אוסנת הגיעה לדיון של המאמר וקשה לה. היא לא רוצה לחזור ולסכם את מה שאמרה בתוצאות, היא רוצה לחבר את הכל להבנה, או התחלה של הבנה. היא מנסה לשים את כל החלקים של הפאזל בתמונה אחת, כדי שאולי תוכל לחבר בינהם ולראות את ההקשרים, את הקווים שבין הנקודות, ותראה מה למדנו מכל העבודה הקשה. ואז כל הספקות עולים בה: אף אחד לא יבין את זה. זה לא מעניין אף אחד. זה לא תורם באמת כי לא פיצחנו את המנגנון. המעבדה עבדה כל כך קשה ואת לא מצליחה לחבר את הדברים. את מנהיגה לא טובה. איכזבת אותם. את מאכזבת את עצמך, כל הזמן. את לא מצליחה כמו שרצית להיות. אנשים לא מצטטים את העבודות שלך כי הן לא מספיק דומות לשום דבר. למה את תמיד בצד? למה את לא יכולה להיות כמו כולם, כמו המצליחים, כמו אלו שמקשיבים להם, כמו אלו שלא מפחדים אף פעם, כמו אלו שכולם רוצים להיות. לא כמוך. למה את לא יותר יצירתית? למה את מפחדת? למה את לא שוברת שורות? למה אין לך 20000 עוקבים בטוויטר?
אוקי, עד כאן. היא מחייכת עכשיו. כי ככה אני. היא עונה לעצמה. וככה אני עושה, וככה אני כותבת, וזהו. יאהבו, לא יאהבו, העיקר שאני אוהב וארגיש שזה טוב. שזה אסתטי. שזה הסיפור שלנו.
אני מפחדת שאני טועה ומפחדת שאני לא יודעת ויודעת שאני לא בטוחה. אני
לא אוהבת להיות בבית הזה של חוסר הבטחון והפחד ורוצה לצאת למקום אחר, אבל עכשיו
אני כאן. אני רוצה להיות במקום אחר בו לא אצטרך להיות צודקת ומדוייקת ונכונה כל
הזמן. מקום בו מותר לטעות ושום דבר רע לא קורה. אבל אני לא מכירה את המקום הזה, עדיין.
היא נזכרת
בשיחה שהתנהלה ליד שולחן ארוחת הערב כשאכלו אצל הרב של הישוב. הרב שאל את שיאון:
"איך יודעים שבן אדם מאושר?" אוסנת חשבה לעצמה, שאולי כשהוא צוחק, או
נראה שמח, אבל לא תמיד זה אומר שהוא מאושר. שיאון ענה:
"כשהוא
מרגיש, כשהוא לא אדיש". הוא הפתיע אותה, תמיד הוא מצליח להפתיע אותה, והיא ידעה שהוא צודק. גם הרב אהב את התשובה ואמר:
"נכון,
אבל יש כל מיני דרגות. לפעמים אתה שומע משהו ואתה שמח לעצמך. הדרגה הבאה היא כשאתה
שומע משהו ואתה כל כך שמח שאתה חייב לחלוק את זה עם האנשים שאתה אוהב. והדרגה הכי
גבוהה היא כשאתה מרגיש את זה בעקב של הרגל שלך וחייב לרקוד."
ממזמן לא רקדתי,
חשבה אוסנת, אבל לפחות אני לא אדישה. אני לא נהנית מהרגשות שאני מרגישה כשאני
נאבקת במאמר, אבל אני ממשיכה להאבק, בלי לכבות את הרגש, עד שאני מצליחה. זה לא
מעט. ואולי, יום אחד, במקרה, השמחה תגיע לעקב של הרגל שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה