היום האחרון של כנס הקיפודים בוודסהול.
מאוד יפה כאן ומאחר והכנס נערך יחסית מוקדם השנה, ממש נעים ולא קר. השמש בהירה ונעים.
כשהולכים לאותו כנס במשך 20 שנה, פוגשים את האנשים שמלווים אותנו כבר 20 שנה, וגם את 20 השנים שעברו.
זה חמוץ מתוק מריר.
כן, זה תלוי במקום אליו הגענו אחרי 20 השנים ביחד למקום ממנו באנו, שזה בעצם מה שרכשנו, אבל זה גם להסתכל בהתלהבות ובהתרגשות של הצעירים ולהזכר בדברים שאיבדנו.
אני עדיין מתרגשת, מתלהבת ואוהבת את מה שאני עושה, ומאוד מכירת תודה על זה. כולנו כאלו. אני גם מאוד מודה על המקום בו אני נמצאת בתוך הקהילה. אבל בערב הראשון כשחברים שלי דיברו על 20 שנים לגנום של קיפוד הים והעלו מאמרים ותמונות ישנות, נצבט לי הלב. אני זוכרת איך הרגשתי ב2006, איך הסתכלתי במאמץ המשותף שנעשה במעבדה שלי, בגאוות היחידה שלהם ולא האמנתי שפעם ארגיש שייכת. איך לאט לאט הפכתי לחלק מהחושבים והמשפיעים בתוך המעבדה של הבוס שלי ולאט לאט, בתוך הקהילה כולה.
אבל הרעב הזה, ההתרגשות, ההערצה, אי אפשר לחזור לנהר הזה, אני לא אותו אדם.
ההרצאה שלי התקבלה בסדר גמור, אבל לא בהתלהבות גדולה. זה בסדר, כי גם אני אוהבת אותה אבל לא מתלהבת ממנה כי אין בה גילוי משנה חשיבה. יש גם תקופות כאלו.
למדתי המון. והכרתי את קלוד, מכירים? הוא כלי מטורף. ידעתי שהבן שלי מאוד אוהב אותו אבל עכשיו הבנתי למה. בסדנה על קלוד לא הצלחתי להעלות את הדאטה של המרצה, אז העליתי דאטה שלי, ובתוך חצי שעה הוא עזר לי לעשות מהפכה בניתוח, הסביר לי את כל הטעויות שלנו, תיקן אותן והראה לי דברים חדשים. אז עידכנתי את הסטודנט שעובד על הפרוייקט הזה, ובמקום להבהל הוא ממש שמח - הוא מיד התחיל לעבוד עם קלוד ולשפר ולתקן ועכשיו הוא מאושר עם השיפור באנליזות שלו. איזה כיף כשיש סטודנטים כאלו.
הרעב, ההתרגשות וההערצה הם של הדור הצעיר, ואני ממש שמחה לראות שלמרות שהם אחרים לגמרי מאיתנו, הרבה יותר מפוקחים ובעולם אחר ולא ברור, הם עדיין רעבים, עדיין מתרגשים ועדיין מעריכים מדע טוב. צריך לטפח אותם.
עוד חלק של הסיפור על החיים שרציתי בבלוג של נעמה ורחל למי שמתעניין.
שבוע טוב שיהיה, חדשות טובות ושמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה