זה הנושא החם השבוע. שמעתי על זה מאמפי שכתבה על זה פוסט חכם ועמוק שמאוד דיבר אלי.
השאלה הזאת של מוטי, היא שאלה נפלאה מבחינת המקומות אליהם היא יכולה לקחת את מי שעונה עליה. אמפי לקחה אותה לכיוון שמשקף את השאלות שאני שואלת את עצמי בזמן האחרון. על האיזון בין עבודה לחיים. לי יש סיפור ארוך ומורכב עם האיזון הזה, במשך שנים. אני רוצה להביא משהו שאמפי כתבה בפוסט:
"אני מכירה לצערי אנשים רבים שעד שסוף סוף יצאו לגמלאות, כבר לא היה להם הכוח או שלא היתה להם הבריאות, לעשות את כל מה שכל חייהם דחו ודחו מסיבות מובנות, מהמירוץ הבלתי פוסק של העבודה והשיגרה וההישרדות, מה"לא נעים" שמנע בעדם לקחת חופשות רציניות תוך כדי שהם עובדים עדיין במשרות מלאות פלוס פלוס או לעסוק בתחביבים שונים בשיגרה כי לא נותר להם כוח מעבר לשעות העבודה וההתעסקות עם הבית והמשפחה."
אני עוד לא בגמלאות, אבל אני כן במירוץ הבלתי פוסק של עבודה, שיגרה והשרדות ואני מרגישה שהאיזון בין עבודה לחיים לא במקום נכון בשבילי היום. אני משקיעה שעות בויכוחים על מערכת שעות, בדיונים על מינויים למתרגלים שלנו, בדיונים איך לגייס סטודנטים, בוועדות למינהן. אז נלחמת עם מגבלות הזמן שנשאר כדי לשבת עם הסטודנטים שלי ולשמוע על הגילויים והניסויים שלהם, ההצלחות והכשלונות - זה החלק האהוב עלי בעבודה, כל כך שמחה בו ומעריכה אותו עכשיו. ואחרי כל זה, לא נשאר לי זמן לתכנן לאן לטוס. לתכנן מה לעשות בחופשה. מתי לקחת חופשה ומה לעשות בה. כי כמו שמוטי כתב - זה לא הכסף אלא הזמן שמשפיע הכי הרבה על הבחירות שלנו. הזמן הוא משאב כל כך יקר ואני מרגישה שאני מבזבזת חלקים גדולים מהזמן שלי על הדברים הדחופים והקטנים שאני צריכה לפתור, אבל אין בהם שום דבר משמעותי מעבר לזה שכיביתי עוד שריפה.
אני רואה את התמונות שהקוליגות שלי שולחים מכל מיני מקומות בעולם אליהם הם נוסעים עם המשפחות שלהם ולא מבינה איך הם עושים את זה. לפני שנה, בקיץ, ממיע ואני החלטנו לחסוך כל חודש כדי לנסוע לחו"ל עם הילדים והשנה קבענו חופשה לרודוס בסוכות. הוא גם יצטרף אלי לכנס בקרואטיה, דבר שמשמח אותי ביותר, כי בכנסים אני מרגישה בודדה בסוף היום.
אני יודעת שיש ברודוס כל מיני מקומות חמודים ללכת אליהם, אבל עדיין אין לנו תוכנית. אחרי הכנס אחפש גם את זה.
אני מתרגשת מזה שאני טסה לכנס בו אציג פוסטר, כמו מתחילה. כי אני באמת מתחילה בתחום הזה (וגם אחרתי להרשם). קראתי פוסטים ישנים שלי לפני שנה, בהם כתבתי על זה שאני רוצה למצוא משהו שילהיב אותי מחדש. אז מצאתי והניסויים החדשים של הסטודנטים שלי מרגשים אותי ברמות, ובכלל, העשיה במעבדה משמחת אותי מאוד. אנחנו לא מסודרים ולא ברור מתי המאמר יצא ואיך הוא יראה, אבל אנחנו הולכים בדרכים לא ידועות, סוף סוף! אני חושבת שיש לנו סיכוי אמיתי לחדש.
כתבתי את הדברים האלו לפני קצת יותר משנה בתור אוסנת: "אפשר לספר את הסיפור של אוסנת בארבע משפטים: עבודה קשה של שנים מתנקזת למאמר שכל תמונה וכל מילה בו נבדקות עשרות פעמים. המאמר נשלח לעיתון, נשפט, לא תמיד לחסד, תמיד דרושים תיקונים, שנעשים, עד שהמאמר מתפרסם ויוצא לעולם. כמה איזכורים בטוויטר, לעיתים כתבה בעיתון באינטרנט, ראיון ברדיו, ושקט. האימפקט נמדד בציטוטים, שמגיעים מאוחר מדי ומעט מדי. עד כמה שאוסנת מתאמצת, היא מרגישה שהעבודה שלה לא משאירה חותם אמיתי."
אני חושבת שהתשובה היחידה לתחושות האלו היא להנות תוך כדי עשיה. להנות מהדבר עצמו, ואז האימפקט הוא החיים עצמם. כי את אותו סיפור בן ארבעה משפטים אפשר לספר גם מזוית אחרת: הרגע הכי מרגש בעשיה המדעית היא כשסטודנטית מגיעה עם תמונה שמשנה את כל מה שאני חושבת על המערכת אותה אני חוקרת, עם משהו שאף אחד לא ראה לפנינו ופותח כיוונים חדשים לגמרי שלא ראינו לפני שעלינו להר הזה. הדימיון מתחיל להשתולל, הניסויים הבאים נעשים ברורים ואנחנו מרגישים את ההתקדמות ורואים את הנוף. כל הקושי וחוסר הנשימה וחוסר הוודאות של העליה על ההר, נעלמים ברגע הזה. בשביל הרגעים האלו אני מטפסת ועליהם אני מודה. וגם עבור הסטודנטים המקסימים שלי, המפתיעים אותי כל פעם מחדש ביצירתיות ובנחישות שלהם, ועל זה שהם נותנים לי לכוון אותם וגדלים כל הזמן.
ועל השאלה - לאן ארצה לטוס? אני עונה: למקום בו לא הייתי, לעשות דברים שלא עשיתי, להכיר אנשים חדשים ואת עצמי תוך כדי, ביחד עם האנשים שאני אוהבת. כל השאר זה פרטים.
סוף שבוע נעים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה