שסק

 

אוסנת חוזרת הביתה והבית ריק. כרמל בפיתוח קול ומתן במגרש עם החברים. רמי למעלה, בודק מבחנים. רמי!! היא קוראת, והוא יורד. היא תמיד שמחה לראות אותו כשהיא חוזרת. הם מדברים ואז הוא שואל: "אנחנו הולכים להמשיך לדבר? כי אם כן בואי נצא ואני אנצל את ההזדמנות להשקות את הצמחים בחצר".

אוסנת שמחה לצאת איתו לחצר. אין על החצר שלהם. יש בה את כל עצי הילדות שאוסנת אהבה לקטוף מהם ועצי הפירות שהיא הכי אוהבת. כשאוסנת היתה ילדה לשכנים שלה היה עץ שסק ענק עם פירות מדהימים, ועץ גוייאבה גדול שאמא שלה היתה אוספת את הגוייאבות שנפלו ממנו ועושה מהם את הקומפוט הכי טעים בעולם. רמי שתל עץ גוייאבה ננסי בחצר, ואוסנת גילתה שהטעם של גוייאבות ננסיות הוא בדיוק כמו הטעם של הגוייאבות של הקומפוט של אמא. עץ השסק שלהם הגיע קטן וגדל וצימח פירות יותר טעימים אפילו מהפירות של עץ הילדות האגדי. למנגו שלהם יש טעם של מנגו, לא הטעם המהול של המנגו מהסופרמרקט, אלא הטעם של המנגו שהיא ואחותה חילקו בינהן כשהיו קטנות. לשזיף יש טעם וריח של שזיפי הסנטה רוזה שאמא שלה והיא הכי אהבו, ולענבים אותו הטעם של הענבים שהיו קוטפים בפסח מהשיח הענק במרפסת של סבא שלה, כשכל האחיינים היו מתכנסים וצוחקים ביחד. כשאמא שלה היתה בחיים היא היתה מביאה לה ולאחותה ענבים מהשיח שלהם והן היו מתענגות עליהם. כשהיא עולה לחצר מהרחוב, השיחים והפרחים מרחיבים לה את הלב. כרמל מספרת ששאלה את רמי את מי הוא יותר אוהב את העצים או החתולים, רמי אמר שהוא מרגיש יותר קשור לעצים. אתה אוהב את מי שאתה מטפח. 

רמי משקה את עץ האבוקדו שעוד לא נתן פירות, ואת הקלמנטינה שקצת סובלת בחצר האחורית, ואוסנת מטפסת על הסולם שירשו מאמא שלה, וקוטפת שסק. היא מספרת לו על הכנס, ועל הזיכרונות שעלו בה מהשנים הקשות מול דיויד המנחה שלה וזה שהפגישה עם זונדה מחזירה אותה לקושי הזה, להרגשת הדחיה וההדרה שהרגישה שם. רמי נזכר בהרצאה בסמינר שבה דיויד ירד על המרצה וזה החזיר לו באלגנטיות ונחישות והפך את העלבון על פיו. לדיויד היתה נטיה לרדת על אנשים כדי להקטין אותם לגודל בו הם היו נוחים להשפעה. אוסנת זוכרת את החיוך בו המרצה החזיר את הדברים על כנם וכמה מופלא ובלתי אפשרי זה היה נראה לה אז.

כשהורה אומר לילד שהוא לא בסדר הילד יכול להסכים עם ההורה ולהרגיש שהוא לא בסדר, או לא להסכים, ולהרגיש שהוא לבד בעולם. לאוסנת היתה ילדות בודדה, אבל כשדיויד אמר לה שהיא לא בסדר, רמי היה שם כדי להגיד לה שהיא בסדר והיא יכולה להתמודד עם דיויד. אז היא התמודדה עם דיויד, אבל הרגישה מאוד לבד במעבדה.

הם מדברים על זה שדיויד הרשה רק לאנשים שהסכימו איתו והעריצו אותו להשאר קרוב אליו ורמי שואל אותה: מה זה אומר על האנשים האלו? אוסנת לא חשבה על זה. היא תמיד היתה מרוכזת בלנסות להבין מה היה החלק שלה בקצר עם דיויד ומה היתה יכולה לעשות כדי להתגבר עליו בצורה פחות כואבת. היא חשבה על המחיר שהיא שילמה, לא על המחיר שהיה צריך לשלם כדי להיות קרובה לדיויד. היא אומרת לרמי, "אולי הם היו צריכים מישהו להאמין בו, מישהו שאומר מה נכון ומה לא נכון. גם אני מתגעגעת לפעמים לבהירות והפשטות של ההסתכלות של דיויד. כל הכנס הזה, הרצאה אחרי הרצאה, חוקרים הראו כמה העולם האמיתי הרבה יותר מורכב ומסובך מהמודל של דיויד. זה יפה ומרגש, אבל זה אומר שאנחנו כל הזמן בחוסר וודאות, כל הזמן רואים רק חלק מהאמת וגם את החלק הזה לא תמיד מבינים. זה מתסכל אותי לפעמים. שאין תשובות חד משמעיות, שאין פתרונות מלאים.".

השסק טעים ורמי כבר הגיע לעץ הזית. כשאוסנת לא הסכימה עם דיויד, שהיא לא בסדר, היה לה גב בבית. מישהו שהאמין בה. זה לא עשה את זה יותר קל, אבל זה הפך את זה לאפשרי. לא לכל אחד יש את זה, לא כל אחד מעדיף את המרדף אחרי האמת, אבל אוסנת מרגישה שזאת הבחירה היחידה שאפשרית עבורה.  היא חושבת על כל מה שלמדה בכנס, על כל הדרכים החדשות שנפתחו בפניה ומרגישה שאם היא משחררת את העצב והתיסכול, נותנת להם להיות ולעבור, זה היה כנס לא רע בכלל.