ישבתי איתה כמעט שלוש שעות שעברו לי כמו שלוש דקות. אחרי השיחה היה לי טוב גדול בלב. היא מאושרת ושלווה וטוב לה בעבודה שלה ובהריון. איזה כיף לראות! קראתי עכשיו מה שכתבתי לפני קצת יותר משנה, שמאוד רציתי שתצא להשתלמות בחו"ל, ועכשיו אני חושבת שהיא צדקה לגבי עצמה. היא היתה צריכה את השנה הזאת, ולהיות רחוקה מאנשים פחות קשה לה מאשר זה קשה לי. כשאני קוראת את הפוסטים שכתבתי כאוסנת אני רואה את השינוי בהסתכלות שלי. אז, התגובות שלי לדברים שנאמרו לי באו ישירות מהחוויה שלי, העמדתי את עצמי במקומם והזדהיתי, ולפי זה הגבתי. זה בא מאהבה גדולה, אבל לא תמיד הדבר הנכון לעשות. לפעמים יותר נכון להסתכל על האדם ולראות אותו, בצורה נפרדת, עם הקשיים שלו ועם החוזקות שלו והעולם והחוויות שהוא עובר.
כשחזרתי, ניכנסתי למייל והגבתי לכל הקריאות, כמו מוקד החירום שאני. ראשת חוג היא לפעמים מוקדנית. נפגשתי עם נציג חברת המיתוג שרוצה לעזור לנו להסביר לכולם כמה טובים אנחנו. רעיון של האוניברסיטה. הייתי סקפטית, אבל הגישה שלו מצאה חן בעיני. אחרי שהצגנו את עצמנו הוא אמר: עכשיו תספרי לי למה אני כאן, כמו חולה שמספר על מה שמפריע לו לרופא, אפילו אם הוא לא יודע מה יש לו, או מה התרופה, הוא יודע מה מציק לו. אז סיפרנו לו שלמרות שאנחנו כל כך טובים במה שאנחנו עושים, זה לא יוצא החוצה ולא מכניס אותנו לתודעה הציבורית. ימים יגידו אם הוא ימצא לנו תרופה, אבל השיחה היתה נחמדה מאוד.
בערב לקחתי את הגדול למבחן בפתוחה וישבתי בסיפריה של האוניברסיטה. במקום להתדרדר לעבודה, חיפשתי מקומות לחופשה והגעתי למסקנה שאין לי מושג וכתבתי לסוכן נסיעות נחמד שעזר לי פעם. בינתיים נראה שזה עובד. עשיתי קהוט ליום ההולדת של הגדולה, וממש נהניתי, והיום עשיתי לקטנה, וקנינו מתנות לשתיהן. ברקע אני עונה למיילים כי אני בכל זאת, מוקדנית טובה.
למרות שאני עדיין מחוברת, היומיים האלו נתנו לי אויר. אני אקח יום יומיים כאלו כל שבוע בקיץ. אוויר לנשימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה