אני בת 51 היום. אני יושבת בסלון, לידי משחקים פאבלו וסנוו-פי, החתולים שלנו, הפסנתר החשמלי החדש מוכן לפעולה. קניתי אותו לזוהר ולי ליום ההולדת. ידעתי שזה ישמח את כולנו.
51. חתיכת גיל. ימי הולדת הם ימי רגישות גדולה. אני נוטה להביט בחיים שלי בצורה ביקורתית היום. שלשום קיבלתי הודעה מאכזבת שלא קיבלנו גרנט שהגשתי וחשבתי שיש לנו סיכוי גבוה לקבל. לפני שבועיים קיבלתי דחיה של גרנט גדול אחר. אני למודת כשלונות, כך שאני ממשיכה בחיים, אבל עם קצת פחות רוח בכנפיים.
עם כשלונות אני יודעת להתמודד, עם הצלחות קצת פחות. אני לא חושבת שאני היחידה. אני אגיד משהו קצת מוגזם - יותר קשה לי לקום ולהמשיך אחרי הצלחה מאשר אחרי כישלון. בדיוק כמו אליהו. הנביא.
בשבוע שעבר למדתי עם שגיא למתכונת בתנך. או למבחן מסכם, או משהו כזה. 20 פרקים. מאוד מאוד נהניתי. כיף ללמוד איתו והחומר ממש מעניין. תפס אותי הסיפור של אליהו. קראנו ביחד על כל התלאות שעבר - הבצורת (כף הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר - שמענו את השיר הזה הרבה פעמים השבוע. אני מאוד אוהבת אותו.) הימים בו האכילו אותו העורבים, הימים בו האכילה אותו האלמנה. הרדיפות על ידי אחאב. והוא עמד מאוד יפה בכל זה. ואז הוא חזר, ועשה תחרות עם 400 נביאי הבעל והאשרה - של מי האלוהים האמיתי. וניצח. הם לא הצליחו להבעיר אש במזבח, והוא הצליח, ועוד אחרי שהציף את המזבח במים. העם קרא: ה' הוא האלוהים וביחד הם שחטו את נביאי הבעל. ואז - הוא אמר שירד גשם, וירד גשם. זה הנצחון הכי גדול שלו. נקודת השיא בקריירה. אחאב חוזר מלא התפעלות הביתה ומספר הכל לאיזבל, שמיד שולחת שליח לאליהו ואומרת לו - הלך עליך.
אחרי הניצחון הגדול שלו אליהו היה אמור להגיד - הלך עליך! אבל לא. זה שובר אותו לגמרי. הוא הולך למדבר ומבקש את נפשו למות. אלוהים נותן לו אוכל ושולח אותו להר סיני. כמו משה, הוא לא אוכל 40 יום ו40 לילה, ומגיע להר סיני. שם אלוהים שואל אותו - מה קורה אליהו? מה אתה עושה כאן? ואליהו פוצח בשורת תלונות על העם - הם עובדי אלילים! (אבל הרגע החזרת אותם לה'?!) הם הרסו את המזבחות שלך (אבל תיקנת אותם, ובכל מקרה, זאת היתה איזבל ולא הם) הן הרגו את כל הנביאים ורק אני נשארתי (הלו, אתה יודע שעובדיה הציל 100 נביאים!) ועכשיו הם רוצים להרוג אותי! (איזבל. לא העם. בן אדם!). אלוהים מנסה פעמיים להסביר לו באותות ובמופתים שהדרך של אלוהים היא לא במידת הדין אלא במידת רחמים - אבל אליהו לא קולט. ואז אלוהים מתייאש, ואומר לו למצוא מחליף (אלישע).
זה גרם לי לחשוב. למה דווקא אחרי הניצחון הכי גדול שלו הוא נשבר?
ואני חושבת שככה זה בחיים. לפחות לאליהו ולי. אנחנו רגילים לכשלונות, אנחנו רגילים להלחם, ואנחנו ממשיכים לקוות ולהיות אופטימיים, שיום אחד, הדברים יסתדרו ויהיה טוב. ואז הדברים מסתדרים ונהיה טוב. ואז משהו שוב לא טוב, וזה שובר אותנו. כי חשבנו שכשיהיה טוב, הכל יהיה טוב כל הזמן. שנגיע. נגיע למקום בטוח, נגיע למקום שבו לא נצטרך יותר להלחם. ואז אנחנו מגלים שהמלחמה לא נגמרה, שצריך להמשיך להתאמץ, וזה מייאש.
בדיוק לפני שנה המאמר הגדול שלנו התפרסם, עם שער בעיתון. זאת היתה מתנה ממש יפה ליום הולדת 50. אני זוכרת שבכיתי מהתרגשות כשקיבלתי את ההודעה שקיבלנו שער. ואז הסתכלתי מסביב, על המעבדה, והבנתי שאני צריכה למצוא כיוון מחדש. המלחמה נגמרה וצריך להמשיך לחיות.
עברה שנה ואני קצת מאוכזבת ממה שקרה מאז, מבחינת ההכרה והקבלה של העבודה שלנו. רק ארבע ציטוטים. זה אומר שלא יודעים איך להתייחס לעבודה. היא מאוד חדשנית ואנשים מעדיפים להתעלם ממנה מאשר להתייחס אליה כי הם לא יודעים מה לכתוב עליה.... חשבתי שהם יאמינו אחרי שזה יתפרסם, ומסתבר שהדרך עדיין ארוכה. בציטוט האחרון והמאוד מחמיא, אמר הבחור - זאת אומנם ספקולציה, אבל אם זה נכון, זה מסביר הרבה מאוד דברים. נכון מאוד! ואני לא חושבת שזאת ספקולציה. יש לנו שני מאמרים חדשים בשיפוט שאני מאוד מאוד גאה בהם. אחד מהם מאוד תומך ברעיון של המאמר הקודם, שהובל ונכתב על ידי דוקטורנט נהדר שלי, וכבר חודשיים וחצי ברוויו. השני, בכיוון קצת אחר, אבל לא פחות מעניין. עבודה יפיפיה שנעשתה בזכות הפוסט-דוקטורנט המדהים שזכיתי לעבוד איתו בשנה וחצי האחרונות. היכולת לעבוד עם אנשים צעירים ומוכשרים כאלו היא אחת הפריבילגיות הגדולות של העבודה שלי.
אז אני לא הולכת למדבר ומרחמת על עצמי, כי אני לא באמת אליהו. לאליהו לא היתה משפחה ולא היו ילדים ונראה לי שלא היו לו חברים, וזה עושה הבדל גדול. לא קיבלתי את הגרנטים וזה מאוד מצער, לא מצטטים את המאמר שלנו עדיין, ואני מקווה שזה ישתנה. ואני ממשיכה ללכת. יש כמובן את האפשרות האחרת - של משה, שאף פעם לא התייאש מהעם ותמיד המשיך להגן עליהם מפני הכעס של אלוהים, לא משנה כמה העם איכזב אותם. הוא גם תמיד יצג את אלוהים בפני העם. כי משה היה קצת פחות מרוכז בעצמו, מאליהו, ויותר מרוכז בשליחות שלו לעם. אבל קשה להיות כמו משה.
אז יום הולדת שמח לי! היום זוהר ואני נצא לנו למסע קניות מצומצם אך משמח, אני מקווה. ואני מאוד שמחה באנשים שאיתי. מאוד מאוד אפילו. הנה, עכשיו שיכנעתי את זוהר לתת לי ציור יפה שציירה כמתנת יום הולדת. יפה מאוד אני חושבת. :-) את הדברים שממש טובים אני נוטה לקבל כמובן מאליו, וזה ממש לא מובן מאליו. זה די עצום, כשחושבים על זה. הרבנית האהובה עלי אומרת שביום ההולדת יש לנו יכולת לברך את היקרים לנו והברכה חזקה במיוחד, כלומר - יום ההולדת הוא יום של נתינה לאחרים! אני חושבת שזה מקסים - אני עוד לא שם, אבל לפחות מודעת לאפשרות להסתכלות קצת אחרת על היום הזה. יום הולדת שמח לי וברכות לכולכם, חברים יקרים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה