הסידרה החדשה של וינס גיליגן (שובר שורות, סמוך על סול) מעולה בעיני.
אנחנו רואים אותה בסטרימיו, אבל היא במקור של אפל-טיווי. היא על וירוס שתוקף את האנושות וגורם לתודעות, לזכרונות, לידע של כולם להיות משותף ונגיש לכולם. נראה שהדבר מוחק לגמרי את הזהות האישית של כל אחד וגורם לכולם להפוך למוח כוורת עם תודעה משותפת שפועלת במשותף. יש רק 13 אנשים עליהם הוירוס לא השפיע, בינהן גיבורת הסידרה, קרול. השחקנית שמשחקת את קרול היא ריה סיהורן, ששיחקה את קים, אהובתי מסמוך על סול.
הפרק הראשון היה קצת אינטנסיבי ומוזר בשבילי וגרם לי לחלומות מוזרים בלילה, אבל הפרקים שאחריו היו מרתקים. ראיתי רק ארבעה פרקים בסך הכל, ואני ממש אוהבת את השאלות שהסידרה מעלה ואת הסיפור.
קרול היא דמות נוראית. גם לפני השינוי היא לא היתה משהו, ועכשיו, כשהיא לבד בעולם עם הזומבים, היא ממש בלתי נסבלת. אני חושבת שבכוונה, כי קרול מייצגת את מי שהיינו מזדהים איתו ובעדו, אם היא לא היתה כל כך בלתי נסבלת. והסדרה רוצה לגרום לנו לשאול- עד כמה הזהות והאינדיבידואליזם שלנו גורם לנו לאושר מול כמה צרות, כאב ומלחמות הוא מביא. האנשים המחוברים תודעתית מאושרים להיות כך, אף אחד מהם לא מבקש לחזור ולהתנתק ממוח הכוורת. אולי זה כי האישיות שלהם נמחקה לגמרי אחרי השינוי, ואולי זה כי הקיום הזה באמת נטול כאב.
אם קרול היתה מואילה בטובה לשאול אותם, איך זה להיות מוח כוורת, אולי היינו יודעים, ואולי היינו מבינים מה התוכניות שלהם, אבל קרול, עסוקה בדבר אחד- להחזיר את האנושות להיות אינדיבידואלית, לא משנה מי יפגע.
התחלתי לקרוא את הספר
The storied life of A,J, Fikery
והוא נראה לי קסום ומקסים.
שילוב מוצלח של עצב ושמחה, אנשים מוזרים והרבה אהבה לאנשים ולספרים.
אתמול הגדולה שלי הכינה מרק מיסו מטורף, עם בשר טחון, בוקצ'וי, אצות, עגבניות ונודלס. זה כזה נחמד כשכולם בבית.
לא היו לנו אזעקות כבר כמעט 24 שעות, מה שגורם למצב להרגיש כמעט רגיל, אבל לא.
כשרצתי הבוקר, לא ירד גשם ולא היתה התרעה ושקלתי אם לרוץ דרך השביל שעוקף את הישוב, שהוא יפה במיוחד אבל ממנו יהיה לי קשה להגיע למרחב מוגן תוך 6 דקות. אבל לא העזתי.
אני מתרגלת לחיים בבית ולראות אנשים דרך זום. הגשנו את הגרנט המשותף בשעה טובה ואני מאוד אוהבת אותו. מצאתי שותף לכתיבת הסקירה שאני רוצה לכתוב בנושא שהתלהבתי ממנו אחרי הכנס באילת, ושלחנו את הסינופסיס לעיתון. מעבר לזה אנחנו מצליחים, נכשלים, מתקדמים, ונתקעים, כמעט כמו בחיים הרגילים. זה לגמרי לא נורמלי, אבל יש לנו ממ"ד בבית, אני עובדת מהבית, וכאן יחסית שקט. אני ממש לא יודעת איך הייתי צולחת את זה מדירה חסרת ממ"ד בתל אביב, זה נראה לי קשה מנשוא.
מקווה לשבוע טוב ושקט ובטוח. חג שמח לכולם! שנהיה בני חורין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה