יום שבת, 18 בספטמבר 2021

שנה טובה!

 וגמר חתימה טובה גם. התחלתי את הפוסט הזה ב-11 לספטמבר - לא כתבתי כלום חוץ משנה טובה, ועכשיו אני צריכה למלא את הפוסט בתוכן.

אני קוראת. קוראת באמת. זה מפתיע ובכלל לא מובן מאליו. קראתי את "כדאי שתדברי על זה עם מישהו" עליו אמפי המליצה ואז קראתי את "כשניטשה בכה", פשוט כי הוא היה בסיפריה שלנו בבית ויום כיפור עמד עלינו לטובה. אנחנו סוגרים את הטלפון ואת המחשב ביום כיפור והייתי צריכה חומר טוב. שני הספרים מאוד דומים במהות ובנושא, אבל שונים בסיגנון הכתיבה ובהתייחסות. הספרים עוסקים בטיפול הפסיכואנליטי, בתיאוריות על נפש האדם ובהתמודדות עם משבר אמצע החיים. שניהם היו מרתקים בעיני. עכשיו התחלתי את "Saint Maybe" של אן טיילור. לא בטוחה אם אמשיך אבל ההתחלה מעניינת. 

אני מרגישה רצון וצורך להרחיב את אופק האירועים שלי. אני יודעת שאני נשמעת כמו חור שחור - העיניין שלי מאוד אינטנסיבי ומרוכז בדרך כלל, ואז לפעמים אני בולעת את כל החומר ואין לי יותר מה לבלוע, אז צריכה מקור אחר להתחדשות. הזדהיתי במידה מסויימת עם התחושות של ד"ר ברויר מ"כשניטשה בכה" שהחיים שלו הפכו לסוג של כלא והוא מרגיש שהוא משרת אחרים כל הזמן. הוא רופא מצליח, נשוי עם חמישה ילדים, חוקר שבאמת יש לו הכל. אבל הוא לא מרגיש שהוא באמת בחר בכל זה, וזה עושה הבדל גדול בתחושה שלו. 

כן בחרתי ברוב הדברים שיש בחיים שלי, פשוט לא בהשלכות שלהם, ולהשלכות יש חיים משל עצמם. כדי לצאת מהגבולות של עצמי אני רוצה משתפי פעולה, כדי שנוכל לשתף פעולה אנחנו צריכים לכתוב גרנטים ביחד. כדי שיהיה חומר לגרנטים ומאמרים אני צריכה סטודנטים. סטודנטים מצריכים כסף ומילוי טפסים אם הם מגיעים מחול. הרבה טפסים. יש המון עבודה, לא אגיד שחורה, אבל מפרכת, בלהגיע לתוצאה, ואז הרבה מאוד עבודה בלפרש אותה ולהבין מה הניסוי הבא. כל צעד בדרך לאמת הוא קשה ולא בטוח אם הצעד באמת מוביל אל האמת או פונה ממנה. אבל, בסך הכל, אני שמחה מאוד במה שיש לי, וגם אם יחזור על עצמו אינסוף פעמים, אשמח לחזור למקום הזה. :-)

יש משהו שד"ר ברויר חושב במהלך הספר ומאוד דיבר אלי. הוא אומר שהדבר הקשה בזיקנה, אחרי השכול ואובדן החברים, הוא אובדן העינים שעוקבות אחרינו בעיניין, חיים שאין אף אחד ששם לב אליהם. (הציטוט המדוייק בספר נמצא בחדר שלי ואני במרתף, אז הבאתי את רוח הדברים). אני חושבת שזה מאוד נכון לגבי אובדן הורה. במיוחד הורה שני. אמא שלי. למרות שהיתה נרגנת הרבה וכעסה עלי כשהתקשרתי אליה שהייתי עצובה, היה אכפת לה מכל דבר שעשיתי ומכל דבר בחיים שלי - ממיע, הילדים העבודה. היא שמחה יותר מכולם על זה שקיבלתי פרופסורה. היא דאגה יותר ממני לילדים בקורונה. אין לזה תחליף. רק לאמא או אבא כל כך אכפת מהילד שלהם ומהילדים שלו. זאת תשומת לב ממוקדת, שלפעמים מרגישה ממוקדת מדי ומכאיבה, אבל אין שום דבר דומה לה. והיא חסרה לי ואני מתאבלת עליה. כמה הייתי חשובה לה. אני מתאבלת על עולם שלם של ילדות, של הבית שלנו, של הכלים, של התחושות, שההליכה שלה ממחישה לי את העדרו. אנחנו מאבדים הרבה דברים כשאנחנו מאבדים הורה. לכן חשוב להתייחס אל עצמנו בחסד ובנדיבות בימים האלו. להרשות לנו לעצור ולנשום לפעמים ולהיות בתוך מה שכבר אין. 

ומתוך מה שיש - גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח! 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ולפעמים החגיגה נגמרת

  כיבוי אורות החצוצרה אומרת שלום לכינורות אשמורת תיכונה נושקת לשלישית - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. זה שיר כל כך יפה של נעמי שמר. מדבר ב...