אולי קדוש

 כשאני קוראת ספר של אן טיילר אני חיה עם האנשים שלה ואוהבת אותם ורואה את החיים בעיניים שלהם. כזאת היא הכתיבה שלה. היא גם משפיעה על הכתיבה שלי, אז היום כנראה שאכתוב  בסיגנון של אן טיילר על החיים שלי. מאוד ממליצה על אולי קדוש (SAINT MAYBE). 

אתמול הלכתי לרופא הנשים שלי לביקור שגרתי. אחרי שדנו בהיותי בגיל המעבר או לא (אני מפרשת את הבדיקה ככן, והוא כעדיין לא). הוא אמר לי שנפגש שוב בדצמבר כי בסוף דצמבר הוא מפסיק לעבוד. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו: "וואו, אני מכירה אותך כבר 21 שנים, מאז שהגדולה שלי נולדה". הוא הנהן עם הראש, ואז חשבתי עוד קצת. הגדולה נולדה בירושליים, הגדול גם, הקטנה בפסדינה ורק הקטן נולד בחיפה. אני נמצאת בחיים הנוכחיים האלו רק 10 שנים ורק ב10 השנים האלו אני מכירה את הרופא הזה. אבל לרגע הרגשתי שמאז ומעולם חייתי כאן. כשסיפרתי לממיע גם לו החלק הראשון נשמע הגיוני. 

אני לא באמת יודעת איך זה להוולד ולחיות כל החיים באותו מקום. איאן בלדוו, הגיבור של "אולי קדוש", חי כל החיים שלו באותה עיר, באותו רחוב, באותו בית אפילו. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין. אבל בכל מקום בו חייתי הרגשתי קשורה ומעוגנת. 18 השנים הראשונות ברחובות, צבא שרובו היה בצפת, 13 שנים בירושלים, 7 שנים בפסדינה, ו10 שנים כאן. כמו המונוגמים הסידרתיים, כל מקום בו גרתי הפך לבית קבע, לכמה שנים. הילדים אומרים שהם מרגישים שהם שאלו שני חיים שונים שעברו, החלק הראשון בארה"ב והחלק השני כאן. אני מרגישה שיש את החיים האלו, יש את החיים בארה"ב ויש את החיים שלפני.

אחרי הרופא נסענו לאוניברסיטה, הייתי צריכה להביא את הכרך העצום של הגרנט המשותף שלי עם חוקרים בגרמניה כדי להתכונן לחזרה הגנרלית לפגישה שלנו עם משרד המדע הגרמני. למרות ששכחתי את התג במכונית השניה השומר הכניס אותנו בלי לשאול יותר מדי, אבל לבניין שלנו השומר סרב לתת לי להכנס. הוא אמר שאני צריכה אישור מיוחד. פעם, כשהייתי אני המוכרת לי, הייתי נלחצת, כועסת וצועקת עליו. אתמול הסברתי לו מי אני ואמרתי לו שאני ממש רוצה לקחת את הספר וללכת. ביקשתי לדבר עם האחראי שלו והוא קרא לו. כשהגיע, הסברתי לו מחדש, והראיתי את התעודה שלי. הוא היה מאוד חביב והרשה לי להכנס. נכנסתי, לקחתי את רוחב היריעה  (372 עמודים של A4), ובדרך לקחתי חמישה כדורי שוקולד לינדט מהמעבדה כדי לחלק לילדים ולשומר. 

מי האישה הזאת ומה היא עשתה למי שהייתי?

אמא שלי נולדה בלוב ועלתה לרחובות שם נשארה עד יומה האחרון. היא חשבה שרחובות זה המקום הכי טוב בעולם. אבא שלי עלה מטורכיה לרחובות וגם הוא חי בה עד יומו האחרון. זאת הפעם הראשונה שנראה שזה באמת לתמיד עבורי. אני בת 52, זה בסדר שאגור במקום לתמיד. אולי. אני אוהבת את העבודה שלי ואת המקום בו אני אוהבת ואת הבית שלנו ואת מי שבתוכו. כשהגענו למגרש החניה באוניברסיטה וכשנכנסתי למעבדה הרגשתי בבית ושהתגעגעתי (אני כבר שבוע בבית). אני אוהבת את הבית הגדול שלנו עם החצר מלאת עצי הפרי והפרחים. אני אוהבת ללכת ברחובות של הישוב ולחפש פוקימונים ולמצוא חלקים בעצמי. אבל מוזר לי, שלא יהיו יותר נדודים קבועים. (אולי יהיו נדודים קיצרי טווח. למשל, לגרמניה, לאונברסיטה של משתפי הפעולה שאני מחבבת יותר ויותר ככל שאני מכירה אותם.) 

בנינו סוכה והארנו אותה באורות קטנים ויפים. אני מקווה שנזכור לאכול בה בערב. אף פעם לא היתה לי סוכה עד שעברנו לכאן. אולי גם זה סימן. בחצר ממיע שתל את כל העצים שאני זוכרת מהילדות שלי - שסק, קלמנטינה, ואפילו גוייבה גמדית שטעימה כמו הקומפוט שאמא שלי הייתה מכינה מהגוייבות שהיו נופלות מהעץ של השכנים. בנוסף הוא גם צ'יפר אותי עם עץ מנגו, שזיף, אבוקדו צעיר מאוד, לימון, ורימון. היו כאן עץ זית ועץ שזיף אחר והרימון הוליד רימון שני. גם השסק, אבל השני לא נותן פירות. זה לגמרי בית קבע, אין מה להגיד. אני אפילו מכירה את הילדים ברחוב בשמות והם אומרים לי שלום. גיל המעבר או לא, כנראה שאני מתבגרת ומתבייתת. :-)

חג שמח לכם!