קציצות שרופות ומפתחות בפנים

 היום ההזעקה מלבנון הגיעה בלי התרעה. הייתי באמצע טיגון קציצות פרסה (כרשה) מדהימות, מתכון של אמא שקיבלה מסבתא. חטפתי את הטלפון ורצתי לממ"ד עם ממיע והילדים. ניסינו לאתר את הגדולה שהיתה בחיפה בדרך לחוג קרב מגע ואת הקטן שהיה באימון כדורסל. אותו לא הצלחנו להשיג והנחנו שהוא במקלט שליד האולם. היא אמרה שהשאירה את האוטו עם המפתחות בפנים ורצה לחניון של בניין. לא הבנו איך היא יכלה לעשות את זה. ואחרי כמה דקות, בעצם 10 דקות בממד, נזכרתי ששכחתי את השמן הדולק לגמרי. היה כבר שקט אז ממיע יצא לכבות את האש. הן נשרפו רק מלמטה. 

זה היה אחרי יום בו נסענו לחיפה כדי להביא את האוטו מתיקון, וקניתי לקטן בגדים, ונסעתי לקנות תה בסטופ מרקט ונסעתי לפסיכולוגית שלי. תוך כדי הנסיעות, והאביב המדהים שנמצא בכל פינה, נזכרתי בזה שפעם הייתי נוסעת בחופשיות בלי לפחד מאזעקה. 

צילמתי אתמול, מהגינה השיתופית בישוב שלנו, קצת לפני השקיעה.

חשבתי על זה שלא הערכתי בעבר את החופש הזה, לנסוע בלי לפחד שיקרה לי משהו. לחיות את החיים שלי ולדאוג רק לגבי הילדים, המחקר וההוראה. בלי לדאוג מטילים ואזעקות, בלי לחשוב על בזיזת התקציב של המדינה על ידי הממשלה והפוליטיקאים הקטנים שיושבים בכנסת, על הכסף שהולך להבטיח שציבור שלם יוכל להמשיך לא לעבוד, לא לשרת ולא ללמוד. 

המלחמה הזאת, הממשלה הזאת, החיים שלנו מאז ה-7 באוקטובר, הפכו אותי להרבה יותר מודעת לשבריריות של הקיום הישראלי, וגם חיברו אותי הרבה יותר חזק לארץ הזאת ולאנשים שבה. אני מקווה שזה יגרום לזה שנקום ונקיא מעלינו את הממשלה הרעה הזאת ונגן על הדמוקרטיה ועל החלשים. 

חבר טוב שלי כתב לי: 

Antisemitism is the problem of societies in decline, not of the Jews, except Jews end up paying the bills. 

תרגום חופשי: אנטישמיות היא בעיה של חברות בדעיכה, לא של היהודים - אלא שבסופו של דבר היהודים משלמים את המחיר.

כשרודפים את המיעוט, ממציאים עליו שקרים שמצדיקים פגיעה בו, החברה הופכת לחברה מסוכנת לכל חלקיה.

זה גרם לי לחשוב - מי היהודים שלנו? מי החלשים שאנחנו צריכים להגן עליהם? ואני מאמינה שאלו המיעוטים שלנו, למשל - הפלשתינאים ביהודה ושומרון. אסור לנו לאפשר פגיעה בהם, זאת לא רוח היהדות. יש לנו צווי מהתנך לדאוג ליתום, לאלמנה ולגר. אם לא נעשה את זה נאבד משהו מאוד חשוב בתוכנו. 

אז אני דואגת, אבל אני חושבת שזה טוב שאני דואגת. זה טוב שאכפת לי ואני לא לוקחת את הקיום שלנו כמובן מאליו, כל עוד אני לא מאבדת את התיקווה להיות עם חופשי בארצנו. :-) יצא מתאים כזה, לא בכוונה.

חג שמח חברים שלי! שיהיה שקט, טעים ועם המון אהבה!