משחררת

When you were standing in the wake of devastation

When you were waiting on the edge of the unknown

And with the cataclysm raining down, insides crying save me now

You were there impossibly alone

Do you feel cold and lost in desperation

You build up hope but failure's all you've known

Remember all the sadness and frustration

And let it go, let it go

Iridescent/ Linkin Park

אמא שלי התקשרה אלי להגיד לי שאני לא צריכה להרגיש ככה אף פעם, כי יש לי כל כך הרבה בחיים ואני צריכה לשמוח ולהנות מזה. זאת היתה שיחה נפלאה. היא צודקת, אין שום סיבה אובייקטיבית שארגיש שכל מה שאני מכירה הוא כישלון, ואזכור דווקא את כל העצב והתיסכול, אבל אני מרגישה ככה הרבה מהזמן, ואני רוצה לשחרר, בדיוק כמו בשיר. הילדים אומרים שזה שיר מאוד עצוב אני חושבת שזה שיר מעורר תקווה. שכל אחד מרגיש ככה לפעמים, לא משנה מה המציאות האובייקטיבית אומרת, ואפשר לשחרר. הסולן של הלהקה לא ממש הצליח לשחרר לצערנו, אבל זה כבר סיפור אחר.

אני עייפה מזה שקשה לפרסם וקשה להגיש גרנטים וקשה לגייס סטודנטים טובים כשעובדים עם חיית מודל שהיא לא אדם, לא יונק ולא בעל חוליות, מצד אחד, ומצד שני, לא ממש בסיסית כמו שושנת ים, ולא סקסית כמו אלמוג והריפים שצריך להציל. אני עייפה מזה שהקהילה הקטנה שעובדת על חית המודל שלי, במקום להיות בונה ומפרגנת, היא קטנונית וטריטוריאלית. מה שמסביר למה נשארה קטנה... לקהילה שעוסקת בהשרדות קשה לקדם את המדע ולעשות פריצות דרך. כמו שהבוס אמר:

You can't start a fire

Worryin' about your little world fallin' apart

גרמרלי (GRAMMARLY) זיהה שהטון של הפוסט הזה - מייאש, עצוב ולא מרוצה. כל הכבוד לגרמרלי! אמרתי לו שהוא קלע בול, שלפחות מישהו יהיה מרוצה כאן. 

בחצי השנה האחרונה כתבתי והייתי מעורבת בכתיבה של חמישה גרנטים שלושה מהם בשיתופי פעולה שניים מהם חדשים לגמרי.  כל גרנט כזה הוא חלום, תיקווה, שאיפה, להבנה שתשנה, שתתרום. כל בלון כזה שאני מפריחה, לחם שאני שולחת על המים, מרוקן אותי קצת  מתיקווה, מסתבר, כי אני רוצה משהו שאני לא יודעת אם אקבל. ואין לי שליטה מעבר לשליחת הלחם על המים. כשכותבים מאמר ההרגשה היא אחרת. למרות שמודעים לפערים ולחוסר, יש משהו מאוד ממשי שקיים במאמר ואני יודעת שהוא יתפרסם בסופו של דבר, שיגיע החוצה, שיתרום למי שירצה להקשיב. אבל גרנטים, זאת פשוט בקשת משאלה, לכח עליון שיכול להיות נדיב ואוהד ויכול להיות קטנוני וטריטאריאלי.  וחוסר הוודאות הזאת מעציב אותי.  כי אני נורא רוצה  ומפתחת את זה וברגע שזה יוצא מהידיים שלי כבר אין לי שום שליטה על מה שיצא מזה. אני לא יכולה להתווכח עם העורך או עם הוועדה, הם פשוט מחליטים אם כן או לא.  וזהו.

אני חושבת שבגלל זה היתה לי נפילת מתח גדולה אחרי הגרנט האחרון ששלחה אותי לקנות בושם וקרם פנים ולהסתפר כדי להרגיש קצת יותר טוב. זה מה שסיפרתי לאמא שלי כשאמרה לי שהתספורת שלי מאוד יפה. והיא ממש שמעה את זה. את העצב שמתחת לקניות האלו והתקשרה אלי למחרת כדי להגיד לי לשמוח במה שיש לי, כי יש לי כל כך הרבה ואולי להוריד הילוך. 

אני לא לגמרי מורידה הילוך, אבל כן מנסה לנסוע אחרת. אני יוצאת הביתה כשיש עוד אור ונמצאת יותר זמן עם הילדים ועם ממיע. אני קונה בגדים יפים כשאנחנו הולכים לחתונה, גם לילדים וגם לממיע.  אני מרשה לעצמי לחשוב מחוץ לחיית המודל שלי, למערכות אחרות שאני יכולה לשלב ולתרום להן והן יתרמו לנו. ישבתי בקופסא יותר מדי שנים בשביל אדם שלא מכיר בקופסאות או טריטוריות. אני יוצאת החוצה ומשחררת.

And in the burst of light that blinded every angel

As if the sky had blown the heavens into stars

You felt the gravity of temper grace falling into empty space

No one there to catch you in their arms

למזלי יש מי שיחבק אותי כשאני נופלת. כמו שאפרת המופלאה אמרה לי פעם - כדי להעז את חייבת לדעת שיש לך גב, שיאהבו אותך גם אם תכשלי.  זה הגב הכי חשוב ויש לי אותו ואותי.

אז אני משחררת ומקווה לטוב!

https://www.youtube.com/watch?v=rdpx7rvv3dw