לא קיבלתי מכתב מהעיתון המודה לי על התרומה שלי למאמר ונותן לי לינק לראות את ההחלטה, והתפלאתי למה עבר כל כך הרבה זמן מאז שכל חוות הדעת הגיעו ועדיין לא נתקבלה החלטה.
אז נכנסתי לאתר של העיתון להיסטוריה השיפוט שלי וראיתי, שהעורכת החליטה לדחות את המאמר, אבל אין לי גישה למכתב ההחלטה. זאת הפעם הראשונה בה אני שופטת לעיתון הזה, אז אני עדיין לא יודעת אם זה אישי נגדי או מדיניות שלהם, אבל מאחר ויש שם שורה של לינקים, לחוות הדעת האחרות ולמאמר, אני חוששת שזה אישי נגדי.
אבל עכשיו, כשאני כותבת את זה אני תוהה. האם אני השופטת היחידה ממנה נמנעה הגישה או שזו היתה החלטה גורפת של העורכת למנוע מהשופטים את הגישה למכתב ההחלטה?
כי לא ממש הסכמנו, זאת האמת. אני הבעתי ביקורת קשה על המאמר (דחיה), השופט השני הביע ביקורת משמעותית על המאמר (תיקונים גדולים) והשופט השלישי אמר שזה אחלה מאמר (תיקונים קלים). העורכת, בתכלס, הקשיבה לי. אז אולי היא הסכימה איתי? אבל למה מדירים אותי מהמכתב שלה אני שואלת את עצמי?
וכמובן שאני מרגישה רע עם הסיפור הזה. וקראתי שוב את מה שכתבתי. ואני מרגישה בגוף כמה הוא יכאיב לס', וזה כואב גם לי. לקחתי על עצמי את תפקיד השליח שאומר לה - תשמעי, מ' ול' הוכיחו מעל ומעבר לכל ספק שהתיאורה שלך לא נכונה, תמשיכי הלאה. אבל כדי שהיא תאמין לי הסברתי ממש בפירוט, למה הוא משכנע והיא לא. זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, למעשה זאת הפעם הראשונה שהכנסתי לחוות דעת כל כך הרבה אינפורמציה על מאמר אחר. זה לא דבר רגיל. אבל המאמר שלה אמור לסתור את המאמר שלו שסותר את המאמר הקודם שלה, וזה צריך להפסיק. היא צריכה לקבל את הטעות שלה ולהמשיך הלאה. לפחות זה מה שקיוויתי שיקרה.
אבל.
האם באמת הייתי בסדר?
האם הייתי עונה בדיוק באותה צורה אם ס' היתה קוליגה אחרת שלי, אותה אני מעריכה ומרגישה כלפיה הכרת תודה?
אני חושבת שאם זו היתה מישהי אחרת, היית כותבת את אותם דברים, אבל אולי מדגישה יותר את הצדדים הטובים, ואומרת - אם תזרקי את החלק הרע לפח, ותתקני, ותוסיפי כמה דברים, יהיה כאן יופי של מאמר. מה שאמרתי מאוד דומה, אבל בלי "היופי של". אמרתי - אם תעשי את כל זה יהיה כאן מאמר. וזה מה שאני חושבת.
במקום לבקר מאמרים של אחרים אני מעדיפה ללמד אנשים לכתוב מאמרים. אם הייתי יודעת שהביקורת שלי עזרה לי זה היה מנחם אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה