יום חמישי, 20 בפברואר 2020

משחררת

When you were standing in the wake of devastation

When you were waiting on the edge of the unknown
And with the cataclysm raining down, insides crying save me now
You were there impossibly alone
Do you feel cold and lost in desperation

You build up hope but failure's all you've known
Remember all the sadness and frustration
And let it go, let it go

Iridescent/ Linkin Park

אמא שלי התקשרה אלי להגיד לי שאני לא צריכה להרגיש ככה אף פעם, כי יש לי כל כך הרבה בחיים ואני צריכה לשמוח ולהנות מזה. זאת היתה שיחה נפלאה. היא צודקת, אין שום סיבה אובייקטיבית שארגיש שכל מה שאני מכירה הוא כישלון, ואזכור דווקא את כל העצב והתיסכול, אבל אני מרגישה ככה הרבה מהזמן, ואני רוצה לשחרר, בדיוק כמו בשיר. הילדים אומרים שזה שיר מאוד עצוב אני חושבת שזה שיר מעורר תקווה. שכל אחד מרגיש ככה לפעמים, לא משנה מה המציאות האובייקטיבית אומרת, ואפשר לשחרר. הסולן של הלהקה לא ממש הצליח לשחרר לצערנו, אבל זה כבר סיפור אחר.

אני עייפה מזה שקשה לפרסם וקשה להגיש גרנטים וקשה לגייס סטודנטים טובים כשעובדים עם חיית מודל שהיא לא אדם, לא יונק ולא בעל חוליות, מצד אחד, ומצד שני, לא ממש בסיסית כמו שושנת ים, ולא סקסית כמו אלמוג והריפים שצריך להציל. אני עייפה מזה שהקהילה הקטנה שעובדת על חית המודל שלי, במקום להיות בונה ומפרגנת, היא קטנונית וטריטוריאלית. מה שמסביר למה נשארה קטנה... לקהילה שעוסקת בהשרדות קשה לקדם את המדע ולעשות פריצות דרך. כמו שהבוס אמר:

You can't start a fire

Worryin' about your little world fallin' apart

גרמרלי (GRAMMARLY) זיהה שהטון של הפוסט הזה - מייאש, עצוב ולא מרוצה. כל הכבוד לגרמרלי! אמרתי לו שהוא קלע בול, שלפחות מישהו יהיה מרוצה כאן. 


בחצי השנה האחרונה כתבתי והייתי מעורבת בכתיבה של חמישה גרנטים שלושה מהם בשיתופי פעולה שניים מהם חדשים לגמרי.  כל גרנט כזה הוא חלום, תיקווה, שאיפה, להבנה שתשנה, שתתרום. כל בלון כזה שאני מפריחה, לחם שאני שולחת על המים, מרוקן אותי קצת  מתיקווה, מסתבר, כי אני רוצה משהו שאני לא יודעת אם אקבל. ואין לי שליטה מעבר לשליחת הלחם על המים. כשכותבים מאמר ההרגשה היא אחרת. למרות שמודעים לפערים ולחוסר, יש משהו מאוד ממשי שקיים במאמר ואני יודעת שהוא יתפרסם בסופו של דבר, שיגיע החוצה, שיתרום למי שירצה להקשיב. אבל גרנטים, זאת פשוט בקשת משאלה, לכח עליון שיכול להיות נדיב ואוהד ויכול להיות קטנוני וטריטאריאלי.  וחוסר הוודאות הזאת מעציב אותי.  כי אני נורא רוצה  ומפתחת את זה וברגע שזה יוצא מהידיים שלי כבר אין לי שום שליטה על מה שיצא מזה. אני לא יכולה להתווכח עם העורך או עם הוועדה, הם פשוט מחליטים אם כן או לא.  וזהו.

אני חושבת שבגלל זה היתה לי נפילת מתח גדולה אחרי הגרנט האחרון ששלחה אותי לקנות בושם וקרם פנים ולהסתפר כדי להרגיש קצת יותר טוב. זה מה שסיפרתי לאמא שלי כשאמרה לי שהתספורת שלי מאוד יפה. והיא ממש שמעה את זה. את העצב שמתחת לקניות האלו והתקשרה אלי למחרת כדי להגיד לי לשמוח במה שיש לי, כי יש לי כל כך הרבה ואולי להוריד הילוך. 

אני לא לגמרי מורידה הילוך, אבל כן מנסה לנסוע אחרת. אני יוצאת הביתה כשיש עוד אור ונמצאת יותר זמן עם הילדים ועם ממיע. אני קונה בגדים יפים כשאנחנו הולכים לחתונה, גם לילדים וגם לממיע.  אני מרשה לעצמי לחשוב מחוץ לחיית המודל שלי, למערכות אחרות שאני יכולה לשלב ולתרום להן והן יתרמו לנו. ישבתי בקופסא יותר מדי שנים בשביל אדם שלא מכיר בקופסאות או טריטוריות. אני יוצאת החוצה ומשחררת.


And in the burst of light that blinded every angel

As if the sky had blown the heavens into stars
You felt the gravity of temper grace falling into empty space
No one there to catch you in their arms

למזלי יש מי שיחבק אותי כשאני נופלת. כמו שאפרת המופלאה אמרה לי פעם - כדי להעז את חייבת לדעת שיש לך גב, שיאהבו אותך גם אם תכשלי.  זה הגב הכי חשוב ויש לי אותו ואותי.

אז אני משחררת ומקווה לטוב!

https://www.youtube.com/watch?v=rdpx7rvv3dw

יום שישי, 14 בפברואר 2020

אומץ לשנות כח לתת אמונה לקום מחדש

הייתי בערב נשים לקראת טו בשבט ומאוד נהניתי מהחברותה הנשית, ולמדתי שני דברים חשובים -
1. אנחנו מקבלים מה שאנחנו מאפשרים לחיים לתת לנו. חשבתי על אישה בגילי שאני מכירה, שאין לה בן זוג וילדים והיא כל הזמן אומרת כמה היא כמהה לזה. וזה לגמרי מובן. אבל היא עובדת בלי הפסקה, ממש מסביב לשעון, מסרבת לצאת עם גברים שלא נראים טוב, לדעתי, מסרבת לצאת בכלל. וזה כל כך עצוב לראות את זה. היא מתפללת לזוגיות והולכת לרבנים שיברכו אותה, אבל את מה שיכול לקדם אותה לקראת זוגיות נמנעת מלעשות. אני לא יודעת מה הסיבה ואני בטוחה שיש סיבות, אבל היא מקבלת מהחיים רק את מה שהיא מאפשרת לעצמה לקבל והודפת על הסף כל הזדמנות לשינוי, כנראה מפחד וחוסר בטחון. ואז הבנתי שזה נכון גם לגבי בתחום של הקריירה. אני מרגישה שאני לא מגיעה לאן שאני רוצה להגיע. או מגיעה, אבל לא מספיק רחוק ולא מספיק מהר וזה עושה אותי מרירה. אצלי יש גם בונוס, שאני אף פעם לא מרוצה ממה שיש לי. תמיד רוצה יותר. אני אף פעם לא מספיקה לעצמי וזה לא אורח חיים קל שלא להגיד בריא. אני משתדלת לפרוץ גבולות בזמן האחרון. לעשות דברים אחרת ורחמנא ליצלן - לתת יותר לאנשים אחרים ופחות להתרכז בלקבל. לא תמיד אני מצליחה אבל עצם הניסיון מכניס הרבה הרבה דברים טובים ונחת לחיים.

2. הילדים קולטים את מה שהכי חשוב להורים שלהם באמת, מעבר למה שההורים אומרים. כלומר - לא משנה מה אגיד להם, הם ידעו מה חשוב לי באמת. וזה קצת מדאיג אותי. כי כמו שכתבתי למעלה, הדברים החשובים לי לא תמיד עושים לי טוב ואני מנסה לשנות אותם, אבל זה לא קל.

היינו גם בהופעה מופלאה של מירי מסיקה וגיל שוחט - איזה זמרת מדהימה היא! והיינו בערב שירי יונתן גפן שבו זוהר שרה במקהלה ומאוד נהניתי.

שבוע מלא.

האמת היא שאפילו ההופעה של מירי מסיקה גרמה לי למחשבות. כמו שגיל שוחט אמר - יש הרבה סוגים של כשרון, להקסים אנשים, לזכור בעל פה, ועוד. ויש כשרון מאוד נדיר, כשאלוהים נוגע לך במיתרי הקול. וכשמירי מסיקה שרה זה ברור לגמרי למה הוא התכוון. היא סיפרה על זה שהיא חשבה שההצלחה שלה מובנת מאליה אבל היא מבינה עכשיו שזה ממש לא מובן מאליו וזאת ברכה גדולה. באותו רגע, קצת קינאתי בה, על היכולת יוצאת הדופן שלה בדיוק בדבר אותו היא עושה. אני חושבת שלי יש כשרון בהרבה דברים שעושה אותי מתאימה, בסופו של דבר, למה שאני עושה. אבל אין לי את הדבר היחיד הזה, שעולה על כולם, שפשוט נולדתי איתו, כמו שיש (למעט מאוד) אנשים אחרים. ראיתי את זה בכמה אנשים שהכרתי וזה עורר בי קינאה. אני יודעת שיש לי הרבה דברים מופלאים שאני מברכת עליהם והגעתי מאוד רחוק מנקודת ההתחלה שלי. אבל, הגעתי במאמץ גדול ותמיד נדמה לי שיש אנשים שההגעה הרבה יותר קלה ומהירה להם. זה גורם לי לספקות עצמיים ומדי פעם לפנטז על מקצוע אחר שבו קצת פחות אכפת לי מהתוצאה או מאיך שהיא מתקבלת ואני קצת יותר נהנית מהדרך. משהו חדש ואחר שאני לא יודעת מהו. אבל זה נשאר בגדר פנטסיה בשלב הזה ואני מסתפקת בלנסות לפרוץ גבולות מחשבתיים ותפיסתיים במקום בו אני נמצאת. לשנות את הדרך בה אני מסתכלת על מה שאני עושה ועל עצמי. זה קצת עובד. :-)

היום ראיתי שהגדול מודאג ומוטרד ולא ידעתי ממה. שאלנו אותו ואז הוא סיפר שהוא ניסה לפתור שאלה בלוגיקה באינטרנט ולא הצליח. ואז קרא את הדיון מתחת לשאלה והיו בו רמזים ואז הוא קרא את הפתרון. והוא היה מאוד קרוב, ומאותו רגע הוא הרגיש שהוא לא יכול לעשות כלום. זה מאוד העציב אותי ואז ממיע הסביר לו (כל כך יפה!) שאין סיכוי לדעת הכל, ושכל מי שמנסה נכשל, ואין מה לפחד מכשלון. כל מה שצריך ללמוד ממנו זה מה לא עובד ואיך לנסות בפעם הבאה אחרת. כשלון אמיתי הוא רק כשמוותרים כשלא מצליחים. זה היה ממש מעורר השראה.

וזה שוב מחזיר אותי לזה שהם יודעים מה חשוב לנו באמת, ואיך אנחנו תופסים את הכשלונות שלנו. אני מאוד תחרותית וכשאני מפסידה אני מרגישה נורא. שאני גרועה, בדיוק כמו שהוא הרגיש כשלא הצליח לפתור את השאלה בלוגיקה. אבל אני תמיד מנסה מחדש מצד שני, אז אולי גם את זה הוא קולט. :-)

צריכה לסגור את המחשב כי הוא עושה אור ואנחנו רוצים לראות את מלך האריות. סוף שבוע טוב ושבת שלום!

מלך האריות החדש מאוד מרשים חזותית אבל הרבה פחות מרגש ומצחיק מהסרט המצויר. לדעתי בגלל ההבעות שהיו הרבה יותר טבעיות ומרגשות במצוייר. 

יום שישי, 7 בפברואר 2020

בימים שעוברים עלינו

הימים האחרונים לא קלים לי בכלל. אני כל הזמן כועסת ומתוסכלת וכועסת ועצובה וכועסת. זה לא בדיוק ימים, זה יותר יומיים, מאז שהגשתי את הגרנט הגדול שעבדתי עליו בחודשיים האחרונים. אני כל הזמן עובדת על גרנטים ונמאס לי מזה. נמאס לי ליצר תוצאות לגרנט ולא לפרסומים. נמאס לי להציע דברים לעשות. אני רוצה לכתוב מאמרים. לעבד את התוצאות שלנו, להבין מה גילינו, לכתוב, להתעמק להוציא החוצה. מאמר הוא לקצור וגרנט הוא לזרוע. לא אוהבת לזרוע. לא אוהבת את חוסר הוודאות. 

I tried so hard 
and got so far
and in the end
it doesn't even matter

שיר של לינקן פארק שהילדים שלי לימדו אותי לאהוב. 
ואין לזה פתרון מהראש. המחשבות לא מנחמות, לא מביאות לפתרון. 
חופשת סמסטר. אני כותבת מבחן. בודקת עבודות. ממשיכה על אדים של דלק.

------

זה היה אתמול. היום היה אחר. היום באה אלינו מנקה אחרי יותר משנה שניקינו בעצמנו. קניתי לעצמי קרם פנים וקרם עיניים טובים ובושם אמיתי ולא זול, עשיתי פדיקור ואחר כך גם צבעתי (בפעם הראשונה אצל ספר!) והסתפרתי. גם יותר משנה לא הייתי אצל הספר. כשסיפרתי לו שהבוקר שלי התחיל במנקה וכמה זה עשה לי טוב הוא אמר לי שאישתו אומרת המנקה זה במקום טיפול פסיכולוגי בשבילה. מיד הזדהיתי. שאלתי אם היא עובדת בעבודה תובענית וכן, היא יועצת חינוכית בבית ספר תיכון ומתמחה בילדים עם רקע קשה. 

אתמול סיפרתי לירדן על ההירהורים הקשים שלי והיא אמרה שככה הרגישה בתיכון כשכל החיים שלה היו האומנות. מסתבר שעכשיו כשהיא פחות עוסקת באומנות ויותר בתוך חבורה של אנשים שהיא אוהבת, יש לה פחות הרהורים כאלו. זה כנראה עניין של איזון. הגרנט פשוט שאב אותי לגמרי לתוכו ורוקן את מצברי האנרגיה שלי. זאת לא היתה כתיבה רגילה. זה היה חיפוש של דרכים חדשות ופורצות דרך וניסיון להבין איפה אנחנו עומדים ולאן אנחנו הולכים. וזה קשה. ובחצי השנה האחרונה הצטברה אצלנו כל כך הרבה דאטה ואנליזות שאני מרגישה שהכל תקוע וצריך שאני אשחרר אותו אבל אני צריכה לעשות את כל הדברים הקטנים האחרים ששמתי בצד בגלל הגרנט. 

אבל אולי כמו עם העוזרת, אני צריכה לחלק יותר את העבודה. אני מנסה, אבל זה לא קל לי לשחרר. ודברים מתקדמים לאט יותר כשאני לא דוחפת אותם.

ואולי אני דווקא צריכה להוריד הילוך ולהאיט קצת. אולי נכנסתי לקצב מוגזם בשבילי והתרגלתי למתח הממלא ועכשיו אני צריכה להתרגל לשקט היחסי. למצוא את המרכז מחדש. ואולי כדאי לחזק את הקשר עם החברות שקצת הוזנח. ואולי אפשר ללמוד לנשום לעומק ולהכיל את מה שנשאר. 

התחלתי לקרוא ספר. קוראים לו בריט-מרי היתה כאן. הוא נראה ממש חמוד. היא ההיפך הגמור ממני בכל צורה אפשרית אבל אני מחבבת אותה. המון זמן לא קראתי ספר חוץ מהארי פוטר. התחלתי לקרוא את הסידרה מחדש מהספר השני כי חבר אמר שזה יעזור לי להרדם. זה באמת עוזר להרדם. סיימתי את החמישי לפני כמה שבועות ועכשיו אני בתחילת השישי. תקועה שם. אולי צריך שינוי.

אנחנו יוצאים עכשיו לחגוג לממיע את יום ההולדת ה-56 שלו. הוא קנה לי פרחים היום. יפיפיים. כתבנו לו ברכות וזהר הכינה עוגה. הזמנו מקום במסעדה איטלקית ובשבוע הבא יצא להופעה של מירי מסיקה. אני מנסה לחזור לחיים. :-)

יום שישי, 3 בינואר 2020

מרימה את הראש

הרבה זמן מאז הפוסט הקודם. הסמסמטר התחיל והגרנטים והחיים... אני מלמדת קורס לתואר ראשון ואני לומדת המון על הוראה והדרך להסביר דברים, בעיקר מהטעויות שלי אבל גם מההצלחות. אני שמה לב הרבה יותר לדרך בה אנשים מרצים ומה מובן ומה פחות. מרצה אורחת שהזמנתי נתנה הרצאה מופלאה והסדר והדידקטיקה שלה איפשרו לה להסביר מערכות מאוד מסובכות, היא פשוט בנתה את זה נכון. הייתי בהרצאה של פוסט דוקטורנט ששמעתי את המנחה שלו כמה פעמים ותמיד היה נראה לי שהם עושים דברים מאוד מעניינים אבל לא ממש הבנתי מה בדיוק. הפוסט הקדיש הרבה זמן להסביר על המערכת לפני שהתחיל להסביר על הניסויים הספיציפיים ואני חושבת שזה עשה הבדל עצום. הבנתי כל דבר שאמר וממש אהבתי את העבודה. אני חושבת שהיכולת של מרצה להבין מה מהדברים שנראים לו ברורים לחלוטין לא ברורים לקהל שהוא מרצה לו וכמה הוא מקדיש להסבר של הדברים האלו עושה הבדל עצום ביכולת של הקהל להבין ולהפנים את ההרצאה.

הזמינו אותי להרצות בפורום שמאוד חשוב לי ואני מרגישה את זה כמו קבלה לקהילה הזאת שאני מאוד מעריכה. באפריל וביוני ארצה בארבעה מקומות שמאוד חשובים לי על העבודה שלנו ואני רוצה להכין הרצאות מובנות ומעניינות. אני מקווה לישם שאת מה שלמדתי מההוראה.

אני כותבת גרנט גדול וקיבלתי בעיטה בישבן מחברת היעוץ שלנו. קטן מדי, ספיציפי מדי, לא ברור מה יהיה האימפקט. אז אני מנסה לפרוץ את הגבולות של עצמי, להתגבר על הפחדים ולהעז לנסות לעשות דברים שאנחנו לא יודעים איך לעשות עדיין. אני מאוד נהנית מזה. אחד הגרנטים שהכי נהניתי לכתוב. אני מנסה ללמוד לעוף ממש כמו השחף. :-)

כשסיפרת את הסיפור לשגיא לפני ארבע שנים, סיפרתי את הסיפור מתוך נקודת הראות של השחף וירדן עזרה לי למצוא דרך להשאיר אותו שחף. ואז היא ציירה את אלי הצבים בצורה כל כך נוגעת ללב שהתחלתי להזדהות גם איתם. אבל למרות שאני עכשיו יותר בעמדה שלהם אני עדיין באיזה שהוא מקום רוצה לעוף בדרך שלי. לבטא את החלומות שלי ולא לפחד מביקורת. 2019 היתה שנה נהדרת אלי. המאמר התפרסם ועוד אחד, הספר יצא לאור והתקבל באהבה גדולה, לא יכולתי לבקש יותר. אבל זאת היתה גם שנה של התמודדות עם הגבולות שאני שמה לעצמי. הקבלה של הספר גרמה לי להבין שאני לא יוצאת מספיק מהקווים במדע שלי, לא כמו שהייתי רוצה, לא כמו שאני חושבת שאני מסוגלת. גם חברת היעוץ ושיחה ארוכה עם ממיע עזרה לי להבין שהבקשה שלי לשנה הבאה היא להעז יותר ולנסות דברים חדשים כל יום. כי בלתי אפשרי זה בעצם סוג של אפשרי, כמו שקלודיה מהנסיך דרקון אומרת.

עוד דבר ששמתי לב אליו מאז שנחשפתי להוצאות ספרים הוא שהם הרבה יותר נחמדים מהאקדמיה. יותר סבלניים, פחות לחוצים, ממש נעימים לעבודה. אין פרופס שמגיעים ביום שישי וצריך להחזיר מתוקן תוך 48 שעות אחרת לא יתוקנו. אין ביקורת ארסית ופוגעת. לפי מה שאני שומעת מממיע, גם המורים יותר נחמדים אחד לשני מאשר אנחנו. אני הרבה יותר נחמדה לסביבה ממה שהייתי כשהתחלתי את המשרה, אבל עדיין אני מאמינה שאפשר יותר. זה קשה גם ככה, אז למה לקטול? תמיד אפשר להגיד דברים בצורה יותר בונה, צריך רק לרצות ולהתאמץ לעשות את זה באופן מודע.

מאחלת לכולנו שנה נהדרת, נועזת, מלאת הגשמה עצמית, נדיבות ונעימות לעצמנו ולסובבים אותנו! 

יום שבת, 30 בנובמבר 2019

אופס

מיצמצתי וישראבלוג נעלם. זה נכון או שאיבדתי את הדרך? גם כשאני לוחצת על הלינק לבלוג שלי וגם כשאני מגיעה לישראבלוג מגוגל אני מועברת לרשת 13. מה שהכי מוזר הוא שאני לא מאוד נרעשת. שמרתי את רוב הבלוג ההוא חוץ מהפוסטים בשנה שנתיים האחרונות. ובשנים האלו לא כתבתי הרבה וגם כתבתי כאן.

הספר מתקבל בחיבה רבה וזה מאוד משמח. במעבדה אני כותבת גרנטים כל הזמן, ודווקא נהנית מזה לשם שינוי. אני מלמדת תואר ראשון ובמקום לסבול אני נהנית גם מזה! 

אני ברמה 40 בפוקימון גו. זאת הרמה האחרונה, אין יותר כרגע. בכל הרמות הקודמות היה לי קו מתחת לאווטר שלי שאמר לי כמה נקודות עלי להשיג כדי להגיע לרמה הבאה, הקו נעלם מרגע שהגעתי לרמה 40. הנקודות שאני צוברת כבר לא משנות. זה משנה את המשחק הדבר הזה. האסטרטגיה משתנה. דבר ראשון - אין מטרה קבועה שאני מתקדמת כדי להשיג, אני צריכה למצוא את האתגרים שלי בעצמי. לפני רמה 40 הייתי מקפידה להתחיל את היום בלצוד פוקימון, לסובב תחנה ולבצע משימה - כי כל אלו היו מבטיחים לי נקודות. אני ממשיכה לעשות את זה למרות שאני כבר לא צריכה נקודות, מתוך הרגל וגם כדי להתקדם במשחק. אבל זה גורם לי לחשוב - מה באמת חשוב לי כאן? מה גורם לי לשחק?

אחד הדברים שחשבתי עליהם היום הוא סיבוב התחנות. סיבוב תחנה נותן לי פרטים שאני יכולה להשתמש בהם כדי להתקדם במשחק. אבל יש לי הרבה מדי פרטים ובכל פעם אני צריכה להפטר מהם כדי לסובב תחנה מחדש. מין מעגל לא לגמרי ברור שאני בתוכו. בדיוק כמו בתפקיד שלי ובקריירה. אנחנו כל הזמן עושים דברים כדי להתקדם, אבל אז אנחנו עושים יותר מדי דברים וצריכים להפטר מהם כדי להמשיך הלאה. לא תמיד ברור למה בדיוק אנחנו ממשיכים לקחת על עצמנו עוד משימות ולמה בדיוק זה מקדם אותנו, חוץ מלעוד עבודה ועד משימות. כל מי שאני מכירה במישרה דומה לשלי לא מפסיק להתלונן על העומס וכמה קשה לו להתמודד איתו. אבל העומס הזה חברים, הוא בחירה. הוא נוצר כי אמרתם כן ליותר מדי דברים, לא תמיד כי רציתם לעשות אותם, אלא כי חשבתם שאתם צריכים. אמרתם כן לעיתון הראשון שהציע לכם להיות עורכים אורחים כי חשבתם שזה יעזור לכם לצבור ניסיון, ואז אמרתם כן לעיתון השני כי הוא היה קצת יותר נחשב מהראשון, והשלישי היה ממש מוצלח אז שוב אמרתם כן. אבל זה המון עבודה בעצם שאין לכם זמן לעשות.

מאז שאמא שלי חלתה, הדיפולט שלי הוא לא. גם לפני כן לא ממש הייתי מאומרות הכן הגדולות אבל עכשיו זה התחזק מאוד. אני אומרת כן רק למה שאני רוצה לעשות ולמה שחשוב לי לעשות אפילו אם אני לא ממש רוצה. זה מפנה המון מקום. ללמד קורס שהוא ממש התחום שלי לתלמידי תואר ראשון למשל. זה הרבה יותר קל מללמד קורס שהוא לא התחום שלי לתלמידי תואר שני, רק אומרת. וגם, אולי, יותר חשוב, ויותר נכון כי אני ממש מלמדת אותם דברים שחשוב לי שהם ידעו בגיל יותר צעיר.

אנחנו לא חייבת להגיד כן לכל הזדמנות ויהיו דברים שאפספס ואוותר עליהם כדי לחיות יותר נכון עם עצמי. אני שלמה עם זה. אולי אני לא השחקנית הכי חזקה או מהירה במשחק, אבל חשוב לי להיות שחקנית שמחה במשחק, כי זה מה שנשאר.

יום שבת, 26 באוקטובר 2019

שנה חדשה

חגי תישרי מאחורינו והשנה האקדמאית מתחילה מחר. אני מלמדת קורס של תואר ראשון בפעם הראשונה ומתרגשת לקראתו. הוא בדיוק בתחום שלי ואני מקווה להעביר את החומר בצורה ברורה. יותר מ40 סטודנטים, זה הכי הרבה שלימדתי. אני קצת חוששת אבל מקווה לטוב.

אמא שלי מאושפזת כבר שבועיים במחלקה פנימית. הם יצבו אותה מבחינת כאב והיא אפילו מצליחה לאכול שם ומתלוננת על האוכל הלא טעים, שזה נהדר. אבל מאוד לא נעים לחיות בבית חולים כשאת רגילה לעצמאות ולפרטיות שלך. קשה לה ועצוב לנו. בחגים ביקרתי המון אבל עכשיו הילדים חזרו ללימודים ומתחיל הסמסטר וזה יגביל אותי יותר. הנסיעות הארוכות גרמו לכאבים חזקים ברגל ימין. אני מניחה שהישיבה השפופה והלחיצה על דוושת הגז והברקס במשך שעתיים שלוש בכל פעם גרמו ללחץ בגב התחתון שלא עובר. אז ביום שישי ממיע לקח אותי הלוך וחזור והיה לנו זמן איכות ביחד. אפילו אכלנו חומוס פול בקרית עקרון בדרך חזרה. טעים מאוד.

ראיתי את הסרט על המצאת השקר - על עולם שבו אנשים אומרים רק את האמת, ואז איש אחד, ליד המיטה של האמא הגוססת שלו שמפחדת מאוד מהמוות, אומר לה שאחרי שתמות היא תפגוש את כל מי שהיא אוהבת, ותהיה לה אחוזה משלה אותה תחלוק עם מי שהיא אוהבת והיא תהיה צעירה וחזקה מחדש ותוכל לרקוד. אמא שלו מתה עם חיוך. הרופא והאחיות ששומעים אותו מאמינים לו ורוצים שהוא יספר להם עוד ואז הסיפור יוצא החוצה וכולם רוצים שיספר להם על החיים שאחרי המוות. הוא כותב את מה שהוא יודע על שתי אריזות של פיצה האט ויוצא החוצה לספר להמונים על האיש שבשמיים שדיבר איתו וסיפר לו על החיים שאחרי המוות. הסרט קצת צוחק על הדת ועל האמונה באיש בשמיים אבל גם מעורר מחשבה על הנחיצות של השקר הלבן. שקרים מנחמים שמחליקים את מערכות היחסים ואת החיים שלנו. הרופא היום אמר לאמא שיעבירו אותה לבית חולים שיקומי עד שתתחזק ואז אולי תוכל לחזור הביתה. אני חושבת שזה כנראה לא ממש נכון, אבל אולי כן הדבר הנכון להגיד לה.

תיקווה עושה את החיים טובים יותר וה"אמת" לא תמיד אופטימית. מצד שני, ה"אמת" לא באמת אמיתית לגבי העתיד. יש סטטיסטיקה שנותנת הערכה, אבל לא באמת מנבאת מה יקרה. אני מנסה לחשוב איך לעזור לאמא שלי לקבל את המצב החדש שלה ולסבול פחות. היא ממש כועסת וסובלת מהמצב. לא מקבלת אותו.

לא כולם מקבלים את המוות הקרוב שלהם בהשלמה כמו דמבלדור. אבל זאת לא חוכמה. דמבלדור תיפקד והיה משמעותי עד הרגע האחרון שלו, הוא בחר מתי ומידי מי למות, ובעולם שלו, יש סוג של חיים אחרי המוות, בהם הוא יכול עדיין להשפיע על החיים.

אגב ספרים, בשבוע הבא נפגש עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה לדבר על פירסום הספר שלנו. מאוד מרגש. ראינו את הפרקים האחרונים של בנות גילמור היום ונצבט לי הלב מתיאור הפרידה של לורלי מרורי שיוצאת לחיים עצמאיים ועוזבת את הבית. בפעם הרשונה שראיתי את זה וגם בפעם השניה והשלישית, הילדים היו קטנים מאוד, וכל זה נראה לי רחוק מאוד. היום הגדולה בצבא עם חצי רגל בחוץ ושגיא עוד שנה בצבא, הם גדלו יפה וכל כך מהר. אני מתרגלת לשינויים וזורמת איתם, שמחה בשבילם ומתרגשת. אבל המעברים והפרידות האלו לא קלים. כל נדבך בהתבגרות ובהפרדות שלהם מרגש, גורם לגאווה וצובט את הלב. הם תפסו את זה מאוד יפה בפרקים האחרונים של בנות גילמור. ליאור הסתכל עלי כשלורלי דמעה מהתרגשות ואמר לי - גם העינים שלך מתרגשות, וחייך. כשראיתי את הסרט על המצאת השקר היתה שיחה נוגעת ללב בין הגיבור לחברה שלו והוא הסתכל עלי ושאל: מה מרגש אותך? הוא ממש רצה להבין. רגיש הילד שלי.

שגיא ואני הגענו באיחור לטכניון והורדתי אותו למצוא את הבנין והאולם לבד. ההרצאה התבטלה מסתבר, ואנחנו לא ידענו. אז הוא נשאר לתירגול בו למד על קבוצות והתאמות חד חד ערכית ועל. קצת מפחיד בשבילי, פחות בשבילו. השגנו את הקוד שלו והתחברנו למודל כדי שבפעם הבאה יוכל לדעת לפני אם תתבטל ההרצאה, ומצאנו שם חומר כתוב על התרגיל וההרצאות שמאוד הרגיע אותי כי הבחור לא כותב. אין טעם שיכתוב כי אי אפשר להבין את הכתב שלו, אבל בכל זאת, עדיף שיהיה חומר כתוב.

זוהר השמיע לי הקלטות שלה שרה וזה גרם לי לחייך. אהבתי את האומץ להקליט את עצמה ולהקשיב וללמוד מזה. היא גם מקשיבה אחרת לזמרות עכשיו. היתה לנו שיחה שהתחילה לא טוב על הבחירות העתידיות בקריירה שלה. היא נעלבה שאני חושבת ששיעורי פיתוח הקול שלה לא יובילו לכלום. אמרתי לה שבעיני הם כבר מובילים להרבה דברים טובים שישארו איתה כל החיים. וזה מה שחשוב, מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו לומדים, כמה אנחנו לומדים מזה והופכים את זה לשלנו, כמה אנחנו משתנים ממה שלמדנו, הכלים שאנחנו רוכשים, כמה העולם שלנו מתרחב. ואולי זה יוביל לקריירה במוסיקה ואולי לא, אבל הדרך שהיא עוברת, ההשקעה, האימונים, ההתקדמות, זה כבר נותן לה המון.

מאחלת לכולנו שבוע טוב ושנה אקדמאית פוריה ומוצלחת וזמן של קירבה אמיתית עם האנשים החשובים לנו, שלא נשכח את מה שחשוב.











משחררת

When you were standing in the wake of devastation When you were waiting on the edge of the unknown And with the cataclysm raining d...