זה יום הזיכרון הראשון שבו כל החטופים הושבו.
הפעם הראשונה מאז השבעה באוקטובר שהיום הזה באמת הסתיים.
הפעם הראשונה שאנחנו יכולים להסתכל עליו כזיכרון ולא כאירוע חי.
זה מאוד כואב.
כרמית פלטי קציר נשאה דברים בטקס באוניברסיטה. הפשטות, הכנות והאמת שלה חדרו לי לעצמות.
היא דיברה על היום ההוא. על ההורים שלה. על אחיה. על הצבא שלא הגיע.
למה הצבא לא הגיע?
היא דיברה על אחריות.
אחד הדברים הבסיסיים במנהיג הוא היכולת לקחת אחריות על הקהילה שהוא מוביל. לשרת אותה, לא את עצמו.
אם מנהיג לא לוקח אחריות ולא משרת את הקהילה שלו - האם הוא עדיין מנהיג?
לא נוכל להמשיך כמדינה עד שנבין מה קרה ביום ההוא ולמה.
עד שלא נבין איך נכשלנו עד כדי כך להגן על עצמנו, לא נוכל למנוע את האסון הבא.
למה עדיין אין ועדת חקירה?
היום ראיתי שראש הממשלה הצטלם כשהוא עונד תפילין של חייל שנפל.
האם הוא ראוי לענוד את התפילין של מי שהקריב את חייו עבור המדינה?
זו לא מדינה ככל המדינות.
כדי שתתקיים, האזרחים שלה צריכים לאהוב אותה, לכבד זה את זה, ולשרת אותה כפי שהיא דורשת ולא כפי שנוח להם. כל השאר הוא בונוס.
מי שמשחיתים את התקווה, שמערבבים דת וכוח באופן שמשה רבינו היה מזדעזע ממנו, צריכים לפנות את הבמה.
לאלו שיכולים להוביל את התקומה באמת, לא רק לקרוא בשמה לטבח.
אתמול הבת שלי שרה “החיטה צומחת שוב” ו“לו יהי” בטקס ביישוב.
היא שרה כל כך יפה שראיתי את התקווה צומחת שוב.
בזכותה.
בזכות החיילים.
בזכות האנשים שהיו שם.
התקווה חייבת להיות חלק מאיתנו כאן, כדי שנוכל לשקם ולהשתקם.
יש כאן אנשים מדהימים. אבל רק מעטים מהם נמצאים בכנסת שלנו.
זה חייב להשתנות. אני לא יודעת איך, אבל אני חייבת להאמין שזה יקרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה