יום שני, 30 באוגוסט 2021

בקשר לאיטליה.

 חשבתי הרבה על הדברים שכתבתי בפוסט הקודם ועל התגובות שלכם. על הולנד ועל איטליה. 

אני לא בטוחה שנכון להגיד שאני כל הזמן בהולנד. אני חושבת שהיו מיקרים בהם הגעתי לאיטליה אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי שארגיש. כי אפשר לתכנן ואפשר לעבוד לקראת, ואפשר להתכונן ולהכין את עצמנו אבל מה שמרגישים כשמגיעים, בתוך החוויה, בדרך כלל שונה ממה שציפינו. שונה ממה שציפיתי. ונראה לי שהאכזבות שהרגשתי הורידו את הרצון שלי לתכנן. 

אני זוכרת כמה פעמים בהן החוויה עלתה בהרבה על מה שציפיתי. אלו מסעות שממש לא רציתי לצאת אליהם, אבל יצאתי ונהנתי הרבה יותר ממה שדימיינתי שאפשר. אני זוכרת שלושה מיקרים כאלו, האחד הכנס הראשון שלי בתחום בו אני נמצאת עכשיו ב-2016, השני טיסה לשבועיים למרכז בו עשינו ניסויים שלא יכולנו לעשות בארץ, גם ב-2016, והשלישי הטיול למדבר עם החברים לפני שאמא שלי נפטרה. אני מנסה לחשוב מה משותף לחוויות האלו וחושבת שבכולן היה לי ממש טוב עם האנשים שהייתי איתם, שיצאתי מהגבולות של עצמי לאיזורי חוסר נוחות, שלא ציפיתי לכלום ויצאתי בחשש גדול רק כי הבטחתי שאבוא ושהייתי ב100% שם, בתוך החוויה.

אי אפשר לתכנן אושר. אי אפשר לשחזר אושר. אפשר רק לשמוח בו כשהוא מפתיע אותנו ולזכור שהוא היה ולכן אולי יחזור, כשירגיש שאנחנו מוכנים. 

כשמטפסים על אותו הר פעמיים, זאת לא אותה הרגשה כשמגיעים לפיסגה. היא יכולה להיות אפילו יותר טובה מהפעם הראשונה, רק שאין לנו שום שליטה על מה נרגיש כשנהיה שם. אולי יהיה לנו חם ודביק, ויהיו יתושים שיציקו לנו, ועננים יחסמו את הנוף, וירד גשם. ואולי כל הדברים האלו יקרו ובכל זאת נרגיש נפלא. ואולי הנוף יהיה נהדר, מזג האויר מושלם, אבל משהו יציק לנו בפנים ויפריע. אז זה לא בדיוק ההבדל בין איטליה להולנד, זה יותר הפער בין הציפיות שלנו לבין מה שאנחנו מרגישים בפועל כשדברים קורים, וגם כשדברים לא קורים. 

בימים האחרונים הייתי בבית עם הילדים. קראתי, חשבתי, דיברתי, עבדתי קצת על ההרצאה שאני עומדת להעביר ביום חמישי, כתבתי, פגשתי את הקוליגות שלי ואת מנהלת המעבדה הנהדרת שלי שנתנה לי פידבק על ההרצאה ועידכנה אותי בקורות המעבדה. נזכרתי שאני אוהבת מאוד את מה שאנחנו עושים במעבדה. למעשה, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. זה קשה, לפעמים זה מפחיד (כשצריך להרצות לפני קהל מלומד בעמדה מכובדת, כשאני רוצה להצליח), לפעמים זה מתסכל (כשכל ניסוי מפריך את התיאוריה הקודמת שלנו), אבל תמיד זה מעניין ומתאגר ובדיוק מה שאני הכי אוהבת לעשות - לפתור חידות ולהבין דברים יותר טוב. אני חושבת שאני צריכה זמן לעבד דברים לעצמי, להבין מה עובר עלי ומה אני מרגישה בתוך זה. זה חשוב לבריאות הנפשית שלי אבל לא תמיד יש לי זמן או זמינות, לעשות את זה. התחושה של בחירה חשובה לי. להרגיש שאני בוחרת במה שאני עושה ולא עושה רק כי אני מחוייבת. 

קראתי על מאפיינים של ילדים מחוננים ומצויינים. 

  • השקעת מאמץ רב בהשגת המטרות שהילד מציב לעצמו.

  • סקרנות רבה ורצון לחקור לעומק תופעות ונושאים המעניינים אותו.

  • לרבים מהילדים יש נטייה לפרפקציוניזם ולביקורת עצמית. במקרים אלו הפערים בין מה שהילד רוצה להשיג לבין מה שהוא יכול להשיג עלולים להיות גדולים – וכך גם התסכול הנובע מפער זה.

זה נכון לגבי כל בני המשפחה, חוץ מהחתולים, ואני לא יודעת איך להקטין את התיסכול מול הפער בין מה שאנחנו רוצים להשיג לבין מה שאנחנו יכולים להשיג. לא אצלי לפחות. 

אני לא אוהבת את המילה מחונן. אני לא אוהבת את ההשוואתיות שיש בה. זה מרגיש לי כמו מדידה לינארית וחד מימדית של עולם מורכב, רב מימדי ולא לינארי, של יכולות, מבנה נפשי, ומבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא אכזרי במיוחד כי תמיד יש מישהו שהשיג יותר. מישהו שפירסם יותר גבוה, ויותר, ועשה יותר גלים ויותר דברים משמעותים, השיג יותר גרנטים יותר סטודנטים יותר הכרה. זאת רדיפה שאין לה סוף ולא מביאה כלל וכלל לאושר. אף פעם. אני חושבת שבשתי הפעמים שהייתי ממש מאושרת מפעילות מדעית שהזכרתי למעלה, הלב לא היה התוצאה, אלא הדרך המשותפת. להיות חלק טוב ממשהו נפלא. וזה מספיק טוב. זה הכי טוב שיש בכלל. להיות חלק שתורם למשהו נפלא. להיות חלק ממשהו נפלא. לא משנה באיזה גודל. זאת המהות של העשיה המדעית וההצלחה הפנימית, לפחות בשבילי.

כל החיים הייתי כזאת סוליסטית, כי ככה חינכו אותי או ככה חינכתי את עצמי. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את החוזק והטוב שבעשיה המשותפת. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. :-)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אולי קדוש

 כשאני קוראת ספר של אן טיילר אני חיה עם האנשים שלה ואוהבת אותם ורואה את החיים בעיניים שלהם. כזאת היא הכתיבה שלה. היא גם משפיעה על הכתיבה שלי...