יום שבת, 28 באוגוסט 2021

כל ההולנד בעולם.

 בעיקבות אמפי היקרה הגעתי לספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב, ואני מאוד נהנית ממנו. זה נס שאני מצליחה לקרוא ספר ונס כפול שאני ממש נהנית ממנו. היא מביאה שם קטע שאמא לילד עם תיסמונת דאון כתבה על ההתמודדות עם ילד בעל צרכים מיוחדים, שנקרא - ברוכים הבאים להולנד!

ברוכים הבאים להולנד - תרגום לעיברית

Welcome to Holland!

הקטע נכתב ב-1987 ויש הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שחושבים שהוא לא מסביר מספיק את הקשיים וההתמודדות עם המצב הזה, ויכול להיות שהם צודקים. אבל הקטע הזה ממש דיבר אלי.

כי אני חושבת שכולנו כל הזמן מגיעים למקום שונה מזה שתכננו להיות בו וצריכים להתמודד עם זה שלא הגענו לאן שתיכננו להגיע. אני כל הזמן מגיעה להולנד, נדיר שאני מגיעה לאיטליה וגם כשאני מגיעה לאיטליה, היא לא בדיוק מה שחשבתי.

בסוף השבוע הזה הגדול חזר הביתה וקיבל הודעה שהוא צריך לעשות בדיקת קורונה כי יש מאומת מהחדר שלו. היתה לי פגישה עם שותפים לגרנט שלא יכלה להתקיים במהלך השבוע שארכה שלוש שעות, ורק אחריה יכלתי לקחת אותו לבדיקה. היו להם המון הערות טובות ועכשיו אני צריכה לשכתב את הגרנט. כשהגענו לבדיקה הסתבר שבימי שישי הבדיקות של פיקוד העורף מסתיימות בארבע והמתחם היה סגור ונפתח מחדש היום בבוקר ב-11. היו לנו כרטיסים לתערוכת הדינוזאורים במדעטק להיום בבוקר ב-11. כשנכנסתי לאתר של המדעטק כדי לדחות לאחת, הבנתי שליאור לא יוכל להכנס כי הוא לא מחוסן ולא עשינו לו בדיקת קורונה עדכנית. אז היינו צריכים לבטל את הביקור במדעטק. חזרנו הביתה ויצאנו מאוחר לביקור אצל חברים שהיה מאוד נחמד. כשחזרנו הביתה גילינו שהתריס בדלת לסלון נשבר. ממיע אמר שהרים אותו גבוה מדי ולא שחרר ואז כשהגדול (שנשאר בבית) ניסה לסגור את התריס הוא הסתבך על עצמו ונשבר. נצטרך להזמין מישהו לתקן אותו. החתול שלנו פאבלו מתעטש ועושה טיקים עם הראש ומאוד דאגנו לו אבל הוטרינרית אמרה שזה סובל דיחוי למחר. אז נסענו כולנו לבדיקת קורונה היום בבוקר, כי מתחילה שנה חדשה ולמה לא בעצם. ואז אחרי הבדיקה האוטו התחיל לעשות קולות משונים וכשממיע כיבה אותו כדי לבדוק, סרב להדלק. ישבנו לנו בחום, ליד אוטובוס שעשה לנו צל, ליד משהו שמת ממזמן ועשה לנו ריח וניסיתי להזמין מונית. ואז החלטנו ללכת לכיוון הסטופמרקט ולהזמין משם מונית. ואז נשברו לי המשקפיים מעומס רב מדי בתיק שלי. הזמנתי מונית ואז פתאום ראינו את ממיע עוצר לידינו כי האוטו נדלק אחרי 10 דקות, כנראה משהו באזעקה. היה כיף מאוד לחזור הביתה באוטו ולדעת שאוכל לקחת את החתול לוטרינר מחר. 

מלא דברים קטנים ומעצבנים שהם לגמרי לא מה שתיכננתי. היום הזה הוא לא כמו שרציתי שיהיה, בחופש הזה לא בילינו כמו שרציתי שנבלה, כולם נסענו לחוץ לארץ חוץ מאיתנו ונורא נהנו, גם באיטליה.  אני לא נהנית משום דבר שאני עושה. אני לא רוצה לעבוד עוד יום אחד בחיים שלי. אני רוצה לעבור למקום חדש, אבל לא רוצה להתחיל מחדש מנקי, זה נורא קשה. אני מתגעגעת לאמא שלי. 

ובלב כל המחשבות האלו נזכרתי שדווקא טיילנו בחצי השנה האחרונה, גם עם חברים וגם בעצמנו ובעצם הטיול האחרון שממש נהניתי ממנו (ולא רציתי לחזור ממנו הביתה) היה לצריף במדבר עם החברים שלנו, שבוע לפני שאמא שלי נפטרה. וראיתי שכתבתי לפני חצי שנה שאני אוהבת את המחלקה שלי, שעכשיו אני רוצה לעזוב. ואני חושבת שמעבר לזה שנכנסתי כנראה (לפי בדיקת ההורמונים) לגיל המעבר, זה לא מסביר את הכל וחלק גדול מהקושי שלי הוא האבל על אמא. והאבל על אמא גורם לי לבחון כל דבר בחיים שלי מחדש, כי הכל נורא קשה לי ואני פחות נהנית מכל דבר. 

בחצי השנה האחרונה היינו בצימר בצפון עם חברים וטיפסנו על החרמון ומצאנו כרי שלג שיכולנו לזרוק בהם כדורי שלג אחד על השני. היינו בתל אביב והחלקים האהובים עלי היו הים ואחותי ואחותו של ממיע שביקרו אותנו, והלונהפארק. היינו בסחנה ושכחתי את הסנוויצים שהכנו בבית וההורים של החבר של הגדול חלקו איתנו את האוכל שלהם. היינו בחוף גיא והתגלצנו כמעט בכל המגלצות הגדולות, חוץ מהלבנה, אליה רק ממיע והקטנה העזו לעלות. היינו בים של חיפה פעמיים, ואכלנו במסעדות. אכלנו פלאפל בטבעון. פגשנו את המטפלים של הקטן והקטנה ולמדנו מהם על הילדים ועל עצמנו. היה לי יום כיף עם אחותי כשבאנו לחתום על מסמכים ברחובות. הייתי עם הגדולה בתערוכה של וון-גוך והכי אהבתי את סרט המציאות המדומה שלקח אותי לעיירה קטנה בצרפת שבה וון גוך צייר את כל הציורים המפורסמים שלו ולא רציתי לצאת משם. ראינו את הסרט לוקה בבית הקולנוע וסרטים אחרים ביחד בסלון (את ויוו מאוד אהבתי). נסעתי עם ממיע לבאר שבע לטקס הסיום של הקורס של הגדול והתמוגגתי מהחברויות החדשות שלו ומהאוירה המשפחתית והתומכת שם. היינו בארוחות ערב עם חברים. אבל לא היינו באיטליה. ועכשיו אני חושבת שאולי עדיף שלא היינו באיטליה השנה, כי די בטוח שהיא היתה מתבזבזת עלי. ואני גם חושבת שמאוד יכול להיות שכן ניסע לאיטליה או לאירופה בשנים הבאות, כשיגיע הזמן לזה.

אובדן מעמת אותנו עם השינויים שהחיים מביאים עלינו. מאלץ אותנו להתמודד עם הסופיות של החיים. אני חושבת שההורים שלי לא הפסיקו להתגעגע להורים שלהם. לא הבנתי את זה אז, אבל אני מבינה את זה היום. בכל פעם שאבא או אמא שלי סיפרו לי על ההורים שלהם הם רצו לשמר אותם ולהעביר אותם הלאה, אלי. שאדע אלו הורים היו להם. גם אני עושה את זה היום לילדים שלי. אבא שלי תמיד אמר לבכות הרבה על הקבר שלו ואז להמשיך הלאה. אני מניחה שלו היה מאוד קשה להמשיך הלאה אחרי המוות של אמא שלו, של אבא שלו, והוא רצה לחזק אותנו לקראת מה שידע שיגיע. להשלים עם העבר שאי אפשר לשנות אותו ועם העתיד שלא כולל אותם, לפחות לא אותם בחיים. עם העתיד שכולל אובדן של עוד דברים ועוד פרידות. 

סוף הקטע שכתבה אמילי פרל קינגסלי ותירגמה אורית רוזנבוים:

"בל כל מי שאתם מכירים עסוק בלנסוע ולחזור מאיטליה... וכולם מתרברבים ומספרים כמה נפלא שם. וכל שארית חייכם אתם תאמרו: "כן, שם היינו אמורים להיות, זה מה שתכננו".

והכאב הזה לעולם לעולם לעולם לא ייעלם... כי אובדן החלום הזה, הוא אובדן מאד משמעותי.
אבל... אם כל חייכם תבכו את העובדה שלא הגעתם לאיטליה, אולי אף פעם לא תהיו חופשיים להנות מהדברים המאד מיוחדים והמאד יפים... בהולנד.

איכשהו המוות של אמא מעמת אותי עם המישורים בחיים שלי בהם אני מרגישה שהגעתי להולנד וגורם לי לשאול את עצמי אם זה המקום בו אני רוצה להמשיך ולהיות. אני לא רוצה להרגיש ש"שם הייתי אמורה להיות", אני לא רוצה להרגיש שאני מפסידה משהו מהותי. אני מדברת גם על העבודה אבל גם על אורח החיים שלי. מה אני עושה ומה אני לא עושה, איך אני חווה את החיים שלי, המשמעות, הקירבה והדיאלוג בקשרים החשובים שלי, כמה אני נהנית, מה אני רוצה לשפר ומה אני רוצה לשנות. 

שבוע טוב שיהיה! 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אולי קדוש

 כשאני קוראת ספר של אן טיילר אני חיה עם האנשים שלה ואוהבת אותם ורואה את החיים בעיניים שלהם. כזאת היא הכתיבה שלה. היא גם משפיעה על הכתיבה שלי...