בכנס

בבוקר של הכנס, אוסנת משתדלת להגיע לרכבת בזמן כדי להספיק להרצאות הראשונות, אבל עד שהיא מוצאת חניה, ועד שהיא מוצאת איך להגיע משם לרכבת, היא מפספסת את הרכבת ומבינה שתאחר. ברכבת היא נזכרת ששכחה את המטען של המחשב במעבדה, אז היא קוראת את המאמרים שרצתה לקרוא בדרך בטלפון. המאמרים לא מאוד מעניינים אותה, ולא מעלים בה רעיונות חדשים לפרשנות המאמר שהיא כותבת. היא בחלק של הדיון והיא צריכה משהו חדש, שירגש אותה, כדי שתוכל לרגש את הקוראים. גם במדע צריך לרגש ולחדש, והדרך היחידה לעשות את זה היא להתרגש ולהתחדש בעצמה.

אוסנת כמעט יורדת בתחנה הלא נכונה, אבל האנשים בקרון עוזרים לה להבין שזה לא המקום הנכון. כשהיא יורדת היא הולכת למקום בו התנהל הכנס בשנים קודמות ומגלה שהוא לא שם. לא רק שאחרה, היא גם לא יודעת איפה ההרצאות המחורבנות. היא מסתכלת באתר של הכנס ומוצאת את מספר הבניין וזה ממש קרוב. היא מתחילה ללכת בכיוון ורואה שלט קטנטן בשחור לבן, עם התמונה של המנחה שלה מהפוסט-דוקטורט וחץ לכיוון הביניין.

היא עוצרת להסתכל על התמונה והזכרונות עולים בה. השנים הראשונות במעבדה של דיויד היו נפלאות, שם היא הפכה להיות מדענית והמחקר הפך למרכז ההוויה שלה. הוא התלהב מהראיה ומהרוח החדשה שהיא הביאה למעבדה והציע לה לכתוב איתו סקירות סיפרות. הם כתבו ארבע מאמרי סקירה ביחד, אחד מהם, זה שכתבה רק שנה אחרי שהגיעה למעבדה, הוא הכי מצוטט שלה עד היום. אבל אז משהו השתנה. היא לא יודעת מה - אולי היא הרגיזה אותו בישירות, בעקשנות ובביקורתיות שלה, אולי היא התקדמה בניסויים לאט מדי. אולי לא היתה לזה סיבה, אבל הפירגון וההתלהבות שלו ממנה הפכו לקור ולביקורת. דיויד לא הסכים שתקבל עזרה מהטכנאיות ורמז שהיה שמח אם תמצא כבר מקום (אחר) לעצמה. זה שבר את ליבה והפחיד אותה. גם היא כבר רצתה למצוא מקום אחר לעצמה, אבל זה היה תלוי בפירסום מאמר שמתבסס על הניסויים שלה איתו ובהמלצה שלו, ולא נראה שהוא רוצה לעזור לה. אז היא נאלצה ללמוד להלחם על שלה במוח ולא בכוח - בלי לשבור כלים, בלי להפוך שולחנות, בלי לחשוף את הרגשות שלה, והיא שרדה. המאמר התפרסם בעיתון בו רצתה שיתפרסם, הוא המליץ עליה לאוניברסיטאות בארץ (ולא לאוניברסיטאות בחו"ל) וזונדה הזמינה אותה לדבר בכנס. כך הצליחה למצוא מקום אחר לעצמה בארץ, מספיק רחוק ממנו, אבל לא מספיק כדי להפסיק לכעוס עליו. לפני שבע שנים, כשהוא נפטר, היא היתה המומה מהעצב ששטף אותה. היא היתה אמורה לפגוש אותו בכנס הזה אז, אבל במקום זה, נשאה דברים לזיכרו, והיתה צריכה להפרד ממנו, בלעדיו.

היא נכנסת לחלל בו מתקיים הכנס ומזהה את אריאל ובלג'יט, שני הסטודנטים הזרים שלה ואת החוקרים האחרים, שהיא מכירה. כנראה הגיעה בדיוק בהפסקה. היא מהססת ואז מחליטה לגשת קודם כל לאריאל ובלג'יט. הם שמחים לראות אותה ומחליפים חוויות על הנסיעה. אריאל הגיע מאפריקה, ממשפחה קשת יום וחיים והוא התיקווה שלהם לעתיד טוב יותר. בלג'יט הגיע מהודו, למשפחה של עובדי רכבת, עם המון מוטיבציה והתלהבות. אוסנת שמחה שהם כאן.

היא ניגשת לקבוצה החוקרים שעומדת ליד הכיבוד. היא מכירה הרבה מהם והם שמחים לקראתה והיא לקראתם. זונדה מתעלמת ממנה בהתחלה אבל אז פונה אליה ואומרת לה שלום. פחות נעים לאוסנת, אבל היא ידעה לאן היא נכנסת ואומרת שלום בחיוך הכי רחב שהיא מצליחה להעלות. לא מאוד רחב.

ההרצאות טובות. מעוררות מחשבה ודיאלוג. זונדה מעודדת דיאלוג בסוף ההרצאות, במיוחד מהאנשים שהיא אוהבת. אוסנת שואלת שאלות, אבל נזהרת שלא לעצבן את זונדה. היא יושבת ליד דניאל, החוקר הישראלי שפגשה בכנס הראשון בו הרצתה כאן. הם חברים טובים, ואיתו היא מרגישה בנוח. היא מתכווצת כשזונדה מבקשת מדניאל לקצר את ההרצאה שלו, כמה דקות לפני שהוא עולה להרצות, כי החוקר לפניו חרג בזמן. לחוקר שלפניו היא הרשתה לדבר הרבה יותר מעבר לזמן שהוקצה לו. גם דניאל לא ברשימת הזכות של זונדה, מסתבר.

אחת ההרצאות מרתקת את אוסנת, היא מגלה שלמערכת שהיא חוקרת יש תאומה במודל אחר, מודל שהיא יכולה ללמוד ממנו. החוקר שמדבר על זה הוא אחד מהאנשים שאוסנת יותר אוהבת בכנס הזה, אז אחרי ההרצאה שלו היא אומרת לו שהם עובדים על אותו דבר. הוא מופתע ומבקש ממנה לשלוח לו מאמרים על זה. זה בדיוק מה שהיא קיוותה לו. משהו חדש ומרגש שיעזור לה לכתוב את הדיון וילמד אותה ואולי אפילו שיתוף פעולה חדש.

הכל טוב, אבל בדרך הביתה ברכבת, היא מרגישה קצת פחות טוב ובבוקר למחרת היא מתעוררת מעוכה. כשהיא מסיעה את כרמל לבית הספר כרמל שואלת אותה למה היא עצובה. היא מספרת לכרמל שהיא לא מבינה, למה בכנס שמוקדש לדיויד המנחה שלה, שהיא הסטודנטית היחידה שלו שמגיעה לכנס, זונדה לא נותנת לה להציג את העבודה שלה, שהכי קרובה לעבודה שלו. כרמל מצטערת ואומרת שהיא לא יודעת מה להגיד לה כדי לפתור את זה. אוסנת מחייכת ואומרת לכרמל שזה לא התפקיד שלה לפתור, מספיק שהיא מקשיבה. במעבדה, כשדבורה שואלת אותה אם הכנס היה שווה את כאב הלב שלה, לוקח לאוסנת הרבה זמן להגיע לתשובה. בדרך הביתה באוטו, אוסנת מסמסת לדבורה – "זה לא היה שווה את זה, המחיר היה גבוה מדי", אבל בפנים, היא עדיין לא בטוחה.