יום שבת, 11 בדצמבר 2021

מן המקום שבו אנחנו צודקים.

יום שישי בערב הוא תמיד מיוחד. השבוע שנגמר, הבישולים, ההפסקה מהמירוץ, הגדולים שבאים הביתה. הדלקת נרות ארוחת שישי. היום הגדולה לקחה את האוטו ליום הולדת של חברה בצפון הרחוק, אחרי שעשתה לנו קניות ועזרה בבישולים. היא כזאת ילדה טובה. 

אני במיטה עם המחשב, אחרי שהייתי בהרצאה בזום של הקהילה של קיפודי הים. מדע נעשה על ידי אנשים ומתקדם על ידי שיתופי פעולה. הכנס הפרונטלי האחרון שלנו היה לפני שלוש שנים ואני מרגישה כל כך רחוקה כשאני שומעת הרצאות בזום. לא מרגישה נוח לשאול שאלות או אפילו להכנס לחדרים הקטנים אחרי ההרצאה. זאת תחושה לא טובה. אני לא יודעת למה דווקא איתם אני מרגישה שאיבדתי את הקשר. אני מרגישה אווטסיידרית. זאת היתה קהילת הבית שלי, את הכנס האחרון אני אירגנתי, והם נראים לי כל כך רחוקים עכשיו. לא חשבתי שזה יקרה לי. 

עכשיו כבר שבת בצהריים. חשבתי על הדברים שרציתי להגיד לקבוצה שהציגה אתמול וריכזתי אותם במייל אחד לראש הקבוצה. בדיעבד היה נכון שלא להגיד את הדבר הראשון שהפריע לי אלא לרכז את כל מה שהיה לי להגיד במייל עם מאמרים רלוונטים והצעה לדיאלוג בין המעבדות. 

הגישה שלי כל כך השתנתה בשנים האחרונות שלפעמים אני לא מכירה את עצמי ולא יודעת איך להגיב כשהכלים של עצמי הישנה לא נכונים לי. הייתי סוליסטית ותחרותית מאוד, מרוכזת בעצמי וביכולות שלי, במשחק שלי. עכשיו אני חלק מקבוצה, משחקת, מאמנת, מתאמנת, לומדת, פועלת בתיאום. זה כל כך שונה. אני עדיין מאוד רוצה שיראו אותי, אבל זה יותר שישימו לב למדע שעשינו ולדברים שגילינו מאשר שישימו לב אלי ויראו אותי שמאחורי המדע. אני גם מודעת לכמות העבודה שנעשתה לפנינו, עליה אנחנו מבססים את המחקר שלנו, וחשוב לי מאוד לתת קרדיט לאנשים עליהם אנחנו מסתמכים. 

היה לי קשה נורא לעבוד על הסקירה שאני כותבת עכשיו. עוד לא סיימתי, אבל אני בשלבים מתקדמים. ידעתי מראש מה אני צריכה לעשות אבל לא רציתי לעשות את זה כי ידעתי שזה המון עבודה. לא יודעת איך שכנעתי את עצמי בסופו של דבר לעשות בדיוק את מה שפחדתי ממנו. בעזרת עיצות טובות מידידי הטובים וימים בסיפריה ושיחות עם מנהלת המעבדה היקרה שלי. למדתי המון, ואני יודעת שיש מקומות בהם אני כנראה לא מדייקת, כי אי אפשר להפוך למומחית בכמה חודשים. אבל התמונה שעולה ממה שעשיתי משכנעת וכדי לוודא שאין לי שגיאות אבקש שתעבור שיפוט על ידי מומחים מהתחומים בהם אני פחות מתמחית. 

התמונה שעולה מהסקירה שלי היא בניגוד למה שחברי הטובים רצו לראות במערכת שלנו. אני חושבת על שניים במיוחד. הם עבדו על המערכת הזאת שנים לפני ואני מאוד מעריכה אותם ומתבססת על העבודות היפיפיות שלהם. אחד מהם גם עזר לי מאוד בתחילת הדרך ולאורכה והשניה היתה חברתי למעבדה בפוסט ואני מאוד אוהבת אותה. שניהם מאוד רצו לראות את הדימיון בין הדרך בה קיפוד הים בונה את השלד שלו לדרך בה אנחנו בונים את השלד שלנו. כשהתחלתי לכתוב את הסקירה קיוויתי לראות איזו שהיא דרך בה גם התיאוריה שלהם וגם התיאוריה שלי (שהשלד של הקיפוד דומה לכלי הדם שלנו) נכונים. קיוויתי למצוא דרך לישב את שתי הטענות. אבל ככל שהתקדמתי והעמקתי וקראתי עבודות רבות על האבולוציה של השלד של בעלי החוליות היה יותר ויותר ברור שאלו שתי תוכניות שונות - בין בעלי החוליות לקווצי העור. כרגע אני לא יכולה להגיד - גם אני וגם אתם צדקנו, כמו שרציתי. וקשה לי עם זה מאוד. אומנם עוד לא סיימתי את הסקירה, אולי בסוף אוכל למצוא דרך להגיד שהם לא טעו. אבל כרגע זה נראה שבזכות העבודות שלהם אני מפריכה את התיאוריה שהם רצו להאמין בה. אולי בגלל זה כל כך היה קשה לי ריגשית עם המאמר הזה. 

אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כלומר, ברור לי שאסיים לכתוב את המאמר ואכתוב את מה שאני מאמינה שהוא המסקנה הכי ברורה ממנו. אבל איך לדבר איתם על זה. איתה זה קל - היא העורכת של אוסף המאמרים שהמאמר שלי יהיה חלק ממנו, ולכן תקרא אותו בין הראשונים ותוכל לדבר איתי עליו לפני שיתפרסם. היא פנתה אלי כדי שאכתוב את הרוויו הזה, ואני חושבת שהיא ידעה שזה יהיה הנושא שאכתוב עליו. אז זה לא צריך להפתיע אותה מאוד. היא גם לא היתה חד משמעית בקשר לאבולוציה של התוכניות בין בעלי חוליות לקווצי עור כך שאת הדברים שכתבה זה לא ממש סותר. בקשר אליו, אני לא כל כך יודעת מה לעשות. אני מאוד מעריכה אותו והביקורת שלו על מאמרים שלנו והפידבק והעזרה שקיבלתי ממנו לאורך השנים מאוד עזרו לי. הוא ממש רצה לראות את הדימיון בין תוכניות השלד של שתי הקבוצות וכתב על זה לאורך שנים. הדברים שכתב נכונים בקשר לשני הגנים שהתייחס אליהם, אבל - כשמרחיבים את היריעה רואים שהפרשנות שלו של מה שראה כנראה לא נכונה. אולי זאת הדרך להתייחס לזה. 

אולי זה מה שהבהיל אותי אתמול בהרצאה. הדובר אמר משהו שקשור לתיאוריה הזאת, אבל עם הפרשנות הלא נכונה, ולא ידעתי איך לתקן את זה, אז לא אמרתי כלום. במכתב שכתבתי למנחה שלו הסברתי את הדברים בצורה מפורטת, דבר שלא הייתי יכולה לעשות אתמול, והצעתי לדבר על זה.

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
יהודה עמיחי
 

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

 

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס

כְּמוֹ חָצֵר.

 

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

 

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

 










אני לא אוהבת עימותים, במיוחד לא עם אנשים שאני מעריכה ומחבבת. אני מקווה שהדרך בה הדיאלוג נעשה משפיעה על התחושה של האנשים שמולי והם יראו שאני לא רוצה להלחם בהם, אלא מנסה להתקרב לאמת קצת יותר. הם עדיין המשפחה שלי, גם כשאנחנו לא מסכימים, גם כשאני רואה דברים אחרת, גם כשאני צודקת והם, אולי, טועים. אני אנסה להגיד את הדברים בצורה עדינה, להשאיר מקום לדיעות אחרות. זה תמיד נכון, כי למרות שהכל נראה לי מאוד ברור עכשיו, עדיין, יכול להיות שפיספסתי משהו. כמו שעמיחי אמר כל כך יפה: ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח, כמו חריש, שמאפשר את הצמיחה שאחרי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כי זה XX קשה!

 אני לא אוהבת לספר לעצמי סיפורים על כמה קשה להיות ראש מעבדה, לגרום למאמרים ולגרנטים להתקבל, להנחות סטודנטים שאין להם מושג, להנחות סטודנטים ש...