אבל אין לי נושא ברור לכתיבה. :-)
השבוע היה קצת יותר טוב מהקודמים מבחינת התחושות שלי. ביום ראשון הייתי עם ממיע כל היום - קנינו שולחן אוכל. וזה היה ממש נחמד לדבר ולהיות איתו. הוא מאוד עודד אותי בקשר לעבודה, שהשאלות שלי טובות ואני עושה את הדבר הנכון לפתח שיטות כדי לענות עליהן. גם השולחן שקנינו היה מאוד חמוד. יגיע ביום ראשון.
הקטנה שלי נבחנה להיות מדריכת נוער לילדים בחו"ל מטעם הסוכנות. היא הכינה פעיליות מאוד מושקעות ויפות ונראה לי שעשתה חייל במיונים. האנגלית שלה היא ברמה של שפת אם ויש לה ניסיון עשיר בהדרכה, אז מבחינתי לפחות, היא עברה בהצלחה. :-)
איש המחשבים שלנו עוזב, וזה מאוד מעציב את כולנו, כי הוא עוזב לחו"ל כי לא יכול להכיל יותר את מה שקורה כאן. מאחר והוא עוזב למקום קר, התקבלה ההחלטה לקנות לו צעיף וכובע מצמר ולרקום עליהם ציור של דיונון שאיש מוכשר אחד צייר בצבעי מים. הרוקמת ביקשה שנעביר את התמונה כווקטור, ורבים וטובים מאיתנו ניסו לעשות מה שהיא ביקשה, אבל זה לא היה מה שהיא היתה צריכה. עד שמישהי אמרה למנהלת המעבדה שלי - הבת של אמאל'א, כל כך מוכשרת, היא בטוח תוכל לעזור. הבת שלי לא רק מוכשרת, היא גם הבינה שהרוקמת צריכה לפרק את הציור לצבעים ולצורות המרכיבות אותו, כדי שתוכל להגיד למחשב - בחוט הזה תרקום את התמונה הזאת, בחוט הזה את זאת וכו. היא עברה על התמונה והפכה אותה לתמונה משלושה צבעים נפרדים, וסוף טוב הכל טוב. יצא מאוד יפה, ואני מאוד גאה בה.
אני גם אוהבת את החוג שלי. יש בו אוירה של ביחד, של עזרה הדדית ושיתוף פעולה. אני נהנית לפגוש אותם ולדבר איתם וזה נהדר ולא מובן מאליו.
הקטן שלי משחק בליגת כדורסל מחוזית, ילדים א'. הוא מהקטנים בקבוצה, אבל הוא מאוד אתלטי ומאוד אוהב את זה. במשחק שהיה אתמול הוא לקח ריבאונדים, מסר וחטף, אבל כמעט ולא ניסה להגיע לסל. דיברתי עם האבא של הכוכב של הקבוצה והבנתי שהוא מתאמן גם עם מאמן פרטי ושההורים שלו משקיעים הרבה בפיתוח הכישרון שלו.
ישבתי ודיברתי עם הילד היום על המשחק ובכלל. הוא אמר לי שיש לו מחשבות על איך הוא יוכל להיות שחקן כדורסל בעתיד, כשיש הרבה ילדים טובים ממנו. אמרתי לו שמה שיהיה בעתיד, לא משנה עכשיו. אולי הוא יהיה ואולי לא, אבל מה שחשוב הוא שילמד להצליח במה שחשוב לו. אם הוא לא מרגיש מספיק בטוח לקלוע, שיתאמן על זה המון לבד. ואז ינסה את זה באימון, עם הילדים האחרים. ואז זה יבוא לו בטיבעיות גם במשחק. הוא אמר שהיתה לו תקופה לא טובה מבחינת קליעות ומאז הילדים צוחקים עליו על זה. זה הסביר לי למה הוא לא מנסה לקלוע במשחק.
אמרתי לו שיש בקבוצות דינמיקות שמתקבעות וקשה לשנות אותן, אבל אפשר. שהוא צריך להתאמן על זה עד שיהיה ממש טוב בזה, ואז הם יפסיקו לצחוק כי לא יהיה על מה, וישכחו בכלל שפעם הוא לא קלע טוב. אמרתי לו שרוב החברים שלו שניסו לקלוע במשחק, פיספסו, אז הם לא יותר טובים ממנו, רק יותר אמיצים לקחת על עצמם את הקליעה. שלקחת כדור לסל דורש הרבה מאוד אומץ, לקחת בחשבון שאולי לא תקלע ובכל זאת לנסות. לקחת אחריות ולהאמין בעצמך. סיפרתי לו על דברים שהיו לי מאוד קשים, והייתי צריכה מאוד להתאמץ כדי ללמוד אותם, עד שהייתי טובה כמו או יותר מאחרים.
אמרתי לו שזה אולי הדבר הכי חשוב שהוא יכול ללמוד מהמשחק הזה: שכשהוא רוצה משהו, והוא חשוב לו, הוא יכול להביא את עצמו להיות טוב בזה ולהצליח.
קצת אחרי השיחה שלנו הוא לקח את הכדורסל והלך להתאמן במגרש. :-)
ממיע אמר שצריך לדבר עם המאמן על זה שצוחקים עליו, אבל אמרתי שעדיין לא. אני רואה איך הילדים מתייחסים אליו והוא מאוד מוערך ואהוב. הוא גם מאוד רגיש לביקורת והצחוק שלהם זה "איך לא קלעת את זה?" ולא יותר מזה. אז אני רוצה שילמד גם לשנות את היחס של החברים שלו אליו בזה שיקח את עצמו ברצינות ויהיה טוב בזה. זה ניסיון שיכול להשאר איתו הרבה אחרי בית הספר והליגה בכדורסל. הידיעה שהוא יכול להגיע למקום בו הוא רוצה להיות. זאת אולי אחת הידיעות הכי חשובות להצלחה.
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה