מאז הפוסט הקודם כתבתי עוד שלושה סיפורים קצרים. אחד על שיחה טעונה עם סטודנטית, שאני לא יכולה לפרסם בלי לבקש ממנה רשות; השני על הילדות שלי, שהוא מאוד אישי ואני לא בשלה להעלות אותו עדיין; והשלישי על הנעורים שלי, שקצת כיבסתי את הכתמים ממנו והוא יצא מתוק מדי, ואני צריכה למצוא דרך להחזיר את המורכבות ולהפוך אותו ליותר אמיתי.
אני מאוד נהנית לכתוב את הסיפורים האלו. אני מקבלת עזרה מהבנות ומחברים, וזה מאוד עוזר לי להשתפר וממלא את המחשבות שלי.
חזרתי אתמול לקמפוס ואני מרגישה קצת מתחזה. אני נהנית לפגוש סטודנטים וחוקרים, לקדם ולעזור, אבל קשה לי להיכנס חזרה לכתיבה מדעית. הבטחתי לעיתון מסוים לכתוב סקירה בנושא שהלהיב אותי כשחזרתי מהכנס באילת, ועכשיו קשה לי למצוא את אותה התלהבות.
מדע הוא מקום מקסים. מעניין, מרתק, אבל כמה אפשר להתלהב מגרף שאני לא מכירה? מהתוצאות של הסטודנטים שלי אני עדיין מתלהבת, כי הן שלנו. גם מהרעיונות שלהם לעשות דברים חדשים. אבל אם הייתם שואלים אותי מה הכי בא לי לעשות - זה לעבוד על הסיפור האחרון שלי.
למה אנחנו כותבים סיפורים? זאת שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי, ועכשיו היא עולה בי.
כל החיים הייתי קוראת, וידעתי למה. זה ריגש אותי, לימד אותי, הראה לי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני ועוברים דברים דומים, פתח לי עולמות שלא הכרתי ואפשרויות שלא חשבתי עליהן - כמו לחיות עוד חיים ולבקר בעולמות אחרים דרך הקריאה.
תמיד כתבתי, אבל כתיבה אינטואטיבית - יומן ובלוג. לא ניסיתי לספר סיפור כמעט אף פעם. הכי טבעי לי לכתוב את מה שעולה כדי לסדר את המחשבות. חלק מהחיפוש שלי אחרי האמת.
במדע אני הרבה יותר מתלהבת מלכתוב מאשר לקרוא. אי אפשר לכתוב בלי לקרוא, והכתיבה מכתיבה לי מה אקרא כדי לבסס את הטענות.
בשנים האחרונות הכתיבה עוברת ממני לסטודנטים. הם עושים את הניסויים, וכתיבת תיזה או מאמר היא חלק ממה שאני מלמדת אותם - כלי חשוב בעבודה שלהם. אני יותר ויותר מעבירה אליהם את מלאכת הסיפור המדעי. אני עדיין כותבת גרנטים, ועכשיו גם התנדבתי לכתוב את הסקירה המדוברת כדי לדייק רעיון שהיה לי. אבל אני כבר לא עושה את המחקר בעצמי. אני מלווה חוקרים - כך זה מרגיש. אני חושבת שאני מנחה טובה יותר בזכות זה, אבל אני פחות נאבקת; אני מלמדת אחרים להיאבק.
אולי זה נכון לכל תחום יצירתי, שבאיזשהו שלב החוקר/ממציא/כותב/במאי מעביר את העבודה השוטפת לצעירים יותר, והופך למי שמלמד. אבל זה משאיר וואקום מסוים, וואקום מושך. במקרה שלי, מושך סיפורים.
למה אני כותבת סיפורים?
כל סיפור שלי קצת שונה, והיו להם מטרות שונות, אני חושבת.
את "כולם מחכים לך" כתבתי כדי להעביר חוויה מרכזית מהחיים המקצועיים שלי - נסיעות לכנסים. להיות לבד בחו"ל, במיוחד לפני כנס, זה מאוד עוצמתי: הגעגועים לבית, החשש ממה יקרה בכנס, איך אצליח להרצות ולעמוד במה שאני צריכה, איך תהיה האינטראקציה עם הקולגות. יש בזה הרבה מתח וגם הרבה הנאה וחיות, וניסיתי להעביר את כל זה בסיפור אחד.
את הסיפור על הסטודנטית כתבתי כי השיחה הזאת הייתה מהקשות שהיו לי, ולא מסיבה מקצועית. או אולי כן, אבל לא מדעית. ניסיתי להיות האדם שאני חושבת שאני צריכה להיות בשבילה: להקשיב, לשמוע את הכאב שלה, לתת לו מקום בלי לאבד את עצמי, לתת לה תקווה, ולהמשיך להאמין בעתיד טוב גם כשהיא לא מאמינה. ליצור מרחב בטוח לשתינו, שבו אנחנו שתי נשים שמדברות על הזהות הלאומית שלנו ושומרות על האמת והזכות של כל אחת להרגיש כפי שהיא מרגישה. היה חשוב לי לתעד את השיחה הזאת ואת הלב האנושי שלה.
את הסיפור על הילדות כתבתי כי הוא בא אליי ודרש שאספר אותו. לא רציתי, כי הוא מאוד קשה לי, אבל הוא לא ויתר. היה לי קשה, וכאן באמת עזרו לי. הצלחתי להעביר מה הרגשתי אז, וזה היה הרבה.
את הסיפור על הנעורים כתבתי כי רציתי לחזור לשם - להרגיש את ההתרגשות, הגילוי העצמי, החופש, הרגש שממלא את הגוף, העצב והשמחה. את המאבק בין הזהירות שלימדו אותי בבית לבין הרצון שלי לחיות ולחוות בעצמי.
אולי אני כותבת סיפורים כדי לדייק את הרגש, לא את מה שקרה. להעביר, להחיות לשמר את מה שחוויתי - את הקסם, הכאב והפליאה. אולי כתיבה היא גם מאבק על האמת, אבל אמת רגשית, חווייתית ואנושית; לא איך העולם עובד, אלא איך ומי אני, על כל חלקי.
יש עוד משהו. אני רוצה שמה שכתבתי יהיה חי מספיק כדי לגעת במי שקורא ולתת לו משהו: תחושה שהוא לא לבד, זיכרון לתקופות שהוא מתגעגע אליהן, תקווה, חיבור, אופטימיות. שמשהו בעולם יהיה קצת יותר בהיר - יותר מובן, יותר קל, פחות בודד אחרי הקריאה. אין לי דרך לדעת אם זה יקרה, אלא רק לזקק את האמת הרגשית שלי: מה קרה לי שם, איפה זה נגע בי, ועם מה יצאתי מזה, ולקוות שזה יעבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה