אתמול היה לי יום הולדת ושלשום יום ההולדת העיברי שלי. אתמול היה לי יום הולדת, ושלשום יום ההולדת העברי שלי.
בערב שלפני יום ההולדת העברי הרבנית המקסימה של היישוב ביקרה אותי והביאה לי תחתית משעם לשים מתחת כלים חמים, עם השם שלי. ממש חמוד וגם כמה מנהגים ליום הולדת. אחד מהם מצא חן בעיניי במיוחד: ביום ההולדת המזל גובר, ולכן כדאי לברך את האהובים עלינו ואת עצמנו. כל מי שבירך אותי קיבל ברכה בעצמו, בזכות זה. זה שימח אותי ואותם מאוד.
עוד הציעו לקבל החלטה טובה לשנה הבאה. ההחלטה שלי הייתה להסתכל בצורה חיובית יותר על החיים שלי ועל האנשים שאיתי. כמו שחברה שלי אמרה יפה: להסתכל בעיניים טובות.
ביום ההולדת העברי פגשתי חברה טובה, הלכתי לספרייה ופגשתי את הפסיכולוגית שלי. ביום ההולדת עצמו הייתי באוניברסיטה, קיבלתי מתנות קטנות ומרגשות, שרו לי יום הולדת שמח במעבדה, ועבדתי. אבל זה לא הרגיש כמו עול. זה הרגיש טוב.
היום הסתכלתי על הזמנה להרצאה שאחותי שלחה לי. המרצה מדברת על הסרת החסמים שעוצרים אותנו מלממש את הפוטנציאל שלנו. היו שם כמה משפטים שדיברו אליי, אבל הרבה פחות מאשר בעבר. אני חושבת שעם חסמים אני מתמודדת לא רע, במיוחד בשנים האחרונות. אבל משהו בראייה שלי צריך להשתנות.
כלומר, בקבלה שלי את עצמי. יש את הרצון להגיע הכי רחוק שאני יכולה, ויש גם את הצורך לאהוב את מה שכבר יש לי. לקבל את חוסר הביטחון ואת חוסר היציבות שהם חלק מהחיים שלי.
חוויתי הצלחות מקצועיות גדולות, אבל במקצוע שלי צריך להוכיח את עצמך כל הזמן מחדש. נכון שיש לי ניסיון וותק, אבל לצעירים יש רעיונות מבריקים ושיטות חדשות שהם מביאים איתם. בכל פעם שאנחנו מגלים משהו חדש ומפרסמים אותו, אנחנו צריכים להתחיל דרך חדשה כדי לגלות את הדבר הבא. בכל פעם שסטודנט מסיים תזה וממשיך הלאה, סטודנט אחר מתחיל במעבדה.
אנחנו כמו נהר שהמים בו מתחדשים כל הזמן. זה אותו נהר, אבל המים משתנים ללא הפסקה, וכל הזמן צריך לדאוג שימשיכו לזרום.
אני יוצאת מתקופה לא קלה. איבדתי את ההתלהבות ממה שאני עושה, היה לי קשה לעבוד עם הסטודנטים החדשים, ולא קיבלתי גרנטים. אני חושבת שחלק גדול מהרצון שלי לכתוב סיפורים נולד מתוך הקושי הזה, מתוך תחושה של אובדן דרך.
ובאיזשהו אופן, הסיפורים החזירו לי את ההתלהבות. כתבתי סיפור על משחק כדורסל של הקטן שלי, ולמדתי ממנו הרבה על עצמי. לקראת הסוף כתבתי:
--
רחל
נכנסת לחדר של מתן. הוא שוכב במיטה ומשחק בטלפון. הוא מרים את הראש: "הי
אימוש".
היא
נשכבת במיטה לידו, ואומרת: "באס אותי שלא חייכת, והילד השני חייך." מתן
מושך בכתפיים.
"אתה
יודע, גם אני לא מרוצה ממה שאני עושה לפעמים. כאילו, שום דבר לא מספיק לי." רחל
נושמת נשימה עמוקה וממשיכה: "אבל אני חושבת שצריך לשמוח כשאנחנו מצליחים,
אפילו אם אנחנו מפסידים."
מתן
מסתכל עליה ואומר: "אמא, לא כיף לי לחייך כל הזמן. זה לא מתאים לי. וגם
הפסדנו. זה ביאס אותי".
רחל
חושבת קצת על מה שאמר ועונה: "אתה לא חייב לחייך, אני רוצה שתהיה שמח בפנים.
גאה במה שאתה עושה."
מתן
אומר: "אני מרוצה כשאני מצליח, אבל זה לא כיף להפסיד".
באמת
לא כיף להפסיד, רחל חושבת.
שניהם
שותקים. מתן מסתכל לתקרה: "אולי בשנה הבאה אעבור לקבוצה אחרת, יותר טובה.
שאוכל להתפתח יותר".
רחל
מנידה את הראש: "מתן, יש מה ללמוד גם בקבוצה שלך, והמאמן שלך ממש טוב".
"אני
אוהב אותו" מתן אומר לה. "אבל בשנה הבאה אני רוצה להבחן לקבוצה
אחרת". רחל נאנחת. "טוב". היא קמה ואומרת: "לך לישון חמודי,
אתה נראה עייף. יש מחר משחק עם הקבוצה של הבוגרים".
"מחר
אנחנו חייבים לנצח". הוא אומר. "גם אם לא תנצחו זה בסדר". רחל
אומרת, ויודעת שמתן לא מאמין לה.
בצדק.
--
רחל
הולכת לחדר השינה וחושבת על זה שגם היא לא יודעת איך לא להיות עצובה כשהיא מפסידה.
בפעם
הראשונה היום היא חושבת שאולי זה בסדר, כל עוד היא ממשיכה לשחק.
--
ובחזרה אליי האמיתית: אני חושבת שלהמשיך לשחק למרות הספקות, העצב וההפסדים הוא סוג של כוח־על.
שיש לי. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה