בימים האחרונים אני ממש ממש כועסת. מאוד יכול להיות שאני כואבת את המצב במדינה, ובפרט - הממשלה הנוראית שלנו ומאחר ואין לי יכולת להשפיע על זה, הכאב גורם לי לכעס שמופנה כלפי דברים שאני כן יכולה להשפיע עליהם. יכול להיות. מה שבטוח הוא שאני כועסת. מאוד כועסת.
כעסתי השבוע על זה שהסמינר התארך מעבר לזמן המוקצה שלו, שהמרצה האחרון מתוך שלושה הציג את הדברים בצורה שלא אפשרה לעקוב אחריו בכלל ושמנחת הסמינר לא עצרה אותו, ואף המשיכה לפטפט איתנו אחרי שהוא סיים לדבר. באופן יוצא דופן לדמות הממלכתית שהפכתי להיות, התפרצתי על מנחת הסמינר והצטערתי על זה אחר כך. להיות צודק לא מצדיק להיות צועק.
אני כועסת על הטימטום שקדם לצורך להקים את הוועדה שאני הראש שלה. הפתרון ברור מאליו, וכך המצב בכל האוניברסיטאות האחרות פרט לשלנו. אבל מאחר והטימטום קרה, ויש עכשיו נוהל לא הגיוני שהאוניברסיטה לא יכולה לעמוד בו, הקימו את הוועדה שתחזיר את הדברים לקדמותם ההגיונית ולקחו אותי כדי שאתרום את הזמן שלי כדי להשליט סדר. כשאמרתי את זה בפגישה התלוננו בפני שאני חד צדדית ולא פתוחה לדיעות. במילים אחרות - אני צודקת, אבל אני צריכה להקשיב לאחרים כדי להוכיח את זה.
אני כועסת על עשרות העמודים בדוקטורט שאני צריכה לבדוק עכשיו.
אני כועסת כי אנחנו לא מצליחים לעשות ניסויים שמצליחים בקלות במינים אחרים של אותה חיה.
אני כועסת כי אמא של חבר של הקטן שלי חולה בסרטן סופני וזה מזעזע אותי. הם בני 11. זה לא פייר.
אני כועסת כי חיילים שלנו מתים כל יום במלחמה שנגמרה כבר.
אני כועסת כי החטופים עדיין שם ואין סימן לעיסקה.
אני כועסת כי הממשלה שלנו מכניסה את היד שלה לכיס שלי ומעבירה את הכסף שלי לאנשים שמתרחקים מהאלונקה כאילו היא האויב.
אני כועסת כי בעיני הממשלה שלנו יש אנשים שמגיע להם הכל בלי שיתנו שום דבר, ויש אנשים שיכולים לסבול ולמות ולהקריב את החיים שלהם, בלי להחשב בכלל.
אני כועסת כי הגיע הזמן לשינוי אבל הכל תקוע.
וזוהי פחות או יותר, רשימת הכעס שלי.
סוף שבוע נעים ושקט לכולם, עד כמה שאפשר.