יום שישי, 12 בפברואר 2021

טעמים של ילדות

 איזה דבר יפה קנקן ואמפי עושים בקהילת הפרפרים. ממש תחושה של קהילה יוצרת ומשתפת נוצרת שם. מאוד ממליצה למי שלא מכיר להצטרף. כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב פוסט וכל הזמן מתחילה טיוטות ריקות, ולא ממשיכה אותן. והמדור "השרביט החם" נועד בדיוק לתקופות התקשות כתיבה שכאלו. הפעם המדור מוקדש לטעמים של ילדות. אוכל שאהבתי כשהייתי ילדה. הנושא הזה עוזר לי לנגוע במה שכואב לי עכשיו, עם המחלה של אמא ואני לא מצליחה לכתוב עליו.

אמא היתה בשלנית מעולה. זריזה, חסרת סבלנות לתהליכים ארוכים, אבל עם מספיק אהבה לנו ולאוכל כדי לבשל לנו ממולאים מדהימים, למשל. שתי האהבות הכי גדולות שלי מהמטבח של אמא היו כרובית מטוגנת-מבושלת ועגבניות וגמבות ממולאות. אוי, איזה טעם גן עדן! אמא היתה מבשלת את הכרובית מעט זמן, ואז מטגנת אותה עם ציפוי פירורי לחם וקמח, ואז מבשלת אותה ברוטב עגבניות. שלושה שלבים! לי אין סבלנות לכל כך הרבה שלבים אז למרות האהבה הגדולה שלי לתבשיל לא הכנתי אותו אף פעם לעצמי. כשהיינו מגיעים מחו"ל אמא היתה יודעת מה בדיוק להכין לי - כרובית, עגבניות ממולאות, חצילים חמוצים. החמוצים של אמא שלי היו עולם בפני עצמו וממנה ירשתי את האהבה הגדולה לחמוץ. אבל שוב - לא את התעוזה לתהליך ההחמצה שכלל הרבה פעמים טיגון וציפיה להבשלת החמוצים. היא היתה מטגנת פרוסות חצילים, מוסיפה להם גמבות והרבה מאוד פילפל חריף ושום ואני חושבת שחומץ וזה היה מעדן בשבילי. היא היתה מרתיחה גמבות ואז כובשת אותן בחומץ. מלפפונים חמוצים אהבתי קצת פחות אבל את אלו כן עשיתי בעצמי כבוגרת ואז אהבתי אותם מאוד. לפת כבושה עם סלק כדי שתתפוס את הצבע הורדרד והמזמין. 

ממיע לא אוהב חומץ בכלל אז כשאני מחמיצה אני משתמשת כמעט רק בלימון. היתה מכינה סלט מלפפונים מדהים - מלפפונים פרוסים עם שמיר חומץ ומלח. כל כך אהבתי את זה! גם זיתים היא מאוד אהבה, אבל לא הכינה ועכשיו למדתי מהעוזרת שלנו להכין זיתים שחורים מדהימים מהזיתים של העת שלנו ואני מאוד מרוצה מזה. אני חושבת שגם אמא היתה אוהבת אותם. 

זה לא שאני לא אוהבת מתוק, אני פשוט יותר אוהבת חמוץ ומלוח. אבל אמא היתה אופה עוגה כל יום שישי. עוגות שמרים ממולאות בפקאנים (המילוי המועדף עלי), או פרג, או גבינה עם צימוקים (שגם אותה אהבתי) או ריבה (שממש לא אהבתי). היתה מכינה עוגת שוקולד עם ציפוי של פודינג צהוב שמעליו ציפוי שוקולד - אחת האהובות עלי. היא ידעה להכין קרמשניט מעולה. אני פחות מכינה עוגות במיוחד מאז שזוהר התחילה לאפות עוגות ועוגיות מדהימות. 

מאמא למדתי להכין עוף עם תפוחי אדמה מבושל או בתנור. זאת המנה הקבועה שלנו בימי שישי, ואני זוכרת אותה מאוד לטובה מהילדות. היא היתה מכינה גם קלופס מדהים שאני מעולם לא ניסיתי אפילו לעשות. אנחנו מבשלים הרבה אוכל בסיגנון סיני ומזרח רחוק בבית, כי הילדים מאוד אהבו את המסעדות האלו בארה"ב וזה אוכל כל כך קל להכנה... ממיע למד להכין חריימה מדהימה, אבל אפילו אמא שלי לא היתה מכינה את העסידה - גוש בצק ששמים עליו רוטב אדום של דג ואוכלים עם הידיים. מאכל טריפוליטאי מסורתי שאחותה הגדולה של אמא שלי היתה מכינה ואני הייתי מוזמנת לאכול וכל כך אהבתי - זאת היתה חגיגה כשהדודה שלי היתה מכינה עסידה. גם את הממתקים המטוגנים לחגים אחותה של אמא היתה מכינה - עוגיות מטוגנות עם דבש ותמרים שמאוד אהבתי. דבלה - בצק מטוגן עם דבש. 

היתה לי טראומה אחת - מהדגים החיים שהיו שטים לנו באקווריום או מגיעים עדיין מפרפרים מהשוק ואמא היתה חובטת בהם ומנקה אותם. זה כל כך הגעיל אותי שלא יכולתי לטעום טעם של דג עד שיצאתי מהבית וטיילתי בארה"ב בגיל 24, ואכלתי מאכלי ים והתאהבתי בטעם, דבר שריכך אותי ביחס לטעם של דגים. עד היום מפתיע אותי שהילדים שלי אוהבים טעם של דגים - אם זה דג מטוגן, אם זה סלמון בתנור, ואפילו דג מבושל שממיע עושה בסיגנון מרוקאי או חריימה. 

הדבר היחיד שאמא שלי היתה עושה משקית כשהיינו קטנים זה מרקים. היו אז מרקים בשקית גדולה בטעם אפונה או פיטריות שאמא היתה מבשלת עם מים ולא ממש אהבתי. אבא שלי היה אוהב תבשיל אורז משקית שגם אותו לא אהבתי. האוכל הביתי של אמא היה כל כך טעים והטעם של האוכל מהשקיות היה ממש לא משהו. אבל המופעים של השקיות היו מאוד דלים. קראנו לשקית האורז שאבא שלי אהב "אוכל של ציפורים" כי באורז היו כל מיני גרגירים לא מזוהים. האורז עם צלי הבשר שלידו שמנו טרשי גזר - היה אלוהי. אני לא מצליחה לבשל בשר עסיסי כמוה - בשלן הבשר בבית הוא ממיע והוא מצליח להגיע לרמות של אמא עם צלי הבשר שהוא עושה, אבל זה לא בדיוק אותו טעם. 

אני לא יודעת למה ויתרתי על בישול התבשילים והחמוצים של אמא. אולי כי אף פעם לא יצאו לי טעימים כמו שלה אז לא ראיתי טעם להמשיך לנסות. יש לי את המתכונים לתבשילים שאני הכי אוהבת, אולי יום אחד אנסה לבשל אותם שוב. מה שעולה לי כשאני כותבת וקוראת על האוכל של הילדות ומשווה לבישול בבית שלנו הוא שדווקא את הדברים שהיא לא היתה עושה אני אוהבת לעשות. למשל - מרקים. מירקות, מעוף, מכל דבר - אולי כי זה טעים בפני עצמו ואין לי למה להשוות ולהתאכזב. 

מצבה של אמא לא טוב בכלל. היא שוכבת במיטה וכאובה מאוד. בקושי מדברת. המטפלת שלה ממש חיונית עכשיו ואנחנו כל כך שמחים שיש מי שנמצא איתה 24 שעות ביום. היא רחומה וטובת לב ומטפלת באמא שלי כמו בת בעצמה. הגידול מפריש מים וצריך לנקז את המים האלו מדי פעם, ומאוד קשה לה הטלטול הזה והטיפול בבית החולים. אני מגיעה אליה פעם בשבוע וזה מרגיש לא מספיק, אבל אני טובעת בכל הדברים האחרים והמרחק של שעתיים נסיעה לכל כיוון מאוד מקשה עלי. נהיגה מאוד מעייפת אותי ומכאיבה לי ובתקופה שנסעתי אליה כמה פעמים בשבוע התפתח לי כאב נוראי ברגל שהשבית אותי לכמה שבועות מבחינת נהיגה. זה לא שאני יכולה לעזור לה פיסית, אבל אני יושבת איתה והיא מרגישה אהובה ומחובקת ובפעם האחרונה הצלחתי להצחיק ולצחוק איתה. אני מאוד מפחדת ממה שיבוא. מאוד מפחדת מהכאב שעוד תחווה ומהפרידה הקרובה ממנה. היא היתה מעוז של כח ואנרגיה כל החיים שלה, אחת שלא מפחדת מכלום, ועושה כל מה שהיא רואה לנכון. לראות אותה ככה שובר את הלב. 

אחד הדברים שאני מאוד מודה עליו הוא התהליך שעברנו בשנתיים האחרונות מאז שהתגלתה המחלה - תהליך של התקרבות וקבלה בו האימון מאוד מאוד עזר לי. אין בכלל מילים לתאר כמה הדברים השתנו בשבילי ביחס אליה. עדיין אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ושואלת את עצמי למה והאם זה קשור לקשיים שחוויתי איתה בעבר. אבל אני חושבת שהתשובה היא שהנסיעות פשוט הורגות אותי ואני עושה הכי טוב שאני יכולה. אם הייתי קרובה אליה יותר פיסית אני בטוחה שהייתי מבקרת הרבה יותר. 

הפסיכולוגית של זוהר דיברה איתה על הנמכת ציפיות לגבי מסיבה שחששה ללכת אליה. היא אמרה לה - אם תנמיכי ציפיות ותגידי לעצמך שזה יהיה גרוע, זה יוריד את הסיכוי לכך שתהני. אבל אם תגידי לעצמך - בין אם אדבר ואשתתף ובין אם לא, זה בסדר בעיני, אז יש סיכוי שתהני יותר. אני חושבת שזה מאוד חכם באופן כללי. ככל שאסמוך על עצמי יותר שאצליח להתמודד עם מה שיבוא ושאני עושה את הדברים הנכונים, וגם אם אני טועה אני אקבל את עצמי, כך אפחד ואקפא פחות ויש יותר סיכוי שאנהג נכון. לא יודעת אם הייתי ברורה. אבל זה מרגיש לי נכון. כל הגוף שלי כואב, וגם הראש ובטח שהיד כי אתמול קיבלתי את החיסון השני. אני מקווה שזה יעבור עד מחר כי מחר אני רוצה לבקר אותה. עשה לי טוב לזכור אותה מזמנים אחרים, טובים יותר. אולי אזכיר לה אותם מחר. 

יום שישי, 8 בינואר 2021

על ההוראה

 ירדן לומדת אנימציה בבצלאל. הם הרבה בבית עכשיו כי הכל בזום ואני זוכה לראות את הדרך בה מלמדים שם ואני מאוד אוהבת. יום אחד בשבוע הם לומדים תיאוריה ובשאר הימים הם פשוט עושים. הם לומדים בעיקר מתרגילים שהם עצמם עושים והתרגילים קשים ומתאגרים. זה גרם לי לחשוב על לימודי התואר הראשון בחוגים למדעים - פיסיקה, מדעי המחשב, ביולוגיה. זה לגמרי אחרת. הכלים שאנחנו מקבלים אחרים לגמרי והלמידה היא אחרת ואנחנו לא לומדים לחקור ולא מכוונים לחשוב. בסוף התואר הראשון יצאתי עם ציונים מאוד גבוהים ועם קרוב לאפס הבנה של מה זה מחקר ומה זה מדע.

אני מדברת עם ממיע הרבה על ההוראה, כי הוא מלמד מדעים בחטיבה. גם הוא מתוסכל מהפער בין הדברים שהוא מלמד לדברים שהם לומדים ולחוסר ההטמעה. המהירות מהשטן, אני חושבת. שמתמקדים בכמות החומר שיש להעביר בזמן מסויים, החומר עובר, הילדים מקבלים חיזוקים על היכולת לשנן ופחות על היכולת לחשוב או להיות יצירתים והכי חמור - אין חיזוקים אמיתיים על הבנה, כי הבנה לוקחת זמן והיא אישית ואפשר להצליח במבחן גם בלי להבין את החומר. אני יודעת מניסיוני. החומר נכנס ויוצא ולא מוטמע ולא נשאר עם הילדים בהמשך.

לפי מה שהוא מספר לי, בספרי הלימוד יש תרגילים מקוריים כמו - לבקש מהילדים לצייר את האויר בתוך מיכל לפני ואחרי דחיסה. זה גורם להם להתעמת עם החומר ועם ההבנה שלהם ועוזר למורה להבין איפה הם נמצאים. אבל אני מניחה שאלו התרגילים שרוב המורים מדלגים עליהם כי צריך להספיק את החומר ואין זמן לצייר.

מדהים אותי כמה פיסיקה יש בלימודי האנימציה של ירדן. הם עבדו על לעשות אנימציה של כדורים קופצים, כבדים מול קלים, מתרחקים ומתקרבים, על קווים מתנודדים - זה הכל פיסיקה המשתקפת בתנועה, והמורה מלמד אותם לראות את הפיסיקה הזאת. זה מדהים. זה קשה מאוד. אבל ככה מגדלים יוצרים. בתארים ראשונים במדעים לא כל כך מגדלים חוקרים. אם יש חוקר בקהל הוא מגיע לזה למרות הדרך בה מלמדים, לא בזכות. יש המון כלים חישוביים שצריך ללמד וזה נכון - אין מנוס מהלימוד והתירגול של הבסיס. אבל במקום המעבדות המשמימות שהסטודנטים נאלצים לשחזר בהן ניסויים ידועים, צריך שיהיה מקום לחקור, לחשוב מדעית, גם בתואר הראשון. 

כשאני מלמדת אני מעודדת אותם לחשוב ולהבין. אני חושבת שאני רוצה לעשות את זה יותר. הם מגיעים אלי אחרי המכבש של התואר הראשון בו יצירתיות לא נותנת יתרון, וצריך לעורר אותם לחיים ולחשיבה. כשלימדתי תואר ראשון דיברתי איתם הרבה על תכנון ניסויים - אם את רוצה לבדוק היפותיזה מסויימת, איזה ניסוי תעשי? ראיתי שזה לא היה להם קל לחשוב בצורה הזאת אבל בסופו של דבר הם הצליחו. אני חושבת שזה טוב לחיים ולנפש, לחשוב, להבין וליצור. אבל אנחנו יותר מדי מחנכים תלמידים לעשות בדיוק מה שמצפים מהם, לענות בצורה המסויימת על השאלה, לא לסטות ממה שלמדו בכיתה, ואנחנו מאבדים חלק מאוד חשוב מהיכולת שלהם בדרך. 

יום שבת, 2 בינואר 2021

פתאום 2021!

 כבר יומיים 2021 ואני לא מרגישה שום הבדל. :-)

אולי כי בעיני 2020 לא היתה כזאת גרועה. אני בהחלט זוכרת שנים יותר גרועות, בהרבה. השנה עבדתי יותר מהבית וגיליתי שגם מהבית אפשר להגיע רחוק. גילינו את היתרונות והחסרונות של המפגשים המקוונים, השתפרנו, למדנו, חיזקנו איבדנו - באופן אחר, אבל לא פחות, מכל שנה אחרת. להיות בבית היה דווקא כיף. אין לי טענות!

כמובן שאני מקווה שיחזור הבטחון להיות ביחד בחוץ. אני מקווה שהחיסונים יעבדו וההתפשטות תעצר ובא גואל לציון, עד המכה הבאה. 

אתמול ראינו את הסרט "טובת הילד" וזה סרט רע. הייתי צריכה להבין שסרט אנגלי על שופטת מנותקת ריגשית שצריכה להחליט אם להכריח ילד לקבל תרופות, לא יכול להגמר בתיקווה לגאולה, אבל קיוויתי שתהיה איזו שהיא התפתחות, משהו עמוק, שיתן משהו תמורת הסבל שהוא מעורר בצופה, אבל לא. לא מומלץ בכלל. אם דמות ראשית לא מתפתחת ולא משתנה במשך סרט שלם, אני מעדיפה שזה יהיה סרט מצחיק ולא מדכא.

היה שבוע פחות ממזהיר בעבודה. יריתי דרקו מטאור בזמן הלא נכון. דרקו מטאור הוא צעד שגורם נזק מאוד חזק לצד השני אבל מאוד מחליש אותך. כדאי להשתמש בו רק כשלצד השני אין הגנות וכשאין לך ברירה כי אחרת תפסיד. נבהלתי ולמרות שהיתה לי ברירה יריתי, והוא הגן, אני נחלשתי והוא ניצח. מצער. שיחקתי רע. אני צריכה לשפר את המשחק שלי בהמשך. תודה על פוקימון גו שנותן פרופורציות ומטפורות שעוזרות לקחת את הדברים בפרופורציות ובחיוך.

מאחלת לכם שנה טובה ובשורות טובות. נחמה, בריאות ושמחה. שנדע לקום אחרי כל נפילה, להשתפר ותמיד לקוות לטוב. שנהיה טובים לאהובים עלינו ונזכור להשקיע את עצמנו בדברים החשובים ביותר. 2021 טובה יותר!

 


יום שישי, 13 בנובמבר 2020

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר? you don't have to try

 אני בכלל לא בטוחה שהמשפט הזה נכון, אני חושבת שכמו באלוהים, אנחנו משתמשים בו כדי לקוות שהתקופות הקשות הן סימן לתקופות טובות, כאילו יש סדר ותוכנית ולכל יש סיבה. אבל טכנית, זה תלוי בירח ובזמן בחודש ואני לא באמת חושבת שיש תוכנית או סדר. יש לנו מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבנו ולא  

-ככה התחיל הפוסט שהתכוונתי לכתוב ב-29 לאוקטובר, ובלוגגר שמר לי. אני חושבת שהחושך היחסי שהרגשתי היה לקראת הרצאה שנתתי בטכניון כמה ימים אחרי זה, שעברה ממש טוב אגב.

היום נכנסתי לכתוב פוסט אחר לגמרי ומצאתי את השאריות האלו והחלטתי לשמור אותן. אני רוצה לכתוב על המאמצים שאנחנו עושים כדי שיאהבו אותנו ואיך לפעמים אנחנו מפסיקים לאהוב את עצמנו תוך כדי, או לפחות, מתייחסים לעצמנו בחוסר אהבה בולט. את השיר TRY הזמרת קולבי קאליי הוציאה לפני שש שנים והוא מדבר בדיוק על זה.


(כמה קל זה להעלות יו-טיוב וידאו! חשבתי שזה קשה וזה רק קליק וחיפוש. הבלוגגר הזה, תותח).

Get your sexy on
Don't be shy, girl
Take it off
This is what you want, to belong, so they like you
Do you like you?
You don't have to try so hard
You don't have to, give it all away
You just have to get up, get up, get up, get up
You don't have to change a single thing

השיר כביכול על המאמץ להראות טוב, להשתלב ולמצוא חן. אבל אצלי הוא מתחבר למאמץ העצום שאני עושה כדי להצליח בקריירה שלי. על המחיר שאני משלמת. על העייפות שאני מרגישה. 

היה לי המון מזל בשנים האחרונות עם אנשים. גם בבלוג וגם בחיים. הכרתי אנשים שהשפיעו עלי לטובה מאוד ועזרו לי לשנות את ההסתכלות שלי על עצמי ועל החיים. אחת מהאנשים האלו היא הרבנית של הישוב שלנו. היא שלחה היום ממתק לשבת, על המחיר שאנחנו צריכים לשלם על מה שאנחנו מאמינים בו. כמו אברהם אבינו שהתעקש לשלם על מערת המכפלה,
:שזה לא יהיה בחינם, שזה באמת יהיה שלו. והיא כתבה 
כי אם זה חשוב לכם, תשלמו!

והתחלתי לחשוב על המחיר שאני משלמת כדי להיות בסדר. כדי להיות מדענית טובה, מנחה טוב, קוליגה טובה, מרצה טובה. לא, אני לא מנסה להיות טובה, אני מנסה להיות מצויינת, כי אני יכולה.  אני יכולה להיות מצויינת, אבל אני צריכה להתאמץ נורא בשביל זה. ואני לא בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הזה יותר. זה חשוב לי, אבל יש דברים שחשובים לי יותר.

אמא שלי נחלשת. אני שומעת בטלפון את הנשימות מלאות הליחה שלה. אני שומעת שיותר ויותר קשה לה. היה לה יום הולדת 84 השבוע. מחר ניסע לחגוג איתה. אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל. זה מעציב אותי מאוד. רצתי בבוקר וחשבתי עליה. חשבתי גם על המשחק שעוזר לי להכיר את עצמי - פוקימון גו. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשחק הוא להלחם בשחקנים אחרים. זה קשה, כי אין לי מושג באילו פוקימונים הם יבחרו ואי אפשר לנצח בכל הקרבות כי תמיד יש שחקנים יותר טובים. האסטרטגיה שלי היא להבין מי הפוקימונים הכי חזקים בליגה ולהשקיע בהם משאבים עד שיהיו הכי חזקים עם הכי הרבה מתקפות. כי אני אוהבת לנצח. ממש אוהבת לנצח. ולא במלחמות קלות. הקושי מאתגר אותי. אבל, אני לא שחקנית מספיק טובה וגם אם הייתי, תמיד יש קומבינציה של פוקימונים שיכולה לנצח את הפוקימונים שלך. השקעתי המון בפוקימונים הכי חזקים בליגה, ובאמת יש לי פוקימונים מעולים, הכי טובים שיש אבל - לאכזבתי הגדולה גיליתי שזה לא מספיק כדי לנצח. גם לראות את המהירות בה שגיא משחק איתם, וכמה הוא שולט בכל הסטטיסטיקות גורם לי להבין - שאני אף פעם לא אהיה
טובה כמוהו. אני לא בגיל הנכון, ללמוד ולזכור דברים הרבה יותר קשה לי ממנו, ויש לי עוד כמה דברים לעשות.

אז ממש התייאשתי מהמשחק והפסקתי להלחם עד שהתחילה ליגה של קטנים. ובליגה הזאת יש פוקימון על. אחד שיכול לנצח  את כל הקרבות, ואם יש לו חברים טובים, הצוות שלי יכול לנצח גם צוותים המכילים אותו.  
לא צריך להיות שגיא ולדעת את כל מה שהוא יודע, ולהיות מהיר כמוהו כדי לנצח- אפשר לנצח גם עם להיות אני.
וזה כל כך כיף!

וזה גרם לי לחשוב על זה שאני כבר לא נהנית כמו פעם בעבודה. כי אני רוצה שכל מאמר יהיה גדול, משמעותי וחשוב. וזה לא עובד ככה. חשבתי שאחרי המאמר הגדול שפירסמנו לפני שנה וחצי הכל ישתנה, כמו שחשבתי שעם הפוקימונים הכי חזקים אני אנצח תמיד. זה לא עובד ככה. אי אפשר לנצח תמיד. ואי אפשר לחיות בתחושת אכזבה שכזאת כל הזמן. מנהלת המעבדה האהובה עלי, עוד מלאך שזכיתי בו בשנים האחרונות, אמרה לי - אנחנו כבר לא שותות שוקו אחרי שמאמר מתקבל, אנחנו לא חוגגות גרנטים. אני מבינה שאת לא שותה שוקו (אני לא טולרנטית ללקטוז) אבל אנחנו יכולות למצוא משהו אחר! 

ואז השיר הזה התחיל להסתובב לי בראש וקראתי את המילים והתחלתי לבכות, וגם הקליפ גרם לי לדמוע. כי הוא קלע בול. נמאס לי לנסות כל כך הרבה כדי למצוא חן - בעיני מי?

אני לא יכולה להבין הכל, או להסביר כל תופעה שאני חוקרת. אני יכולה לנסות, לבדוק, להשתדל, אבל בסופו של דבר, אנחנו מגלים רק חלק מהאמת ומספרים את מה שאנחנו מבינים מהחלק הזה. ולפעמים אנחנו עובדים נורא קשה וזה לא מספיק לעיתונים נחשבים. ולפעמים שופטים בעיתון פחות נחשב נותנים לנו בדיוק את ההערות הנכונות. ולפעמים זה דורש המון עבודה כדי להכניס את המאמר היפה שלנו לעיתון סביר. מה לפעמים - הדברים האלו מתארים את השתלשלות העיניינים לגבי המאמר האחרון שלנו שדיברתי עליו בפוסט הקודם. ואני מרגישה שאני נורא מתאמצת ומשקיעה אבל לא מצליחה לנצח. כמו שהרגשתי במסטר ליגה בפוקימון גו. 

בא לי להלחם בקרבות קצרים וחמודים שנגמרים מהר ושיהיה לי פוקימון על שיבטיח שכמעט תמיד אנצח... אבל אין דברים כאלו במציאות. אי אפשר לדעת איך תתקבל עבודה שלנו עד שאנחנו שולחים לפירסום ומציגים אותה לאחרים. בטכניון ממש אהבו אותה אגב. 

אולי באמת תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, והשחר, יותר קרוב ממה שאני חושבת. אולי יש קרבות קצרים וחמודים שאני יכולה לנצח בהם ולחזור ולהנות ממה שאני עושה ולסבול פחות. להבין מה אני לא אוהבת, מה אני לא רוצה לשלם, זה גם שיעור. ועכשיו, ספיציפית, אני רוצה להיות עם הילדים שלי, כי יום שישי היום. 
סוף שבוע נעים! 

יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

Prof. Toothless

 אתמול אחרי שעתיים וחצי של עבודה מאומצת התנחלה בפה שלי שן מלאכותית חדשה. פחות נורא ממה שחשבתי אני רק כל הזמן רעבה. כמובן שאחרי שכתבתי את המשפט הזה הלכתי לד"ר גוגל וחיפשתי סטרואידים ורעב וכמובן שסטרואידים מעוררי רעב. אני לא יודעת אם זה באמת בגלל הסטרואידים או בגלל שמותר לי לאכול רק דייסות פושרות, אבל מה שבטוח הוא שאני רעבה כל הזמן. הייתי דואגת מהשמנה אבל אני לא אוכלת יותר מהרגיל, רק חושבת על אוכל, כי כמה דייסה כבר אפשר לאכול? או יוגורט שאני מפחדת שיעשה לי כאב בטן? היום ריסקתי עגבניה, מלפפון ועלה בזיליקום וזה היה טעים אבל נתקע קצת בגרון. 

קרו הרבה מאוד דברים השבוע, אבל השן תפסה מקום מרכזי במחשבות שלי, ולכן היא פתחה את הפוסט. היום ליאור הלך ללמוד בקפסולה בבית הספר. התארגנות מבורכת של המועצה להקל על ההורים. זה מאוד משמח אותי שהוא יוצא מהבית אחרי חודש בו היה צמוד למחשב. אותו הרבה פחות. פתאום, השיגרה הרגילה של ילד הולך לבית ספר בבוקר נראית לי בלתי נתפסת כמעט. כמו זכות גדולה. 

שיניתי קידומת, לא בגיל, בתרגיל, וזה מאוד משמח (רמז עבה בכותרת הפוסט). מה שמשמח בזה הוא שבעצם לא עשיתי שום דבר במיוחד כדי לקבל את התואר הזה, חוץ מלעשות את העבודה שלי שאני אוהבת ולעדכן את קורות החיים מדי פעם. אבל זה משמח. ויחסית מהיר, כמו שאני אוהבת, אבל כבר פחות דורשת מעצמי להיות. סדר האנשים שסיפרתי להם תמיד מעניין. ממיע, אמא, הילדים, מנהלת המעבדה היקרה שלי, אחותי, חברות קרובות וכל השאר. למשפחה של ממיע ולפייסבוק עדיין לא סיפרתי. מחכה לקומיקס מירדן שיתאר את המאורע.

שנת הלימודים התחילה! ובתור וועדת הוראה זה מעסיק אותי ביותר, אבל הכל דרך המחשב, אז זה קצת יותר מלחיץ וקצת יותר קל גם. יש לנו תוצאות חדשות שאני חושבת שהן מלהיבות אבל לא מבינה עד הסוף וזה משמח ומציק לי. אני מקווה לפתח את זה בקרוב, אחרי שכל הדברים הבוערים יכבו. אתמול שגיא עשה מבחן באינפי, בבית, ויום לפני האינטרנט נפל לגמרי וחזר רק כמה שעות לפני המבחן. אבל כנראה שהפעם הוא היה יותר מוכן ופחות לחוץ וכנראה מאוד הצליח לפי התשובה שלו לשאלה איך היה המבחן - pretty good. בשביל שגיא זה אומר בדרך כלל 100, אבל נחיה ונראה. זה היה קורס מזורז עם מרצה בחסד מהטכניון ונראה לי שהוא די נהנה וזה מה שחשוב.

תקציר: החלפתי שן וקידומת, ליאור הלך לבית הספר, שגיא עבר את המבחן באינפי, ממיע מלמד, ירדן הלכה למילואים ותתחיל ללמוד בבצלאל בשבוע הבא, וזוהר מכינה לי דייסות שחבל על הזמן. חיים!

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

פוסט נרגן

 לפחות זאת היתה הכוונה שלי, לכתוב פוסט נרגן. אבל אז נכנסתי לבלוג של עדה ק. (לינק בצד) והיא היתה נרגנת בצורה כל כך שובת לב והלינק לסרט של הילדה המקטרת נגע ללבי והצחיק אותי, והסרט שאחריו, על לחשוב כאנחנו ולא כאני, ריגש אותי, שאני חוששת שזה לא יצא נרגן כמו שתיכננתי. סליחה על חוסר האמת בפירסום.

אנחנו מטפסים על קירות, אבל לפחות עושים את זה ביחד. הבעיה היא חוסר האמון בקובעי ההחלטות. עכשיו אני שומעת בחדשות שרה"מ לא מעוניין בהקלות בשלב זה. לא מעוניין. מעניין למה.

_____

חלה תפנית שכנראה עומדת לגרום לפוסט הזה לקיים את הבטחת הנרגנות. ביום שלישי עשיתי טיפול שורש בשן קידמית, דרך כתר, שזה כבר לא התחלה של סיפור מזהיר. אבל הרופא היה מצויין וזה לא כאב והכל עבר בשלום. עד לאתמול בערב בו נגסתי באפרסק ושמעתי קראק. קראק מהשן הקידמית המטופלת שממש לא נשמע טוב. ואז הכתר התחיל לנוע בחוסר נוחות בפה שלי. תנועות ממש לא מבטיחות. אז עכשיו אני ממתינה לרופא השיניים שיגיד לי כמה חמור הקראק. ☹ ואני בלי משקפיים כך שלא ברור לי בכלל אם האימוגי הזה עצוב וחרד כמו שאני מרגישה או שהוא דלעת.   

אתמול בערב, אחרי שנשברה לי השן או הכתר, קיבלתי תשובה מהעורכים על מאמר. לא נדחה שזה כמעט טוב, אבל הם רוצים תיקונים משמעותיים. את רוב התיקונים אני חושבת שנוכל לעשות אבל הם הציעו שנעשה סט שלם ולא מוגדר של ניסויים כדי להוכיח את המנגנון שאנחנו משערים. זה כיון מחקר מצויין שהמעבדה שלי עובדת עליו אבל זה יקח לנו שנה שנתיים לסיים והוא לא יכול להכנס למאמר הזה. האסטרטגיה שלי במצבים כאלו היא לעשות כל מה שאנחנו יכולים ולהתווכח על כל מה שלא. אני מקווה שזה יעבוד הפעם אבל אין לי מושג. אני מקווה שהתיקונים יחזקו את המאמר מספיק כדי שהוא יראה מספיק בפני עצמו לעורכים ולשופטים. 

-----------

אני אחרי הטיפול. השן באמת נשברה אבל השורש עדיין שם, בינתיים. אז הוא שם מבנה זמני שעליו הדביק את הכתר ואני לא נראית כמו מכשפה. בינתיים. זה קצת עצוב. אני אצטרך לאכול דייסות לדעתי וזה ממש לא זמן טוב להיות לא טולרנטית ללקטוז. הלכתי לסופר וחיפשתי מעדנים ללא לקטוז ולא מצאתי. היו שם כמה מעדנים מסויה, אבל עד כאן. 

בחודשים האחרונים נשפך לי תה על המחשב, נשרף לי המנוע של האוטו ונשברה לי שן. תיקנו את המחשב והוא יחסית בסדר פרט להודעת אזהרה שהוא לא מכיר את עצמו כשהוא נדלק. מסתבר שמחשבים לא צריכים להכיר את עצמם כדי לעבוד. קצת כמו אנשים. החלפנו את המנוע והאוטו נוסע, אבל אני קצת מפחדת לנסוע עליו אז אני נוסעת עם הטויוטה העתיקה שלנו במקום. היתרון בה הוא שהיא עולה פחות מהמנוע של המזדה ושאפשר להתחבר למערכת שלה עם ספוטיפי ולשמוע שירים שאני בוחרת, כלומר שספוטיפי בוחר לפי הטעם שלי, בדרך כלל הוא מצליח. בקשר לשן - נחיה ונראה, אני מקווה לטוב ושבאמת נחיה ונראה. שום דבר לא מובן מאליו עכשיו. 😳 (גיליתי שאפשר להוסיף אימוגים אמיתיים לטקסט כאן, העולם מתקדם! ✨).

במבט לאחור לא ברור לי אם הפוסט הזה נרגן באמת. לא ברור לי אפילו מה בדיוק אני מרגישה לגבי הכל. ניסיתי להבין אם רק דברים רעים קרו בחודש האחרון ועברתי על המיילים שלי וראיתי כמה הסטודנטים שלי עבדו קשה והתקדמו. אתמול כשהייתי לחוצה ממש מהשן ומהמכתב מהעיתון שגיא שם לידי את פאבלו (החתול המדהים שלנו) כדי שאלטף אותו וזה יעשה לי טוב ואחר כך את סנואו-פי (החתולה היפה והפחדנית שלנו) כדי שאחבק אותה וזה ירגיע אותי. זה עבד. הוא בדרך כלל לא עושה את זה או מביע את הרגשות שלו במילים והבנתי שהוא רואה שאני מאוד לחוצה והבין שאני צריכה משהו שיעזור לי. שאלתי אותו וזוהר ענתה שברור שאני מאוד מאוד לחוצה ושאלה למה והקשיבה לתשובה. איזה חמודים הם. 

לפעמים הדברים הקטנים האלו גורמים לי להבין שלא הכל אני שוברת והורסת, יש דברים אותם אני מצליחה לטפח. וזה משמח ולא נרגן בכלל.

סוף שבוע שמח ואופטימי לכולנו, עם שיניים ועיניים במקום!😁😃

יום שבת, 3 באוקטובר 2020

סוכות

 דווקא בנינו סוכה, ברכנו ואכלנו בה, כנגד כל הסיכויים.

הבוקר התחיל בדגש אחר לגמרי. נלחמתי בפוקימון גו והפסדתי אנושות ואז קראתי הצעת מחקר של סטודנט שלי - עד 12. אז נזכרתי שאני צריכה לקנות חומרים לעוגת יום הולדת לליאור, שבן 8 מחר (איך זה עבר כל כך מהר?) וחול לחתולים ויצאתי עם זוהר בזריזות לסיבוב קניות. מפה לשם חזרנו הביתה לקראת שלוש ואז ראיתי את ממיע מנקה את החצר לקראת בניית הסוכה. אנחנו נכנסנו לבשל, זוהר להכין את העוגה לליאור, ירדן לנקות את החול של החתולים, וברקע הבנים ניקו את החצר והקימו את הסוכה. ואז גילינו שהבדים של הסוכה נעלמו. חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו. תעלומה. זאת סוכה שקונים עם מוטות ממתכת ובדים שמלבישים עליהם. אף פעם לא ממש אהבתי אותה אבל זאת הסוכה היחידה שהיתה לי בחיים. כשהייתי קטנה ההורים שלי לא היו בונים סוכות וזה מאוד העציב אותי, וכשגדלתי לא היה אף מקום בו יכלנו להקים סוכה משלנו עד שהגענו לכאן. ואז ממיע קנה את הסוכה הזאת וכל שנה קישטנו אותה וחגגנו בה. בדרך כלל עם אורחים, בעיקר אחותו האהובה של ממיע והמשפחה שלה.

אבל הפעם היינו ללא אורחים וללא בדים לסוכה. אז אילתרנו. חיפשתי סדינים מתאימים ותלינו אותם ביחד, סדין כחול כהה, סדין תכלת, סדין צהוב, ציפה בז' וסדין ירקרק. סוף סוף זה הרגיש לי כמו סוכה אמיתית כמו שרציתי בילדות! את ארבעת המינים קנינו מהרבנית של הישוב והילדות הלכו להביא. בהתחלה ירדן חזרה בלי הדס ואז שתיהן הלכו והבת של הרבנית הביאה להן את ההדס החסר. סיפרתי להם בסוכה שהאתרוג משול לתלמידים חכמים שעושים מצוות ומעשים טובים, שהלולב משול לתלמידי חכמים, ההדס לאנשים שעושים מצוות ומעשים טובים והערבה לאלו שלא תלמידי חכמים ולא עושים מצוות ובסוכות כולם שווים ומאוחדים! אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. ממיע ברך וחיממנו את האוכל שהכנתי ואכלנו בסוכה. היה ממש כיף ומצחיק. לא הספקנו להכין קישוטים אבל תלינו אורות קטנים מסביב וזה יצא מאוד יפה. מחר נכין קישוטים.

סוכות אחר. התקשרתי לאמא שלי והיא ברכה את ליאור ליום ההולדת שלו. צילמתי את כולם מברכים אותה שנה טובה ושלחתי דרך הווטסאפ למטפלת שלה. קשה לי שאנחנו לא יכולים לבקר אותה, אז לפחות זה. אני יודעת שזה משמח אותה. אנחנו מתרגלים לחיים הלא רגילים והחיים הרגילים נראים בדיעבד כמו פלא. תמונות מחופשות משפחתיות וזכרונות מכנסים בחול נראים לי בכלל לא מובנים מאליהם. לפחות לעבודה אני יכולה לנסוע וזה מבריא ממש. אחרי יום כיפור הרגשתי ממש רע כי אני לא רגילה לא לאכול כל כך הרבה זמן. אז לא הצלחתי לאכול עוד יום. וביום שאחרי זה נסעתי לעבודה והרגשתי הרבה יותר טוב. כמעט נורמלי. הזום עם ליאור בבוקר דווקא נחמד לי אבל לעבוד מהבית ולהיות בבית כל היום לא ממש עושה לי טוב. 

יום כיפור עצמו היה דווקא נחמד מאוד. הלכתי לבית הכנסת וכולם היו עם מסיכות ושמרו מרחק. כולנו סגרנו את המחשבים ואת הטלפונים ושיחקנו משחקי קופסה. למעשה פתחנו את המשחקים שליאור קיבל במתנה ליום ההולדת השביעי שלו שחגגנו עם כל הכיתה... איפה הימים? היה בזה משהו מאוד מנקה, להתנתק מהמחשב ומהטלפון. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור על זה אחרי. טיילנו ברחוב וליאור נסע עם הקורקינט שלו כל היום. 

חוסר הוודאות, מה יהיה מחר ואחרי החגים מאוד מכביד. לא נראה שהסגר מקטין את מספר החולים החדשים או את מספר המתים. הכבישים ריקים ונראה שהסגר נשמר, אבל האם הוא מועיל? החופש שהיה בקיץ, לנסוע לכנרת ולים נראה רחוק ומופלא. זה שהילדים הלכו לבית ספר נראה כמו נס. אני מתגעגעת לנורמליות, כמו כולם.

כמו שכתבתי - אני הולכת לעבודה ועובדת מהבית, אבל אני לא לגמרי בפוקוס. אני מרגישה ליד הדברים, לא לפניהם, לא בתוכם. כאילו המוח שלי הוריד הילוך והרבה יותר קשה לו להתרכז ולפתח רעיונות. גם הפוסט הזה לא קוהורנטי, אני מפטפטת על הא ועל דא. לשם שינוי התחלתי שמחה וסיימתי נרגנת. אבל אני עדיין שמחה בפנים, אפילו שלא מאורגנת. עוד משהו שעשיתי בעצמי - בניתי אתר למעבדה במו ידי, מכלום! האתר המקרטע שלנו נסגר ונתבקשנו לבנות אתרים בעצמנו דבר שמאוד הפחיד אותי עד שלא היתה לי ברירה. ומסתבר שבגוגל סייט אפשר לבנות אתר מקסים בקלות! תוך יום בניתי אתר יפיפה כמו שתמיד רציתי שיהיה לי. הצורך הוא אבי ההמצאה. :-)

חג שמח לכם ולמשפחות שלכם! מאחלת לכולנו מועדים לשמחה ולחזור לשיגרה במהרה. 

טעמים של ילדות

 איזה דבר יפה קנקן ואמפי עושים בקהילת הפרפרים.  ממש תחושה של קהילה יוצרת ומשתפת נוצרת שם. מאוד ממליצה למי שלא מכיר להצטרף. כבר כמה זמן אני ר...