😉אני מגלה יצירתיות רבה בשמות של הפוסטים לאחרונה.
אני לא בדיוק מבינה מה עובר עלי לאחרונה. מצד אחד, חזרתי להתעניין ולהתלהב ממה שאנחנו עושים במעבדה, ולדבר עם אנשים שיכולים לעזור לנו להתקדם. מצד שני אני חרדה ומתקשה לישון בלילה, ודואגת לתוצאות המענקים שצריכות להגיע ביולי.
כתבתי סיפור קצר על ביקור אצל אמא בו ליוויתי אותה לכימותרפיה. זה התחיל מרעיון של צ'אט לסיפור קצר שנורא מצא חן בעיני. חשבתי שאני אתאר את הקצר, אבל יצא שתיארתי בעיקר את הקשר המיוחד שהיה ביננו, את האישיות הישירה, אמיצה ומעשית שלה. אני כל כך מתגעגעת.
אני עדיין לא יודעת מה נעשה בקיץ וגם זה מטריד. הקטנה תהיה בחוף המזרחי של ארה"ב, תדריך ילדים אמריקאים. חשבתי לבקר בשתי מעבדות של שותפים שלי שנמצאים ממש ליד המחנה שלה, במקרה. 😊
אבל אחד מהשותפים קשור לגרנט שאקבל עליו תשובה רק ביולי, אז לא הגיוני לקבוע פגישה כשאני לא יודעת אם נקבל את הגרנט. אני מחכה לתשובה סופית מסדנה לפיסיקאים וביולוגים שתערך בחוף המערבי ואני מאוד רוצה להגיע אליה, אבל נרשמתי הרבה אחרי שההרשמה נסגרה, אז יכניסו אותי רק אם מישהו יבטל.
אני לא אוהבת לא לדעת.
יותר מהכל אני צריכה חופש. זמן לנוח בראש, ובלב. לשים את כל המשאות הכבדים שאני סוחבת, הסטודנטים, המעבדה, החוג, בצד, ופשוט להיות.
לזה אני לא צריכה לקבוע שום דבר או להזמין כרטיסים, רק להתפנות. להחליט שאני עוצרת.
השבוע הראשון של יולי הוא השבוע הראשון שלא מסומן לי בו כלום. אני מסמנת אותו בלב כשבוע חופש. אבל בטוח יהיה בו מבחן שאני אצטרך להעביר. בקטנה.
אני מעלה כאן את אחד החלקים שאני הכי אוהבת בסיפור שכתבתי על אמא.
אמא יושבת לידי ורואה טלוויזיה.
"מה שלום שחר? איך הולך לה בצבא?" היא
שואלת.
"היא ממש בסדר. עוד מעט תשתחרר ותלך ללמוד
בבצלאל".
"מה היא תלמד?"
"אנימציה".
"מה עושים עם זה?"
"סרטים" אני אומרת, מחכה לביקורת.
"היא ממש מוכשרת" אמא שלי מפתיעה אותי.
"היא משהו מיוחד, היא תסתדר".
"ומה
איתך? איך הולך לך?".
אני
חושבת על המענקים שלא קיבלנו בשנה שעברה. על זה שהשנה לא פירסמנו מאמר.
"אני
קצת דואגת, כי אין לנו כסף."
"את
צריכה עזרה? אני אתן לך כסף." היא אומרת וכבר מחפשת את הארנק שלה. אני מניחה
יד על היד שלה. "לא אמא, לא בבית, במעבדה."
"כמה
כסף את צריכה?"
"אני
מבקשת 2 מיליון שקל".
אמא
מנסה לעכל. "ממי את מבקשת?"
"מהקרן
הישראלית למדע".
"והם
נותנים?"
"לא
נתנו בפעם הקודמת אני מקווה שעכשיו יתנו".
"אולי
זה כי את עובדת על דגי זברה?" היא שואלת.
"לא
אמא, דגי זברה הם אחלה. אני פשוט צריכה לכתוב הצעת מחקר יותר טובה."
"אז
תכתבי, ותפסיקי לדאוג.".
אני
מחייכת, כמעט כנגד רצוני.
"כתבתי."
"אז תפסיקי לדאוג."
----
אמא, הלוואי והייתי יכולה.
אולי אני כן יכולה?
מתגעגעת אליה מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה