זוכרים את הסקירה שהשקעתי בה את נשמתי וחששתי עד מאוד מתגובת עמיתי?
אז הגשתי אותה לעיתון, ושלחתי אותה לחוקר שאני מאוד מעריכהו חששתי מדעתו (בעצתו הברוכה של הבהיר).
והם אהבו את המאמר. הם אהבו אותו מאוד אפילו. חמישה כוכבים.
זה לא שאני מאוכזבת מזה, אני שמחה, אני חושבת. אני רק מרגישה שאני עוד לא ממש שם. הדברים לא מתחברים עד הסוף בעיני. עדיין יש שם דברים שלא מתיישבים. קיוויתי שהם יעזרו לי לחבר את הקווים שאני לא מצליחה לחבר, ינזפו בי על החורים, יציעו לי דרך אחרת לפרש את מה שתיארתי. לא ציפיתי לכזאת אהבה וקבלה. אני רגילה להלחם, וזאת היתה מלחמה, לפחות כך זה הרגיש מבחינתי. יכול להיות שזה שאני נלחמתי עם עצמי כל כך והכרחתי את עצמי להיות מדוייקת וברורה, עזר להם להבין מה אני אומרת ולקבל את זה.
אחד השופטים ביקש ממני כמה הבהרות שיכולות להיות החוט שחיפשתי, החוט המחבר בין שני המודלים שהצגתי, שמהם תמכתי באחד. הוא שאל - האם הם יכולים להיות משלימים? והפנה אותי למשפט יחסית תמים שכתבתי, שיכול לחבר בינהם. יכול להיות שזה יעזור לי יותר ממה שאני רואה עכשיו. אני מקווה. אני רק רוצה להרגיש יותר שלמה עם מה שכתבתי, מול עצמי. להאמין לי.
משהו אמיתי.
מה שבטוח, אלו לא תיקונים קטנים וביקשתי יותר מחמשת הימים שהקציבו לי לתקן. ועל הדרך, שלחתי את המאמר לעוד מומחה, בנושא שאני מבינה בו הכי פחות. אולי הוא יעזור לי ללטש את המאמר כך שאני אחיה איתו בשלום ואהיה מוכנה לשחרר.
ימים טובים הגיעו. מקבלים לי מאמרים ואני לא מקבלת את זה. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה