משחררת

 לפעמים זה נחמד להיות חולה. לא ההרגשה הפיסית המחורבנת, אלא החופש לעשות מה שבא לי. מה שבא לי ומה שאני חייבת, אם לדייק.

אני לא יודעת אם שמתם לב - אבל האוניברסיטאות שבתו במשך שבועיים. לא דיברו על זה בחדשות, לא כתבו בעיתונים (יש בכלל עיתונים? אני מתכוונת לאינטרנט), אבל שבתנו. נראה שאפילו הסטודנטים לא התרגשו מזה כי הם לא דיברו על זה או מחו בעד או נגד, לא זמן טוב לשבות באקדמיה. אבל בסופו של דבר היתה התקדמות במשא ומתן ונראה שאנחנו עומדים להגיע להסכם שכר הוגן, יחסית, בחודשים הקרובים, אלא אם כן עורכי הדין יהרסו את ההסכמות, או שההסכמות יתפוגגו ברגע שיגיע החוזה. הכל יכול להיות. מאז 2019 לא היה לנו הסכם שכר והחידוש שלו נגרר ארבע שנים. זאת היתה שביתה מוצדקת, אני מקווה שבאמת יחתם ההסכם ונוכל לשקוט לכמה שנים.

בכל מקרה, חזרנו ללמד ביום שני, וקמתי ביום שני חולה לגמרי. וירוס מגעיל שהגיע דרך הגדולה מהצבא, לקטנה לממיע ואלי. לא רק שהוא מגעיל, הוא גם ארוך. עד היום אני לא מרגישה משהו. אבל הייתי צריכה ללמד - סמינר בו אנחנו נותנים פרס לסטודנטים מצטיינים ושיעור בקורס שלי. הסמינר היה נחמד מאוד, ואת השיעור התחלתי בקושי, אבל הכוחות חזרו אלי כשלימדתי ואפילו נהניתי. ביום שלישי יכולתי לשבת בבית אבל אתמול שוב לימדתי, ובנוסף הייתי צריכה לקחת את הקטנה השכם בבוקר לבדיקה. אז הגעתי די מוקדם לאוניברסיטה, באפס כוחות. 

נכנסתי למשרד ועשיתי את הדברים שהייתי מוכרחה לעשות ואז הלכתי לשכב בשמש על הדשא לחצי שעה מופלאה. ממזמן לא נהניתי ככה בעבודה. 😉 דידיתי לאכול משהו בארומה - רציתי משהו פשוט ולא מורכב, אז הזמנתי טוסט ילדים. לא משהו: לחם שרוף מדי עם המון גבינה צהובה, בלי טעם כמעט, עם מלפפון ועגבניה חתוכים בצד. אבל עשה את העבודה. התגלגלתי לכיתה, חיברתי את המחשב, והעברתי שיעור שממש נהניתי ממנו. אני הרבה יותר נהנית מההוראה השנה. נראה גם שהסטודנטים הרבה יותר מבינים אותי. אני יותר איטית, יותר מקשיבה להם ופחות לחוצה, אולי אלו הסיבות.

ביום שבת בלילה הקטנה שלי סיימה תיכון בטקס סיום מרגש בו היא שרה ורקדה לרוב ונראתה מאושרת וזוהרת. מרחיב לב ומרגש זה היה ואני כל כך שמחה מהזכות ללוות אותה במסע שלה בשנים האחרונות. היא כל כך צמחה וגדלה והגשימה הרבה חלומות שלה. היא אמרה לי כמה פעמים שעצוב לה שהיא מסיימת תיכון ואמרתי לה שאני מבינה לגמרי אבל זה כל כך נפלא - לסיים תקופה נהדרת שכזאת, בה היא מימשה את עצמה ונהנתה והתעצמה, ולהתחיל משהו חדש לגמרי, במקום אחר, אליו תביא את עצמה ותצליח גם. אמרתי לה שזה עצוב, אבל נפלא, לסיים פרק ולהתחיל פרק חדש ויש בזה הרבה יופי והתרגשות.

ואז חשבתי שגם אני רוצה התחלה חדשה, אבל לא יודעת איך להתחיל מחדש. וחשבתי שהלוואי שבעבודה הייתי מרגישה שלמה במאה אחוז כמו בבית, ואז נזכרתי שלפני חודשיים היינו בריב כזה מהותי שהייתי בטוחה שאנחנו נפרדים. ומה שהחלטתי בתוך הריב הזה הוא לסמוך עליו שהוא אוהב אותי וזה עשה הבדל עצום. אז חשבתי שאולי פשוט אחליט לסמוך על עצמי שאני מדענית טובה ואפסיק לחפש לזה הוכחות לזה כל הזמן. ואיך שחשבתי על זה דברים טובים התחילו לקרות. 

אז אני משחררת. לכל הספקות, הפחדים והסבל שהיוותי להם בית חם במשך שנים: אתם יכולים לחפש לכם מקום חדש היום.

Remember all the sadness and frustration

and let it go, let it go ooooh.

(לינקן פרק האלופים)

איך עושים הבדל

 לפני קצת פחות מארבעה מיליארד שנים, החיים נוצרו בים בצורה של חיידקים אנארוביים. אנארוביים אומר שהם ידעו ליצר אנרגיה בלי חמצן. לא היה אז חמצן בכדור הארץ, אז הם הסתדרו עם מה שיש. 

עברו קצת פחות מ-2 מיליארד שנים והצורות הקדומות של התאים שלנו הופיעו בים - תאים עם גרעין ומיטוכונדריה שהם אבות התאים של בעלי החיים, ותאים עם גרעין, מיטוכונדירה וכלורופלסט שהם האבות של כל הצמחים. הכלורופלסט משתמש באור, פחמן דו חמצני ומים ויוצר סוכר וחמצן, בתהליך הפוטוסינטזה. המיטוכונדריה לוקחת את הסוכר והחמצן ועושה מהם אנרגיה. חדי העין בוודאי שמו לב שבתהליך הפוטוסינטזה נוצר חמצן, שהעלה מאוד את ריכוז החמצן במים ובאטמוספירה, דבר שהפך את המיטוכונדריה והנשימה החמצנית ללהיט. 

בהמשך התפתחו החיים הרב תאיים, צמחים ובעלי חיים והיה שמח באוקיינוס.

החיים עדיין היו מוגבלים לים בשל הקרינה החזקה מהשמש. אבל, לאט לאט, חלק מהחמצן שנפלט מהפוטוסינטזה (דו-חמצן) הפך לאוזון (תלת-חמצן) והתחילה להיווצר שכבת הגנה מפני הקרינה. לפני 420 מיליון שנים, לאט ובזהירות, יצאו הצמחים הראשונים מהים, והתיישבו על היבשה, בחסות שכבת האוזון.

החיות יצאו אחריהם.

היום, 50% מהחמצן באטמוספירה נוצר מפוטוסינטזה של יצורים ימים, שסופחים אליהם את הפחמן הדו חמצני מהאטמוספירה. האוקיינוסים והימים סופגים 90% מהחום שנאגר באטמוספירה. כלומר - הים והחיים שבתוכו מייצרים את החמצן שאנו נושמים ומאטים מאוד את ההתחממות הגלובלית. אבל יש לזה מחיר.

ההתחממות של הים גורמת לצריכה מוגברת יותר של חמצן אצל היצורים הימיים מצד אחד, ומצד שני - לירידה בריכוז החמצן במים בגלל שהחמצן פחות מסיס בטמפרטורות גבוהות. הירידה בחמצן בים גורמת לאירועי תמותה גדולים באוקיינוסים ובמיוחד בריפים ליד החופים. בנוסף, פסולת הפלסטיק מזהמת את הים ופוגעת ביצורים ימיים.

באוקיינוס השקט נוצר אי פלסטיק בגודל מדינת ישראל, כפול 80.

  אי הפלסטיק

העברתי את ההרצאה הזאת לתלמידים של ממיע, ואז ביקשתי מהם לחשוב על שינוי אחד שהם יכולים לעשות בעצמם, שיעזור לכדור הארץ ולים. היו כאלו שהציע לצאת בסירה ולאסוף את הפלסטיק מאי הפלסטיק, היו שהציעו לחוקק חוק שאוסר על שימוש בשקיות פלסטיק או להעלות את המחיר שלהן. שאלתי אותם - אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם, מחר? חלק ענו שהם מוכנים לכתוב כל שבוע מכתב לשרת הגנת הסביבה, והיו כאלו שאמרו - בכל פעם שנצא לחוף נאסוף את הפסולת וניקח את הפלסטיק למיחזור, והיו כאלו שאמרו - אם רק אני אעשה את זה, זה לא ישנה כלום.

אני מקווה שהכנסתי להם לראש שאם הם יעשו את זה בעצמם, זה יעשה הבדל. ואם הם יארגנו יום ניקוי בית סיפרי, אפילו לא של החוף אלא של בית הספר, זה יעשה הבדל. ואם הם יכתבו על זה בטיקטיק, לא במקום על רול-אפס, אלא במקביל, זה יעשה הבדל. ההבדל שאני רוצה לעשות הוא להעביר את המסר הזה לכמה שיותר ילדים, שהם יכולים לעשות הבדל. אנחנו מוכנים לארח כיתות חטיבה ותיכון בחוג שלנו וללמד אותם על המחקר שלנו ולעשות להם סיורים במעבדות, אז אם אתם מכירים כיתה שממש רוצה להגיע אלינו, אתם יכולים לכתוב אלי למייל. :-)

את הציורים הנהדרים ציירה ירדן כמובן. 

סוף שבוע נעים שיהיה!

הנושא החם - סביבה.

Free falling

 אני ברכבת חזרה מהמרכז שם הרציתי היום על העבודה שלנו. למדתי המון מהמארח שלי, שחוקר זוית אחרת לגמרי משלי. זה היה מרתק. אחרי זה ביקרתי קוליגה שחשבתי שקבעתי להפגש איתו היום, אבל למעשה במייל קבעתי איתו לאתמול, והוא חיכה. למדתי הרבה מהפגישה שלנו.

בבוקר קיבלתי מייל כועס שפגע בי. הקטנה נסעה באוטו הישן למתכונת שלה והוא נתקע לה בדרך. לקחתי אותה לבחינה אבל היא אחרה. גם היום שלה לא היה משהו. ביום ראשון הרציתי במקום אחר, בשבוע הבא אני מלמדת את הקורס שלי אבל גם מעבירה שיעור לתלמידים של ממיע. בזמני הלא חופשי אני כותבת מכתבי המלצה, פוגשת סטודנטים ומנסה לכוון את המחקר במעבדה שלנו.

קשה לי לסכם את היום והשבוע האלו. אני מרגישה כמו בנפילה חופשית, בלי שליטה אמיתית על התוצאות של הדברים שאני עושה. עוברת מהרצאה להרצאה, מעשיה לעשיה, מאש לאש. מכבה. מדליקה. אני ברכבת חזרה לצפון, רואה את קרני השמש מוחזרות מהים שנראה מוזהב. 

עכשיו אני כבר בבית, אחרי שהזזנו את האוטו התקוע קצת יותר קרוב לבית (ואז הוא שוב נתקע). ממיע בטיול שנתי הערב ולא יגיע הביתה. יכול להיות שגם לזה יש השפעה על מצב הרוח שלי? הוא תמיד יודע לראות את הטוב בכל דבר, את נקודות האור. כמו שטונה אומר: גם אם זה לא נראה טוב, וכל הכוכבים מראים שיש סיבה לדאוג... אין סיבה להתייאש!

האם יש אפשרות להרגיש טוב עם עצמנו באופן שלא משווה את עצמנו כל הזמן לאחרים טובים יותר? האם יכולה להיות תחושה טובה של ערך עצמי שלא קשורה להישגים ולהצלחות אלא פשוט להיותנו אנחנו? עצם זה שאני מעלה את השאלות האלו הוא כבר התקדמות עבורי, כי לפני לא היתה שאלה בכלל, תמיד הערך בא מתוך השוואה ותחרות. 

הדבר שהכי קשה לי הוא שאני יותר עושה לחוג ופחות למחקר של המעבדה שלי. אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים מהר מספיק, שדברים תקועים, שמה שהכי מעניין אותי לא נפתר. שאנחנו ליד האמת אבל לא מצליחה להגיע אליה. מעניין מה המנחה שלי היה אומר על מה שאני עושה עכשיו. כמו בשיר של הסקריפט:

If you could see me now, would you recognize me?
Would you pat me on the back or would you criticize me?
And there are days when I'm losing my faith
Because the man wasn't good, he was great
He'd say, "music was the home for your pain."
And explain, I was young, he would say
"Take that rage, put it on a page
Take the page to the stage
Blow the roof off the place."

זה לא אותו העמק

 יום הזיכרון תשפ"ג. 

ימים משמעותיים. תלינו את הדגלים מוקדם השנה, כבר ביום השואה. הקטנה שלי שרה כמו מלאך בטקס בישוב ובבית הספר שלה, ומאוד ריגשה אותי. 

בפסח נסענו לחופשה בדרום. רצינו לעשות קמפינג אבל הגשם הבריח אותנו לצימר מאולתר, ליד רפת, עם המון תרנגולים שקוראים כל היום וכל הלילה. כשהייתי קטנה היה לנו תרנגול ליד הבית והוא קרא רק בבוקר, כמו שתרנגולים אמורים לקרוא. משהו השתבש לתרנגולים המודרניים. החופשה היתה לא פשוטה, כי דברים עלו ביני ובין ממיע, אבל כל כך נהניתי מהמדבר ומהטיול בו. הוא כל כך יפה, המדבר, כאילו אלוהים נמצא באבנים ובשקט שם. היינו במכתש הגדול, באגם ירוחם, בפרק בבאר שבע ואפילו הלכנו לסרט - מריו ברוס בקניון בבאר שבע כי ירד גשם ולא היה מה לעשות. ביקרנו את האח והאחות של ממיע ופשוט היה טוב. לא לקחתי את המחשב, כך שהתנתקתי מהעבודה לארבעה ימים וזה היה מבורך. התנתקתי מהעבודה והתחברתי למשפחה. הדברים שעלו ביננו, דוברו והביאו לקירבה גדולה יותר. חופשה טובה.

אני מאוד אוהבת את הילדים שלי וההסתכלות שלי על החברים שלהם היא לפי כמה איכפת להם מהילדים שלי. לגדול יש חברים שאוהבים אותו מאוד. השבוע השאירו אותו לשמירות על יום העצמאות והחבר הכי טוב שלו ממש נסער מזה. הוא התקשר אליו כמה פעמים וניסה לשכנע אותו להשתמט מזה והבן שלי ניסה קצת, אבל אחר כך החליט שהוא מעדיף לשמור מלשקר. שני דברים מצאו חן בעיני - עד כמה החבר שלו דאג לו, וזה שהמוסר של הבן שלי במקום הנכון. 

לעומת זאת, כשיש חבר שלא רואה את הילדה שלי, זה עושה לי ממש לא טוב, איך הוא לא רואה כמה היא נפלאה וכמה היא מיוחדת? מהצד נראה שהוא מלא בעצמו ואין מקום לאף אחד לידו. לא כל כך יודעת מה נכון להגיד, כנראה שאני אומרת יותר מדי, אבל מה שהכי מפריע לי, הוא שהבילבול שהחבר הזה יוצר, מסיט אותה ממרכז החיים שלה, וגורם לה לאבד ריכוז בדברים ממש חשובים, כמו מבחנים ומשימות שהיא צריכה לעמוד בהן. לא נראה שהוא מוותר על משהו. נראה שהוא פשוט נשאר במרכז החיים שלו ולא עושה שום דבר כדי להתקרב אליה, פשוט מצפה שהיא תעשה את כל הדרך אליו. מפריע לי שהיא מקבלת את זה. אני מקווה שזה ישתנה. הוא לא רואה אותה באמת, אז מה היא עושה שם?

היא שרה היום את "החיטה צומחת שוב" בבית הספר. והמחשבות והדאגות גרמו לי להנות ממנה פחות (טוב, היו גם אי דיוקים בשיר, אבל הקול שלה מנצח בכל מקרה). כשהיא שרה ביום השואה בכיתי מהתרגשות, ועכשיו בעיקר דאגתי.

אולי גם כי יום הזיכרון הוא יום קשה ממש, של כאן ושל עכשיו של סכנה ברורה וממשית. אני מאמינה במדינה שלנו ואין לי ארץ אחרת, גם כשאדמתי בוערת. אבל למה האדמה חייבת לבעור כאן כל הזמן? אין מספיק מים בעולם כדי לכבות?

חד גדיא פסח 2023

אתמול היה ליל הסדר והיה הרבה יותר נחמד ממה שציפיתי. היינו אצל אחות של ממיע והרגשתי בבית. לא ציפיתי לזה, אבל כך הרגשתי. צחקתי, קראתי, הקשבתי, אכלתי, שרתי, ושמחתי. הייתי אני וזה לא מובן מאליו בחגים משפחתיים.

אני מתחילה לחבב מאוד טפיוקה. בפעם הראשונה פגשתי אותה בכנס באילת והיא מאוד התחבבה עלי. בפעם השניה אכלתי אותה בארוחת ערב אצל חברים והתפלאתי לגלות שאפשר להכין אותה בבית והיא יוצאת מצויין. ואתמול היא הוגשה כקינוח עם פירות והחלטתי שהיא צריכה להגיע אלינו הביתה.

ממיע וליאור רואים עכשיו את המשחק של מכבי תל אביב מול ז'לגיריס. כרגע 54-52 לז'לגיריס, והמצב מדאיג. אם מכבי תנצח היא תבטיח את העליה שלה לשלב הבא, ואם לא, פחות. זה בבית של ז'לגיריס וזה הסיכוי שלה לעלות לשלב הבא, כך שלשתי הקבוצות יש הרבה רצון לנצח.

בתחילת השבוע הייתי בכנס אבולוציה שהיה באוניברסיטה שלנו. הוא אורגן בצורה מצויינת והיה ממש נחמד. לפני הרבה שנים נתתי בהרצאות בכנסים סימנים, מהשתתפות בלבד, דרך פוסטר, דרך הרצאה מאבסטרקט, להרצאה מוזמנת, לקי-נוטס. עדיין לא יצא לי לתת קי-נוטס בכנס, זה יכול להיות נחמד מאוד, אבל הפעם הם שידרגו את ההרצאה מהאבסטרקט ששלחתי לאורך של הרצאה מוזמנת, וזה היה מאוד נחמד כשלעצמו. לקחתי את הזמן להסביר את הרעיון שמאחורי המחקר שלנו ובכלל, להסביר כל דבר שאנחנו עושים הכי ברור שאני יכולה, וזה עבד. היה לי "וואו" מהקהל באמצע ההרצאה, המון שאלות בסוף ההרצאה, כמו שאני אוהבת, והרבה אנשים שניגשו אלי אחרי ההרצאה להגיד לי כמה הם אהבו. שני הסטודנטים שלי הציגו פוסטרים ושכחתי להגיד את זה בהרצאה שלי, אבל בכל זאת הקהל ביקר בפוסטרים שלהם והסטודנט שלי זכה בפרס על הפוסטר המצטיין. המרצה המקסימה מהקי-נוטס באה ואמרה לי כמה אהבה את ההרצאה שלי, שהסטודנטים שלי מעולים ושאנחנו הקבוצה האהובה עליה. אי אפשר לבקש יותר מזה, זה הכי טוב שיש.

יש אוירה מאוד טובה במעבדה בזמן האחרון. הם עובדים יפה ומתקדמים וחברים נורא טובים אחד של השני. רואים שהם נהנים וזה נהדר. 

מכבי הפסידה, אבל נראה שבכל זאת עלתה לפלייאוף. כנראה שלא ממקום טוב במיוחד, אבל עולה. זה גם משהו.

מה שקרה בשעה ומשהו האחרונים הוא שבאמצע הפוסט המכובד הזה, נדדתי לבדוק את השיעור הבא שני מלמדת, ולבנות את שתי ההרצאות הבאות שאני מרצה. הסמסטר הזה מאוד עמוס בהרצאות, סדנאות, וקורסים שאני מעבירה ללא הפסקה. מזל שאת רובם כבר בניתי ויש לי את המצגות. מצד שני, זה קצת פחות מלהיב להרצות את אותה הרצאה פחות או יותר, כמה פעמים. 

דיברתי על זה עם ירדן היום, על זה שצריך למצוא את הדבר שמלהיב ומרגש אותנו כל הזמן מחדש. לא טריוויאלי בכלל. לילה טוב לכולם! 

מתגעגעת לאמא שלי.

 לפני שבועיים היה יום השנה השני לפטירה של אמא שלי. 

ירד גשם. וזה היה מוזר, והמנהרה היתה חסומה, ולא היה מקום בחניון ליד הרכבת, אז חניתי ליד אתר בניה לידו. המיטריה שלי לא נסגרה וגיליתי שהיא שבורה. אז השארתי אותה ליד תחנת הרכבת ועליתי על הרכבת לתל אביב. הרגשתי שאמא שלי אומרת: למה את באה? אין טעם שתבואי. אבל רציתי לבוא, אז המשכתי. ואז ממיע התקשר שהתקשרו אליו מהמשטרה שחניתי במקום אסור ושאזיז את הרכב. הוא היה מוכן לבטל את השיעורים שקבע ולנסוע להזיז את הרכב מתחנת הרכבת.

כבר הגעתי לתל אביב ועמדתי לעלות על הרכבת לרחובות. והבנתי שזה יקח הרבה מאוד זמן ולא אצליח לחזור לפגישה בחמש. ירד גשם. הייתי בלי מטריה והיה לי קר, והקול של אמא בראש שלי אמר: בשביל מי את באה לבית הקברות? אני לא אוהבת בתי קברות. אני מעדיפה לפגוש אותך בים.

אז עליתי על הרכבת חזרה לחיפה, הזזתי את הרכב ונסעתי לחוף הים בבת גלים. קניתי פלאפל ודיברתי איתה ליד הים. זרקתי אבנים לים. 

אמא שלי לא אהבה להגיע לבית הקברות ובאזכרות של אבא שלי, אליהן אני הייתי מגיעה כל שנה, היא היתה נשארת בבית האבות. גם האחים שלי מעדיפים שלא לעלות לקבר. בפברואר עליתי לבקר את אבא ומסרתי ד"ש לאמא. זה היה יום מאוד משמעותי בשבילי, אבל עם אמא זה לא עבד. 

אני מתגעגעת אליה מאוד. 

אין מצווה לעלות לקבר ביום השנה, אבל זה מנהג יהודי. אני חושבת שאזכרות חשובות למי שנשאר. יום בו אפשר להתחבר לאדם האהוב שאינו כאן ולזכור כמה משמעותי הוא היה בחיים שלנו. 

היום נתתי לקוסמטיקאית להוריד לי תבלול מהעין, אותו אחד שאמא שלי תמיד ביקשה ממני שאוריד ופחדתי. רופאת העור אמרה שלא כדאי להשאיר ושאוריד, ואני לא סומכת על כירורגים שיעשו את זה בצורה נקיה. ואז עשינו את זה וחשבתי שאמא שלי היתה מרוצה מזה. 

אתמול בלילה זוהר באה להגיד לי לילה טוב, כשקראתי ספר במיטה, וזה הזכיר לי את כל הפעמים בהן אני באתי למיטה של אמא שלי להגיד לה לילה טוב והיא היתה קוראת ספר, עם זוג המשקפיים שלה. גם לי יש משקפיים עכשיו.

זאת תקופה שכזאת בה אני חושבת עליה יותר. היא לא היתה אוהבת את מה שקורה כאן עכשיו. היא היתה מתקשרת אלי להזהיר אותי לו לצאת מהבית בימי שיבוש לאומיים. אבל השיבוש לא קורה בדרכים הידועות בהן אני באה. 

אלו הדברים הקטנים, שיר שאני שומעת, או תבלול שאני מסירה, או זוהר שבאה להגיד לי לילה טוב, שמזכירים לי כמה אמא שלי חסרה לי. אין תחליף לאהבה הנרגנת שלה אלי. פשוט אין, זה יחיד במינו ולעולם.