עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הפוסט הקודם.
כתבתי שבעה סיפורים קצרים. אני חושבת שאלו סיפורים שהייתי צריכה לספר כדי להגיע למקומות שהיו נסתרים מעצמי. כדי להבין טוב יותר את המקום שבו אני נמצאת עכשיו.
גיליתי שאני עדיין אוהבת את מה שאני עושה, וזאת תגלית טובה.
גיליתי שיש דברים שאני מאוד אוהבת בעבודה, וגם דברים שמפריעים לי.
אני קוראת עכשיו ספר קצת משעמם של אליזבת סטראוט — הו ויליאם!. הספרים שלה מאוד שקטים ולא קורה בהם הרבה, אבל הספר הזה גם קצת קר מדי לטעמי. בכל מקרה, אני ממשיכה לקרוא אותו, אז כנראה שיש בו משהו.
לוסי היא סופרת שבאה ממשפחה לא מתפקדת, עם אבא הלום קרב ואמא פסיכופתית. ויליאם, בעלה לשעבר, הוא מדען. שניהם בשני הצדדים של גיל שבעים. הם יוצאים למסע לחפש אחרי האחות למחצה שוויליאם לא ידע על קיומה, ובדרך לא קורה כמעט כלום. אבל אנחנו מכירים את לוסי קצת יותר, ומחבבים את ויליאם טיפה פחות.
יש קטע בספר שבו ויליאם מדבר על מדען שהגיע מהאזור שאליו הם נסעו. התגלית שלו מאוד עזרה לטפל במחלה מסוימת, והשיטה קרויה על שמו. לוסי שואלת את ויליאם אם הוא מקנא במדען הזה. הוא מתרגז עליה ואומר שלא. אבל אין שיטה שקרויה על שמו של ויליאם. אחר כך הוא מודה שהוא מקנא במדען המת הזה.
כשקראתי את זה, חשבתי שזה מאוד קשה להיות שמח בחלקך בתור מדען. כי שום דבר לא מספיק חשוב, או נשאר. ותמיד הדוגמה למדען היא איינשטיין, והיה אחד כזה. זה לא קורה הרבה.
אבל אולי לא רק במדע התחושה הזאת קיימת. אולי תמיד יש בחיים תחושה שאנחנו לא משפיעים מספיק. שמה שאנחנו עושים הוא טיפה בים, ואנחנו לא באמת משנים שום דבר.
מצד שני יש גם רגעים אחרים.
זמן שבו אנחנו עם אנשים שאנחנו אוהבים, עושים משהו שאנחנו נהנים לעשות, או סתם יושבים בקניון ומחכים לפגישה.
היה לי רגע כזה אתמול וממש נהניתי ממנו.
הגעתי מוקדם מדי לפגישה והיתה לי שעה. אז הלכתי לסופר וקניתי שזיפים וענבים שאני מאוד אוהבת. ואכלתי אותם על ספה בחוץ, כשאני מסתכלת על פעוטה חמודה שטיפסה בגן משחקים קטן. אחר כך ישבתי על ספסל בגן משחקים אחר, והרוח נשבה והיה פשוט נעים.
וחשבתי שכמעט ואין לי רגעים כאלו כי כמעט תמיד אני עושה משהו או חושבת על משהו שאני צריכה לעשות.
ואין על הרגעים האלו. צריך יותר מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה