יום שבת, 14 בנובמבר 2026

עיר האורות


 פריז יפה. ממש יפה. יפה בצורה מוגזמת, במיוחד בלילה. 

לא הרגשנו את המהומות, כי די בקלות היה אפשר להתחמק מהן, אבל ידענו שהן שם. 

היינו במלון דירות ברובע ה-13, מרחק הליכה מהסן ומפארק ברסי. בימים הלכתי לסדנה והקטנה הסתובבה לבד בעיר, ובערבים הסתובבנו ביחד. ביומיים האחרונים הסתובבנו ביחד כל הזמן. 

הסדנה היתה קצת מאכזבת. חשבתי שבאמת נדבר על השאלות הגדולות בתחום ואיך מתגברים עליהן ביחד, אבל הדיונים נשארו אבסטרקטים ולא היה ניסיון אמיתי ליצור מכנה מחשבתי משותף שמגשר על הגישות השונות ובונה הבנה חדשה. דווקא בהפסקות היו שיחות ממש טובות כשאנשים סיפרו על המחקר שלהם, אבל משהו שם היה לי קר, לא שברנו מחיצות ושכבה דקה של קרח נשארה בכל דיאלוג. אני לא יודעת למה, זה לא משהו שקורה לי בדרך כלל. 

הייתי הישראלית היחידה שם וכל מי שדיבר איתי ידע מאיפה באתי. יכול להיות שגם זה קצת הלחיץ אותי, כי אני לא מכירה את האנשים האלו מקודם. זאת ממש קפיצה למים לא מוכרים. באחד הימים אחד המשתתפים בא עם כאפיה וזה הלחיץ אותי. אבל בהפסקה הוא הראה לי בהתלהבות מודל שהוא עובד עליו, אז אולי הכאפיה היא סמל פוליטי ואולי לא, אבל הוא לא החרים אותי. 

כשישבנו ביום האחרון לנסח את היעדים של התחום ושאלתי את הקבוצה שלי מה הם עושים, כשמישהו סיפר על המחקר שלו השאר היו בטלפונים שלהם. אמרתי להם שהם צריכים להקשיב כי רק ככה בונים גשרים, כשחושבים איך מה שהחוקר האחר מתחבר לעבודה שלנו. 

אני חושבת שבכנסים רגילים, ההצגה של העבודה בהרצאות שוברת קרח אפילו בלי שננסה לעשות את זה. מישהו מדבר בהתלהבות על המחקר וזה תופס אותנו, ומלהיב או מזכיר לנו משהו שאנחנו חוקרים ואז אנחנו באים עם ההתלהבות הזאת ונוצר חיבור. זה פשוט פורמט פחות מוצלח. אפשר לשלב דיונים כאלו בכנסים רגילים ואני חושבת שזה יצא שם טוב.


בערב הראשון (יום שני) הסתובבנו בפארק ברסי שליד המלון והגענו לאיזור מתוייר ומקסים בו היתה חנות לינדט עם טעמים מדהימים שלא הכרתי. 

בערב השני (יום שלישי) הצטרפתי לקטנה בנוטרדם ושיצאתי מהמטרו זה מה שראיתי ונעתקה לי הנשימה:
 הלכנו לאי הקטן שליד הנוטרדם ואכלנו שם במסעדה צרפתית לא יותר מסבירה והשארתי הרבה מדי טיפ, אבל הנוף היה נפלא:
בערב השלישי (יום רביעי) נפגשנו מתחת למגדל אייפל המואר והמנצנץ אחת לשעה:

בערב הרביעי (יום חמישי) הסדנה נגמרה והיתה הפגנה במרכז פריז אז הצעתי ללכת לכנסית הלב הקדוש, הסקרה קר, שמתמרת מעל פריז:
זה מקום כל כך יפה. הסתובבנו ברחובות של רובע מונמרטר, הלכנו עד לבית בו וון-גוך גר שנתיים וחזרנו כדי לשבת מול פריז שנפרסה לפנינו, כשהחשיכה ירדה. ישבנו שם עם עוד עשרות אנשים שבאו להתפעם מהיופי של פריז, והיה שם נגן ששר שירי אהבה שכולנו אהבנו. 
זה היה כל כך יפה אוניברסלית שחשבתי שיש לנו סיכוי, כאנושות, אם אנחנו יכולים ליצר כאלו מקומות יפים ורגעים בהם כולנו יכולים לשבת ביחד ולהנות מהם. 

בפינת רחוב מתחת לכנסיה קבוצה גדולה של אנשים עמדה וצילמה, ולא הבנתי מה הם עושים, עד שראיתי את חברנו הטוב, מגדל אייפל, בזוית מרגשת:
בדרך למלון עצרנו בסטארבקס לקפה ופיפי, והזמנתי קפה הפוך, למרות שהתכוונתי להזמין אחר כדי לנסות. שרתי לקטנה את השיר על הזברה שלובשת פיג'מה כדי להסביר שאני אישה של הפוך, אפילו אם הוא פחות טעים ממה שאני רגילה ולא אישה של מאצ'ה או משקה ג'ינג'ר ברד. בחור צעיר שישב לידינו התעניין בשיר, ושאל מאיפה אנחנו. הוא אמר שהוא מערב הסעודית.

אמרתי לו שאנחנו מישראל, ורציתי להודות לו על האירוח של המטוס של פליי-דובאי, אבל פתאום האנגלית שלו לא הספיקה. המשכנו לשבת בשני שולחנות קרובים ואז הוא שאל אם הקטנה מציירת אותי והיא ענתה שכן. הוא ביקש שתצייר אותו והיא ציירה אותו ונתנה לו את הציור, מה שמאוד ריגש אותו והוא צילם אותה ואת הציור. 

כשיצאנו משם אמרתי לה שאני מקווה שהוא לא צילם אותה כדי לרצוח אותנו אחר כך, אבל הוא לא. אנחנו חיות עד עכשיו, וזה ממש שימח אותי, כל התקרית הזאת. כל הערב הזה היה מלא תיקווה וזה היה סיום ממש טוב, זה והאוכל ההוואי שאכלנו אחר כך.

ביום שישי התחלנו את היום בגן לוכסנבורג:
חזרו אלי זכרונות מלפני 36 שנים, כשהייתי בגילה של הקטנה וטיילתי בפריז עם החברה הטובה שלי מהצבא, ועם שני אמריקאים שהכרנו באכסנית הנוער. ממש זכרתי את עצמנו שם, אז כתבתי לחברה שאני חושבת עליו והיא שאלה: איך עברו כל כך הרבה שנים פתאום? אמרתי לה שזה בדיוק מה שאני חושבת. 

נסענו לכיכר קונקורד והלכנו בשנז אליזה עד לשער הניצחון. זה לא כל כך נעים לראות חנויות עם סורגים ועץ על חלונות הראווה שלהן:



אבל לשער הניצחון זה לא היה אכפת. הוא כבר ראה הכל ולא מתרגש מכלום:

בערב הקטנה לקחה אותי ל"פנטום של האופרה" - גירסה חדשה, עם מוזיקה מקורית, בצרפתית. ישבנו באולם עתיק מאוד גבוה, וכמעט נפלתי על הקהל שלמטה, ולא ראינו את הכתובויות כי הן היו מוסתרות על ידי פנס תאורה: 

אבל הם שרו כל כך יפה, והמוזיקה היתה כל כך מופלאה ונהניננו כל כך!

זה היה ערב מאוד מיוחד. אבל היינו קצת עייפות וההליכה של 15 ק"מ ביום קצת גדולה עלי... :-)

בשבת נשארנו בסביבה של המלון, והלכנו לסיפריה הלאומית שלהם שם הסתכלנו על שני גלובוסים שהכינו למלך לואי ה-14 ליום הולדתו:


אחד של כדור הארץ, וידעו די הרבה על היבשות והאיים אז, והשני של השמיים ביום ההולדת של המלך. על הגלובוסים היו איורים של קניבלים בברזיל וחשבתי כמה קל להצדיק את כיבוש העולם של אז בזה שהאוכלוסיות המקומיות ברבריות. האחר אכזרי ולכן מגיע לו שנכבוש אותו. 

אלו היו הימים שאחרי הבחירות וכל הזמן בדקתי את החדשות לראות אם ביטלו אותם כבר, והייתי ממש במתח. היה לי ממש כיף לטייל עם הקטנה ופריז מהממת. אבל היה ממש טוב לחזור הביתה.

זאת היתה נסיעה מורכבת והיו בה רגעים מדהימים ורגעים מותחים, אבל בסך הכל היה ממש טוב, וטוב שהיה. 

ליד המלון שלנו היתה מאפיה קטנה שהגישה קרואסונים ומאפים אלוהיים:

אכלנו שם כל בוקר, והגעתי למסקנה שלשום דבר אחר בעולם לא מגיע השם קרואסון, הם רמה בפני עצמה.

בסוף השבוע הזה כל הילדים היו בבית והיה לנו ממש נעים איתם. אני שמחה לחזור לסמסטר ולמרכז שלי כאן. מקווה לטוב. שבוע טוב!

העליתי סיפור חדש בבלוג הסיפורים, למי שבא לו לקרוא. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

עיר האורות

 פריז יפה. ממש יפה. יפה בצורה מוגזמת, במיוחד בלילה.  לא הרגשנו את המהומות, כי די בקלות היה אפשר להתחמק מהן, אבל ידענו שהן שם.  היינו במלון ד...