אני בסוף החלק השלישי של הטרילוגיה של עיר הדובים של בקמן, ואני כבר יודעת שהדמות האהובה עלי עומדת למות. אני יודעת, כי הוא לא מפסיק לרמוז על זה, ונשברתי ובדקתי בגוגל איך הוא מת.
מכעיס אותי שבקמן הורג אותו ומשאיר אותו צעיר ומבטיח לנצח. מכעיס אותי שהוא לא מאפשר לו לגדול ולהפוך למבוגר, להגשים את ההבטחה.
הוא הצעיר הכי מוסרי, והחבר הכי טוב והכי עושה מה שנכון תמיד, לא משנה מה המחיר שהוא משלם. הוא מנסה להציל את כולם תמיד ואין לו גבולות.
וזה גרם לי לחשוב על מה היה קורה לו אם בקמן היה מאפשר לו לחיות. על זה שמבוגרים שחיים באמת, אף פעם לא יכולים להגשים את ההבטחה או את החלומות שלהם כשהיו קטנים. אפילו אם הם משיגים כל מה שחלמו עליו, אי אפשר להרגיש הכי טוב, הכי חזק, הכי מוצלח, בטוח ושלם כל הזמן.
החיים הם גלים של שמחה ועצב, שלמות ותחושת חוסר. שיאים ונפילות. אי אפשר להחזיק אושר או תחושת הישג יותר מכמה רגעים. אי אפשר להציל את כולם, רק את מי שרוצה ומוכן להנצל.
מישהו כתב עלי בספר המחזור של כיתה יב' שהפכתי פחות ופחות חיה רעה, ויותר ויותר תלמידה. כבר בתיכון התמתנתי, ועוד הרבה יותר אחרי שהילדים נולדו וגדלו, לאחר שהפכתי לראש מעבדה ועוד, כשהפכתי לראש חוג. ככל שהאחריות יותר גדולה ויש יותר אנשים שאני אחראית עליהם, אני פחות יכולה להגיד בדיוק מה שבא לי איך שבא לי, אני צריכה להגיד דברים שישמעו וישנו אצל מי ששומע.
היום התאכזבתי מהסטודנטים בשיעור שאני מלמדת. כתבתי מכתב המשקף בדיוק מה שהרגשתי ומסביר להם איך אני מצפה שישתפרו לקראת השיעור הבא. נתתי לצ'אט לערוך את המכתב כך שכל החלק הלימודי נשאר, אבל הכעס מוחלף בנחישות. שלחתי את המכתב המרוכך לסטודנטים ואת שני המכתבים לבת שלי. היא אמרה שהמכתב שלי הרבה יותר טוב, ברור וגורם למוטיבציה, אבל אני עדיין חושבת שאי אפשר להגיד לסטודנטים - הייתם גרועים בצורה אומללה היום, חלקכם בגלל שלא התאמצתם וחלקכם למרות שהתאמצתם.
יכול להיות שאפשר, אבל לא הרגשתי נוח עם הכעס והתיסכול שלי. הם לא ממלכתיים. :-)
כשהייתי ילדה החלומות שלי היו בעיקר בלזכות בפרסים על עבודת חיי ולהגיד תודה לכל מי שעזר לי ולהרגיש הרבה יותר טובה מכל מי שהציק לי. חלמתי על רגע השיא, שבו אני מקבלת הכרה אבסולוטית מכולם ואני נדיבה לכולם. זכיתי בפרסים, ועוד יותר טוב - התלמידים שלי זכו בפרסים (זה באמת יותר טוב!) אבל רוב הרגעים בחיים הם לא כאלו. יש רגעים אחרים נפלאים, כשניסוי מתחיל לעבוד, כשמגלים משהו חדש, כשסטודנט מצליח, כשמאמר או גרנט מתקבלים, אבל רוב הזמן, אנחנו פשוט מנסים ומחפשים את הדרך ולא בטוחים שמה שאנחנו עושים נכון או יוביל אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע. וזה מספיק טוב. במיוחד אם אנחנו הולכים עם אנשים שאנחנו אוהבים, ויש לנו גב בבית - שאוהבים אותנו גם כשאנחנו נכשלים.
זה היה אפשרי ומספיק טוב גם לדמות האהובה עלי בספר, אם בקמן היה נותן לו את הזמן לגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה