המאמר שמסרב להכתב

 אוסנת צריכה לכתוב מאמר. מאמר גדול. למעשה, היא כבר כתבה את רובו, אבל היא לא מרוצה וקשה לה להבין למה. היא עדיין מחכה לניסויים אחרונים שדבורה עושה, אבל זאת לא הבעיה, היא כתבה מאמרים על בסיס הרבה פחות אינפורמציה, זה משהו אחר. משהו בחיבור למאמר.

איזה מזל שיש את דבורה. היא כל כך אוהבת לעבוד איתה, זה גורם לה להרגיש הרבה פחות לבד. אוסנת שונאת להרגיש ולהחליט לבד. היא מעדיפה תמיד לחשוב ביחד, במיוחד כשהיא מזהה את הבעיה ויש לה כמה רעיונות לפתרון. מאוד עוזר לה לדבר עם דבורה על האפשרויות. אבל עכשיו, היא לבד מול המאמר, המבוא והתוצאות, והיא לא יודעת מה הבעיה. היא לא מצליחה להתחיל את הדיון, כי משהו אצלה לא סגור. ואז ראמא נכנסת.

ראמא היא סטודנטית לתואר ראשון שעושה במעבדה פרוייקט וצריכה להציג אותו עוד מעט ביום סיום פרוייקט. לא היה קל לראמא בפרוייקט, הרבה דברים לא עבדו ודברים אחרים לא הספיקה לסיים. ראמא חוששת שלא עשתה מספיק ולא יהיה לה מה להציג ביום סיום הפרוייקט, והחשש הזה ניכר בעיניים שלה. אוסנת שמחה שיש כאן מישהי שהיא יכולה לעזור לה. ראמא מראה לאוסנת את התוצאות האחרונות שלה ואוסנת שואלת אותה על כל הניסויים עשתה במסגרת הפרוייקט. היא מסבירה לראמא איך לסכם את התוצאות בצורה שתעזור להן להסיק מסקנות. אוסנת אומרת לראמא: "עכשיו אנחנו במני-טיים, את תעבדי קשה על המצגת ואנחנו נפגש כל שבוע. אני רוצה שאת תחשבי מאיזה כיוון את רוצה להציג את זה. זה חייב להיות הכיוון שאת מתחברת אליו, הכיוון שהופך את מה שעשית למעניין עבורך, כדי שתהיה לך מצגת שתהיי גאה בה" אור נדלק בעיניים של ראמא, לא אכפת לה לעבוד קשה כשהיא רואה איך פיסות האינפורמציה שצברה מתחברות לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, לסיפור שלה.

אוסנת מרגישה טוב אחרי השיחה עם ראמא. היא אוהבת כשדברים מתכנסים ומתקדמים והיא אוהבת כשלסטודנטים שלה יש אור בעיניים. יש אוירה טובה במעבדה בתקופה הזאת, הרבה סטודנטים חדשים ופרוייקטים וגילויים. היא מתלהבת מהכיוונים החדשים אליהן המעבדה הולכת במיוחד מהכיוון החדש לגמרי שהתחילה לחשוב עליו אחרי הכנס. אבל יש את המאמר, הישן, עם הדאטה בן חמש השנים, שהיא חייבת לכתוב וצריכה לאהוב, כי בלי אהבה הוא לא ימריא. היא מחליטה לצאת לקנות פלאפל.  

החנות של הפלאפל בבניין אחר, ואוסנת אוהבת ללכת לשם כי בדרך נשקף נוף יפיפה של הים, שמזכיר לה חופש ומרחב. היא מחליטה לשבת בחוץ ולאכול את הפלאפל מול הנוף וחושבת על מה שאמרה לראמא בקשר להצגת העבודה שלה, על הכיוון שלה. היא חושבת על הדרך בה כתבה את המאמר, כדי שיעניין את הקהילה של אסתר ואת אסתר עצמה. היא רצתה שיהיה יותר קל לפרסם את המאמר, אבל מה שכתבה שונה ממה שעניין אותה כשהתחילה לעבוד על הכיוון הזה לפני חמש שנים. שונה ממה שמעניין אותה עכשיו.

היא נזכרת במצגת שהעבירה בבית הספר של רמי  לתלמידים שלו. היא רצתה לספר להם על המחקר שלה בדרך שתעורר בהם עיניין והדגישה את הקשר בין המחקר שלה לסרטן. בסופו של דבר הילדים שאלו אותה רק על נושא אחד: סרטן. במקום להביא אותם אליה, היא הלכה אליהם, ואיבדה את ההזדמנות להלהיב אותם מהעולם שלה, ומהחידות שיש בו.

היא כותבת לשחר בווטסאפ: "אני חושבת שהבנתי מה לא בסדר במאמר, הוא פשוט לא מספר את הסיפור שלי ואין לו מרכז. בלי המרכז המאמר הוא רק אוסף של ניסויים מדליקים, שמשעמם אותי.". שחר שואלת: "מצאת את המרכז?" ואוסנת עונה לה: "כן! שחר כותבת לה: "זה הדבר הכי חשוב, הנושא. עכשיו תכתבי את כל המאמר סביב הנושא הזה?". אוסנת עונה: "כן, אני אנסה!". היא יודעת שזה יהיה יותר מסובך ופחות קל לעיכול, אבל זה יהיה הסיפור שלה, הסיפור של אוסנת, וזה משמח אותה.