סרט ברבי ועצבות של עוגת לימון

 סרט ברבי - כל הביקורות שקראתי היו סופר חיוביות. גם אני חיובית, אבל לא סופר. אני חושבת שהסרט עמוס מדי והולך להרבה מדי כיוונים ולא מספיק מפתח את הנקודות בהן הוא נוגע. היה שם מסר אחד שמאוד אהבתי, שנאמר לא בצורה מילולית ומפורשת. המסר שמכלול הרגשות שאנחנו חווים בחיים הם חווית החיים עצמם, לא רק האושר, השמחה, ההצלחות וההישגים, אלא גם הכאב, העצב, הכשלונות. שהחיים הם כל הצבעים וזה מה שעושה אותם יפים. אנחנו כל הזמן מנסים להתחמק מהעצבות, הכאב והריקנות, אבל הם חלק מהחיים וכמו פחד - הם אמורים להגיד לנו משהו. אולי שמשהו חסר, או אבד, ואנחנו מתגעגעים אליו. 

אמפי לימדה אותי לתת לרגש להיות, לא משנה מאיזה צבע הוא. לבחון אותו, לא להתנגד. ממנה למדתי שאם נותנים לרגשות להיות ולא נלחמים בהם, הם משתנים לבד, בדיוק כמו שמחה, כך העצב, הם באים והולכים. עכשיו אני חושבת שבעצב ובכאב יש יופי וחיים משל עצמם. לא להתמכר להם כמובן, אבל לאפשר להם להיות ולא להרגיש כמו כשלון כשהם נמצאים. לא להבהל מכעס או עצב של אנשים שאני אוהבת, כי מותר להם והם צריכים לחוות גם את הצבעים האלו.

היינו בכנרת אתמול, והיה חם מאוד, אבל במים היה ממש נעים. לא עשינו כמעט כלום, חוץ מלהיות במים ובכל זאת זה עשה טוב וחיבר ביננו. לפני יומיים הלכתי עם ממיע להופעה של דויד ברוזה, 40 שנים לאשה שאיתי. הגענו מאוחר לאמפי שוני, שהוא מאוד חמוד, אבל היה לנו מקום ישיבה רק על הגג, הרחק מאוד מדויד וחבורתו. ובכל זאת, זה היה כיף. דיברנו על הילדים, ועל השירים, ועל החיים, וממיע קנה לי שנדי. וזה היה לי טעים. רק כשחזרנו הביתה שאלתי אותו כמה זה עלה והוא אמר ששלושים שח. וזה הצחיק ושימח אותי שהוא הרשה לעצמנו את השתיה היקרה הזאת. כי מגיע לנו להנות לפעמים, אפילו כשזה יקר (ההופעה ניתנה לו במתנה מההורים של הכיתה שלו. :-)). בערב אתמול אכלנו וישבנו כולנו בחצר. הגדול למדה, הגדולה ניגנה בגיטרה, אני קראתי, הקטנים היו בטלפון, ממיע ראה טלוויזיה בפנים, והיה נעים.

נרשמתי לכנס בתחילת ספטמבר בספונטניות, כך שלא אוכל להרצות, וזה דווקא משמח אותי, כי אני יוצאת מהשיגרה והבטחון לקהילה שאני לא מכירה ורוצה להכיר כי נכנסתי לנושאים אותם הם חוקרים. הם גם היו מאוד מסבירי פנים כשכתבתי להם. 

אני מזיזה את הגבינה שלי, וזה עושה לי טוב. אולי מוותרת קצת על פחדים. הגיע מאמר משיפוט והשופט השני כתב דברים רעים ולא נכונים. זה נקרא כמו בוקס בבטן, במיוחד כשחלק מזה יתפרסם עם המאמר. והייתי עצובה, ופחדתי. אבל קראתי עוד, וחיפשתי וניסיתי להבין מה הוא אומר ואם זה נכון, והבנתי שהוא לא ממש הבין את המאמר שלנו ולא ממש מומחה בתחום אותו אנחנו חוקרים אבל רצה להגיד משהו, אז אמר מעט דברים נכונים והרבה לא והעורכים היו חייבים להקשיב לו. אז אני לא מפחדת יותר ויודעת מה אני צריכה לעשות. פחדתי כי חשבתי שאולי הוא צודק, אבל הוא לא. ועכשיו כשאני יודעת שלא, הכל יותר קל, אפילו עוד לפני ששכנעתי את העורכים.

אני קוראת את הספר טעמה העצוב של עוגת הלימון של איימי בינדר. מישהו קרא? הוא מאוד נוגע ללב וסוחף, במיוחד החלק האחרון. עוד לא סיימתי. הסיפור הוא על ילדה שיכולה לטעום את הרגשות הנסתרים של מי שהכין את האוכל, ובעיקר - את הרגשות של אמא שלה. אלו לא רגשות טובים, אלא רגשות של ריקנות וקטנות. האמא מלאת רגשות מלהכיל את הרגשות של הבת שלה, התחושה הכי גדולה שעולה מהספר היא הבדידות של הילדה, של אחיה, של ההורים שלה. אף אחד לא רואה אותה זה נראה, כל הספר עד כה. מאוד עצוב. יש לה גם אח, שלא מתקשר כמעט בכלל, ומנסה להעלם מהעולם. קראתי שהסופרת מעדיפה לא לפרש את העולם שבספר ולתרגם אותו למקבילות בעולם המעשי שלנו - מעדיפה להשאר בעולם המטפורי. אבל אותי זה מטריד. אני חושבת שיש עוצמה ריגשית מאוד גדולה ביחסים בין הורים לילדים, אמהות לילדים. כל דבר ריגשי שקורה לילד משפיע מאוד חזק על האמא, וכל דבר שהאמא אומרת משפיע מאוד חזק על הילד. לפעמים כל העוצמות האלו גורמות לצורך בניתוק או התרחקות, כדי שזה יכאב פחות, יציק פחות. אני חוזרת למה שכתבתי על סרט ברבי - בתור אמא, חשוב מאוד שאזכור שזה מותר ונכון שהילדים שלי ובעלי יחוו כאב, וכשלונות ורגשות פחות טובים, ולא להבהל מזה או לנסות להעלים את זה. כי זה חלק מהחוויה הזאת של החיים המלאים. כל מה שאני יכולה זה להיות להם גב ומשענת, וחיבוק. ולחכות שזה יעבור.