אתמול ראיתי את הסרט "מה שקורה אחר כך" של מג ריאן בנטפליקס וזה גרם לי לחשוב - האם אפשר להיות מבוגר מאושר?
זה על שני אקסים שנפגשים בשדה תעופה ומדברים על כשלון מערכת היחסים שלהם, ועל כשלונות והצלחות אחרות בחיים שלהם. לא ממליצה בחום על הסרט הזה, אבל הוא לא רע. הוא לא עמוק מדי, או משמעותי מדי, או מעורר הזדהות או מחשבות עמוקות מדי, אבל היה בו משהו שגרם לי לראות אותו עד הסוף, גם זה משהו.
באיזה שהוא שלב הוא אומר שכל מה שהוא רוצה בשביל הבת שלו זה שהיא תהיה מאושרת. היא שואלת אותו: האם אתה מאושר? והוא אומר בכנות: ברור שלא.
שני הגיבורים של הסרט נכשלו במערכות היחסים המשמעותיות שלהם דבר שמסביר באופן חלקי למה הם לא מאושרים בנקודה הזאת בזמן.
אני חושבת שמערכות היחסים המשמעותיות שלי, קודם כל עם ממיע והילדים, אבל גם עם חברות וחברים משמעותיים, הם הדבר שבאופן יציב והדיר שאפשר לסמוך עליו, גורם לי לאושר, שמחה, עצב והרגשה שחיי מלאים. אני אוהבת להיות בבית איתם, או לצאת איתם לחופשה, לדבר, לראות איתם סרט, לקרוא לידם ספר. לראות אותם מנסים, נכשלים, מצליחים וחיים את החיים שלהם, זאת אחת המתנות הכי גדולות שהחיים מציעים. בקמן (עיר הדובים) צודק, ואנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו, אבל אנחנו יכולים לתת להם כלים בעזרתם הם יכולים להגן על עצמם, עד כמה שאפשר להגן על מישהו בחיים האלו.
כי כמו שהגיבור של הסרט אומר לבת שלו (גירסה חופשית שלי, אל תתפסו אותי במילה): החיים ישברו לך את הלב, אבל זה בסדר. זה מה שהחיים עושים. אנחנו נהיה שם כדי לחבק אותך ולעשות את זה קצת פחות כואב, אבל כאב הוא חלק מהחיים ואכזבה גם.
כשיש אנשים שאוהבים אותנו גם כשאנחנו נכשלים, אנחנו יכולים לנסות, לנסות באמת.
אני מנסה באמת, כבר לא מעט זמן והעבודה שלי גורמת לי שמחה ועצב, אושר וכאב. אני מניחה שזה נובע מכך שהעבודה היא חלק מאוד גדול ממי שאני. אולי זאת פריבילגיה לאהוב כל כך את מה שאני עושה, שבימים שאני בין [עליות] אני מרגישה חוסר משמעותי בלב. רשמתי [עליות] כי אין מילה אחת לתאר את התחושה של ימים טובים ומה שקורה בהם. זה יכול להיות תקופה שבה הסטודנטים מתקדמים מאוד ומגלים דברים חדשים ואני קוראת המון ולומדת ומבינה ומתרגשת. זה יכול להיות תקופה בה אני כותבת מאמרים או גרנטים ואני מחברת את כל החתיכות למשהו שלם שמרגש אותי. או תקופה בה אני מרצה על נושא חדש ומלהיב שמתהווה במעבדה. או כל הדברים האלו - כשאני מרגישה תנועה ואני מבינה אותה והיא מלמדת אותי.
ועכשיו אני בין [עליות]. אני מקווה לפחות שעוד מעט תהיה [עליה]. {סליחה על ההסחפות עם הסוגריים, כשמתחילים קשה להפסיק. :-)}. כרגע אני יושבת במעבדה וכותבת פוסט במקום לקרוא, כי אני לא יודעת מה אני רוצה לקרוא או לעשות עכשיו.
זה כל כך מוזר. אני כל כך רגילה להיות עמוסה עד אפס מקום ולהלחם על כל קריאה או עשייה, בין שאר הדברים שאני חייבת לעשות. אבל הנה. פוסט בין [עליות]. אני מקווה שהוא יגע בכם או יגיד לכם משהו ותספרו לי עליו אם תרצו.
}{
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה