אני מתנצלת מראש בפני חמישה מיליון חולים ומשפחותיהם של יותר משלוש מאות אלף מתים, אבל תקופת הקורונה עשתה לי טוב. הלוואי ולא היה צריך וירוס תוקפני כל כך ותקופת סגר ארוכה כדי להחזיר את עצמי למסלול חיים שיותר מתאים לי, אבל בפועל, זה מה שקרה. חול המועד בבית גרם לי לשבת ולעשות משהו ששנים לא עשיתי - לרכז את כל התמונות שצילמנו מאז שחזרנו לארץ ולעשות אלבומי תמונות אלקטרונים בלופה. לא עשינו אלבום לבר מצווה ב2015 ולא לבת מצווה ב2017. פשוט דהרנו קדימה בעיקבות החיים שהיו הרבה הרבה לפנינו כל הזמן. עד הקורונה. בקורונה החיים עצרו. הכל עצר, ונתן לי הזדמנות להגיע למקום בו אני נמצאת ולבחון אותו. לבחור מה אני רוצה לעשות, במה אני רוצה להשקיע ולא רק להגיב ולכבות שריפות. בהתחלה זה היה מלחיץ ביותר, שינויים קשים לי. אבל:
ללמד בזום עזר לי להתמקד בלהעביר את החומר לסטודנטים ופחות בלעמוד מולם. זה משהו מוזר, העמידה מול קהל. יש לי את הסיגנון שלי, כמו שאני חושבת לכל אחד יש את הסיגנון שלו. מסתבר שלפעמים אפשר לשנות קצת את הסיגנון כדי שיתאים יותר וירגיש יותר נוח, אבל זה כל כך מלחיץ לעמוד מול קהל שקשה לשנות משהו שרגילים אליו. הסיגנון שלי מאוד נמרץ, קצב מהיר, אנרגיות גבוהות. זה מלחיץ אותי ומכניס את הקהל למתח. מתח טוב, לפעמים, אבל זה לא נוח ואם מאבדים אותי, הם אבודים וכשזאת כיתה, הם כועסים ואני מתוסכלת. עוצמות גבוהות וציפיות גבוהות, מתח. היו כמובן גם חוויות אחרות, יותר טובות, אבל אם אני יכולה לשים את האצבע על המקום בו היה לי קושי ללמד אלו האנרגיות הגבוהות, המתח, התיסכול, הכעס והעלבון. גם שלי וגם שלהם. זה גרם לי לא לרצות ללמד יותר את הקורסים המתקדמים אותם לימדתי (בעיקר לתואר שני והלאה). בסמסטר א', עוד לפני הזום, לימדתי תואר ראשון והאינרטקציה היתה שונה, הרבה יותר טובה. הקצב היה יותר איטי, הקשבתי להם יותר, הרגשתי שליחות להעביר להם את החשיבות של הבנת הבקרה הגנטית ומודלים ניסויים. על הקורס הזה קיבלתי דירוג סביר, סוף סוף, ומחמאות מאוד מחממות לב מהסטודנטיות - על האיכפתיות שלי, על זה שהיה חשוב לי שילמדו ויבינו. הקורס היה קשה. אני יודעת שהיה קשה. אבל הן התמודדו מאוד יפה. ובמבחן ראיתי הבנה וחשיבה שמאוד מאוד שימחו אותי. המעבר לזום בסמסטר הזה וזה שאני מלמדת עם עוד מרצה נתנו לי פרספקטיבה אחרת. הרבה יותר רגוע ואיטי בזום. אין אנרגיות גבוהות. יש קצב מתון, הקשבה לסטודנטים, שאלות שהם עונים עליהם במהלך השיעור בהצבעה, דבר שעוזר לי להבין מתי הם מבינים ומתי פחות. גם המתרגל ואני עובדים מאוד יפה ביחד. הפעם הורדתי את כל המתמטיקה שלא היתה חיונית לקורס והרחבתי את מה שכן, מה שעזר להם לעקוב אחרי. הוראה יותר מדוייקת. אני נהנית ואני חושבת שגם הם. הפידבקים המיידים שאני מקבלת הם סוף סוף טובים.
גם ההנחיה שלי השתנתה. ברגע שהבנתי שהם לא יכולים להגיע למעבדה הקפדתי להפגש עם כל סטודנט כל שבוע. אני לא יודעת למה לא הקפדתי על זה קודם. היה לי נוח, אני חושבת. יש בזה משהו קצת מתיש וגם לא רציתי להכביד ולהעיק. אבל לברוח מהתמודדות לא עוזר לנו ללמוד. ישבתי עם כל סטודנט פעם בשבוע והנחיתי אותם בכתיבה. אחד כתב מאמר, השניה את התיזה שלה, השלישית הצעת מחקר. ולכולם זה עשה ממש טוב הפגישות האלו, כולל לי. הם התקדמו, למדו, התאמצו, הרגישו שהם מתקדמים, הבינו מה הם עושים והביאו לי דברים חדשים ורעיונות שלא היו באים לי לבד. אני ממשיכה עם זה גם עכשיו, אבל הורדנו הילוך לפעם בשבועיים, גם כי זה מאוד מעמיס עלי וגם כי הם עושים ניסויים וזה דבר שמתקדם לאט יותר מכתיבה. אני עדיין פוגשת אותם פעם בשבוע לפגישת קבוצה והתעדכנות והם משתפים זה את זה בבעיות שנתקלו בהם. האוירה במעבדה נהדרת עכשיו. יש תחושה של חיים, התחלות חדשות, וטעם בתוך התיסכול והקושי של העבודה המדעית. צמיחה. אנחנו עניים אבל שמחים ואופטימיים וכיף לנו. אני מאמינה שהעוני זמני ומקווה שהשמחה תשאר.
הייתי הרבה יותר בבית עם הילדים וזה עשה לי טוב. הם חמודים כל כך. גם החזרה המתונה ללימודים נעימה לי. הבקרים הלחוצים של קימה בשש וחצי וריצה אחרי הסנדוויץ' לא חזרו. תודה לאל. הם מתחילים יותר מאוחר והכל יותר מתון. גם אני יותר מתונה, שום דבר לא הרה גורל. לא שלחנו את ליאור לבית הספר היום כי לא ידענו שהם חזרו ללמוד ביום שישי. לא נורא. שום דבר לא ממש נורא בעצם. השקענו בבית בדברים שעמדו על הראש שלנו כל הזמן ולא הגענו אליהם. החצר יפיפיה עכשיו, הסל עומד, החצר נקיה, עצי פרי חדשים ופרחים צומחים להם. נעים. והאלבומים. הם דורשים פיסקה משלהם.
עד 2012 היו לנו אלבומי תמונות. עד 2015 היתה לנו מצלמה. היינו לוקחים את כרטיס הזיכרון ומדפיסים את התמונות ומכניסים אותם לתוך אלבומי תמונות עבי כרס. מירדן ועד 2012 צברנו יותר מעשרה אלבומים כאלו. עם מספרים. אני זוכרת את הילדות שלהם ואת החיים שלנו בירושלים ובאמריקה לפי התמונות האלו. זוכרת את הטיולים, את הדירה שלנו בדרום פסדינה, את קלטק, המסיבות, האירועים - דרך התמונות. ואז חזרנו לארץ ולא הדפסנו יותר. החיים המשיכו אבל לי היה קשה להמשיך איתך ריגשית. דברים השתנו לטובה, למדתי את עצמי, רכשתי יכולות שלא היו לי, למדתי להיות עצמאית ולהוביל, שיניתי דפוסי התנהגות אוטומטיים שפגעו בבני הבית, התקרבנו מאוד לטוב גדול, טיילנו ועשינו, אבל לא עצרתי לעכל את זה. להכין אלבום תמונות זה לעצור ולהתבונן. זה להזכר ברגע שעבר ובמה שהרגשתי בתוכו. זה להבין שהיה הרבה אושר בשנים מאז שחזרנו והרבה מאוד בניה וצמיחה. וזה בסדר. זה היה בסדר לחזור. זה היה נכון ועשינו את זה נכון. גדלתי כאמא, כבת זוג, כאדם, כמנחה, כמרצה, למקומות שלא האמנתי שאגיע אליהם לפני שמונה שנים, שלא ידעתי על קיומם ובטח שלא על האפשרות שהם קיימים בשבילי, ואני לא בטוחה שזה היה אפשרי אם היינו נשארים שם. זה להבין מה קרה לנו בשמונה השנים האלו, איזה תהליכים עברנו, לאן הגענו אבל גם לראות מה השארנו שם ולא יחזור.
היה משהו מאוד מיוחד ויוצא דופן בחיים בארה"ב מבחינתי. התחושה שאני במקום בו אני רוצה להיות, במקום הכי נכון. האוירה הבינלאומית, החברות, התחרות, העוצמה. להיות עם החברה הטובים, אבל הפעם, מבפנים. אפילו הדברים הקטנים של הנקיון ברחובות, האסתטיקה ברחובות, הארכיטקטורה, ההתנהגות של האנשים, המרחב האנושי. זה לא היה שלי, לרגע לא, אבל אהבתי את זה מאוד. אהבתי להיות חלק מזה. אפילו ללכת לסופר המקומי, טריידר גו', ולטעום מהקפה האמריקאי שהיו נותנים שם, הילדים היו מוצאים את הנמר ומקבלים ממתק מפירות. הילדים היו קטנים. אנחנו היינו צעירים. לא הייתי אחראית על אף מעבדה, או סטודנטים, או קורס. פשוט עבדתי וקידמתי את עצמי. היה לי בוס שהתעמר בי לפעמים, אבל גם נתן לי רשת בטחון יציבה וחזקה. הייתי במעבדה שלא הייתי אחראית עליה ושהכילה אנשים מבריקים ואהובים שחלק מהם עד היום חברים שלי. עד 2009 היה לי גם אבא. האמת היא שהשבוע כשהסעתי את ירדן פתאום עלה לנו רעיון שכמו שאני מכינה אלבומי תמונות אני יכולה להכין ספר אליו אכניס את ההתכתבות ביננו כשהייתי בארה"ב ואת התמונות הישנות, ספר זכרון לאבא. זה מאוד שימח אותי. אלבומי תמונות זה לעצור ולהסתכל על כל מה שקרה, מה שעשינו, מה שהיה, מה שאיבדנו מה קיבלנו ומה שנשאר. זה לעכל ולעבד את מה שעברנו ולקבל את הטוב שהיה ויש ואת מה שאבד.
לטייל בנגב או באגם החולה זאת לא אותה חוויה של לטייל ביוסמיטי, אבל האנשים הם אותם אנשים וזה עושה את זה למיוחד ומחמם לב לא פחות. מרחוק גם לא הייתי יכולה להתקרב לאמא שלי כמו שהתקרבתי בשנה האחרונה. להבין שהיא האדם שהיא, עם כל הקושי והקוצים ואני אוהבת אותה למרות ובגלל. אז את כל מה שכתבתי כאן אפשר אולי לתמצת במשפט אחד - למדתי לאהוב את החיים שלנו כאן ועכשיו. לא כויתור על משהו אחר בלית ברירה, אלא כבחירה בדרך הפחות סלולה שמאפשרת לי להמשיך ולבחור כיוון כל יום מחדש. היא לא סלולה, לא נקבעת על ידי אחרים, אלא על ידי האנשים שהולכים בה, אנחנו, ומה שאנחנו מחליטים לעשות.
כמה מילים על שובר שורות. אנחנו בחצי השני של העונה האחרונה. מראות קשים. שגיא אמר אתמול: מה הטעם לראות סידרה שאתה מחכה שהגיבור הראשי ימות כבר? אבל היא מרתקת. החיים שלהם כל כך דומים לחיים רגילים של משפחות אחרות, אבל לגמרי לא. ומערכות היחסים. מערכות היחסים הן הכל. אתמול ראינו את העימות בין וולטר להאנק - אלו שחקנים מעולים. אפשר היה לחתוך את האויר. יחסים לפני תוצאות אומרת אמפי ואני כל פעם מחדש מגלה כמה זה נכון.
כתבתי על הקורונה על אלבומי תמונות ועל שמחה, והשרב נשבר לו בינתיים. אז שבת שלום וסוף שבוע נעים של חזרה לשיגרה מבורכת! מתחת, התבנית למסיכה האישית של המעבדה, שירדן ציירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה