נו באמת, עוד פעם?
עוד פעם ללכת לממד. הפעם היה קצת יותר ארוך וגם קצת יותר חם. אנחנו צריכים לקנות מזגן נייד לחדר. נראה לי שנבלה בו הקיץ.
עוד פעם התרעה באמצע הריצה, כשאני בדיוק באמצע המרחק מהמרחב המוגן במרכז הישוב. למזלי איש טוב שעבר שם לקח אותי באוטו שלו לבריכה, ושם חיכיתי להזעקה. כשהיא הגיעה, נכנסו כולנו למרחב המוגן וגילינו שהוא קטן והיינו צפופים. אפילו לא סגרו את הדלת. בפעם הבאה אלך למרחב המוגן במרכז. יותר נעים.
עוד פעם להתחיל את היום מאוחר, במיילים ולגלות שהנויירונים שלי לא מסוגלים להתרכז. אני אומרת להם: יש לנו סקירה על הראש! והם עונים לי: "משהו מפריע לנו." אני שואלת: "עוד לא התרגלתם?" והם עונים: "התרגלנו לטוב. תני להתרגל לרע רגע".
דווקא חשבתי שהתגעגעתי לעבודה מהבית, אבל מסתבר ששכחתי את הבלאגן בראש והנאחס הכללי. גם עכשיו נראה שאנחנו לבד בזה, אין EPIC FURRY. יש PATHETIC SORROW.
אני מבינה שאנחנו לא יכולים לשתוק על זה שאירן לא שותקת על זה שאנחנו לא מבליגים על המתקפות של חיזבללה. לי נראה שהגיע הזמן שכולם יסתמו ויתנו לנו לחיות קצת בשקט, לפחות הקיץ הזה.
הקטנה שלי אמורה להמריא ברביעי בלילה לארה"ב להדריך ילדים יהודים במחנה קיץ. אני מקווה שתטוס ותבלה חודשיים שם. אני אתגעגע, אבל בשמחה, שהיא עושה חייל שם. לפחות אחד מאיתנו לא צריך לעבור עוד מלחמה. מיותרת.
הסטודנטים הזרים שלי, שגרים במעונות, ביקשו להגיע למעבדה להמשיך את הניסויים שלהם. יש מרחב מוגן קרוב מספיק.
איזה עולם מוזר. אני ומנהלת המעבדה שלי גרות רחוק יותר אז נשארות בבית והם - הולכים למעבדה, כמעט כרגיל. הם הפכו לחלק ממלחמה לא שלהם, וממשיכים להתקדם, למרות שהרבה יותר קשה כאן.
הרצון הזה להאחז בשיגרה, להחזיק את הנורמליות, את הסיבה לקום בבוקר והתיקווה שיהיה כאן טוב, הוא כנראה אחת התכונות האנושיות הפחות מובנות מאליהן, והיותר מעוררות השראה.
יאללה, הסקירה קוראת לי ולנויירונים הסוררים שלי. נתמקד בשלד המופלא של קווצי העור ובשליטה מעוררת הקנאה שלהם במינרל ממנו הם בונים את השלדים שלהם. אולי משהו מזה ייכנס אלי פנימה ויחזק את העמידות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה