שנה חדשה בעיות ישנות, ללמוד לעצור.

 רציתי לכתוב פוסט על שנת הלימודים החדשה ועל התחלות חדשות ושינויים, אבל אז ליאור שם את Mister beast בטלוויזיה, ואני מהופנטת. לא יאומן כמה רצף של אינפורמציה שלא מעניינת אותי בשיגרה, יכולה לרתק אותי כשהיא מוצגת היטב. קצב מהיר, צחוקים, שני חברים מתלוצצים, עובדות טריוויה על חיות, מכשירים ועוד. לא פלא שהוא כזה מצליח! ליאור לא מפסיק לראות את הסרטים האלו ולא רוצה לראות סרטים רגילים. ירדן אומרת ש

his attention span is ruined for life

ואולי היא צודקת. כשעברתי על התמונות הישנות והסרטים, הראיתי לה שגם הם היו מרותקים למסך המחשב מאז שהיו קטנים. היא אומרת שהקצב אחר לגמרי, ושהם היו משחקים, לא צופים פסיביים. זה נכון. 

עכשיו הם מדברים על יינות. ליאור מהופנט. העריכה מעולה. או על אי למכירה. עכשיו הם מציגים את יהלום התיקווה מהטיטניק שעולה מאתיים מליון דולר. בדקתי עם ליאור שהוא יודע מי זאת הטיטניק, הוא יודע. 

בסידרה "אמת וחובה" - הסידרה על ילדה הודית בתיכון באמריקה שאני צופה בה באדיקות, מראים שהם אוכלים ארוחת ערב ביחד כל ערב. זה גרם לי להצטער על זה שהפסקנו לעשות את זה אצלנו. כשהיינו בארצות הברית והילדים היו קטנים היינו אוכלים ארוחת ערב ביחד כל ערב. עשר שנים אחרי, המנהג התמוסס לגמרי. כל אחד אוכל בעצמו כשהוא רעב, חוץ מהקידוש של יום שישי. כשהעליתי את זה אתמול בערב זוהר סיפרה שליאור היה מבקש ממנו לעשות קידוש ביום שני מדי פעם, כי רצה לאכול ביחד. זה העציב אותי. זה עניין של הרגל, ארוחות הערב המשפחתיות האלו, ואנחנו איבדנו את ההרגל הזה. אני אנסה להרגיל אותנו מחדש. 

החופשה שלקחתי גרמה לי להסתכל על הדברים בעבודה אחרת. נתנה לי הזדמנות לשאול מחדש: למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים ומה החשיבות של זה? מה אנחנו יכולים לעשות אחרת כדי להשיג פריצות דרך יותר משמעותיות? אם מסתכלים היטב אפשר לראות מה צעד אינקרמנטלי ואיפה הפערים הגדולים שלפרוץ אותם ישנה את ההבנה משמעותית. מסתבר שלמרות שבחשיבה שלי אני אוהבת לעשות קפיצות גדולות, במחקר שלנו אני דווקא דובקת בשאלות שברור שאפשר לענות עליהן ולא מעזה לתקוף פערים גדולים בידע. אבל החופשה הזאת גרמה לי להבין שהראיה שלי השתנתה - אני לא רוצה להיות יותר מעבדה שהולכת על בטוח ורוצה להעז ללכת על דברים לא ידועים. 

השיגרה שחזרה לוקחת את הזמן והאנרגיה שלנו לעבודה. ממיע נשאב להוראה אני להנחיה ולישיבת המומחים בנושאי רסטורציה של שיניים שהשתתפתי בה ברביעי חמישי. המאמר שלנו - רציתי לכתוב נדחה, אבל הוא לא נדחה. בתחושה שלי הוא נדחה, כי השופטים ביקשו המון דברים שאני לא רוצה לעשות והעורך ביקש שנשכתב. אמרתי את זה לעורך והסברתי מה אני מוכנה לעשות וזה היה מקובל עליו לגמרי. אבל זה גרם לי לחשוב מחדש על המאמר והעיתון. כמו שחברה שלי תיארה את זה, זה עיתון מדרגה. יש את העיתונים הנחשבים שכולם רוצים לפרסם בהם, ולכל עיתון נחשב כזה יש עיתוןבת  אליו הם שולחים את המאמרים שלא מספיקים להם אבל מספיק טובים. לפרסם בעיתוני המדרגה האלו עולה לא מעט כסף, וכך ההוצאה מרוויחה על היוקרה של העיתון הראשי שלהם ולא מאבדת את המאמרים הטובים, מבחינת פירסום וכסף. בדרך כלל אני מסרבת להעביר לעיתון מדרגה, אבל הפעם הסכמתי כי אני בעצמי התאכזבתי מחוסר היכולת שלנו להסביר את המנגנון שעומד מאחורי התופעות שראינו. כשבעיתון המדרגה הזה השופטים דרשו כל כך הרבה תיקונים זה גרם לי לחשוב. 

הם ביקשו תיקונים טכניים על אחד המאמרים הכי חזקים טכניים שהגשנו. זה גרם לי להבין, שהאמירה של המאמר לא היתה מספיק חזקה ולכן נטפלו לטכניקה. (הם גם אמרו את זה במפורש - שאלה חשובה, אבל לא מספיק עניתם עליה, ויש דברים טכניים שאתם צריכים לתקן). הם גם אמרו שמה שמצאנו מעניין למערכת שלנו (ולא למערכות אחרות) וזה משהו שאני מרגישה שהבאתי על עצמי, ואני צריכה לתקן. 

בתחום של הביומינרליזציה היו הרבה מאוד מאמצים למצוא את מערכת הכלים הגנטית המשותפת לבקרה של בנית ביומינרל (כמו השיניים והעצמות שלנו.). אמרו לפנינו, שהאבולוציה של הביומינרזליציה היתה בכל מערכת בנפרד, כלומר - שכל מערכת (למשל, כל בעלי החוליות) פיתחו תוכנית לבנית מינרל בעצמם. אנחנו הראינו שקווצי העור לקחו תוכנית של בנית צינור ומילאו אותו במינרל כדי לבנות את השלד שלהם, ובעלי חוליות לקחו את הסחוס, שינו אותו והוסיפו לו מינרל. מה שיוצא מזה הוא שהתוכנית של הקיפודים לביומינרליזציה לא דומה לאף תוכנית אחרת לביומינרזליציה ולכן, אם נלמד עליה זה יהיה רלוונטי רק לקיפודים. מאז שאמרתי את זה אני בבעיה בגרנטים ובמאמרים, כי הקשיבו לי. גול עצמי, כמו זה שהעלה את מכבי חיפה לליגת האלופות, אבל אני בצד של הכוכב האדום. 

מאז הגילוי הזה שלנו, המוקד של המעבדה עבר ממערכת הבקרה שממיינת את תאי השלד לחלבונים שממש בונים את השלד. שם אנחנו רואים שימור גדול בבקרה התאית, שלדעתנו אפשר ללמוד ממנו על כל המערכות האחרות. אבל צריך להגיד את זה. חשבתי לחכות לסקירה בה אגיד את זה, אבל התגובה על המאמר הזה, מה שלמדתי על התאים שבונים את השיניים שלנו ועל תהליכי רמינרליזציה טבעיים בפה, אומרים לי שאני צריכה להגיד את זה כמה שיותר מוקדם, ועדיף כבר במאמר הזה. 

ההבנה הזאת מעכבת אותנו כי היא שולחת אותי לסיפרות. התיקונים שהם מציעים מעכבים אותנו כי הם שולחים אותנו לעשות עוד ניסויים. קוליגה מצליח שלי כתב בטוויטר: אם לוקח לך יותר זמן לפרסם, אתה עושה את זה נכון. היה לי קשה עם האמירה הזאת, אבל יש בה משהו. אחד הדברים שאני יודעת שאני עושה רק כשאני מבינה שאין לי ברירה הוא ללכת לסיפרות וללמוד איך דברים עובדים במקומות אחרים. לא הקריאה עצמה קשה לי אלא העצירה ביצירה וביצרנות. כשאני קוראת, בשלב הראשון רק אני לומדת, אני לא מייצרת כלום, אין שום דבר להראות בסוף היום. נורא קשה לי עם זה כי גדלתי עם איזה שעון יצרנות פנימית שמעניש אותי בכל פעם שאין לי מה להראות בסוף היום. תחושת כשלון אם לא יצרתי משהו שלא היה שם קודם. הבנה פנימית לא נחשבת. חלק מזה למדתי מאמא שלי שתמיד הדגישה זריזות כהצלחה. אבל המשימות שעמדו בפני אמא שלי היו שונות מהמשימות שעומדות בפני עכשיו ואני צריכה ללמוד לעצור, להגדיר שאלות, לקרוא, להבין ולחשוב. אני מאמינה שזה נכון כי בכל פעם שעשיתי את זה בעבר מחוסר ברירה כי נתקלתי במבוי סתום, הקריאה חילצה אותי. אז אני רוצה ללמוד לעצור. אפילו הוספתי את זה בשם של הפוסט כי זאת התובנה העיקרית שהיתה לי השבוע. 

ועוד תובנה - שהעבודה והשקיעה בו גורמת לנו להיות פחות ביחד וצריך להתעקש על הביחד הזה. הזמן בו אנחנו מדברים ומתחברים. כשמוסיפים את זה את התיסכולים, האכזבות והמאמץ הנלווה לעבודה שמכביד עלינו, זה יכול לגרום לקצר. התחיל קצר קטן אתמול בבוקר אבל שמתי לב אליו ובזכות החיבור שבנינו בקיץ היה קל לחבר מחדש. אבל צריך לשים לב לזה. אומרת לעצמי עכשיו, כי זה מדהים כשזה מחובר.

שיהיה לנו שבוע טוב ומספק, שנעמוד במה שניקח על עצמנו ונשאר קרובים למי שאנחנו אוהבים.