יום שבת, 21 בינואר 2023

נוסטלגיה זה טוב? סוף סמסטר.


נוסטלגיה היא מונח שטבע רופא שוויצרי בשם יוהנס הופר במאה ה17. המונח תיאר במקור את תשוקת החיילים השוויצריים לחזור לביתם בעודם נלחמים. המילה עצמה מקורה בשתי מילים יווניות: נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב). המילה העברית לנוסטלגיה היא 'רפקת', מלשון התרפקות על העבר שהיה ואבד. (כל הציטוטים מ - ד"ר דני דרבי, https://www.cognetica.co.il/nostalgia/)

לפעמים מתכווץ לי הלב כשאני שומעת מישהי אומרת שהיא פוגשת את אמא שלה, או עושה דברים עם ההורים שלה. אני מתגעגעת, והגעגוע לא חולף עם הזמן.

היום ראיתי סרט חמוד של נטפליקס, "מותר לאהוב". על ילדה שאוהבת ילדה שאוהבת ילד שאוהב. זה הזכיר לי את גיל 17, ממש את החוויה של הגיל. את הקסם, שברון הלב, את התחושה שהכל פתוח ולא ידוע והרבה לא מובן. יש משהו מקסים בגיל הזה.

נוסטלגיה נחשבת ל"מרירה מתוקה"- מתוקה כי היא מאפשרת לנו לחיות מחדש רגעים טובים מהעבר, מרירה כי היא מזכירה לנו כל פעם מחדש שאותם רגעים לעולם לא ישובו.

הקטנה שלי עברה טסט השבוע והגדול עבר תיאוריה. שמחה גדולה אצל כולנו. אתמול היה הכינוס המחלקתי השנתי שלנו, פעם ראשונה בתור ראש חוג וזה היה מיוחד. ביקשתי מהקטנה שתשיר את השיר של אבבא, תודה על המוסיקה, במילים שכתבתי עם מצגת של כל הצוות של החוג שאני כל כך מודה לו. זה היה מרגש כל כך. ביקשתי מחבורת סטודנטים שבחרתי בקפידה להכין תוכנית הפעלה חברתית וזה היה פשוט מושלם. הם שלחו חידון שדרש שסטודנטים ישאלו סטודנטים שהם לא מכירים שאלות כדי למצוא מכנים משותפים - ולהפתעתי הגמורה סטודנטים באמת מילאו את החידון! הם רקדו בהפסקות ועשו קהוט מאתגר בסוף עם משחקי פנטומימה והיו פשוט מעולים! גם ההרצאות והפוסטרים היו מצויינים. זה היה יום מיוחד. סיום נהדר לסמסטסר ולרבעון הראשון שלי כראש חוג.

בעבר נהוג היה לחשוב שנוסטלגיה עלולה לפגוע באנשים שחווים אותה תדיר, מכיוון שהם לא נוכחים בהווה ובעצם משתמשים בעבר כמעין בריחה מהתמודדות עם הקונפליקטים העכשוויים שלהם.

כשאני מסתכלת על האלבום המודפס של 2011 אני מרגישה רגשות מעורבים. עשינו כל כך הרבה דברים ממש מגניבים - היה לנו מנוי בדיסנילנד שהיתה פחות משעתיים נסיעה מהבית, עשינו קמפינג ביערות של קליפורניה, סופי שבוע בחוף של ניו ביץ', מסיבות יום הולדת בבריכה הקפואה מתחת לבית, המון חברים לילדים ולנו, הורים של החברים של הילדים שממש נקשרנו אליהם, חברים קרובים במעבדה, והיינו צעירים ובתנועה. אני מאוד שמחה שעשינו את זה, אבל זה מרגיש לי רחוק, לא נגיש בחוויה.

בשנים האחרונות, לעומת זאת, יותר ויותר מחקרים הראו שלנוסטלגיה יש גם יתרונות רבים על אלו שחווים אותה. בין היתר, נוסטלגיה מהווה גורם מייצב עבורנו, היא עוזרת לנו לחוות את עצמנו כבעלי עבר, הווה ועתיד רציפים וקוהרנטיים. באחד מהמחקרים הללו הוצגו נותנים שהראו שזיכרונות נוסטלגיים רבים נוגעים למערכות יחסים משמעותיות עם אנשים אחרים. זיכרונות כאלו יכולים לתרום ולנחם את האדם בזמני משבר וקושי.

חופשת סמסטר התחילה. לא בדיוק חופש כי אני צריכה לטפל בהרבה דברים לקראת הסמסטר השני, לקראת ההרצאות שלי בפברואר, לקראת גרנטים שאני רוצה לכתוב, הנחיה, מאמר לפרסם. אבל יש רוגע. הסמסטר הראשון שלי בתור ראש חוג עבר בשלום ואפילו בהצלחה. התפקיד מתאים למי שאני. סטודנטית שלי הראתה לי משהו שהיה כתוב על סוג האישיות שלי:

These qualities combine to create individuals who are able to inspire and invigorate others, who people actually want to be their leaders, and this in turn helps Commanders to accomplish their often ambitious goals that could never be finished alone.
 
זה נתקע לי בראש. תמיד עבדתי לבד, עד שהקמתי את המעבדה שלי ולמדתי לעבוד עם עוד אנשים. עבדתי לבד כי רציתי שדברים יהיו בדיוק כמו שאני רוצה. מאז שהקמתי את המעבדה למדתי לעבוד עם אנשים ואחד השיעורים הכי חשובים היה שאם אני נותנת לסטודנטים ולחוקרים שאני עובדת איתם מקום להביע את עצמם, וחופש להגשים את עצמם, הם מביאים אותי למקומות שיכולתי רק לחלום עליהם כשעבדתי לבד. זה עוד יותר נכון ברמה של החוג. הכינוס היה כל כך טוב כי מצאתי את האנשים שיעשו אותו מדהים ונתתי להם חופש לעשות מה שהם ראו לנכון. החלום נעשה הרבה יותר גדול כשהוא משתלב בדימיון והיצירתיות של אנשים אחרים.

יום ראשון, 8 בינואר 2023

11 שנים אחרי

 עכשיו סיימתי להכין את האלבום האחרון מארה"ב ושלחתי את ההזמנה ללופה. התחלתי לעבוד על האלבומים בסוף הקיץ, ממש לפני החזרה ללימודים וסיימתי עכשיו. שבע שנים וחודשיים נארזו בחמישה אלבומים במשך ארבעה חודשים. האחרון לקח הכי הרבה זמן כי היה לי עצוב לסיים אותו. במיוחד החודש האחרון. הסתכלתי בתמונה של השולחן שלי בעבודה, עם המחשב והתמונות של ממיע והילדים, וזכרתי שזה היה השולחן בו חשבתי, תיכננתי, דיברתי, חלמתי, שיחקתי בצמחים נגד זומבים (כי תמיד היה משחק כלשהו ששיחקתי וזה היה המשחק אז), וזה נראה לי כמו חיים אחרים. גילגול קודם. גם הבנץ' בו עשיתי אינסוף ניסויים נראה לי בנץ' של מישהי אחרת. רק התמונות של האנשים, של החברים של הילדים שההורים שלהם הפכו לחברים שלנו, החברה הכי טובה שלי שם ששנים לא דיברתי איתה, התמונות האלו עשו לי קווץ' בלב. עם החברים שלי מהעבודה, החברות, ליתר דיוק, שמרתי על קשר ואנחנו נפגשים בכנס של הקיפודים פעם בשנה וחצי. אבל את החברים מהחיים שלנו, אלו שהילדים שלהם ישנו אצלנו והילדים שלנו ישנו אצלם, איתם דווקא לא שמרתי על קשר. נכון, יש תמונות בפייסבוק ואני רואה אותם מדי פעם, אבל שנים שלא דיברנו, ועבר כל כך הרבה זמן שזה נראה כמו חלום רחוק כמעט.

סוף השבוע הזה היה סוף השבוע הראשון מאז תחילת הסמסטר בו לא הייתי צריכה לקרוא לעומק שני מאמרים קשים לקורס שאני מלמדת. נשארו רק שבועיים לסוף הסמסטר, ואת המאמר שיוצג השבוע קראתי כבר לפני שבוע ובשבוע שאחריו אנחנו מקיימים את הכינוס השנתי של החוג שלנו, אז לא יהיה שיעור. גם לא היו שריפות נוראיות לכבות, או משהו לדאוג בגללו, אז פשוט חשבתי על דברים לא דחופים אבל חשובים. כמו איך להעריך עבודות עכשיו כשיש תוכנה של אינטיליגנציה מלאכותית שעונה בצורה מצויינת על כל שאלה? או איך אני עוזרת לחוקרת שלנו לקבל את המעבדה שהבטיחו לה ולא מקיימים כבר ארבע שנים? 

רצתי והלכתי, גיליתי שהשמנתי בשני קילו בימים האחרונים (וזה לא הפתיע אותי בכלל), שיחקתי עם הבן ביום הקהילה של פוקימון גו, ונחתי מנטלית. קוליגה וחברה שלי אמרה שכדאי שאשאר בתפקיד את מלא חמש השנים כי בשנה הראשונה אני רק אלמד את התפקיד ואז כשאדע אותו טוב עדיף שאמשיך. אני חושבת שלמדתי אותו דווקא מהר מאוד וכבר עכשיו אני עושה אותו לא רע, כך שאחרי שלוש שנים בהחלט יתכן שאוכל להעביר אותו הלאה. 

הקטע בלהסתכל על עצמי של 2011 הוא להזכר איך זה היה לפני. לפני שהקמתי מעבדה משלי. לפני שהנחיתי סטודנטים שסיימו בהצטיינות ופירסמו מאמר טובים. לפני שהייתי ראש חוג. לפני שהילדים שלי גדלו להיות האנשים יוצאי הדופן שהם היום. כשלא ידעתי מה יהיה ולאן אגיע ומה אעשה. כשנפרדתי מהחיים שכל כך אהבתי ללכת בדרכים הלא ידועות. יש משהו נורא יפה בחיים האלה, יפה ונורא: השינויים הגדולים, הקפיצות לעולם לא ידוע רק על בסיס האמונה והרצון להגיע יותר רחוק למקום לא מוכר. אני כל כך שמחה וגאה בדרך שעשיתי. היש מאין שבניתי עם האנשים שלי, בעבודה וגם בבית. היה טוב וטוב שהיה, אמי היקרה היתה אומרת. ועוד יותר טוב שהווה. 


שבוע טוב!

יום חמישי, 22 בדצמבר 2022

99% אפוי

חנוכה שמח! אתמול היינו בסיור חנוכיות מחמם לבבות בצפת. ליאור קיבל עששית שמאוד שמח עליה, והמדריך שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים על צפת. בסופו של הסיור היינו במופע כלייזמר מדהים, שממש חימם את הלב. חנוכה היא חג אורות מושלם. כמעט כמו כריסמס. ;-)

אני מנסה לעשות דברים קצת אחרת, כי הדרכים הידועות בן באתי, שורשים עמוקים בזמן, נראות לי אחרת מכאן.

אני תמיד מנסה להיות מושלמת. כלומר, יעילה, אחראית, בזמן, לשים לב לכל פרט ולכל נקודה. אבל זאת טקטיקה קצת מחורבנת, אם יורשה לי להעיד על עצמי. אי אפשר להיות מושלמים, תמיד יש טעויות, תמיד יש משהו קטן שנשכח, ולפעמים משהו גדול. המאמץ העצום שאני משקיעה לתפוס את כל הכדורים שנמצאים באויר, ממש מעייף אותי והופך אותי לעצבנית, נרגנת ומתוסכלת. פוגם בהנאה. 

היום הייתי צריכה להכין קורות חיים בנוסח מתאים לשני גרנטים שונים. באחד מהם היה מקום להתנצלויות על חוסר יעילות זמנית. למשל - הייתי בחופשת לידה ולא יכולתי להיות יעילה בחודשים האלו, או - אני דור ראשון באקדמיה, אף אחד לא הסביר לי איך זה עובד והייתי צריכה להבין הכל בעצמי. הייתי בארבע חופשות לידה ואני דור ראשון באקדמיה, תהיתי אם זה באמת מה שמסביר את האיטיות בה הגעתי למקום בו אני נמצאת, או זה ששיניתי כיוון בצורה מהותית כמה פעמים בקריירה שלי והתחלתי מחדש. לא היה סעיף "מתחילה מחדש סידרתית". אולי היה צריך סעיף כזה.

אני מנסה להבין מה הCORE שלי. מה הליבה שלי, בעיברית. מה הדבר שאם אני לא עושה אותו יותר מדי זמן אני משתגעת. שמתי לב שהיום החופשי שלי, זה שבו אני לא קובעת פגישות, חיוני לבריאות הנפשית שלי. ביום הזה אני מנסה לעשות מדע. לכתוב גרנטים ומאמרים, לקרוא. היום זה לא הסתייע כי הייתי צריכה לעזור לסטודנטית עם מאמר שהיא רוצה להרצות עליו מחר. ואז הייתי צריכה לכתוב את שני קורות החיים האלו שלי, בנוסחים שונים. ולענות לעשרות מיילים, כולם דחופים וחשובים מאוד בעיני עצמם. 

הדבר המיוחד בשבילי במדע, הוא לנסות לענות על שאלות ולספר סיפור שמאמינים בו. לקרוא, לחשוב, לכתוב. לאסוף את החתיכות של הפאזל ולנסות לסדר אותן ולראות את התמונה. זה דורש ריכוז עמוק ולכן את הימים המרוכזים האלו. זה להתחבר לאייווה, כמו באווטר. 

דרך אגב נהניתי מאוד משלושת השעות של האווטר החדש, אבל זה הפך לסרט ילדים מהנה, ביחס לסאגה הכואבת והכבדה של הסרט הראשון. 

אז בעודי מנסחת את קורות החיים שלי לגרנט היה כתוב שם - רשימת מאמרים שקשורים לנושא והתפרסמו ורשימת עבודות שעוד לא עברו רוויו והתפרסמו. אז בהחלטה של רגע (אחרי ארבע שנות עבודה קשות) החלטתי להעלות את המאמר הגדול שאנחנו עובדים עליו (כבר ארבע שנים) לארכיב ציבורי, ובהחלטה של חצי רגע לאחר מכן, כבר שלחתי את המאמר לעיתון. יש תמונה במאמר שאינה גמורה לגמרי. היא בחומר הנלווה ולא בגוף המאמר, ודורשת עוד כימות. יש לנו את המדידות ודי ברור מה הן אומרות, אבל טכנית, עוד כימתנו את שלושת החזרות הביולוגיות לשלושת נקודות הזמן. מנהלת המעבדה שלי שביצעה את הניסויים עברה תאונה קלה ששלחה אותה הביתה לנוח. שלחתי את המאמר להערכה ראשונית, שניה לפני כריסמס, כי ממילא לא יקרה יותר מדי בשבוע הקרוב ואני מעדיפה שהמאמר יהיה בידיים שלהם במקום להעלות אבק אצלנו. אז הוא 99% אפוי ולא 100% אבל אני מעדיפה לשלוח אותו ולהמשיך באפיה תוך כדי, מאשר לשרוף אותו מרוב רצון למושלמות. 

ירצו, נכמת ונשלח מחדש, לא ירצו, הרווחנו את הזמן של הציפיה להחלטה הראשונית שלהם, אין ממש מה להפסיד. 

הצלחתי לגייס לכינוס המחלקתי שלנו יותר כסף מכמה שהכינוס עולה. את ההפרש נשקיע בפיצות לסמינרים שלנו ובפרסים יותר טובים לסטודנטים הזוכים בפוסטר ובהרצאה המצטיינים. לא האמנתי שיתנו לנו כל כך הרבה כסף. אני כנראה יותר משכנעת ממה שאני חושבת, או שאנחנו יותר מלהיבים ממה שאני מרשה לעצמי לדמיין. 

בכל מקרה - חנוכה שמח לכולם! זה כזה חג קסום ומואר החנוכה הזה. החג האהוב על זוהר.

יום רביעי, 30 בנובמבר 2022

למה את צריכה את זה?

 למה אני צריכה דרמות מדומיינות כדי להרגיש? למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת כי אני מרגישה שאני חייבת? כמו ללכת למפגש עם חברים ותיקים שאני לא באמת יכולה להביע בו את מה שמעסיק אותי. אנחנו קבוצת אנשים שפעם היתה קרובה, אבל מאז התחתנו, עשינו ילדים, חיינו, ועכשיו אנחנו לא באמת מחוברים ריגשית, לא אחד לשני ואולי אפילו לא לעצמנו. אין שם אותנטיות. 

קשה לי למצוא את האותנטיות אפילו מול עצמי. לכל רגש יש חבית של רגשות שהוא יושב עליה, שלא רואים מבחוץ. קשה לי להגיע לרגשות האלו לבד. רק ששואלים אותי שאלות ספיציפיות, כמו - למה את צריכה את זה? אני מתחילה לחשוב באמת על החבית שלמטה. 

איך אפשר להשאר קרובים ולהרגיש אחד את השני כשהחיים לא מפסיקים לרגע, עם הזרם והדרישות היומיומיות שלהם? כשכל הצריך והחייב נדחפים ראשונים ולא משאירים מקום לשום דבר אחר כמעט. ואז ברגע של שקט, פתאום האין גדול וכמעט מפחיד. מה באמת אני רוצה לעשות בזמן שנשאר? 

בגיל 53 יש הרבה מאוד עבר, ויש עתיד, אבל ההווה, ההווה הוא הזמן של החיים עצמם. 

ימי שלישי הם ימים שאני שומרת נקיים מפגישות, נקיים מהעולם שבחוץ. אני מקדישה אותם לכתיבה, חשיבה וקריאה. לפעמים בבית לפעמים בסיפריה. השולחן שלי הולך ומתנקה ואני שואלת את עצמי - מה אני רוצה לשים על השולחן עכשיו? איזה שאלות אני רוצה לנסות לפתור?

בבית אני מסתכלת עלינו ורואה את הדבר המורכב הזה שהוא אהבה בת 24. אנחנו חלק בלתי נפרד אחד מהשני, לפעמים זה מונע מאיתנו לראות אותנו. קשה לי להיות רחוקה ממנו. הפסיכולוגית שלי אומרת שדווקא אם אדע להיות נפרדת בלי ריגשות אשמה או פחד, יהיה לי יותר קל להיות קרובה אליו כשאנחנו ביחד. אני לא מבינה את זה עד הסוף, אבל שמה את זה כאן. קשה להרגיש דברים שאנחנו רגילים אליהם, אבל אני רוצה להרגיש בלי הצורך בדרמות בראש.   

אתמול הייתי במשחק הכדורסל של הקטן. הוא שיחק רק ברבע מהמשחק, איבד כדור, נפל, החטיא. אבל אחר כך הוא היה גאה בעצמו וממש השתדלתי להיות גאה בו גם. זה לא פשוט לי להיות גאה בניסיונות, במיוחד כשהם כושלים. אני חושבת שאולי זה המפתח, או לפחות אחד מהם. להיות גאה בניסיונות. להרשות לעצמי להכשל, אפילו שאני אמורה כבר לדעת, להצליח, להיות האישה שיודעת. שיעורי בית לעצמי: להרשות לעצמי להתחיל מחדש ולהחטיא, ליפול ולאבד כדורים. 

אהבתי. :-)

יום שבת, 26 בנובמבר 2022

שקט של גשם וזכרונות

סוף סוף שבת שקטה עברה עלי. שבת של חורף. מדי פעם הפציעה קשת שליאור מיד דיווח לנו עליה. אתמול ירד גשם בדיוק כשרציתי לצאת לרוץ, אז במקום זה, השקעתי את האנרגיה הושקעה בבישול. היו המון תפוחי אדמה שחיכו לגואל, אז עשיתי פשטידת תפוחי אדמה, עוף מבושל עם תפוחי אדמה, עוף תנור עם תפוחי אדמה וסלט תפוחי אדמה עם ביצים קשות ובצל. היה גם כרוב וחזה עוף אז בישלתי עוף עם ירקות ונודלס, קולסלוו וסלט כרוב רגיל. ממיע קנה קישואים ובטטות אז הכנתי פשטידת קישואים ובטטות וירדן עשתה מרק כתום. יצא ממש טעים ואפילו לא התעייפתי, כשאני רצה זה הרבה יותר מעייף. 

היום התעוררתי מאוחר, עם ממיע, ואחרי הטיפול בכביסה יצאתי לרוץ. מסתבר שלרוץ בלי לבשל אחר כך הרבה פחות מעייף. אני צריכה לקרוא שלושה מאמרים לקורס שאני מלמדת, אז בחרתי אחד וצפיתי בקומדיה רומנטית של נטפליקס. יש עכשיו הרבה רום-קום של כריסמס ולמרות שהן צפויות, דביקות, ולא תמיד משכנעות, הן עושות את העבודה ומזכירות לי כמה נהדר ולא מובן מאליו הוא שיש לי אהבה ומשפחה נהדרת, ובית גדול וחצר עם פרחים ועצי פרי, נוף של הגליל המערבי מצד אחד של הבית ואם יוצאים החוצה רואים גם את הגליל התחתון. המאמר עדיין מחכה לי. ממיע התלהב ממנו אז החלטתי להתחיל ממנו, אבל היו דברים יותר נחמדים לעשות בינתיים, אז עשיתי אותם קודם. 

סיימתי להכין את האלבומים של השנים 2005-2010 באמריקה. התחלתי להכין את האלבום של 2011, השנה האחרונה שלנו שם. קצת עצוב להכין את האלבום הזה, אבל איכשהו המוות של אנדי עזר לי להתגבר על המחסום והתחלתי. הגעתי כבר לסוף אפריל

.  זאת תמונת שקיעה שצילמתי מהבית שלנו בסאוות' פאסדינה. יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
זאת תמונה מאותה מרפסת ביום, בה רואים את שני עצי השזיפים בפריחתם. הם היו נותנים שזיפים קטנים וחמוצים, אבל היה לידם עץ קטן שלא רואים אותו מכאן, שנתן שזיפים מדהימים כל שנה ואני הייתי היחידה שהיתה קוטפת מהם. היום יש לנו עץ יפה וסגול מאחור שנותן שזיפים קטנים וקצת חמוצים, ועץ שנותן שזיפים כסופים מדהימים בטעמם. יש לנו גם מנגו בטעם ילדות, גוייאבה ננסית, קלמנטינה (שהפירות שלה תמיד יבשים), עץ רימון שנותן רימונים משובחים, הבן של עץ הרימון שגדל לנו מזרעים ונותן רימונים חמוצים, גפן עם טעם של הענבים של סבא שלי, והמון פרחים נורא יפים שפרחו פתאום. 
זאת תמונה של המעבדה הימית של קירהוף, שהיינו באים אליה כל שנה בקיץ וישנים בחדרים שלה עם הילדים. חוף פרטי בניו-ביץ', זה היה מדהים. אני אוהבת גם את החוף של חיפה.
זאת תמונה של החצר של הביניין בו עבדתי בקלטק. היו שם עצי תפוזים סיניים, שהייתי אוכלת מהם בדרך הביתה. היום יש לנו עץ תפוז סיני שנותן יותר פירות מכפי שאנחנו יכולים לאכול. הנוף לים מהשדרה הראשית של האוניברסיטה מאוד יפה, אפילו יותר יפה בעיני, אבל הביניינים הרבה פחות יפים מהבניניים הישנים של קלטק.

זאת תמונה שאני ממש אוהבת, מפארק הפרגים הכתומים בעמק האנטילופות. הילדים כבר לא נראים ככה, אבל הם לא פחות חמודים.

אני מסתכלת על התמונות ונזכרת כמה היינו חמודים אז, וכמה אנחנו שלמים יותר היום. מאוד שמחה שחזרנו והקמנו פה בית, בשבילנו, בשביל אמא שלי שזכתה להיות איתנו בשנים האחרונות, ובשביל הילדים שלי, שיכירו את הבית שלהם ויטעו בו שורשים. היה טוב וטוב שהיה. בדיוק כך.

אני אוהבת להיות ראש מחלקה. זה מעיר אותי. זה גורם לי להיות יותר חיה ולהרגיש שאני מזיזה דברים. הצלחתי לגייס כסף לכינוס המחלקתי שלנו וזה מאוד משמח אותי. הצלחתי להשיג מימון לסטודנט חדש לדוקטורנט שלי שעלה מרוסיה, דברים טובים קורים. :-)




יום שני, 21 בנובמבר 2022

פרופורציות.

 אנדי תמיד היה קצר רוח כשדיבר איתי. אני לא הבנתי אותו והוא לא ידע איך להסביר לי את מה שידע. הוא היה חוקר בכיר במעבדה של הבוס שלי בקלטק, ואחרי הרבה שנים עם הבוס הוא היה קצת (הרבה) מתוסכל. לא היה פשוט להיות בסביבה של הבוס כל כך הרבה שנים. אנדי הוא כמו משפחה בשבילי, אני לא מחבבת אותו כל כך, אבל הוא חלק ממני והוא יקר לי מאוד. אני זוכרת את מסיבת הפרידה לדוקטורנט המקסים שסיים, שהיתה בבית שלו. הדוקטורנט הזה כבר ראש מעבדה משל עצמו, והוא הודיע היום לחברה שלי שאנדי נפטר מסרטן לפני כמה ימים, והיא הודיעה לי.

המייל שהיא שלחה לי תפס אותי באמצע עבודה על הגרנט שאני כותבת עם שני שותפים. בדיוק סיימתי להיות מתוסכלת מזה שהעבודה בגוגל דוקס מחקה את הקישורים לתוכנת הציטוטים שלי ועכשיו הציטוטים הם רשימת מספרים מתה, התאוששתי מהאכזבה על התיקונים הלא שלמים של שותף אחד (כי הוא השלים אותם ממש מהר ויפה מאוד) והתאכזבתי מכך שהשותפה לא מספיק מסבירה מה אנחנו רוצים לגלות בניסויים שהיא תעשה. ראיתי את המייל מורוניקה ושמחתי, כי תמיד כיף לקבל מורוניקה מייל. אבל במייל היה כתוב שאנדי מת מסרטן. מאוד רחוק מכיף.

היא כתבה שהיא ממש מצטערת שלא יצא לה לדבר איתו יותר בחודשים האחרונים. הזכרתי לה את ההרצאה לכבודו שהכנו ביחד לפני ארבע שנים לכנס של קיפודי הים. היא אמרה את רוב הדברים כי היתה יותר קרובה אליו וחיבבה אותו יותר ממני. אני עמדתי שם ותמכתי. סופו של עידן. 

אנחנו הממשיכות של אנדי, וג'ין ואריק. זה הרגיש הרבה יותר גדול כשהם היו. הכל: המדע, הקיפודים, הכנסים, ההישגים. הרבה יותר מרשים, מרגש וגדול. אנחנו גדלנו והעולם נעשה יותר קטן. אבל אני מרגישה שהכל יותר קטן. המוות של אנדי הזכיר לי שהכל זמני ושלהיות מריר לא ממש עוזר לחיים טובים. אחרי שפרש הוא גידל סחלבים וזה שימח אותו. לא היו לו ילדים משלו, אבל לאשתו היתה בת והוא שמח בה. 

הוא היה איש גדול והיה לו חיוך מקסים. הוא לבש אוברול וניגן על גיטרה. הוא ידע המון על קיפודי ים וקווצי עור.

מחר ליאור משחק בפעם הראשונה בליגה בכדורסל. אני אהיה שם. אתמול ירדן הרצתה בכנס על איור מדעי, הייתי שם. עכשיו אכין פתיתים לליאור. 

להיות כאן זה חשוב. הגודל פחות חשוב כשנוכחים. 


 

נוסטלגיה זה טוב? סוף סמסטר.

נ וסטלגיה היא מונח שטבע רופא שוויצרי בשם יוהנס הופר במאה ה17. המונח תיאר במקור את תשוקת החיילים השוויצריים לחזור לביתם בעודם נלחמים. המילה ע...