אני מנסה לכתוב יותר, כדי לכתוב יותר. כדי שדברים יצאו החוצה ויתנקו ולא יתקעו בפנים וירקבו. אני צריכה ללמוד לעצור בלי להרגיש ריקה מבפנים, בלי להרגיש עצבות. או להרגיש עצבות אבל לא להבהל ממנה. אני רוצה ללמוד להיות ושזה יספיק. ממה אני מפחדת? מה רודף אחרי? עשיתי כמעט כל מה שרציתי ויצא לא רע בכלל, אבל אני לא מפסיקה לפחד. כאילו אין בטחון בעולם. ואולי אין בטחון, וזה הבטחון שאפשר להחזיק בו? תמיד יש שלב הבא, ויש רק עוד אחד בשבילי. פרופסור מלא. אני לא מרגישה ראויה אבל אולי הגיע הזמן. זה השלב האחרון וזה מפחיד אותי הריק שאחריו. עליתי רמה בפוקימון גו ויש שם קו שמראה את ההתקדמות שלי. כשסיימתי את הרמה הקודמת, הרף היה מלא, כשהתחלתי את הרמה החדשה הוא ריק לגמרי. ירדן אמרה לי שאני צריכה להנות מזה שיש לי עדיין רף למלא. מה עושה אחרי שממלאים את כל הרפים החיצוניים וזה לא מספיק והפחד לא עובר? אני רוצה לעצור ולקרוא את הבסיס של הדברים החדשים שאנחנו עושים במעבדה. אבל לקרוא 100 עמודים מספר שנכתב ב2008 מרגיש כמו לחזור אחורה. אני חייבת לחזור אחורה להשלים את הפערים אחרת כל מה שארגיש הוא פער גדול בפנים. אבל קשה לי להושיב את עצמי לקרוא את 100 העמודים האלו. הצלחתי להזמין לנו חופשה ברודוס. מזל שיש לי סוכנת נסיעות מקסימה שמרגיעה את החרדות. לא סתם לא יצאנו אחת עשרה וחצי שנים מהארץ ביחד. זה מפחיד אותי. אפילו לא יודעת לפרק את זה למה.
קראתי עכשיו כמה עמודים. זה קצת מרדים, גם כי זה ספר, ואני לומדת על המון חלבונים וגם כי לא ישנתי טוב בלילה.
יום אחרי - איזה ספר נהדר. קראתי כבר 80 עמודים והמון דברים פתאום התחברו לי. העולם נהיה יותר מעניין ומובן. אני חייבת לעצור לפעמים כדי ללמוד, אפילו אם לא רואים את התוצר מיד.
משחררת את הפוסט הזה, שיהיה. רודוס נשרפת, המדינה שלנו מתהפכת, ואני בורחת לספר.
ובכל זאת - אני לא מאמינה שזה ימשך. כלומר, הם יעשו דברים רעים, עד שמישהו ישבר והממשלה תיפול, והעם יבחר יותר נכון ומשקף, וכל החוקים הרעים ימחקו. זה מה שאני חושבת שיקרה. זה מה שאני מקווה שיקרה. אבל כדי שיהיה יותר טוב, קודם יהיה יותר רע ואני רק מקווה שאף אחד לא יאבד את החיים שלו כדי לעצור את הממשלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה