כבר שישה ימים לתוך 2024 ואני מקווה לטוב. מה גורם לנו לקוות לטוב? אני מסתכלת על הבן החמוד מאוד שלי שמשחק עכשיו פורטנייט. הוא בן 11 וכבר עבר את הקורונה ואת ה-7 באוקטובר. אני היתי בת ארבע במלחמת אוקטובר הקודמת, ואני לא זוכרת ממנה הרבה. הוא יזכור הרבה יותר. אני זוכרת את הציפיה הדרוכה לביקור של סאדאת, שש שנים אחרי. כולנו מסתכלים בטלוויזיה שחור לבן בסלון, לא מאמינים שהוא יצא מהמטוס, אבל הוא יצא. והשלום נחתם. אני חושבת שזה היה השינוי שגרם לי ולדור שלנו להאמין בשלום עם השכנים שלנו. כי גדלנו על השינוי הזה. לפני ה-7 באוקטובר לא חשבתי שלמישהו יש ספק שאנחנו כאן להשאר. אחרי ה-7 באוקטובר למדתי שמסביבנו מאמינים שאנחנו זמניים, חיצוניים ואין לנו סיכוי לשרוד במזרח התיכון ומחכים רק לרגע הנכון להעלים אותנו. הם באמת מאמינים בזה, ועכשיו אני מבינה למה. אני לא חושבת שהם צודקים, אני רק מבינה מאיפה האמונה שלהם נובעת וכמה עמוקה ומושרשת השינאה שלהם אלינו.
לא משהו שנעים ללמוד בגיל 54, או בכל גיל. ליאור שאל אותי הרבה בהתחלה, למה כולם שונאים אותנו ועדיין אין לי הסבר הגיוני לזה. אולי כי זה לא נובע מהגיון, כמו הדברים הכי טובים והכי גרועים שיש בחוויה האנושית שלנו.
ליאור אומר שהחיים הרבה פחות נעימים מאז שהמלחמה פרצה. בילויי השבת שלנו הם בעיקר נסיעות לבסיסים. לבסיס של הגדולה בצפון, של הגדול ליד תל אביב ושל הקטנה בדרום. היום ממיע ביקש שלא ניסע לבקר את הבסיס בדרום כי הוא צריך להתכונן לישיבת ציונים שתתקיים מחר. אז עלינו מולה בזום. זה לא אותו דבר אבל זה חמוד מאוד. זום מאפשר להיות ביחד אבל גם מדגיש את הגעגועים לחיבוק ונוכחות פיסית. כשאני מסתכלת על ליאור אני חושבת שלמרות הכל הוא מרגיש בסך הכל בטוח, כי אנחנו כאן בשבילו ושומרים על העולם שלו מוגן, השיגרה שלו נמשכת.
אני חושבת על יותם חיים ועל הסיפור שלו ששמעתי אתמול בערוץ 13. נשמע שלחיות, הדבר הפשוט הזה שאנחנו עושים כל יום, לא תמיד היה פשוט לו, אבל הוא מצא דרכים להתמודד עם הקושי, בעיקר מוסיקה וספורט. אולי היכולות שלו להתמודד עם קשיים עזרו לו לשרוד את התופת, ולחשוב בצורה יצירתית ולא לוותר גם בעזה. המשפחה הזאת היא דוגמא ליופי ולכוח שיש באנשים גם מול מציאות ששומטת את כל מה שהאמנו בו לפני.
חיים טובים הם לא בהכרח חיים קלים או פשוטים. הצלחות הן לא רק הכרה מבחוץ או מספר הלייקים שאנחנו מקבלים. הצלחה היא להתמודד עם קושי ועם החיים כמות שהם, ולהמשיך לקוות לטוב, להמשיך להיות בטוב. כמו שטונה אומר - גם אם הכוכבים אומרים שיש סיבה לדאוג, אין סיבה להתייאש.
אנחנו באמת עושים פחות דברים כיפיים ביחד, אבל אנחנו עדיין עושים הרבה דברים ביחד. אני הרבה פחות בטוויטר והוא פחות משפיע עלי ריגשית, אבל כן למדתי ממנו כמה דברים על העולם שסובב אותנו ועל העולם ברשתות. חברה שלי שהיא מורה אמרה לי שהדור הצעיר הרבה פחות מחזיק ממומחים ויותר מחזיק מאלו שיש להם הרבה עוקבים. אני יכולה להבין את זה אבל לא בטוחה שזה רע. הם גדלים במציאות שונה לגמרי מזו שבה גדלנו לטוב ולרע, וגם המציאות שבה אנחנו גדלנו היתה מאוד שונה מהמציאות שבה ההורים שלנו גדלו. אבא שלי גדל בטורכיה ועלה לארץ בגיל ארבע. אני בטוחה שהמעבר היה מאוד קשה למשפחה ואני יודעת שלא היתה לו ילדות קלה. אמא שלי גדלה בלוב ועלתה לארץ בגיל חמש עשרה, גם לה המעבר לא היה קל אבל היא תמיד היתה אופטימית ושניהם מאוד אהבו את המדינה. ישראל היא מקום יחודי שאין כמוהו, ואני מקווה שאנחנו והילדים שלנו נשמור עליו בשביל הדורות הבאים.
אחד הדברים הכי עצובים במציאות שלנו הוא הממשלה שלנו, שלפי הסקרים אין לה כבר רוב בעם. הממשלה שבתקשורת תוקפת את הצבא, את מערכת המשפט, את המשטרה ונציבת בתי הסוהר. אני חושבת שאם הממשלה כל כך לא מרוצה מהמדינה שלנו, כדאי שתתכבד ותמצא מדינה אחרת להתעמר בה, ויפה שעה אחת קודם.
שבוע טוב שיהיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה