חג שמח אחר.

 גם אנחנו התעוררנו שלוש פעמים בלילה, פעם להתרעה ופעמיים להתרעה שהפכה לאזעקה. גם אנחנו נכנסנו לממ"ד כמה שעות לפני הסדר. משקיעים בנו האיראנים. 

לא נסענו ולא נסעו אלינו. היינו חמישתנו, כי הגדולה נסעה עם החבר למשפחה של החבר. 

וזה דווקא היה חמוד. היינו ממש רגועים, כי לא היתה נסיעה לפנינו או אירוח של הרבה אנשים. אז בישלנו להנאתנו, את מאכלי הפסח האהובים עלינו. ממיע הכין דג מרוקאי מדהים 

וקציצות אדומות וקציצות עם כרפס - מתכון מופלא של אמא שלו. אני הכנתי את קציצות הפרסה של אמא שלי (כרשה) שאוכלים עם ביצה קשה:

סלט חסה מסורתי של אמא שלי: 

ובומוולוס, קציצות המצות עם ביצים שאמא שלי למדה מאמא של אבא שלי:

כמובן שהיה גם מרק קניידלך שהכנתי, כי הבעלים של הדודות שלי היו אשכנזים, והמרק הזה היה נוכח בכל סדר שלנו. ממיע הכין מרק פול מרוקאי שכמעט לאף אחד מאיתנו לא היה לו מקום, אבל יצא טעים מאוד. 

איך אוכל וזכרונות הולכים ביחד. בארוחה התעקשתי להסביר להם על ההגדה והמשמעות של לספר את הסיפור המכונן שלנו לילדים שלנו. כמה חשוב לזכור את ההיסטוריה שלנו, אז ועכשיו. דיברנו על יציאת מיצריים, על השואה ועל ה-7 באוקטובר. מאז שהחטופים כולם חזרו, ה-7 באוקטובר באמת הסתיים. ועכשיו שהוא סוף סוף בעבר שלנו, אנחנו חייבים לזכור אותו. 

במיוחד - שלא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו. אלא שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו. 

עלתה התהיה על הצורך בזה שבכל דור ודור יעמדו עלינו לכלותינו, כדי להוכיח את היכולות הגדולות של הקדוש ברוך הוא. אולי אפשר להעביר את התיק הזה לעם אחר, למשל?

הזמן הזה, החג הזה, בו אנחנו בבית אבל לא יכולים לטייל, הוא אחר. תמיד בחופשות אני מחפשת מקום ללכת אליו ביחד ולטייל בו. הפעם לא. יש בזה איזה שקט אחר. זמן להתחבר לעצמי, להבין מה חשוב יותר ומה פחות. מה בוער ומה יכול לחכות. 

ממיע ניצל את ההזדמנות ושיפץ וצבע את החדר של הגדול. היום הוא התקין לו אינטרנט חוטי שיוכל להתחבר למסך שנקנה לו. הם עובדים ביחד וזה חזון אחרית הימים ממש. הגדול צבע איתו, חשב איתו על הדרך בה ירהטו את החדר, הם ממש תיקשרו והגדול היה פתוח ונכון לשינויים. 

אני חושבת שקרה משהו לכולנו כמשפחה כשטיילנו ביחד בארה"ב בסתיו. שבועיים וחצי ביחד, במיוחד במקומות בהם היינו כמשפחה צעירה, חיברו אותנו. הסתכלתי עכשיו על התמונות ולא האמנתי שאלו אנחנו לפני חצי שנה. זה נראה לי עולם אחר. בלי טילים. בלי אזעקות. 

רק לכתוב על זה גרם לי לחשוב על הקיץ הקרוב. אני רוצה לקחת אותם איתי לכנס (אבל אני לא רוצה לנאחס את זה אז לא אגיד לאיפה).  

הלוואי והמלחמה תגמר בשלום (יהיה יפה להגמר בשלום בעיני), ושאתקבל לכנס, ושדברים יחזרו לשיגרה הטובה שבה אנחנו יכולים לצאת מהבית בלי לפחד מהתרעה. אמן! וחג שמח ומועדים לשמחה.

ראיתי שהנושא החם הוא איפה אתם עושים את החג, ואני שמחה לצרף את הפוסט הזה לנושא.