יום ראשון, 19 ביוני 2022

אוסנת רוצה להיות סיגניפיקנטית

אוסנת יושבת אצל יעל הפסיכולוגית שלה ומספרת לה על השבוע הנוראי שעבר עליה. הייתי כזאת עצבנית, צעקתי על כולם, היה לי ריב נוראי עם רמי, והכל בגלל המאמר הזה! ואת לא היית שם השבוע! יעל מזכירה לאוסנת שאוסנת היא זו שדחתה את הפגישה כדי להיות בטקס סיום הדוקטורט של ריקי. איזה טקס נפלא! אבל אפילו מהטקס הזה אוסנת הצליחה לחזור הביתה עצובה ולכעוס על רמי. משהו ממש לא בסדר אצלי אומרת אוסנת, ואני לא לגמרי יודעת למה אבל אולי זה קשור לטראומה שעברתי סביב המאמר הגדול הקודם שיצא מהמעבדה.

אוסנת מתחילה לספר ליעל על המאמר, וריקי, והקושי, והפחד, ויעל מבליעה פיהוק. אוסנת שואלת עם חיוך קטן: "מה אני משעממת אותך?" יעל, כדרכה של יעל, לא הודפת אותה אלא אומרת – "אני האחרונה שאגיד שאין משמעות לפיהוק, אבל אני לא יודעת מה המשמעות של הפיהוק הזה." זה מעורר את הסקרנות של אוסנת ששואלת – למה את מתכוונת? יעל אומרת שפיהוק מעיד על תחושה של חוסר עניין, לפעמים כשהמטפל מרגיש שהוא שומע משהו לא אותנטי. אבל כאן אוסנת דיברה על רגש אמיתי, אז היא לא לגמרי מבינה למה הפיהוק. זה מעניין את אוסנת מאוד: "את אומרת שאת מרגישה כמטפלת שהמטופל לא אותנטי? שהוא מספר סיפור סביב העניין ולא על העניין?" יעל אומרת שכן. זה מוצא חן בעיני אוסנת. היא מכירה את התחושה הזאת, לשמוע אנשים מדברים מסביב, לא על הדבר עצמו, כמה זה מתיש אותה, ועכשיו יעל נתנה לתחושה הזאת אישור.

אוסנת ממשיכה לספר, ויעל מבליעה עוד פיהוק ואוסנת מחליטה להגיע לרגע הזה, לכאן ולעכשיו ולמה שהיא מרגישה עכשיו מול המאמר. היא אומרת: "עבדנו על המאמר הזה חמש שנים, בגדול. ועכשיו אני צריכה להבין מה הסיפור שלו, לחבר את כל החלקים לתרומה קונספטואלית, משנה הבנה". יעל שואלת: "ואיך את יודעת שיש כאן תרומה קונספטואלית?" אוסנת עונה לה: "על שאלה כזאת רבתי עם רמי! הוא אמר לי שהוא מקווה שבאמת יש כאן משהו חשוב ונורא כעסתי עליו! אני לא יכולה לשמוע ספקות עכשיו, יש לי מספיק משלי! האינטואיציה שלי אומרת שיש כאן משהו חשוב, אבל עוד לא מצאתי את הקו המחבר, לא מצאתי את המודל הכללי. אם כל מה שמצאתי נכון רק למערכת שלי, למה שזה יעניין מישהו? זה מעניין רק אם מצאתי חוק כללי, כזה שנכון להרבה מערכות. משהו בסיסי באיך שדברים עובדים. אחרת, זה עוד תיאור מקרה, זה לא סיגניפיקנטי". יעל אומרת: "וחשוב לך להיות סיגניפיקנטית מקצועית". אוסנת אומרת: "מאוד. חשוב לי להיות סיגניפיקנטית.".

יעל מסתכלת על אוסנת ואומרת: "אוסנת, את מאוד סיגניפיקנטית." אוסנת אומרת: "למי?" יעל מחייכת. אוסנת אומרת: "לרמי ולילדים שלי". יעל אומרת: "ולעוד כמה אנשים הייתי אומרת.". הגרון של אוסנת מתכווץ ויש לה דמעות בעיניים. יעל אומרת: "אני חושבת שזה קשור לקשרים הבסיסיים שלך ולקשיים שהיו לך שם". אוסנת אומרת: "ידעתי שבסופו של דבר נגיע להורים שלי, אבל איפה את רואה אותם שם?". יעל מזכירה לה דברים שאוסנת סיפרה על מילים פוגעות שאבא ואמא שלה אמרו לה. אבל אוסנת מרגישה שזה מעבר לזה. אוסנת נזכרת באבא שלה, שנשבר מהבעיות שהיו לו בחנות, ורצה לעזוב אותה ולפרוש. אמא שלה החליפה אותו בניהול החנות והוא מצא עבודה כעובד בסופרמרקט. מאוחר יותר היא שמעה מאמא שלה שהוא עבר אז משבר והיה בדיכאון, אבל אז כל מה שידעה הוא שהאבא החזק שלה מסדר מוצרים בסופרמרקט. היא סיפרה לעצמה שהכל בסדר, אבל נשבר לה הלב. היא כבר היתה סטודנטית לתואר ראשון, וכאב לה בכל פעם שהיתה צריכה למלא טופס ולכתוב בו שהתעסוקה של אבא שלה היא עובד בסופרמרקט.

אבא שלה היה חכם ורגיש וראה לתוך הנפש שלה כמו שאף אחד אחר לא ראה. כשהיו בפוסט בחו"ל, רמי השאיר לו את המחשב שלהם ובגיל 76 הוא למד להשתמש באימייל, וכתב לה מכתבים שהיא שומרת עד היום בקובץ מיוחד. 60 עמודים, של מכתבים מאבא. אבל הוא פחד לחלות ולא הגיע לבקר אותם כשאמא שלה באה. ואז הוא חלה בסרטן, ולא יכל לבקר אותם יותר. כשדיויד שלח אותה להרצות במקומו בכנס, והשם שלה היה כתוב בעמוד הראשון של הכנס, אבא שלה נכנס לאתר והתרגש, זה אומר שאת חשובה ומצליחה!

אבא שלה תמיד קינא באנשים משכילים, כי בשל קושי כלכלי (והיא חושבת שדיסלקציה שאז לא איבחנו) הוא לא למד בתיכון. גם זה היה מקשה עליה כשמילאה טפסים – השכלת אב – יסודי. מה זה משנה להם ועל מה זה מעיד? היא היתה מתרגזת. הוא היה כל כך חכם, וידע כל כך הרבה וקרא המון, ספרים על היסטוריה, על הקמת המדינה, היו לו דיעות חזקות על כל דבר. ההשכלה של הילדים שלו היתה הדבר הכי חשוב בעיניו והוא היה מאוד גאה בזה ששלושת הילדים שלו סיימו תואר שני באוניברסיטה ועבדו בהייטק או באוניברסיטה. כשטיילה בארצות הברית בגיל 24, הוא קנה מפה של אמריקה וסימן בה את כל הערים בהם ביקרה. הוא הראה לה את המפה כשחזרה לארץ. זה היה הטיול שלו בארה"ב, דרכה.

כשעזב את החנות והיה לו יותר זמן, אבא שלה היה מתקשר לרדיו ומגיב על דברים שקרו בחדשות. היא היתה שומעת אותו מדבר מהחדר שלו ולא לגמרי הבינה את העניין. עכשיו היא מבינה. אבא שלה רצה להיות סיגנניפיקנטי. רצה שיראו אותו, שישמעו את קולו, וזה גרם לה להרגיש ולחשוב שהוא לא הצליח, שהוא לא היה סיגניפיקנטי. שהחיים של ההורים שלה לא היו מספיק משמעותיים כי הם לא השאירו חותם. היא מרגישה שהיא איומה ונוראית ויודעת למה אף פעם לא סיפרה את זה לעצמה. כי איזה בת נוראית היא שככה היא שופטת את ההורים שלה, שכל מה שהיא בזכותם? 

(הרבה אחרי זה היא חושבת על זה שכל יום היא חושבת על אמא שלה ואבא שלה ומתגעגעת אליהם. היא חושבת שהם במחשבות ובלב שלה יותר מכל אדם אחר שהיא פגשה. אז אבא שלה ואמא שלה היו מאוד סיגניפיקנטים, הכי סיגניפיקנטים, לה.)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

המושבים הכי טובים בכנס

 אוסנת מאוד נהנית בכנס. יש הרצאות בכיוונים ממש שונים מהראיה שלה על נושאים קרובים והיא מרגישה שהיא לומדת המון. היא מתחברת לכמה חוקרים אחרים ש...