יום חמישי, 30 בדצמבר 2021

מן המקום בו אנחנו צודקים - פרק ב', לעזור לקהילה

 קיבלתי מאמר לשיפוט מקוליגה שיש לי היסטוריה לא פשוטה איתה. נקרא לה ס', כי הפוסט הזה עומד לעסוק בה. פעם היינו חברות. מאוד אהבתי אותה. ואז קרו דברים רעים ביננו ומאז אנחנו לא ממש מדברות, רק דרך שיפוט מאמרים אחר של השניה.

הפגישה הראשונה שלנו היתה ב-2008, באחד מכנסי הקיפודים הראשונים שלי. היא היתה בשיא שלה. נראתה לי הכי מדליקה ובטוחה בעצמה שאפשר. עם מעיל עור שחור ותלתלים והרצאה סופר מגניבה. בכנס הקיפודים האחרון לפני שחזרתי לארץ, ב-2011, היו לנו כמה שיחות נפש יוצאות דופן, ונפשי נקשרה בנפשה. בכנס הבא, בו הגעתי כבר מהארץ, התארחתי אצלה לפני הכנס. היא קצת הופתעה מזה שהגעתי אליה, אבל אירחה אותי מאוד יפה. אז הבנתי שיש לה קושי בהרמת המעבדה החדשה שלה ובגיוס גרנטים. הצטערתי בשבילה. ההרצאה שלי לא היתה טובה באותו כנס והיא אמרה לי את זה, בצורה קצת לא נעימה, אבל - אין כל כך דרך להגיד שההרצאה שלך היתה לא טובה, בצורה נעימה. 

לפני ארבע וחצי שנים, היינו חברות. היא ניהלה את המושב בו אני דיברתי, דיברה בו בעצמה, והיתה עוד הרצאה במושב הזה של חוקרת אחרת, נקרא לה מ', כי גם עליה עוד נשמע רבות. בהרצאה הזאת, מ' הראתה מחקר שלם ורחב בו היא הוכיחה שהעבודה החשובה ביותר של ס', נבעה מארטיפקט. ס' הופתעה מאוד מההרצאה הזאת והיתה צריכה להמשיך לנהל את המושב, למרות ההפתעה הזאת. אני הייתי בהלם. לא הבנתי איך מ' יכולה לעשות את זה לס'. הבעיה בעבודה של ס' היתה שהיא השתמשה בתרופה שמעכבת פעילות של חלבון מסויים, בריכוזים גבוהים מדי מה שהפך את הפעילות של התרופה ללא ספיציפית והיא השפיעה על הרבה חלבונים אחרים. בסוף ההרצאה שלה מ' אמרה: תזהרו כשאתם משתמשים בתרופות. עליתי להרצות אחרי מ', וגם אני משתמשת בתרופה כדי לעכב פעילות של חלבון אחר, ואמרתי: אני משתמשת בתרופות! באנגלית זה יותר מצחיק כי המילה היא: drugs - שהפירוש שלו הוא גם סמים. ס' הצליחה להרצות בעצמה ולסיים את המושב הזה בגו זקוף. הערצתי אותה על זה. אבל ראיתי שהיא נשברה ממה שקרה, והיה לי עצוב בשבילה. היא אמרה שהיא תוכיח שמ' טועה ותנקה את השם שלה.

המאמר של מ' התפרסם אחרי הכנס הזה, אבל אני לא קראתי אותו. הרגשתי שזה מלוכלך מדי ולא רציתי להכנס לזה. לא הייתי חייבת. 

ואז עברה שנה ונפגשתי שוב עם ס' לכנס אחר בו היא התנהגה בצורה מאוד לא נעימה כלפי. איימה עלי שאם לא אשתף איתה פעולה היא תתחרה בי. אז תתחרי בי, אמרתי לה. אחרי הכנס הזה אירגנו כנס ביחד והיא היתה בלתי נסבלת ותוקפנית. גם לא גייסה כספים בעצמה וגם כעסה עלי כשניסיתי לעזור לה לגייס, אמרה שאני מערערת על הסמכות שלה כמארגנת האמריקאית. בסוף הכנס היא אמרה שהייתי עוזרת גרועה. זה היה הפיצוץ האחרון ביננו ומאז לא דיברנו.

עברו שלוש וחצי שנים. לפני חודשיים היא שפטה מאמר שלי ודחתה אותו בצורה כל כך אישית ומגעילה שהעורכת החליטה לבקש עוד שופט, שאני אבחר, כדי להבין מה לעשות. זה לא קורה הרבה. המאמר נדחה לבסוף כי לא היתה בו מספיק אינפורמציה, אבל השופט השני אמר דברים שאני יכולה ללמוד מהם ולשפר את המאמר בזכותם. הקטע הזה הזכיר לי את ההיסטוריה שלנו ובדקתי את הפירסומים שלה בזמן האחרון. ראיתי שבשנים האחרונות היא פירסמה מעט מאוד. ראיתי שיש מאמר שהיא שמה בארכיב ציבורי, בו היא נלחמת במאמר של מ' והבנתי שעל זה בעיקר היא עבדה בשנים האחרונות. לא קראתי את המאמר. יותר מדי זכרונות רעים, יותר מדי כאב. אמרתי למנהלת המעבדה שלי - מסכן מי שיצטרך לשפוט את זה. 

לפני שבוע קיבלתי את המאמר הזה לשיפוט. 

זה עירער אותי. לא ידעתי מה נכון לעשות. כתבתי לחברה-קוליגה שלי שאני מאוד מעריכה ועבדה על דברים דומים, וסיפרתי לה שביקשו ממני לשפוט את המאמר ואני לא יודעת מה לעשות. שאלתי אותה מה דעתה על המאמר שנמצא בארכיב, ואם יש משהו שהיא חושבת שחשוב שאשים לב אליו כשאני קוראת אותו. היא הודתה לי על זה שסיפרתי לה על המאמר, אמרה שהיא לא קראה אותו והיא מבינה את ההיסוס שלי בקשר לשיפוט שלו. ואז אמרה: "בתור שופטת, תרצי לבדוק את הנושא במיוחד ולעזור לקהילה לפתור את הנושא הזה". 

בבקשה לשיפוט לא מצרפים את המאמר אלא רק את הכותרת שלו. ממיע אמר לי להסתכל על המאמר בארכיב ולהחליט אם אני מתאימה לשפוט אותו. הסתכלתי על המאמר, חשבתי על זה לא מעט והחלטתי להסכים כי אני מאמינה שאני יכולה להעריך את העבודה שלה ואני יכולה להיות הוגנת, למרות ההיסטוריה שלנו. אני יודעת גם שיש חוקרים בקהילה שלנו שכועסים עליה הרבה יותר ממני ויהיו פחות הוגנים בביקורת שלהם כלפיה. למעשה אני לא כועסת עליה, מתוסכלת ממנה יותר מכועסת. הצעתי עוד שופט שעשה דברים דומים למה שהיא עושה במאמר ואני מכירה פחות. 


קראתי את המאמר שלה והתבאסתי. אין מילה מתאימה יותר מהתבאסתי.  רוב המאמר עוסק בגילוי חדש ואפילו מעניין שהיא קושרת לתוצאה הבעיתית שלה ואז, היא מנסה להוכיח שהיא ולא מ' צדקה. החלק על הגילוי החדש מעניין, אבל דורש עוד עבודה כדי להוכיח, ויש שם דברים שהיא עושה בצורה לא משכנעת מבחינת חזרות ביולוגיות ושימוש בחומרים לא מתאימים. אבל החלק בו היא נלחמת במ', מביש. ואז היא כותבת שהיא הוכיחה שהיא צודקת ומ' טועה ובונה מודל שלם סביב התוצאות הלא משכנעות שלה. סיימתי לקרוא את המאמר בתחושה ממש רעה. הרגשתי שראיתי מחזה גרוע.

ואז קראתי את המאמר של מ' בפעם הראשונה. מ' עבדה עם חוקר צרפתי, נקרא לו ט', שתמיד הערכתי את העבודה והדקדקנות שלו, אבל כאן - הם התעלו על עצמם. אחד הדברים שאני הכי מעריכה בעבודה מדעית היא היכולת לבדוק כל דבר מכמה כיוונים ולוודא כל טענה עם מבחן מתאים. המאמר הזה, שאין בו כל גילוי חדש מעבר להפרכה של הטענה של ס', הוא אחד המאמרים היותר מעמיקים, יצירתיים ומדוייקים שקראתי בזמן האחרון. סיימתי את קריאת המאמר בתחושת הערכה גדולה למדע של ל', שמהווה מודל לחיקוי בעיני. ככה צריך לעשות מדע. הדבר היחיד שלא הבנתי היה - למה הוא השקיע כל כך הרבה עבודה בלהפריך את העבודה של ס'? הוא היה יכול לעצור הרבה יותר מוקדם, ולא ללכת לניסויים הכל כך אלגנטיים אבל הסופר קשים שעשה, ולהעלות ספק סביר במשמעות התוצאות שלה. אבל הוא לא רק הוכיח שהפרשנות שלה לא נכונה (המעכב לא פועל דרך החלבון שהיא טענה שהוא עובד דרכו), הוא הראה מה הפרשנות הנכונה לניסוי - זיהה את החלבון שהמעכב עובד עליו בצורה משכנעת שאי אפשר להתווכח איתה. 

אחד הדברים הכי חשובים במדע ובכלל זה להיות מסוגל להגיד: טעיתי, סליחה. לא בכוונה. חשבתי שהבנתי, אבל טעיתי והטעיתי, סליחה. זה מביך, מביש ולא נעים, אבל אם ס' היתה עושה את זה, אני חושבת שכולם היו סולחים לה. במקום לעבוד ארבע שנים על להוכיח שהיא צודקת, היא היתה יכולה לעבוד על ניסויים חדשים ולא לחזור על הטעויות שהיא עשתה. להמשיך הלאה. אבל היא היתה חייבת להיות צודקת, והיא נפלה חזק.

חמישה עמודים של חוות דעת כתבתי. הסברתי את כל המקומות שהיא צריכה לתקן והמלצתי לה מאוד להוציא את החלק בו היא מתווכחת עם ל' ומ' ולחזק את החלק החדש, שגם מעניין ויש לו סיכוי להיות נכון. מודה ועוזב, ירוחם. 

קשה לי עם זה. כי אני מכירה אותה. כי ראיתי את ההדרדרות שלה. כי אני הייתי השופטת בסופו של דבר. המוציאה לפועל. לא יכולתי לעזור לה, בשום שלב, והיו שלבים בהם ניסיתי. מדע יכול להיות מאוד מאוד כואב כשהוא שזור בדימוי העצמי שלנו, והוא תמיד שזור. 

ובכל זה תמיד נותר הספק, שאולי הייתי יכולה לעשות משהו אחרת, ולהציל אותה. לא עכשיו, אז - כשירו עליה את היריה ההיא. במקום להיות בצד שלה ריגשית, אולי לנסות להבין מה נכון ולהגיד לה, כשהיא עוד הקשיבה, שכדאי לה לקבל את הדין ולהמשיך הלאה. אבל עשיתי מה שעשיתי, היא בחרה מה שבחרה, ועכשיו, גם אני יריתי עליה, ואני מרגישה נורא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

למה את צריכה את זה?

 למה אני צריכה דרמות מדומיינות כדי להרגיש? למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת כי אני מרגישה שאני חייבת? כמו ללכת למפגש עם חברים ותיקים שאני לא...