כמה כיף זה היה... מבינה את הפוסטים על מסעות עכשיו. החופשה המשפחתית הראשונה שלנו בחו"ל, אם לא מחשיבים את הטיולים בארה"ב כשגרנו שם. יש משהו שונה לגמרי כשנוסעים ביחד לחו"ל מאשר כשמבלים בארץ. ההתנתקות ממה שבחוץ והחיבור פנימה, שונים לגמרי מחופשות בארץ. יצאנו באישון לילה כדי להספיק להגיע לטיסה בשמונה בבוקר, שעה אכזרית. עד שמצאנו מקום בחניון לטווח ארוך ואת דרכנו לטרמינל אחד, נשארו שעה וחצי לטיסה, ובהתאם - לא היה תור בשום שלב כי השאר הגיעו בזמן. אז נשארה לנו שעה עד הטיסה להסתובב בדיוטי פרי. נחתנו ונסענו למלון, כשהנציגה של ארקיע מבטיחה לנו לווי צמוד במהלך השהיה - והיא קיימה, אני חייבת להגיד. לכל שאלה היה מענה והצעות מעולות לבילויים ומקומות לבקר בהם. ממש ערך מוסף.
המלון היה בלב העיר רודוס, שממוקמת בחלק הכי צפוני של רודוס, בחלק שפונה ליבשת שהוא החלק הכי מפותח באי. ברודוס קצת יותר ממאה אלף תושבים, וחצי מהם גרים בעיר רודוס. (פיתוח זה דבר יחסי כמובן. הכבישים שם מזכירים לי את הכבישים בישראל של שנות השבעים. מגבלת המהירות המקסימלית היא 80 קמ"ש.). היינו עייפים מאוד אבל יצאנו לטייל לעיר העתיקה של רודוס. הלכנו מסביב לחומות, כמו שרואים בתמונה עד שמצאנו את הכניסה, ואז נכנסנו פנימה.
טיילנו וגילינו שברודוס מים ושירותים עולים כסף. העיר העתיקה מזכירה את העיר העתיקה בירושלים, רק פחות מפחידה ויותר נקיה. 
בערב יצאנו למסעדת ג'ירוס שהיתה פחות טעימה ויותר יקרה מהגירוס שאכלנו במסעדה של סטיקי פאסט פוד בצהריים, והמשכנו לקונצרט של מוצארט. אני חושבת שהכנרת חששה מדי מהכינור, כי היא נשמעה טכנית ולא משוחררת, אבל היה יפה מאוד, למרות שהיינו שפוכים למדי.
נכנסנו לארמון הגדול וגילינו שהכינור של מוצארט מוצג בו ושבערב יהיה שם קונצרט לקהל הרחב. המשכנו עד לבית הכנסת, שהיה סגור וחזרנו למלון.
בערב יצאנו למסעדת ג'ירוס שהיתה פחות טעימה ויותר יקרה מהגירוס שאכלנו במסעדה של סטיקי פאסט פוד בצהריים, והמשכנו לקונצרט של מוצארט. אני חושבת שהכנרת חששה מדי מהכינור, כי היא נשמעה טכנית ולא משוחררת, אבל היה יפה מאוד, למרות שהיינו שפוכים למדי.
למחרת הלכנו לאקווריום של רודוס. היו שם הסברים על כל מערכות בעלי החיים שיש בים, כולל המערכה האהובה עלי, של קווצי העור שאתם רואים בתמונה, וזה היה מעניין מאוד.
באקווריונים היו דגים, סרטנים וצלופחים שנראו עצובים ומשועממים.
אחר כך הלכנו לים, ורכבנו על ספה צפה שסירה הובילה במהירות גדולה וקיפצנו בין הגלים. היה שווה כל יורו.
הרודוסיאנים שגרים בעיר רודוס, לא היו חביבים במיוחד. זה היה קצת מאכזב. גם במלון הלא מומלץ וגם במקומות אחרים. פשוט חסרי סבלנות ולא נחמדים. אבל, בערב אכלנו פיצות מעולות בפיצה 99, ויצאנו לטייל בעיר. ראינו משפחה מקסימה של חתולים. ראינו גם יונה שאיבדה את דרכה ונדרסה בכביש, דבר שהעציב מאוד את הילדים.
בין סימטה לסימטה, עלינו לאקרופוליס שהיה הרבה יותר גבוה ממה שנראה בתמונות, אבל גם מאוד יפה.
הנוף מלמעלה פשוט מדהים. הים האגיאי והעתיקות.
חזרנו עייפים ומאוחר, והיה ריב בונה ביני לבין ממיע. באותו רגע זה לא הרגיש בונה, אלא כמו ריב, אבל - דברים אמיתיים יצאו לאויר העולם, ההבדל בין הכוונות שלי, למעשים ולאיך המעשים נתפסים בעיניו. זאת נקודה חשובה שהוא הזכיר בעבר, אבל הפעם היתה דוגמא מוחשית שגרמה לי להבין. בתמצית - אני רעבה ועייפה, אבל מדברת על הצרכים של אחרים במקום על שלי וזה נשמע מניפולטיבי מבחוץ. אמא שלי היתה עושה את זה וזה היה משגע אותי. מבפנים זה ממש לא מרגיש מניפולטיבי - אני באמת חושבת על הצרכים של כולם ומנסה להגיע למסקנה, אבל עדיף במקום, לשתף את כולם בחישוב התוצאה, ולהכניס את האינפוט האישי הישיר שלי ואז להגיע למסקנה ביחד. יצאנו לרחוב קנינו לבנים גירוס, הגדולה ואני חלקנו פסטה מדהימה - הכי פשוטה שבעולם, פשוט עם בזיליקום. כל כך טעים. לא ישנתי הכי טוב בלילה, אבל ישנתי. והוא חיבק אותי, למרות הריב.
משם נסענו לparasonisi - הקצה הדרומי של רודוס, המקום בו הים האגיאי והים התיכון נפגשים. כשהגענו לשם הקטנה אמרה - אין כאן הרבה, כי זה נראה די סתמי.
היום הרביעי היה היום הכי מוצלח בטיול - נסענו לפארק המים של רודוס ובילינו שם כל היום בלי לצלם אפילו תמונה אחת. הגדולה לא רצתה ללכת למגלשות המפחידות. והגדול איכשהו שיכנע אותה לעלות למגלשה של הרפטינג, באבוב זוגי, והיא כל כך אהבה את זה שעשו את זה חמש פעמים. בינתיים ממיע, אני והקטנים סרקנו את המגלשות המפחידות עד מתונות ואז נפגשנו לארוחת צהריים של דברים טעימים שקנינו בסופרמרקט. הסופרמרקטים מחוץ לעיר היו מעולים, בניגוד לכל חנות שקראה לעצמה סופרמרקט בעיר ולמעשה היתה מלכודת תיירים. הלכנו ביחד לנהר העצל, שלא היה עצל בכלל בגירסה של הגדול, שהפך את הנהר העצל לנהר המכוניות המתנגשות. הוא פשוט מצחיק בטירוף. הוא קצת צב במהות שלו. הרבה מהזמן הוא בתוך השיריון שלו ואז לא ברור בכלל מה עובר עליו, אבל כשהוא יוצא, הוא מדהים. כשאזרנו אומץ לנסות את המגלשות המפחידות ביותר - נפילה חופשית וקמיקזה, אמרו לנו שהפארק נסגר עוד רבע שעה. הספקנו את הנפילה החופשית וממיע העז לעלות על הקמיקזה. אני באופן אישי אהבתי הכי הרבה את המגלשות הפחות אקטסטרים, שהצלחתי לפקוח בהן את העיניים ולהנות מהנסיעה. בערב הלכנו למסעדה יפנית מדהימה ואכלנו ראמן. הם הגישו לנו קינוח בחינם, של גלידה וניל, פירורי אגוזים וג'לי ליצ'י. זאת היתה המסעדה האסייתית הכי טעימה שאכלנו בה אי פעם ושישתנו אכלנו ב-90 יורו כולל טיפ. זה היה יום מושלם. אפילו השקיעה בדרך חזרה לרודוס היתה יפיפיה.
את היום החמישי הילדים התחילו בבריכה הקרה של המלון. כדי לחוות גם את זה. הם התגבשו בינהם בטיול הזה. הם היו באותו חדר ואנחנו בחדר נפרד ומסתבר שהיה להם הווי מיוחד לחדר שלהם. מקסים בעיני. אחרי הבריכה, נסענו לעמק הפרפרים. אמרו לי שזה לא משהו ושאין שם פרפרים, ובאמת - אין שם פרפרים. הפרפרים המפורסמים שהם מראים בפירסומות שלהם הם בעצם עשים. כנראה שהשם "עמק העשים" לא תפס. בדקנו עכשיו וראיתי שהפרפרים התפצלו מהעשים לפני כ-100 מיליון שנים, אבל הקירבה הפילוגנטית בינהם לא סגורה עד הסוף. אז אולי זה בסדר שיקראו לעשים פרפרים, אם אפילו המדענים שעוסקים בנושא לא סגורים על הקשר בינהם.
היו שם המוני עשים צבעוניים ויפים, סרטנים למכביר, דגיגונים ועיזי בר. הילדים התלהבו מהטבע והגדולה אמרה שהיתה יכולה לחיות שם.
זה היה כמעט יפה מדי. השמש שקעה בצד אחד:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה