[התחלתי פוסט למדור השרביט החם ואז התביישתי לפרסם אותו, ואז חשבתי שזאת לא סיבה מספיק טובה שלא. אז אני מעלה אותו בשביל האחת או האחד שהפוסט הזה יגרום להם להרגיש פחות לבד ולחייך מבפנים, כי מותר להרגיש ככה, כל עוד לא נותנים לזה לעצור אותנו. כמו שהבת שלי כתבה לי: "ואת קולעת סלים וגולים (גם אם לא את כולם). לפעמים יש משחקים שלא קולעים אף סל ולפעמים קולעים 10 נקודות 🤷🏻♀️ אבל לא מפסיקים לשחק 🏀].
הקריירה שלי מאוד מתאימה
לי, אבל לפעמים הייתי רוצה להניח אותה בצד לכמה רגעים ולנשום. לקחת אותה אחרת.
הייתי רוצה שיהיה לי פחות קשה. שיהיה לי יותר בטוח. שיהיו לי מלא ציטוטים וכסף.
שכל הזמן אקבל פניות של סטודנטים מבריקים שרוצים לעבוד איתי, שמשתפי הפעולה שלי יכתבו
מאמרים שאני אתרום להם מעט, ויקבלו המון ציטוטים בלי שאתאמץ. שתהיה לי רשת בטחון,
שיגידו לי שאני מיוחדת, חכמה, מוצלחת, תורמת, משמעותית, שיזמינו אותי להרצאות
בכנסים, לקי-נוטס. שישאלו לדעתי, שיחשיבו אותה שיתנו לי להרגיש נראית. שיגידו לי
תודה על כל שמה שעשית, ויתכוונו לזה ושאני אאמין להם.
הייתי רוצה לדעת שכל זה
יקרה בסופו של דבר, ולא להרגיש שאני נוסעת פולגז בניוטרל. הייתי רוצה שלא יהיה כזה
הפרש בזמן בין המאמר שפירסמתי להכרה שהוא יקבל על התרומה שלו. הייתי רוצה שאנשים
יבינו את מה שאני עושה יותר. שיתווכחו איתי, שיגידו שאני טועה, רק שלא יתעלמו ממה
שאמרתי ויעברו לצד השני של המדרכה. שלא יפחדו ממני, שלא יפחדו להגיד לי מה הם
חושבים.
הייתי רוצה לשבור את כל
הקירות ושזה לא יהיה אכפת לי. אני רוצה לנצח. בגדול. ושכולם יראו שניצחתי. אני
רוצה לקבל את כל המדליות וכל הגביעים ולהבקיע את כל הגולים והסלים.
ושלא יהיה אכפת לי. בכלל.
משום דבר שיגידו או לא יגידו, שאדע שמה שאני עושה חשוב והשאר לא ישנה. שלא אצטרך
אותם. שארגיש בעלת ערך בגלל התוכן שאני יוצרת ולא אספור ציטוטים ואימפקט פקטור
וסימנים להכרה. שיכירו כבר ואז אוכל להתעלם מזה לגמרי ולעשות רק מה שאני רוצה ורק
מה שמעניין אותי ולהיות מלכת העולם. מלכת העולם. זאת אני.
אני ויהודה פוליקר. 😊
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה