהיות. אבל בשנים האחרונות אני מגלה שגם אני משתעממת מלעצור ולהיות. חייבת להתקדם במשהו, גם כשאני לא עובדת. אני חושבת שחלק גדול ממה שאני אוהבת בלראות סדרות או סרטים בטלוויזיה הוא שהם מלמדים אותי על אנשים, מערכות יחסים, חלומות, הגשמה עצמית, כשלונות. כשאנחנו מטיילים אני מנסה ללמוד על המקום בו אנחנו נמצאים. על ההיסטוריה שלו, על היחוד שבו, על הגיאוגרפיה - משהו שלא ידעתי. כשעשיתי סדר בסיפריה גיליתי שיש לנו המון ספרים שהייתי נורא רוצה לקרוא וללמוד, אבל לא עשיתי את זה עדיין. אולי בימים האחרונים אני סוף סוף אתחבר לספר, כי קריאה היא שקט פנימי אולטימטיבי.

שנת לימודים מהנה, משמעותית וטובה שתהיה לכל התלמידים והמורים ולנו!   

יום חמישי, 25 באוגוסט 2022

לסדר זה גם להפרד.

 השבר המקומי העיר אותי מתרדמת. סוג של אילחוש ששריתי בו. התעוררתי רציתי לסדר את הבית. את כל הדברים שהתרגלתי אליהם, התייאשתי מלסדר, לארגן ופשוט נערמו להם והעלו אבק. אני לא כל כך בן אדם של פרטים, אלא אם כן אני חייבת, אז אדלג על הדברים שעשיתי, המגירות שסידרתי, הארונות שהזזתי, ואגיע ללב העיניין - זה שובר את הלב להזכר בכל מה שהיה ואיננו או השתנה. 

תמונות ישנות של הילדים, דברים שהם כתבו בכתב יד ילדותי, משחקים ישנים שלהם שאני יכולה לראות אותם משחקים איתם, המון דפים וחפצים שהם לא הרשו לי לזרוק ונערמו בחדר העבודה המשותף שלנו. ועכשיו קיבלתי החלטה לתת לכל אחד מהם את ערימת הזכרונות שלו - מחברות ישנות, ציורים, תעודות, וחוברות שהם יצרו. את המשחקים שלעולם לא ישחקו בהם יותר, והם מפורקים ומלאי אבק ומבולגנים, תרמתי לגנים בישוב. 

עוד לא סיימתי. אני עושה הפסקה אחרי סידור אלבומי התמונות. הסתכלתי באלבום החתונה שלנו. אנחנו כל כך אוהבים. כל מה שהיה צריך לעשות זה רק להסתכל כדי לראות, וזה בדרך כלל לא הספיק לי, לצערי. לומדת עכשיו להסתכל. האנשים שאיבדנו מאז - ההורים שלי, אמא שלו, אח ואחות שלו. נישואין שלא שרדו, אבל גם ילדים שנולדו מאז. החיים מלאים שינויים, שום דבר לא נשאר ולסדר זה גם להפרד. וזה עצוב.

ובמעבר חד - הזמינו אותי להשתתף בסיעור מוחות לגבי גישות לטיפולי שיניים מתקדמים. שאלתי אם הם יודעים שאני עובדת על קיפודי ים ולא על שינים, והם אמרו כן - אנחנו רוצים את ההסתכלות השונה שלך. ואז הם כתבו לי שהם מבקשים ממני להיות המנחה של החלק על - איך אפשר ללמוד ממודלים אחרים על חומרים לא רעילים בעזרתם אפשר לעודד מינרליזציה מחדש של השיניים. שכחתי להכנס להרצאת ההכנה והם שלחו לי הקלטה. התנחמתי בכך שמתוך שמונה מנחי מושב רק שלושה הגיעו, אני לא היחידה שפישלה. ההרצאה מאוד הלחיצה אותי כי יש שם מומחים בחומרים לטיפול בשיניים ואני ממש לא. אבל אני חושבת שאני מבינה מה הם רוצים ממני ויכול להיות שאוכל לעשות את זה. הם רוצים לשמוע ממישהו שמבין את הבקרה הביולוגית של תהליך המינרליזציה שאולי יתן להם רעיונות איך לשחזר את התהליך בשן. ביקשתי עניין מחודש, ואני מקבלת. :-) אני אוהבת להכנס לנושא חדש לגמרי ולנסות להבין מה קורה בו ולאן הוא הולך. 

יאללה, נחזור לספרים ולארונות. סוף שבוע נעים לכולם!

יום ראשון, 21 באוגוסט 2022

הנה אני כבר ישן לבד וחולם לעצמי חלומות


זה אחד השירים שאני הכי אוהבת של רן דנקר שאת ההופעה שלו ראיתי באוניברסיטה לפני חודש עם הבנות וליאור. היה מקסים. חזרנו עכשיו מהחופשה הכי מוצלחת שהיתה לנו כבר הרבה זמן. ההבדל היה שישבנו לפני שיצאנו ותיכננו מה נעשה בכל יום. ביום הראשון עשינו טיול מעיינות ברמת הגולן, לא את כולם הספקנו אבל השלושה בהם ביקרנו היו יפיפיים. במיוחד  מצפה השלום:


בירידה לאחד המעיינות היה מטע של תאנים והן היו הכי טעימות שאכלתי, כבר הרבה זמן. למחרת נסענו לחצבני שניר ועשינו את המסלול הארוך, בתוך המים. היה מקסים. הבנים היו מקסימים ומשתפי פעולה למרות שטיילנו בטבע, שהם פחות מחבבים. 


אחרי החצבני נסענו לשכשך בכינרת שהיתה יפה במיוחד:
למחרת נסענו למרכז קנדה, החלקנו על הקרח (נפלתי רק פעם אחת! לא האמנתי שאצליח להדס על הקרח, אבל הצלחתי! זה היה החלק שהבנים הכי אהבו), שיחקנו באולינג בלי גדרות שלא הפריע לטובים שביננו, ראינו סרט 7 מימדים (אני ראיתי רק שלושה, חייבת להגיד) ושכשכנו בבריכה. ביום האחרון נסענו לקייקי הגושרים, וזה היה פשוט כיף. חששתי מזה, אבל זה הרבה יותר מצחיק ממאתגר, כשמבינים שהנהר עושה את רוב העבודה והתקלות בגדות היא פשוט חלק מהתהליך.

בבוקר הכנו ארוחת בוקר של ביצים וירקות ועשינו סנדביצים לצהריים, שאכלנו בשקיקה. בערבים יצאנו למסעדות. אחת מהן היה במטולה, מסעדת עיוני, ואני מאוד מאוד ממליצה. פשוט טעים שם 



ומטולה יפיפיה.




למרות שהיינו צנועים, החופשה הזאת וקניות אחרות שעשינו בקיץ הזה (מדשנת ומחשב השקיה לגינה, משקפיים טובים לי ולגדולה, מנוי לבריכה לארבעה חודשים, ארנונה ששכחנו לשלם והיינו צריכים לשלם בשלושה תשלומים צפופים, טיפול לאוטו, תשלומים לאוניברסיטה הפתוחה לגדול) החזירו אותנו למינוס. אז עכשיו נוכל לטייל רק בשמורות טבע, אליהן יש לנו מנוי מטמון, שזה בכלל לא נורא בעיני. :-) יש גם הרבה הופעות חיות מאוד שוות בקריות. היינו בהופעה של קובי אפללו ותזמורת צהל בשבוע שעבר ומאוד נהנינו. 


אנחנו מדברים יותר והבנתי כמה לא דיברנו מספיק. כשמדברים לכל בעיה יש פתרון כי היא נאמרת ומדוברת. אפילו החלום שלו על שיפוץ הופך לאיטו לחלום משותף, וכך גם החלום על חופשה בחול עם הילדים ואיך להגיע לשם בשלום כספית. מה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו ואיפה אנחנו צריכים עזרה. זה משנה הכל. ברור לי שהוא צריך קשב אחר ממה שהיה טבעי לי ואני מקשיבה בצורה שמפתיעה אותו לפעמים. אתמול הוא תיקן את המנעולים של הדלתות שלנו ושאלתי אותו איך והוא צחק ואמר שהוא יודע שזה לא ממש מעניין אותי. אבל סיפר לי בכל זאת. זה עושה לו טוב ומכניס אותי לעולם שלו. אני לומדת להעריך את שיקול הדעת שלו והכנות שלו. טכנאי המיזוג חיבר את המזגן לא טוב וכל הגז ברח תוך שבוע. כשהתקשרתי אליו הוא אמר לי לפנות לחברה. אמרתי לו שזה ברור שזה בגלל ההתקנה, והאישיות הגדולה הזה אמר לי - מה, את טכנאית מזגנים? ואז נתתי לממיע את הטלפון והוא הסביר לו את כל החלקים של חוסר המקצועיות שלו (עליהם למד מהסיפורים שלי על ההתקנה). אחרי שממיע דיבר איתו הוא אפילו לא ניסה להתווכח וקבע איתו זמן להגעה. הוא אומר את הדברים כמו שהם, בלי להסתיר דבר. לפעמים זה קשה לשמוע, אבל זאת האמת וזה מה שאני רוצה. גם לעצמי.

אילצתי את עצמי לצאת לשבועיים חופש מהעבודה. ממש לצאת ולא לחזור עד ה-4 בספטמבר. ידעתי שאני צריכה את זה. אני יודעת שאני צריכה את זה כדי לא להשחק ולחזור לעצמי. אבל זה לא היה פשוט להחליט את זה. היום היה היום הראשון של החופשה שלי והעברתי אותו בלקרוא על הפרק האחרון של סמוך על סול, להחזיר את המיקסר המתוקן והמגבר המת, לקנות לקטנה אוזניות, מטען לאוטו ולממיע, ולהוריד את התמונות מהשנה וחצי האחרונות למחשב. שנה וחצי. 

כשהסתכלתי בתמונות הבנתי שאני בולעת את החיים בלי לעכל. הקצב כל כך מהיר שאני לא מספיקה להפנים, לעבד, ולחוות לעומק את הדברים הטובים, האורות ששזורים בחיים שלי. חולפת מאירוע לאירוע ולא מצליחה לעצור ולשאוף את האויר. כשהיינו בכנרת ממיע אמר: כל כך יפה כאן. צריך לתת לעצמנו להרגיש את זה. 

אני רוצה לתת לעצמי להרגיש את זה, כל יום. כשאמצא דרך לעשות את זה, אגיד לכם. :-)  


 



יום רביעי, 10 באוגוסט 2022

בין הקצוות.

לפני שתי פגישות הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על מלני קליין ועל התיאוריה שלה על ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד. היא דיברה על הגישה סכיזופרנואית - שהתינוק תופס את האם כמקור כל הטוב, לעיתים ולמקור כל הרע לעיתים אחרות. כלומר האובייקטים בחיים שלנו נתפסים כדואלים, פעם רעים ופעם טובים. ומולה הגישה האינטגרטיבית או הדיכאונית שבה אנחנו תופסים את האובייקט כמורכב מחלקים טובים ורעים שהם השלם שהוא. היא דיכאונית כי היא דורשת וויתור על המושלמות של האובייקט הטוב וקבלה של המורכבות וחוסר המושלמות של האובייקט השלם.

סיפרתי על זה לממיע וזה דיבר אליו.

אתמול היתה לנו שיחה לא קלה עלינו. הוא אמר לי שמצד אחד הוא אוהב הרבה ממני, אבל מאוד קשה לו, ממש קשה לו, עם חוסר הסובלנות שלי לדברים שהוא מספר, לפעמים. הוא מרגיש שאני לא רואה אותו ולא רוצה לשמוע אותו ומבטלת אותו וזה מאוד פוגע בו ומערער את הבטחון שלו בזוגיות שלנו. מהצד שלי זה לא נראה ככה כמובן. הוא אומר לי דברים שלא נראים לי, או לא מוצאים כן בעיני ואני הודפת אותם, לא אותו. אבל אני מבינה שאצלו זה נתפס אחרת.

אני חושבת שהרגעים האלו הם בדיוק המפגש בין השריטות שלו לשריטות שלי. אני נבהלת מעשיה או השקעה שלא נראית לי והודפת כדי לשרוד, והוא רוצה שיקשיבו לו בסבלנות ויראו את המאמץ שהוא עושה כדי שיהיה לנו טוב. אפילו שלפעמים הפתרונות שהוא מציע מאוד מורכבים ולא פשוטים. אני רוצה שדברים יעשו מהר, בקלות ובזול, והוא רוצה שהדברים יהיו טובים, מושקעים, ולא מפחד מהשקעה של זמן, אפילו כשאין לו זמן. זה נשמע קטן, אבל זה גדול. 

אני רוצה שהוא ידבר יותר על הרגשות שלו, מאמינה שזה יעזור לי לראות אותו יותר ולהבין אותו. הוא אומר שהוא מאוד רוצה לדבר על הרגשות, הקשיים, ההתלבטויות שלו, אבל לא מצליח, כי הוא לא מרגיש מספיק בטחון. הוא מתחיל לפעמים לדבר על משהו וקשה לו, אז הוא מתחיל ממשהו שולי, ואז אף פעם לא מגיע לעיקר. הוא צריך הרבה יותר קשב ממני, כשמשהו מפריע לי אני אדבר עליו עם כל מי שמוכן להקשיב וגם מי שפחות. 

הכל התחיל מזה שהוא אמר שקים וסול לא אמרו אחד לשני שהם אוהבים אחד את השני, עד רגע הפרידה שלהם, שזה אירוני. וזה הזכיר לי שהוא לא אומר לי כמעט אף פעם שהוא אוהב אותי ומשם השיחה הגיעה לעימות, שהתפרק למרכיביו בשיחה אתמול. 

אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל אני כל כך אוהבת אותו ואני מרגישה שהוא אוהב אותי המון. הייתי רוצה להיות יותר קשובה אליו ולהצליח לראות אותו גם כשהוא עובר ליד שריטה שלי. הייתי רוצה שנדבר יותר, נראה שהוא מוכן לזה הרבה יותר מפעם. אבל לי לפעמים קשה.  בשבוע הבא סוף סוף ניקח חופש עם הילדים. אבל אני רוצה לקחת איתו סוף שבוע רק לנו ביחד.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

מחכה ללזניה

 ממיע חזר ממרוקו. אז זה כבר שיפור ביחס לפוסט הקודם. 

הוא נכנס בשצף קצף לתקן את הקירות של הסלון ולצבוע אותם. יש לנו שיחה ארוכה על שיפוץ וצביעת הבית. הוא רוצה שיפוץ רחב היקף שמפחיד אותי, ואני רוצה לחיות בבית שלא נראה כמו אתר בניה תמידי. לבית הרבה מאוד קירות ואנחנו לא ממש משתלטים עליו. אני מתקדמת לקראתו והוא לקראתי, אני חושבת, אבל בינתיים הכסאות בפינת האוכל שקיבלנו מההורים שלי לפני 10 שנים מתפרקים ואנחנו יושבים על כסאות גינה, הארונות במטבח שאני מאוד אוהבת, מתפרקים גם הם, ויש אוירת הזנחה שגורמת לחלק מהילדים לא להתלהב להביא חברים הביתה. לא מצב אידיאלי, אני מסכימה. 

אני מחכה שהלזניה תשחים עכשיו. יש לי עוד כמה דקות. 

ראינו "דברים מוזרים" בבינג', מהעונה הראשונה ועד לפינאלה של הרביעית. למרות שזאת סידרת ילדים ונוער, מאוד אהבתי. ממש נכנסתי לזה. את ארבעת הפרקים האחרונים ראינו ביחד בשבת. כבד מאוד. 

אני לא יודעת אם להמשיך עם אוסנת או לחזור לאמאל'א. זה היה ניסיון מעניין בכתיבה. אבל הוא חזר והתקרב אלי עם הזמן ואז איבד את הטעם מעט. 

אני משכתבת את הגרנט שאנחנו אוהבים במיוחד, ועוד מעט אתחיל לשכתב את הגרנט השני.

גילוי נאות - התנור ציפצף, הוצאתי את הלזניה מהתנור, והלכתי לישון. עכשיו זה כבר יום חדש.

אני בסיפריה של הפקולטה לרפואה של הטכניון. התכוונתי ללכת להרצאה כאן אבל אחרתי אז נשארתי לעבוד בסיפריה. יש כאן נוף מדהים של הים, למרות החלונות המלוכלכים. אני מוצאת שאני מצליחה לעבוד יותר טוב רחוק מהמעבדה. להתרכז, להתקדם, להתוות כיוון. אין ספק שאני צריכה את השבתון שאני לא לוקחת. יש משהו מאוד שוחק בהנחיה, בהוראה ובכל הוועדות והתפקידים שאני ממלאת. באוקטובר אקבל גם תפקיד חדש, של ראש חוג, וזה משמח אבל לא מוריד מהעומס. אני מרגישה שאני צריכה ריסטרט.

מה שאנשים עושים בשבתון הוא להתנתק מהרעש המקומי של המעבדה, המחלקה, החובות המיידים שלהם, ולעבוד על מה שהם אוהבים - המחקר שלהם, החידות שהם רוצים לפתור. בדרך כלל הם הולכים למעבדה טובה שעובדת על משהו שהם פחות מכירים אבל מאוד רלוונטי, כדי ללמוד ולהפתח לכיוונים חדשים. אני חושבת שזה מאוד חשוב לקחת את ההפסקה הזאת מהשוטף ולהתוות כיוון. השקט הזה, של לשמוע את המחשבות שלי, בלי להגיב כל הזמן להפרעות המיידיות, הוא קריטי. גם לנפש שלי, אבל גם למחקר ולמעבדה שלי. אני לא מרגישה שאני יכולה\רוצה לקחת שבתון אמיתי של שנה או אפילו של חצי שנה בגלל ששניים מהילדים שלי לא יוכלו לבוא איתי ואולי כי לי קשה להתנתק מכאן לכל כך הרבה זמן. אבל אולי אקח את אוגוסט, שגם ככה לא מיועד לעבודה שוטפת, ואחלק אותו לעבודה וחופשה אמיתית, רחוק מהמעבדה. 

אני צריכה לקבל את זה עם עצמי ואז להסביר לאחרים. אני חושבת שזה יעשה לי סדר במחשבות וברגשות. גם זה שממיע בבית ואני יודעת שבספטמבר שוב יבלע להוראה, גורם לי לרצות להיות יותר בבית בחודש הזה. 

השבוע בדרזדן היה מופלא, אבל הוא לא היה השקט שאני צריכה לעצמי. התלמיד החכם שלי צדק. אני צריכה להתנתק בדרך שלי ולנשום אויר עמוק.

המשך שבוע טוב לכולם!

שנה חדשה בעיות ישנות, ללמוד לעצור.

 רציתי לכתוב פוסט על שנת הלימודים החדשה ועל התחלות חדשות ושינויים, אבל אז ליאור שם את Mister beast בטלוויזיה, ואני מהופנטת. לא יאומן כמה ר...