עיר הדובים

אני קוראת את עיר הדובים ולגמרי נכבשתי בקיסמם של האנשים המאכלסים את דפי הספר הזה. בקמן קצת טרחני וחוזר על עצמו, אבל האנשים שלו נהדרים והכאב שלהם כואב לי והעצב שלהם נוגע. אחרי השנתיים המטלטלות שעברו עלינו כאן, זה לא מובן מאליו שספר יכניס אותי אליו ככה.

לפני זה קראתי את המטופלת השקטה וגם לתוך הספר הזה מאוד נכנסתי, אבל פחות אהבתי את האנשים. לא מפתיע ואולי מרגיע אפילו שפחות אהבתי אותם. הסופר פחות רוצה שנאהב את הגיבורים שלו במטופלת השקטה. לא סבלתי את הדובר מהדפים הראשונים של הספר ועד סופו, אבל זה היה מרתק.

אני כותבת על ספרים, כן.

אתמול ראיתי את הסרט The flow. סרט מצוייר לטבי, על חתול שנסחף בזרם עצום שמגיע ליער בו הוא חי, ומוצא את עצמו בסירה עם חברים שלא היה בוחר בהם, אבל החיים קרבו בינהם. אולי כמו בצבא אצלנו. זכה באוסקר הסרט הזה, ואני אהבתי.

אני מנסה לחזור למקום בטוח ורגוע, אחרי התקופה העמוסה שעברתי, ואחרי המלחמה שנגמרה בקול ענות חלושה. נשאר רק חטוף אחד, מי היה מאמין, אבל המועקה וחוסר האמון נמשכים ואין הקלה אמיתית. ואין כבר למה לחכות, ואין כל כך מה לצפות. כי נראה שהחיים חזרו במעגל לאותו מקום נוראי ממנו יצאנו למלחמה הזאת, ולא אוחו השברים ולא חודש האמון. 

סטודנטית סינית שאני מלמדת באה להגיד לי תודה. היא סיפרה לי שבסין אי אפשר להביע ביקורת על הממשלה, ואי אפשר להתלונן, והמשכורות מאוד נמוכות ולאנשים מאוד קשה, כי סין היתה סגורה לגמרי במשך שלושת שנות הקורונה והרבה מאוד אנשים איבדו את העבודה שלהם. אנחנו עדיין לא שם, אבל הבטחון שלי לא חזר אלי.

אני שותה הרבה תה ירוק שהגדולה הביאה מיפן וזה חדש לי. אף פעם לא אהבתי את הטעם של התה, תמיד שתיתי חליטות ותה ירוק בטעם, שלא היה לו טעם של תה, ועכשיו אני ממש אוהבת. 

כדי לזכור את כל הנסיעות אותם נסענו בשלושת השנים האחרונות העליתי תמונות יפות מכל התקופה האחרונה לפולדר שממנו המחשב בוחר לי תמונה לרקע פעם ב10 דקות. אני נדהמת מכל המקומות היפים בהם הייתי ולא מבינה למה זה לא נוכח בחיי. בוסטון, דרזדן, אילת, קרואטיה, רודוס, ניו-לונדון, בוסטון, קרואטיה, החוף המערבי, וגם הנוף מהישוב שלי, ומחוף הים בחיפה, וירושלים. השקיעה בחוף בחיפה לא פחות יפה מהשקיעה בלייק טאהו, פשוט ראינו אותה הרבה יותר פעמים, אבל היא עדיין יפה.

 אמא של החבר הכי טוב של הקטן שלי נפטרה השבוע. שבר לי את הלב לראות אותו בלוויה. היא היתה אחת הנשים היותר טובות שהיתה לי הזכות להכיר. הקטן והחברים שלו בכו בכי מר כשסיפרו להם בבית הספר, ומאז הם לא עוזבים אותו. הם הולכים אליו כל יום בשבעה ומחבקים ומשמחים אותו. הדור הצעיר הזה, שעבר כל כך הרבה בשנים האחרונות, מבידוד של קורונה לחדרים אטומים ואזעקות, יש בהם חוסן וכח שמעורר בי תקווה ואמון בעתיד. 

הלכנו היום למשחק של הקטן ומאוד אהבתי איך שהמאמן דיבר אליהם. כל הקבוצה הלכה ביחד לבקר את החבר שאיבד את אמו. המאמן שאל מי רוצה ללכת, וכולם אמרו שכן, והוא אמר שאם למישהו זה קשה הוא לא חייב לבוא, אבל כולם הלכו. יש משהו הרבה מעבר למשחק בספורט קבוצתי, במיוחד כשהמאמן אוהב את הילדים. כמו בספר עיר הדובים שאיתו התחלתי את הפוסט. 

שיהיה לנו סוף שבוע רגוע, שלם ושליו, שנראה את הטוב. 

שדה ליד הבית שלי אליו הלכתי עם הגדולה לפני שנתיים.