יום שבת, 19 בספטמבר 2020

שורשים

 פעם הייתי ילדה. זה היה לפי המון שנים, ורוב הזמן אני לא זוכרת את זה, אבל זה משפיע עלי עד היום. 

פעם הייתי ילדה ולא הכרתי את עצמי ולא ידעתי מי אני ואלו כוחות יש בי. למרות שהיו לי הורים שאהבו אותי מאוד ושני אחים גדולים הרגשתי לבד. הרגשתי קטנה וחסרת יכולת אמיתית להשפיע על החיים שלי. כמו שילדים מרגישים. חייתי  בתוך הספרים שקראתי, כל כך הרבה ספרים. והיו לי חברות אמיתיות. לפחות אחת. אני בקשר איתה עד היום. היא הכירה אותי קצת לפני שאני הכרתי את עצמי כי היתה לה את היכולת לראות אותי כמו שאני. זה לא רגיל בעיני. לפני שהכרתי אותה הרגשתי ממש לבד, ואחרי שהפכנו לחברות העולם שלי השתנה. היא ראתה בי דברים שלא ראיתי בעצמי גם שנים אחרי. היא הכירה לי את החברות שלה. שתי ילדות אחרות חמודות וחכמות. היינו חבורה שכזאת, ארבעתנו וגם כמה בנים. חבורה אלטרנטיבית לחבורה של המקובלים. ואז סיימנו את היסודי והיא נסעה לעיר אחרת ואני עברתי לבית ספר בקצה השני של העיר. איתה שמרתי על קשר במכתבים שנים על גבי שנים. היינו נוסעות זו לזו בחופשות. נפגשות בתל אביב, שמחות כל כך להיות ביחד. 

היום היא כתבה לי שאחת משתי החברות האחרות שלנו נפטרה מסרטן. פגשתי את החברה הזאת לפני שנים בטיול משפחתי. היא היתה עם הילדים שלה ואני עם שלי וזה היה ממש נחמד, אבל לא חזרנו לקשר. חלפנו בחיוך זו על פניה של זו, שמחות לראות שדברים הסתדרו בשבילנו. קראתי היום דברים שכתבה. כל כך חכמה. כל כך מוכשרת ורגישה. לא ידעתי את הדברים האלו כשהיינו חברות. ידעתי שהיא חכמה מאוד, כמעט מפחידה בחוכמתה, אבל לא הכרתי את הסיפורים שלה על ההורים שלה ועל עצמה. 

מעט מאוד אנשים שמכירים אותי היום הכירו אותי בתור ילדה. אפילו ממיע מכיר אותי כילדה מהסיפורים שלי ואני מכירה אותו משלו. בזמן האחרון אני מסתכלת על ילדים ונזכרת איך זה היה. אני לא מתגעגעת לזה, בעיני ילדות היא לא תקופה קלה. הרגשתי חלשה, מגושמת פיסית, ילדים אחרים הציקו לי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה ולא היה למי לספר. לא היה לי פה. החברות עם הבנות האלו שינתה את זה. הפכה אותי לחלק ממשהו טוב. כל כך אהבתי לבקר אותה. שיחקנו בגומי. היא היתה הרבה יותר טובה ממני אבל זה היה כזה כיף שבכלל לא הרגשתי שהפסדתי, הרגשתי ששיחקנו ביחד. הלוואי והייתי מרגישה ככה לגבי ההפסדים שלי היום. 

היום קראתי פוסטים מלפני שנה שנתיים, שלוש. קראתי כמה כועסת וחרדה הרגשתי הרבה מדי מהזמן, כמה מיהרתי כל הזמן קדימה. היא תמיד אמרה לי שאני רוצה לטרוף את העולם, שאני רוצה הכל ויותר ממה שאפשר. היא לא אמרה את זה - אבל אני יודעת - שום דבר לא הספיק לי. המחלה של אמא שלי אילצה אותי להפחית. לקחת על עצמי רק דברים חיוניים. ואז באה הקורונה ואילצה אותי לעצור ממש. בחול המועד של פסח התחלתי לעבוד על אלבומי התמונות שלנו מאז שחזרנו לארץ. חזרתי להסתכל אחורה ומצאתי אוצרות קטנים של אהבה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. עדיין לא מצאתי תשובה, אבל דברים השתנו אצלי בפנים. אני פחות כועסת וחרדה, כבר יודעת שאני מסוגלת. נהנית ממה שאני עושה אבל בלי הפחד. לפחד היה תפקיד. הוא הכריח אותי לעשות דברים בזמן, לעמוד במשימות. עכשיו הוא פחות נוכח ואני עדיין עומדת במשימות, הן פשוט יותר קלות עכשיו. ויש לי יותר זמן לחשוב, מה אני רוצה. עשיתי את כל מה שהילדה שהייתי רצתה שאעשה ויותר. הגעתי לכל המקומות שרציתי להגיע אליהם, ומעבר. ועכשיו אני מנסה להבין איך חשוב לי לחיות את הזמן שנותר. 

אין לי תשובות. כנראה אצטרך למצוא אותן תוך כדי הליכה. התשובה הברורה, שאני רוצה להיות יותר עם הילדים ובבית, כבר מתבצעת. גם תודות לקורונה, אני מודה, אבל גם בזכותי. אבל יותר מתמיד אני מבינה שהשורשים שלי, מי שהייתי, האנשים שאהבתי ואהבו אותי, לשמור אותם, לזכור אותם, הוא חלק חשוב מהאושר שלי. אני רוצה להביט אחורה בחיבה, בחמלה ובאהבה, לא בזעם. להבין מאיפה באתי כדי שאדע לאן אני הולכת. הייתי ילדה ולא ידעתי איך לענות למילים שפגעו בי, והרגשתי בלתי נראית ובלתי נשמעת ועשיתי המון רעש כדי להשמע ולהראות על ידי כולם. אבל היו כמה שראו אותי בדיוק כמו שהייתי ואהבו אותי הרבה לפני שאהבתי את עצמי וזאת מתנה גדולה.   

  

יום שבת, 12 בספטמבר 2020

בימים שעוברים עלינו

חזרנו לשיגרה לא שיגרתית. לליאור דווקא יש בית ספר כל יום ולזוהר יום כן יום לא. שגיא לומד אינפי בזום וירדן מציירת. ממיע נוסע ללמד כל יום ואני נסעתי לאוניברסיטה עד ששרפתי את המנוע בטעות. סיפור עצוב, שקרה באמת.

בערב יום ראשון נשארתי מאוחר מדי בעבודה כי הייתי צריכה לעזור לקוליגות, וראיתי שלולית מתחת לאוטו בחניה, והתעלמתי ממנה. נסעתי הביתה ולמחרת לעבודה, ואז המזגן הפסיק לקרר, ואז הנורות התחילו להבהב ושמעתי קולות מוזרים וראיתי עשן עולה מהמנוע. עצרתי, אבל זה היה מאוחר מדי. היתה נזילה, המנוע התחמם ושינה את הצורה שלו. בלתי הפיך. מבאס נורא. היו נקודות אור, חברה שהקפיצה אותי מהשום מקום בו נתקעתי לעבודה ובחזרה, כשגרר הגיע אחרי 3 שעות. זאת שעובדת במוסך והיא אמא של ילד מהכיתה של זוהר, אמא שלי שעזרה עם הכסף. אבל זה כל כך מבאס. כל כך מיותר. 

שילשום חברה באה לקטוף ענבים מהגפן שלנו, ויצאתי אליה יחפה ודרכתי על דבורה. ניסיון מאוד לא נעים לדבורה ולי. העקיצה מגרדת מאוד. אני גם לא מצליחה לנצח בקרבות בפוקימון גו. בחיי שזה מעצבן. 

איזה יופי של פוסט יוצא לי, כל כך מעניין ומעורר השראה. במיוחד שאמור להתחיל סגר ביום חמישי וכל השיגרה הלא שיגרתית הזאת תיגנז ותראה כמו זכרון מתוק. לא ממש השתכנעתי שצריך לסגור את כל המדינה במקום לסגור את הישובים האדומים. אבל כנראה שההגיון לא ממש מתערב בהחלטות האלו. תסגר נפשי עם פלישתים. אם לא היינו יודעים שיש וירוס כזה, האם גם אז היינו מפחדים? 1000 מתים בחצי שנה. זה איכשהו לא נשמע לי ממש יוצא דופן, הרבה פחות נורא מסגר מלא. 

יש חולות קורונה בבית האבות של אמא שלי מה שאומר שהיא לא יכולה לצאת מהחדר ואנחנו לא יכולים לבקר אותה. אני מתקשרת אליה כל יום, ויש לה מטפלת צמודה חמודה, אבל זה קשה. 

אולי באמת זה חודש אלול והימים הנוראיים המתקרבים אלינו. אולי זה החום הבלתי מוסבר. בטוח שהקורונה וחוסר הוודאות לא מוסיפים, אבל התחושה הבסיסית קצת פחות טובה בימים שעוברים עלינו, לא ככה? לפחות יש הסכם שלום עם בחריין לאזן. :-)

חיוביות. 

עכשיו דיברו על הקלה בעומס החום ובאמת קצת פחות חם עכשיו. 

כולנו בריאים ואמא שלי יציבה.

המעבדה שלי חמודה. 

הדשא שלנו ירוק ויפה.

ניצחתי מקודם קרב בפוקימון גו.

אני חושבת שבסך הכל בסדר. שבוע טוב שיהיה! 


יום חמישי, 20 באוגוסט 2020

חופש

אני בבית כבר שבוע וחצי וזה טוב אבל קצת מאתגר. עשינו דברים. הלכנו לIJUMP וקנינו להם דברים שהיו צריכים כמו בגדים, נעליים, ציוד לבית הספר לשנה הבאה, נסענו לראש הנקרה שהיתה יפה אך מלוכלכת ממה שזכרתי מהילדות, בקרנו בחוף אכזיב שהיה מקסים, ושיכשכנו בנחל כזיב. הלכנו לבאולינג, לבקר חברים ומשפחה ולמקלט הקופים בבית שמן. מקום מענין ומיוחד. אתמול נסענו להיות עם אחותי ואמא שלי בבית החולים, שם אמא שלי עברה פרוצדורה שהסתיימה בהצלחה, חזרה הביתה היום. להיות עם אחותי זה כיף גדול. הייתי רוצה לעשות את זה יותר. שלוש שעות נסיעה בגלל הפקקים בחזרה. זוועת עולם. 

המאמרים נשלחו לשיפוט בשעה טובה והגרנט הוגש, בסוף שבוע הבא, ואני רק קוראת ועונה לאמיילים. יש הרבה אימיילים, אבל להיות בבית זה אומר שרוב הזמן אני עם הילדים ורק חלק קטן מהזמן באימייל. 

היום כשנסעתי עם זוהר לקנות ציוד לבית הספר לשנה הבאה, רק לה ולליאור הפעם, מוזר מאוד, אמרתי לה שאני מרגישה צורך בשינוי. היא חשבה שאני רוצה לעבור דירה אבל אני אוהבת את הבית שלנו. אני אוהבת את המשפחה שלנו. משום מה, למרות שאני כל כך אוהבת שינויים את המשפחה והבית אני לא רוצה להחליף, מזל! :-) אני מרגישה שאני רוצה להתחיל מחדש במקום חדש, להרגיש חדשה בעצמי. להתחיל מנקי, כשהכל פתוח ושום דבר לא ידוע. 

מאז שאני זוכרת את עצמי, כל 6-7 שנים התחלתי משהו חדש. בגיל 6 בית ספר יסודי, בגיל 12 בית ספר תיכון בצד השני של העיר, עם אף ילד שהיה איתי ביסודי, שלוש שנים צבא בדרום ובצפון, שלוש שנים תואר ראשון בירושלים - ושם נשארתי לא מעט. 13 שנים. אבל זה כולל תואר ראשון, שני, שלישי ופוסט-דוקטורט, חתונה ושני ילדים. שבע וחצי שנים בקלטק ושמונה שנים כאן, בחיפה. אבל כאן, זה אמור להיות לתמיד. גם בנינו משהו ביחד, שעובד ממש טוב, ואני מאוד גאה בו. אבל אני מרגישה שאני עושה את אותם דברים, אומנם יותר טוב, אומנם משנים כיוון ומחדשים כל הזמן, אבל בגדול - את אותם דברים באותו מקום.

אני זוכרת שאמרו לי שכדאי לעשות את התארים באוניברסיטאות שונות כי משהו בחדש מעורר. לא עשיתי את זה, אבל אני חושבת שזה נכון. יש משהו במוכר ובידוע שטיפה מקהה את החושים, טיפה מנוון. לא מנוון ממש, אבל קצת, בקצוות. ההרגל.  אבל איך אני יכולה להתחיל מחדש עכשיו? ממיע אומר שההתחלות החדשות הן מתחת לאף שלי, אז עניתי לו שמה שאני רואה מתחת לאף זה רק השפם שלי. כנראה זאת שאלה של השקפה. 

 

יום חמישי, 6 באוגוסט 2020

העליה היתה קרובה

זכינו בגרנט גדול שיחזיק אותנו ממש טוב חמש שנים. איזו הקלה! הייתי מאושרת כמה ימים וגם עכשיו זה עדיין משמח אותי, אבל עכשיו אני מוטרדת מחוסר האהבה שהעורכים מפגינים כלפי שני המאמרים שאני מנסה לפרסם בעיתונים שלהם. אני כל כך אוהבת את המאמרים האלו שאני לא מבינה איך הם לא מתרגשים מהם.   

מצד שני - אני כותבת מהמחשב המשוקם שלי, אז לא הכל רע. בכלל לא. הבידוד עושה לי טוב - הבידוד של ליאור. המורה בבית הספר של ליאור היתה חולה ולכן הוא וכל כיתה א וב נכנסו לבידוד. היום עשינו בדיקה ואני מקווה לטוב, כלומר - ללא, שהפעם ישמח אותי. אז מאז שהוא בבידוד לא הלכתי למעבדה, אני עובדת מהבית וטוב לי בבית. הכל קצת מתערבב - השעות מתהפכות, אבל נחמד לי עם הילדים ועם ממיע. 

ביום ראשון חזרתי הביתה נרגנת מתמיד כי לא ממש עשינו משהו נחמד בשבת והחלטתי ללכת לבריכה. עם טיץ וחולצה כי אין לי בגד ים, ובלי כובע ים, שמסתבר שעכשיו הוא חוק בבריכה הגדולה, ובלי משקפת, כי לא מצאתי את זאת שמצאתי בבריכה ואימצתי פעם. לא תנאי התחלה מיטביים, אם אתם שואלים אותי. אבל מסתבר שתנאי ההתחלה לא תמיד מעידים על התוצאה. איך שנכנסתי למים הרגשתי מחובקת. כאילו הגעתי הביתה ואמרו לי שהכל בסדר, אוהבים אותי גם ככה. עם הכלור שצרב לי בעיניים, ועם הקשישה החביבה שששחתה במסלול שלי, עשה לי טוב בלב. (גילוי נאות - אני שחיתי במסלול שלה, היא היתה שם לפני.) 

ספורט עושה טוב לנפש. אין מה לעשות. מאז הלכתי רבות ונמרצות, אם אחרי פוקימונים ואם סתם, בשביל ללכת ולחשוב בערב. והיום אחרי שהבאתי את המחשב מהטכנאי הקוסם קניתי לי ולבנות כובעי ים, קניתי לי מכנסי שחיה וחולצת ספורט (לא אוהבת בגדי ים) ומשקפת, והלכתי עם שגיא וזוהר לבריכה. היה ממש כיף.

זוהר אמרה לי היום משהו שהפתיע אותי עד כדי כך שהייתי צריכה לוודא אותו מול ממיע וירדן: היא אמרה שאני הרבה יותר שמחה ורגועה ממה שהייתי באמריקה. ששם הייתי נרגנת ולחוצה כל הזמן ולא צחקתי. הם אישרו את מה שהיא אמרה מיד. זה רק אומר שזה לא מה שאנחנו עושים ולא איפה שאנחנו נמצאים, זה מה שאנחנו מרגישים בקשר לזה. יש עלי הרבה יותר מחוייבויות מאשר היו לי שם, אני נמצאת במקום פחות נחשב מהמקום בו הייתי, והרבה יותר טוב לי. אני גם חושבת שהעבודה שאנחנו עושים הרבה יותר מעניינת ויצירתית. מה שבטוח, אני הרבה יותר נהנית לעשות אותה. 

אני כל כך שמחה בתהליך שעברתי בשנים האחרונות. אחד השופטים בגרנט כתב שאני הכי טובה בעולם במה שאני עושה, וקיבלתי פרס הצטיינות על הגרנט בגלל שששת השופטים ממש אהבו אותו. אני לא מסכימה איתו (ירדן אמרה שחוסר ההסכמה שלי נשמע כמו משהו שמישהו שהכי טוב בעולם יגיד) אבל, אני ממש נהנית ממה שאני עושה וזה אומר, שאני עושה משהו נכון. בסוף גם העורכים של העיתונים יראו את זה. :-) 

יום שישי, 17 ביולי 2020

פעם טוב ופעם רע

בהתחלה נדחה המאמר הראשון שהגשנו אז נדחה גם המאמר השני ואז נדחתה העתירה שלנו ואז שפכתי תה על המחשב שלי. 
אל תגידו איוב. לו מתו גם הגמלים. והילדים. אצלי זה רק המחשב, מוות קטן.

אז איך אני כותבת? בזכות הקורונה. שמתי לב שלילדים אין מחשבים להתחבר בהם לזום כמו שצריך אז קנינו להם מחשב נורמלי וממיע החליף את הטרקטור שהיה לו בדגם חדש ונתן את הישן שלו לילדים. הוא לא מדהים, הישן שלו. המקלדת די מפשלת. לא דבר שמקלדת חיצונית לא יכולה לתקן. אז אני כותבת מהטרקטור. הדבר המדהים הוא שדוד גוגל יודע לשחזר את כל בוק-מרקס שלי בכרום וכל העבודה שלי יושבת ב one drive, אז חוץ מחוסר הנוחות של המקלדת ולהתרגל למחשב אחר, אני יכולה לעבוד כרגיל, כמעט. 

פעם, לפני המון שנים, כשהייתי צעירה ועדיין לא הכרתי את ממיע, והייתי עוברת דרך פאזות של שברון לב מאהבות חולפות, ציירתי לעצמי הר גדול של רחמים עצמיים על הקיר, והושבתי את עצמי עליו. אחר כך הוספתי לעצמי עץ שיצל עלי ונוף של ים ופרחים וציפורים וצבעתי את הכל. נעשה נחמד ההר. עכשיו אני מרגישה בבור ולא נעים לי מממיע שמתקן את הבית לצייר על הקיר. 

בגלל העצב הכבד לא התקשרתי לאמא שלי כמה ימים והיום התקשרתי. היא שמעה את העצב והדיכדוך בקול לי וסיפרתי לה על תלאותי. באיזה שהוא שלב היא שאלה אותי: "למה התקשרת אלי אם את במצב רוח רע? תתקשרי אלי כשתהיי במצב רוח טוב". זה עדיין מצחיק אותי. זאת תמצית של מערכת היחסים שלי איתה ועכשיו אני יכולה לחייך על זה. היא לא כזאת גרועה, רק אלרגית לעצב ולכשלונות. בחוזקה. מזכיר לי מישהי, שנמצאת עכשיו בבור.

ממיע לא עושה לי את זה. גם לא הילדים. מותר לי להיות עצובה ומדוכדכת ואפילו עצבנית בבית. מי שגדל במציאות אחרת, כמוני, יודע איזה נס גדול זה.

הצלחתי להצחיק את עצמי בפוסט הזה, אז כבר השגתי חלק מהמטרה של הכתיבה. מאחלת לכם סוף שבוע נעים, בריא, עם האהובים עליכם שיודעים להיות איתכם גם כשאתם שמחים וגם כשאתם עצובים. כי פעם טוב ופעם רע. ככה זה. העולם הוא גלגל ענק. עוד שנה ועוד שנה. נו טוב. שיהיה שבוע קצת יותר טוב מהקודם!

יום שבת, 11 ביולי 2020

Sour looser

בחיים צריך לדעת להפסיד. הכבוד פחות חשוב בעיני, יותר חשובה היכולת שלא להתרסק מבפנים. או לפחות להתרסק בצורה מתונה. 

אני שונאת להפסיד. זה מרגיז אותי, זה מייאש אותי, ואני מיד מנסה מחדש. אם יש סיכוי באותו מקום, ואם אין, מחפשת מקום חדש. זה מנגנון שמרגיע את הכאב. כשאני מרגישה שיש מה לעשות בקשר למשהו שמכאיב לי, זה מרגיע אותי. זה משכיח קצת את הכאב. זה לא עבד, אבל אולי זה יעבוד. 

הפסדתי רצף של גרנטים. בשנה שעברה והשנה. קיבלתי גרנט קטן ומעודד, אבל לא קיבלתי שלושה גרנטים אחרים שכתבתי. אחד מהם ממש לא אהבתי אבל כתבתי עם שותפות שאני אוהבת, אחד מהם כתבתי כי ביקשו ממני יפה מרשות המחקר, ואחד כתבתי כי הייתי יכולה. אף אחד מהם לא בער בעצמותי ואולי יש מה ללמוד מזה. את הגרנט שקיבלתי ממש אהבתי והתחלנו לעבוד עליו בכל מקרה. אנחנו מחכים לשמוע חזרה מגרנט שאני ממש אוהבת ואנחנו עובדים על הכיוון הזה עכשיו במרץ בכל מקרה. אולי זה אומר שאני צריכה לכתוב רק גרנטים על פרוייקטים שאני ממש רוצה לעשות. 

 נדחה לנו מאמר יפיפה שכתבתי עם פוסט-דוק מבריק. הסיבות לדחיה היו טעויות שלנו בניסוחים, לעיתים נזהרנו מדי ולעיתים לא נזהרנו מספיק. אבל אלו דברים שקל לתקן, לכן ביקשתי שיאפשרו לנו להגיש מחדש, מה שנקרא - עירעור. הבעיה היא שעירעורים לוקחים המון זמן, הרבה יותר מזמן השיא בו המאמר נבדק על ידי העורכים והשופטים....  הפסד טכני, אבל עדיין הפסד. המאמר היפה שכתבתי עם הדוקטורנט עדיין בשיפוט, כבר שלושה חודשים. הפעם זאת לא הבעיה שלנו אלא של השופטים שמאחרים להגיש את הדוח. 

המעבדה ממשיכה לעבוד במרץ על אדי הכסף שנשארו לנו ממענקים קודמים. הם מתקדמים ומגלים דברים חדשים ומרתקים ואני מאוד גאה בהם, אבל אנחנו חייבים להשיג כסף חדש שאני צריכה לגייס. 

בתוך זה יש את המבחנים המקוונים ואת חוסר הוודאות לגבי המחר בעולם משתנה. אנחנו במקום השלישי באירופה - במספר הנדבקים. בדרך כלל זה דווקא טוב להיות במקום שלישי באירופה, אבל לא הפעם. אני מקווה שלא יהיה סגר, המשבר הכלכלי מספיק עמוק גם ככה, ומספר החולים הקשים והמתים ממש נמוך עדיין, לא מדגדג את ממספר המתים ל100,000 בשנה בישראל (600-800). 

אני רוצה לנוח. לרדת מהגלגל ולתת לו להמשיך להסתובב בלעדי לכמה זמן. לא נראה לי שאחסר לו או שהוא יחסר לי. לפחות לכמה זמן. שבוע - שבועיים, חודש. קיץ עכשיו. זמן לשחק משחקים אחרים.

שבוע טוב שיהיה!

יום רביעי, 17 ביוני 2020

51

אני בת 51 היום. אני יושבת בסלון, לידי משחקים פאבלו וסנוו-פי, החתולים שלנו, הפסנתר החשמלי החדש מוכן לפעולה. קניתי אותו לזוהר ולי ליום ההולדת. ידעתי שזה ישמח את כולנו.

51. חתיכת גיל. ימי הולדת הם ימי רגישות גדולה. אני נוטה להביט בחיים שלי בצורה ביקורתית היום. שלשום קיבלתי הודעה מאכזבת שלא קיבלנו גרנט שהגשתי וחשבתי שיש לנו סיכוי גבוה לקבל. לפני שבועיים קיבלתי דחיה של גרנט גדול אחר. אני למודת כשלונות, כך שאני ממשיכה בחיים, אבל עם קצת פחות רוח בכנפיים. 

עם כשלונות אני יודעת להתמודד, עם הצלחות קצת פחות. אני לא חושבת שאני היחידה. אני אגיד משהו קצת מוגזם - יותר קשה לי לקום ולהמשיך אחרי הצלחה מאשר אחרי כישלון. בדיוק כמו אליהו. הנביא.

בשבוע שעבר למדתי עם שגיא למתכונת בתנך. או למבחן מסכם, או משהו כזה. 20 פרקים. מאוד מאוד נהניתי. כיף ללמוד איתו והחומר ממש מעניין. תפס אותי הסיפור של אליהו. קראנו ביחד על כל התלאות שעבר - הבצורת (כף הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר - שמענו את השיר הזה הרבה פעמים השבוע. אני מאוד אוהבת אותו.) הימים בו האכילו אותו העורבים, הימים בו האכילה אותו האלמנה. הרדיפות על ידי אחאב. והוא עמד מאוד יפה בכל זה. ואז הוא חזר, ועשה תחרות עם 400 נביאי הבעל והאשרה - של מי האלוהים האמיתי. וניצח. הם לא הצליחו להבעיר אש במזבח, והוא הצליח, ועוד אחרי שהציף את המזבח במים. העם קרא: ה' הוא האלוהים וביחד הם שחטו את נביאי הבעל. ואז - הוא אמר שירד גשם, וירד גשם. זה הנצחון הכי גדול שלו. נקודת השיא בקריירה. אחאב חוזר מלא התפעלות הביתה ומספר הכל לאיזבל, שמיד שולחת שליח לאליהו ואומרת לו - הלך עליך. 

אחרי הניצחון הגדול שלו אליהו היה אמור להגיד - הלך עליך! אבל לא. זה שובר אותו לגמרי. הוא הולך למדבר ומבקש את נפשו למות. אלוהים נותן לו אוכל ושולח אותו להר סיני. כמו משה, הוא לא אוכל 40 יום ו40 לילה, ומגיע להר סיני. שם אלוהים שואל אותו - מה קורה אליהו? מה אתה עושה כאן? ואליהו פוצח בשורת תלונות על העם - הם עובדי אלילים! (אבל הרגע החזרת אותם לה'?!) הם הרסו את המזבחות שלך (אבל תיקנת אותם, ובכל מקרה, זאת היתה איזבל ולא הם) הן הרגו את כל הנביאים ורק אני נשארתי (הלו, אתה יודע שעובדיה הציל 100 נביאים!) ועכשיו הם רוצים להרוג אותי! (איזבל. לא העם. בן אדם!). אלוהים מנסה פעמיים להסביר לו באותות ובמופתים שהדרך של אלוהים היא לא במידת הדין אלא במידת רחמים - אבל אליהו לא קולט. ואז אלוהים מתייאש, ואומר לו למצוא מחליף (אלישע).

זה גרם לי לחשוב. למה דווקא אחרי הניצחון הכי גדול שלו הוא נשבר? 

ואני חושבת שככה זה בחיים. לפחות לאליהו ולי. אנחנו רגילים לכשלונות, אנחנו רגילים להלחם, ואנחנו ממשיכים לקוות ולהיות אופטימיים, שיום אחד, הדברים יסתדרו ויהיה טוב. ואז הדברים מסתדרים ונהיה טוב. ואז משהו שוב לא טוב, וזה שובר אותנו. כי חשבנו שכשיהיה טוב, הכל יהיה טוב כל הזמן. שנגיע. נגיע למקום בטוח, נגיע למקום שבו לא נצטרך יותר להלחם. ואז אנחנו מגלים שהמלחמה לא נגמרה, שצריך להמשיך להתאמץ, וזה מייאש. 

בדיוק לפני שנה המאמר הגדול שלנו התפרסם, עם שער בעיתון. זאת היתה מתנה ממש יפה ליום הולדת 50. אני זוכרת שבכיתי מהתרגשות כשקיבלתי את ההודעה שקיבלנו שער. ואז הסתכלתי מסביב, על המעבדה, והבנתי שאני צריכה למצוא כיוון מחדש. המלחמה נגמרה וצריך להמשיך לחיות.  
    
עברה שנה ואני קצת מאוכזבת ממה שקרה מאז, מבחינת ההכרה והקבלה של העבודה שלנו. רק ארבע ציטוטים. זה אומר שלא יודעים איך להתייחס לעבודה. היא מאוד חדשנית ואנשים מעדיפים להתעלם ממנה מאשר להתייחס אליה כי הם לא יודעים מה לכתוב עליה.... חשבתי שהם יאמינו אחרי שזה יתפרסם, ומסתבר שהדרך עדיין ארוכה. בציטוט האחרון והמאוד מחמיא, אמר הבחור - זאת אומנם ספקולציה, אבל אם זה נכון, זה מסביר הרבה מאוד דברים. נכון מאוד! ואני לא חושבת שזאת ספקולציה. יש לנו שני מאמרים חדשים בשיפוט שאני מאוד מאוד גאה בהם. אחד מהם מאוד תומך ברעיון של המאמר הקודם, שהובל ונכתב על ידי דוקטורנט נהדר שלי, וכבר חודשיים וחצי ברוויו. השני, בכיוון קצת אחר, אבל לא פחות מעניין. עבודה יפיפיה שנעשתה בזכות הפוסט-דוקטורנט המדהים שזכיתי לעבוד איתו בשנה וחצי האחרונות. היכולת לעבוד עם אנשים צעירים ומוכשרים כאלו היא אחת הפריבילגיות הגדולות של העבודה שלי. 

אז אני לא הולכת למדבר ומרחמת על עצמי, כי אני לא באמת אליהו. לאליהו לא היתה משפחה ולא היו ילדים ונראה לי שלא היו לו חברים, וזה עושה הבדל גדול. לא קיבלתי את הגרנטים וזה מאוד מצער, לא מצטטים את המאמר שלנו עדיין, ואני מקווה שזה ישתנה. ואני ממשיכה ללכת. יש כמובן את האפשרות האחרת - של משה, שאף פעם לא התייאש מהעם ותמיד המשיך להגן עליהם מפני הכעס של אלוהים, לא משנה כמה העם איכזב אותם. הוא גם תמיד יצג את אלוהים בפני העם. כי משה היה קצת פחות מרוכז בעצמו, מאליהו, ויותר מרוכז בשליחות שלו לעם. אבל קשה להיות כמו משה. 

אז יום הולדת שמח לי! היום זוהר ואני נצא לנו למסע קניות מצומצם אך משמח, אני מקווה. ואני מאוד שמחה באנשים שאיתי. מאוד מאוד אפילו. הנה, עכשיו שיכנעתי את זוהר לתת לי ציור יפה שציירה כמתנת יום הולדת. יפה מאוד אני חושבת. :-) את הדברים שממש טובים אני נוטה לקבל כמובן מאליו, וזה ממש לא מובן מאליו. זה די עצום, כשחושבים על זה. הרבנית האהובה עלי אומרת שביום ההולדת יש לנו יכולת לברך את היקרים לנו והברכה חזקה במיוחד, כלומר - יום ההולדת הוא יום של נתינה לאחרים! אני חושבת שזה מקסים - אני עוד לא שם, אבל לפחות מודעת לאפשרות להסתכלות קצת אחרת על היום הזה. יום הולדת שמח לי וברכות לכולכם, חברים יקרים! 



שורשים

 פעם הייתי ילדה. זה היה לפי המון שנים, ורוב הזמן אני לא זוכרת את זה, אבל זה משפיע עלי עד היום.  פעם הייתי ילדה ולא הכרתי את עצמי ולא ידעתי מ...