ממיע חלם על השיפוץ הזה כבר הרבה שנים, בהן אני חששתי והתנגדתי אליו. אבל השינויים בלוחות הטקטוניים לא פסחו גם על השיפוץ, ובשמחה גדולה של ממיע ובחשש גדול שלי, התחלנו בו.
ממיע התרשם מקבלן המיזוג, אבל עם התקדמות העבודה הוא התאכזב מהפער בין מה שראה בעיני רוחו לבין הביצוע. אמרתי לו שהוא חייב להגיד את זה לקבלן ולצבעי, והוא ביקש ממני לתת לו גב בנושא, ונתתי. הוא אמר לקבלן ולצבעי ולהפתעתו ולשמחתו, הם הסכימו לעשות בדיוק את מה שביקש מהם. זה הקסם של להגיד בפירוש את המשאלות שלנו.
הוא עובד לא פחות קשה מכל העובדים שעומלים על שיפוץ הבית שלנו ואולי אפילו יותר. אני מעודדת ומחזקת אותו ומתכוננת לכנס הקיפודים אליו אני טסה בשבת הבאה.
כאן היתה הפסקה ארוכה בכתיבת הפוסט, בה סרקתי את כל ההרצאות שהעברתי בכנסים הקודמים, עשרה במספר, בהם השתתפתי והתרשמתי לטובה מהשיפור הניכר באסטטיקה של המצגות שלי, ונו טוב, גם מהתוכן, מאז שהתחלתי להציג את הדאטה של המעבדה שלי, ב2015. הכנס הראשון בו השתתפתי היה באפריל 2005. לא היה לי מה להציג בכנס, אז רק הקשבתי להרצאות. אני זוכרת את הכנס כחוויה מרגשת ומהנה ביותר ואת ההתרגשות שהיתה באויר מפיצוח הגנום של קיפוד הים שהתרחש בתקופה הזאת. בכנס השני כבר נתבקשתי להציג, לשמחתי המרובה, כי עדיין לא היה לי דאטה ממשי משלי, אלא רק חישובים שעשיתי ומודלים תיאורטיים של רשתות בקרה. ההרצאה שלי התקבלה בהתלהבות שהפתיעה ואף הממה אותי. אני חושבת שלא ישנתי בכל השבוע של הכנס יותר משבע שעות ביחד. לפני הכנס ביקרתי במחלקה החדשה לביולוגיה של מערכות בהרוורד, ודיברתי עם החוקרים במחלקה שהתלהבו ממני, דבר שגם הוא המם אותי. בנוסף, מאמר שכתבתי לפי בקשה המנחה שלי להסביר את הרעיון של רשתות בקרה גנטיות לאתר אינטרנט לקראת פירסום הגנום של קיפוד הים, עבר רוויו לעיתון נחשב, בלי שהבנתי שלשם הוא נשלח, והעורכים רצו לפרסם אותו אחרי כמה תיקונים - דבר שהדהים אותי לטובה. זה היה רצף קסום של אירועים שלא דימיינתי שיקרה, אחרי שנתיים ראשונות לא קלות בקלטק, ואחד השיאים החיוביים שאני זוכרת בכנסים האלו.
בכנסים הבאים ב-2008 ו2009 כבר היתה לי דאטה מרשימה משלי, של המאמר המשמעותי ביותר שהוצאתי בפוסט-דוק והתפרסם ב2010. אבל למרות שהתקבלו יפה, ההתלהבות הראשונית הזאת שחוויתי ב-2006 לא חזרה על עצמה. אולי כי הפכתי יותר דומה לאחרים שלידי עם הזמן. נטמעתי במעבדה. את הכנס של 2011 אני זוכרת בעיקר כאירוע חברתי. זאת היתה השנה האחרונה שלי בקלטק, הייתי אחרי ראיונות העבודה בישראל במגעים מתקדמים עם שתי האוניברסיטאות שהציעו לי משרה. אני חושבת שבכנס הכף נפלה לטובת האוניברסיטה שאני נמצאת בה עכשיו. זה היה כנס הפרידה שלי מהמעבדה בקלטק ומהקהילה האמריקאית של הקיפודים.
בדיעבד אני מבינה שהשיא הגדול של המעבדה היה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, עם פירסום המאמר הראשון הגדול על רשת הבקרה הגנטית בקיפוד הים ב-2002 ופירסום הגנום של קיפוד הים הסגול ב-2006, את שניהם הוביל המנחה שלי. זה היה השיא של הקריירה הגדולה והמרשימה שלו, והרגשתי את זה בביקור שלי במעבדה ב-2003 ובשנים הראשונות שלי שם, מ2004 עד 2007. זה היה מקום תוסס, חי ומאושר. כשמרגישים שעושים משהו משמעותי שישנה את העולם, לא צריך יותר מזה.
הבעיה של תגליות היא שברגע שאנשים משתכנעים שמה שגילית נכון, זה הופך לחומר של טקסט בוק ואף אחד לא מתרגש מזה יותר. זה כבר ידוע, למה לחקור את הפרטים הקטנים? אני חושבת שההתעניינות וההתרגשות מהרשתות ומהגנום התחילה לרדת בסוף העשור הראשון ומי שהרגיש את זה חזק ומוקדם יותר מכולנו היה המנחה שלי. הבריאות שלו לא היתה טובה אף פעם והוא הרגיש שנשאר לו מעט זמן להוכיח לעולם כמה חשובות רשתות הבקרה הגנטיות שהוא חקר. ככל שהוא הפך יותר נואש, האוירה במעבדה הפכה פחות ופחות נעימה. המאמרים שלו ניסו להגיד שזה המנגנון הכי חשוב להתפתחות עוברית וכל השאר זה רק ניואנסים. אף אחד לא התווכח על החשיבות של הרשתות, אבל ככל שהרשתות היו יותר מלאות פרטים, כך יותר ויותר היה ברור שהן אולי מסבירות איך תא מחליט על הגורל שלו, אבל לא איך תא מבצע את ההחלטה - איך תאים בונים איברים, איך איברים יוצאים גוף.
כשעזבתי את המעבדה בסוף 2011, הרגשתי שאני נמלטת מספינה שוקעת, שבתוכה למדתי כל מה שאני יודעת, ואני צריכה להמשיך בעצמי את המסע. זה היה מאוד קשה למצוא את הדרך שלי. בהתחלה לקנות ציוד בלי לדעת מתי ואיפה תהיה המעבדה שלי, להלחם על מקום ולתכנן את המעבדה ביחד עם מנהלת המעבדה האגדית שלי, שהצטרפה אלי חצי שנה לאחר שהגעתי. שום דבר לא עבד לנו בהתחלה. לא הבנו למה, עד שהבנו שמי הים בהם גידלנו את הקיפודים היו מאוד רעילים לעוברים שלהם, והתחלנו להשתמש במים מזוקקים שהוספנו להם מלח ים. ב2012 היה כנס הקיפודים היחיד שלא הגעתי אליו מאז 2005, מאחר והייתי בהריון מתקדם עם הקטן. במאי 2013 קיבלתי את המעבדה, ורק אז התחלנו לעשות ניסויים שהתגבשו למאמר הראשון שלנו, שבדיעבד היה אחד מהיפים שהוצאנו. התחלה חזקה זאת היתה. :-) המאמר נדחה מהעיתון המצויין אליו שלחנו אותו, אבל ההערות של השופטים היו כל כך מועילות שביקשתי הזדמנות נוספת כדי ללמוד מהם ולתקן, ובסופו של דבר אחרי חודשים רבים של מאמץ, המאמר התקבל.
ב-2014 הגעתי לכנס בפעם הראשונה מתוך מעבדה משלי. הבוס שלי הודיע לי שאני לא יכולה לדבר על המאמר המשותף שלנו שהתפרסם ב-2013, אלא אמורה לדבר על דברים שעשיתי במעבדה שלי. היו לנו מעט מאוד תוצאות וקשרתי אותן לסיפור לא משכנע, בקו הזהה לעבודה שלי במעבדה בקלטק. החברה שהתהפכה עלי כמה שנים לאחר מכן, אמרה לי שעשיתי טעות שהעברתי הרצאה חלשה. היא אמרה שבוחנים אותנו בכנס, וההרצאה שלי עשתה רושם גרוע ועדיף היה שלא הייתי מרצה בכלל. זה היה מאוד קשה, במיוחד כשראיתי שלא מעט מרצים הציגו עבודות שהתפרסמו, כך שבעצם פיספסתי הזדמנות להציג את המאמר שלי לקהילה ויצאתי חלשה.
אבל זה לא נמשך להרבה זמן. בכנס הבא, ב-2015 הצגתי את המאמר הראשון שלנו ועוד עבודה חדשה שעוד לא התפרסמה. ההרצאה התקבלה מצויין והיה ברור שיש לי קול אחר ועצמאי משלי, ששונה מהמקום ממנו באתי ומהספינה ששקעה. זה היה כמה חודשים אחרי שהמנחה שלי נפטר, והייתי בטוחה שאפגוש אותו בכנס. זה היה כנס מאוד מוזר. כמעט אף אחד לא דיבר עליו, כאילו לא ידעו איך להתייחס למוות שלו. אני התייחסתי אליו בתחילת ההרצאה שלי בחיבה. אמרתי שהוא לא היה מעודד את הכיוון אליו הלכתי, אבל הלכתי לכיוון הזה בכל מקרה. זה אחד המאמרים הכי מצוטטים של המעבדה.
בכנס ב-2017 הצגתי את הגילוי הגדול ביותר של המעבדה שלי. 2016-2017 היו שנות הפלאים של המעבדה שלי, מלאות תגליות חדשות ולמידה. ההרצאה שלי היתה חזקה וזכתה להתלהבות רבה מכולם. באותו סשן שלי הרצתה גם החברה שהתהפכה (אז עדיין לא התהפכה) ובהרצאה לפניה עלתה חוקרת שהוכיחה שאחד המאמרים הכי משמעותיים של החברה התבסס על שימוש לא נכון במעכב. זאת היתה מכה אנושה לחברה הזאת שבזבזה זמן על להוכיח שהיא צודקת במקום להודות בטעות ולהגיד - מצטערת. לאחר הכנס הזה ביקשו ממני לארגן את הכנס הבא, עם החברה. הרגשתי שזה כבוד גדול, מאז 2005 חלמתי שיבקשו ממני לארגן את הכנס ומאוד התרגשתי כשזה קרה. אבל ההכנה עם החברה היתה סיוט ובמהלכה היא התהפכה עלי.
ב-2018 נסעתי לכנס שאירגנתי בחששות רבים, אבל הכנס היה מצויין. האוירה היתה טובה ומאוד נהניתי. היחסים עם החברה היו גרועים מאוד, אבל צלחתי את זה. אחרי זה היתה הקורונה, וארבע שנים הכנס לא התקיים. ב-2022 התחדש הכנס וכשהגעתי הרגשתי מנותקת מהקהילה האמריקאית שנראתה מגובשת מתמיד. ממיע אמר לי בטלפון שעל קשרים צריך לשמור ושאני צריכה להתחבר מחדש, אז עשיתי את זה, והשפעתי על כמה החלטות חשובות שנעשו בכנס, לתפארת קהילת הקיפודים וקיבלתי הזמנה להיות עורכת בעיתון, ששמחתי להענות לה. בפברואר השנה המעבדה שלי הציגה בפורום הוירטואלי של הקהילה שנולד בימי הקורונה. זה נראה לי כל כך רחוק עכשיו שהייתי בטוחה שזה קרה ב-2021 או 2022. עד כמה שהבחנתי, ההרצאות שלנו התקבלו יפה.
אלו היו קורותי בכנסי הקיפודים בהם השתתפתי. השנה מנהלת המעבדה שלי לא תבוא איתי לכנס וזה קצת מבאס, אבל סטודנט מוכשר מאוד שלי יבוא והמעבדה תכנס להרצאות בזום. אני שוב מראה דברים שונים מהמיין סטרים של הקהילה, אבל הקהילה גדלה והתרחבה מחוץ לקיפודי הים. יש לא מעט הרצאות על חסרי חוליות ימיים אחרים, בנושאים שונים. היא לא נקראת כבר כנס קיפודי הים אלא כנס קיפודי הים ובעלי חוליות ימיים אחרים. גם הסטודנט שלי וגם מנהלת המעבדה קיבלו הרצאות, וכמובן שגם אני מרצה, גם ראש מושב, וגם חלק מפאנל בו נדון איך לשמר את התחום.
אני חושבת שהמחקר שלנו חשוב. חסרי החוליות הימיים הם חלק מהותי וקריטי לשרשרת המזון בים ואנחנו צריכים להבין את החיים השלהם ואיך הם מגיבים לשינויי האקלים. כדי לעשות מדע משמעותי אנחנו צריכים לשתף פעולה, כי כזה המדע המודרני - יותר שיתופי ופחות תחרותי כי אי אפשר לדעת לעשות הכל. כדי לשתף פעולה אנחנו צריכים להנהג בחסד אחד לשני ולהפוך לקהילה תומכת.
אני נרדמת כי הפוסט הזה התחיל ביום שישי בוקר, נמשך בצהריים ועכשיו כבר שבת. לילה טוב ותודה רבה על ההקשבה, בכלל לא מובן מאליו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה