רשומות

פוסט אינסטנס

תמונה
לא עברו שלושה חודשים ואפילו לא שלושה שבועות ואני שוב כותבת פוסט. מיישמת את העיצה של ירדן, פשוט לעשות ולא לנסות לכתוב יצירת מופת.  כותבת מהטלפון. פעם ראשונה שלי. אני צריכה לתכנן חופשות מראש אבל תמיד מגיעה לחופשה ואז מתחילה לתכנן. אתמול ביקרו אצלנו בן אחות של ממיע ואישתו והיא צילמה את התמונה הבאה:
אלו הפירות שלנו מהחצר שלנו, בצילום ובעריכה שלה. מי צריך צימר?  האמת היא שהייתי שמחה לנסוע לצימר אבל כמו שכתבתי למעלה, בלי תכנון נשארים עם פירות. לפחות הפירות יפים.   
יצאתי לחופש מאוד שמחה ורגועה כי סיימתי לכתוב את הגרנט והוא יצא נפלא, רק צריך היה לחכות לכמה ניסויים. להפתעתי ולמורת רוחי, הניסויים לא תאמו את ההיפותיזה האלגנטית. לא מתחשבים בכלל! הרעיון שלי היה כל כך יפה, תיאור הניסויים כה משכנע, כמה מאכזב שנצטרך לחשב מסלול מחדש בגלל המציאות!  תמיד אהבתי תיאוריה. 
אז לא ישנתי טוב לילה, ובבוקר דיברתי עם הסטודנט הנהדר שעובד על זה וטיכסנו עיצה. (גילוי נאות - הייתי צריכה את גוגל כדי לאיית את טיכסנו). אחרי הביקור של האחיין ממיע נסע לסידורים עם הילדים ואני ישבתי לשנות את הגרנט. הרשמתי את עצמי בתיכנון …

אמצע הקיץ (פוסט מתמשך.)

אוגוסט מסמל שחצי מהקיץ עבר או לאופטימיים - שעדיין חצי קיץ לפנינו.

את הכותרת לפוסט כתבתי ב-1 לאוגוסט, ובלוגר הנאמן שמר אותה
ואז עברו יומיים וכבר ה-5 לאוגוסט.

ועוד ארבעה, וכבר ה-9 לאוגוסט.

אם לא אזדרז אצטרך לשנות את הכותרת של הפוסט לסוף הקיץ.

היום בבוקר דיברתי ברדיו על המחקר שלנו וזה היה ממש כיף. מאוד התרגשתי, אבל הצלחתי להגיד כמעט את כל מה שרציתי (על המשמעות של המחקר שלנו מבחינת מדע בסיסי ) עד שאמרתי את מה שהם רצו לשמוע (את ההשלכות האפשריות על בריאות האדם). אמא שלי שמעה והיתה גאה ודודה שלי התקשרה לספר לי ששמעה והיתה גאה מאוד. זה מאוד שימח אותי. מאוד מאוד.

זה, כמובן היה לפני שבוע. היום כבר ה-17 לאוגוסט ויש לי תחושה שהפוסט הזה לא יגמר לעולם. אם לא אעשה משהו. אני בחופש סוף סוף. החופש התחיל ביום חמישי, יום לפני התכנון, כי ירדן ואני נסענו לתל אביב להגהה אחרונה על הספר!!!! זה היה כל כך מרגש. גם המפגש עם הצוות המקסים של ההוצאה לאור, גם לקרוא את הספר שלנו מחדש, וגם לראות איך ירדן מתקשרת איתן על שינויים שרצתה לעשות - בבהירות, עדינות, היא פונה עם סימני שאלה ואני פונה עם סימני קריאה, וראיתי שהפנ…

על הרים וטיפוסים ודברים אחרים

אני כותבת כדי לענות לתגובה של אחות לצרה, על הכאב בעבודה. אני רוצה לכתוב על הדברים האלו יותר אבל לא מגיעה לזה, אבל התגובה שלה נגעה בי וגרמה לי לקחת את הדקות האלו ולנסות לכתוב את המחשבות והרגשות שלי בקשר לכאב המיקצועי בצורה מסודרת.

יש את הכאב על הזמן בו אני מבלה בלעשות דברים שאני חייבת לעשות אבל פחות אוהבת, במקום דברים שאני רוצה לעשות ואוהבת. ויש את הכאב של הלא מספיק. שברון האשליה שאולי משהו שנעשה ירגיש לנו מספיק משמעותי, מספיק ממלא, מספיק נכון וזה יחזיק לאורך זמן ויעלים את הספקות העצמיים.

אתחיל בדברים שאני עושה רוב הזמן, וקצת פחות אוהבת. הדברים שלא בגללם באתי לכאן, אבל הם חלק מהתפקיד. פגישות שאין להן סוף - לפעמים זה נראה שרוב העולם לא יכול להחליט שום דבר בלי חוות דעתי המקצועית, או נוכחותי בחדר. בהתחלה זה היה הסטודנטים שלי ואז הסטודנטים שאני מלמדת ואז חברי המחלקה שלי, וחלק מהפקולטה, והוועדה הזו והוועדה השני ולפעמים באוניברסיטאות אחרות רוצים שאעזור להחליט. פשוט אי אפשר לעשות כלום בלעדי, מסתבר, אני ממש חשובה. מה שבאמת קורה הוא- יש המון דברים שצריך להחליט עליהם וקשה לקחת החלטות קשות לבד א…

זמן

הדבר הנחמד בבלוגגר הוא שאם אני סוגרת בטעות את המסך באמצע פוסט, הוא זוכר את הפוסט, בניגוד לישראבלוג ששוכח.

הרבה זמן לא כתבתי פוסט בשני המקומות. אני בבית היום, וירוס בטן השאיר אותי כאן לעבוד על השיעור למחר. אני מלמדת יותר מהרגיל הסמסטר וזה ביחד עם זה שממיע בעיקר מורה, גורם לקורסים להיות יותר מרכזיים מאשר בעבר. זה נחמד ללמד. משהו בטוח עובר לסטודנטים, משהו ניתן. התקופה הזאת, המאמרים, הגרנטים, הסטודנטים - משהו בחיי מוכרח להשתנות. יותר מדי מאמץ, פחות מדי הנאה. כמו בן הזוג של גם מניפה, הייתי רוצה לשמוח יותר.

יש שיר של לינקלן פראק שנקרא NUMB על מערכת יחסים לא טובה בין אב לבן, כשהבן נעשה קפוא מרוב שהוא מרגיש שהוא מאכזב את האב שלו כל הזמן. הקליפ הוא על בת, אבל זה אותו רעיון בפיזמון הוא צורח:


I've become so numb, I can't feel you there
Become so tired, so much more aware
By becoming this all I want to do
Is be more like me and be less like you
ואני מרגישה שאני מזדהה עם השיר למרות שאמא ואבא שלי כבר לא המושא לצעקות. זה כבר לא העולם אלא אני, שעובדת יותר מדי קשה ולוקחת כל כשלון קשה וכל הצלחה כמובנת…

I'm still standing, yeh, yeh yeh.

אחרי שנתיים של תהיות, המאמר שלנו נדחה מהעיתון.

ואנחנו עדיין בחיים. אבל זה חיים זה?

:-)

הגסטריטיס שלי חזר ואולי לא הלך מעולם.

ארבעת השורות האלו נכתבו במשך שבועיים. יומיים שהורדתי את הקפה והתחלתי לשתות תה עם כורכום וג'ינג'ר והיום קניתי שורש של ליקוריץ' ונראה לי שאני מביסה את הגסטריטיס הרבה יותר מחוסמי משאבות פרוטונים. אני חושבת שהרפואה המערבית טובה בהרבה דברים אבל מערכת העיכול שלנו מדברת הרבה יותר עם הרפואה הטבעית.

לא טוב לי בקשר למאמר. אני חוששת שיהיה לנו קשה לפרסם אותו. כולם אומרים שהוא מצויין והניסויים טובים אבל הטענה על הקשר בין הקוצים של הקיפוד לכלי הדם של האדם היא ספקולציה. אני חושבת שלהגיד שאין קשר אחרי כל ההוכחות לדימיון שאנחנו מראים היא ספקולציה יותר גדולה! מלחיץ אותי הדבר הזה. אני מקווה שנמצא עורך אמיץ מספיק ושופטים עם קצת אורך רוח שיתנו לנו לפרסם את המאמר הזה.

מחר אעבור אולטרה סאונד ואני מקווה שלא אגלה אבנים בכיס המרה ומחרתיים אסע עם אחותי לדבר עם האונקולוג של אמא.

תקופה לא קלה מהרבה כיוונים. של המון ספקות וחוסר בטחון. אנשים ממש מתלהבים מהרעיון או לא מאמינים לנו …

לדעת, להרגיש

הפסיכולוג של הגן לימד אותי משהו על עצמי כשדיבר על ליאור. הוא אמר שליאור מבקש לדעת כדי לקבל בטחון על העולם. הוא רוצה להבין איפה הוא נמצא ומה המקום שלו בעולם ולכן שואל על מערכת השמש והחלל. הוא אמר שאנחנו צריכים לענות לו אבל להבין שהאינפורמציה לא תביא לו את הבטחון שהוא רוצה להרגיש ואנחנו צריכים להרגיע אותו פיסית עם חיבוק וריגשית עם אהבה.

אחותי רוצה לדעת הכל על כל אפשרויות הטיפול והסיכוי של כל אחת. אני לא רוצה לדעת דברים שרוב הסיכויים לא יהיו רלוונטיים ומעדיפה להתמקד בלחזק את ליבנו עכשיו. בלדבר הרבה עם אמא, ולעודד ולבקר. להיות ביחד כמה שיותר. האינפורמציה תגיע, נרצה או לא נרצה, והרבה נחמה אני לא מצפה שתהיה בה. אנחנו משלימות זו את זו. לכן היא תלך מחר לפגוש את האונקולוג ולשאול אותו את כל השאלות, כולל אלו שחידדתי לה, ואנחנו נגיע לאמא כדי לעשות איתה קבלת שבת ביום שישי.

פעם, בדיוק כמו ליאור וכמו אחותי, רציתי לדעת הכל לפני כדי שאוכל להתכונן. אני רואה עכשיו כמה אנחנו מתכוננים לדברים שלא קורים ומפספסים את החיים שיש עכשיו. אמא אמרה שקשה לה עם המציאות החדשה. אמרתי לה שהמציאות לא השתנתה, רק הידיעה ש…

חזרתי!

חזרתי לחיים שלי ואני אוהבת אותם! :-)

שבת בבית. לכולנו יש שיעורי בית (חוץ מליאור) ואנחנו עושים אותם ביחד וזה מאוד נעים.

הכנס היה נפלא. לא פחות מנפלא. כל כך חששתי ממנו - מהמתיחות בין החוקרים, מהפגישה המחודשת עם סינדי, המארגנת הראשית של הכנס שהיו לי חיכוכים מאוד לא נעימים איתה, מהמדע המדשדש שחששתי לראות שוב. מלהיות באותו מקום אליו הגעתי לראשונה כחוקרת צעירה ומתחילה בתחום, בו התלהבתי, קיבלתי השראה וחיזוק לדרך שלי. מלראות את התחום שלנו לא מצליח להמריא אחרי המוות של הבוס הגדול, ממלחמות הירושה.

שום דבר מזה לא קרה, חוץ מזה שהאינטרקציה עם סינדי אכן לא היתה נעימה.

היה שם פירגון הדדי וחברות. היה שם מדע מעולה ומדע מעורר השראה וחברות. הרגשתי שאני חוזרת למשפחה ומגלה שלמדנו לחבק. המושב אותו ניהלתי עבר בצורה מצויינת. שמרתי על הזמנים, ההרצאות היו מצויינות והיתה אוירה טובה ומעריכה. ההרצאה שלי התקבלה מצויין וההרצאה של הסטודנטית גם. הרגשתי קירבה מאוד גדולה לקוליגות שלי מהפוסט. ממש כמו אחים ואחיות, אבל בלי המתח שהיה ביננו פעם. איזבל אמרה לי שהיא רואה בי שינויי, שאני לא מתגוננת ולא חושבת שכולם מנסים לתקוף…