יום שישי, 24 במאי 2024

התצפיתניות.

 מאז שראיתי את הסרט הן לא יוצאות לי מהראש. כשאני הולכת לישון, כשאני קמה בבוקר. כל הזמן הן איתי.

אני חושבת על האמהות שלהן, ואיך הדבר היחיד שמחזיק אותן זה שהבנות שלהן צריכות אותן והן חייבות להלחם עבורן ואף פעם לא להתייאש.

מתסכל אותי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור להן. 

הפנים המוארות של נעמה לוי, למרות הדם שמכסה לה את הפנים. מה שאני יודעת שקרה לה אחר כך מהסרט הקודם. 

האומץ של לירי לנסות לתקשר איתם. 

האימה והחוזק של כולן.

מרסק את הלב.

מול זה יש את התמונות של הסטודנטים באוניברסיטאות במערב שפשוט חיים ביקום מקביל, בו יש רק סיסמאות ריקות ואין יאוש ואין פחד ואין אימה.

אתמול הבן שלי נלחם כמו אריה עם קבוצת הכדורסל שלו שבה שמונה שחקנים, מול הקבוצה המתחרה, מהעיר הגדולה שבה יש 18 שחקנים. הם הפסידו בנקודה אחת והבן שלי אמר שהמאמן שלהם אמר, שמהפסדים של נקודה אחת לומדים יותר מנצחונות של 20 נקודות.

הלוואי ונלמד. הלוואי וגם העולם ילמד. הלוואי שמה שקרה ישנה משהו.

אבל לפני כל השיעורים החשובים האלו: הלוואי ויחזרו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

השבוע שהיה

שבת בצהריים. רצתי בבוקר, קיפלתי כביסה עם הילדים, קראתי מאמר על צלופחי זכוכית ואכלתי אורז עם עוף בקארי שממיע הכין ודאל פול שירדן הכינה אתמול....