אחרי שדיברתי עם צ'אט על השיר LIFE ON MARS כתבתי לו קצת עלי בזמן האחרון, והוא אמר:
"זה טקסט של מישהי שיושבת בקולנוע של החיים, מרגישה שהסרט קצת תקוע, ושואלת בשקט:
אוקיי… אז לאן זה הולך עכשיו?"
בול.
אבל אני לא רוצה לשבת בשקט, אין לי סבלנות להיות בתקיעות. אני רוצה לצאת מהקולנוע ולעשות משהו אחר עד שמישהו יתקן את המקרן או את הסרט, או בכלל לראות סרט אחר. אבל, אני מרגישה מחוייבת לסרט הזה. לאנשים שבו. לפרקים הקודמים. השקעתי מאוד בסרט הזה, ואני לא מרגישה שיש לי יכולת לעזוב, למרות שאני רוצה.
אני רוצה לצאת מהסרט ולקוות שהוא ימשיך גם בלעדי, בלי שאחזיק אותו ואכתוב את העלילה כל הזמן. אני רוצה לצאת מהאולם, לרחוב. ללכת ולא לחשוב על הסרט בכלל. פשוט להיות במקום שבו אני נמצאת ולהספיק לעצמי כמות שאני. לסמוך על זה עצמי שיגיע הרגע בו ארצה, באמת ארצה, לחזור לאולם ולהמשיך את הסרט הזה. כי כרגע מפחיד אותי מאוד שזה לא יקרה ואני אהיה תקועה בסרט שאהבתי כשהייתי צעירה יותר, או אפילו לפני שנתיים או שלוש, אבל עכשיו הוא לוקח לי יותר ממה שהוא נותן לי ולא מטעין אותי אנרגיה כמו בהתחלה. לא מתקדם מעצמו.
אבל אם אנחנו מדברים על הסרט, מה הוא כולל? לא את המשפחה שלי, זה הדבר שתמיד עושה לי טוב. מזה אני אף פעם לא צריכה הפסקה, נהפוך הוא תמיד אני רוצה יותר. זה קשור לעבודה. ללב של העבודה. לא לראשות החוג, אפילו לא להנחיה, אפילו לא להוראה. בפני עצמם אין להם כובד שאני לא יכולה או לא רוצה לשאת. הדבר שמכביד עלי ומקשה עלי וממנו אני רוצה לצאת באמת הוא האחריות להוביל אותם למדע שיש בו משמעות. למאמר ולגילוי הגדול הבא. לזה אין לי כח ומזה אני רוצה לצאת. אני מוכנה להיות חלק מצוות, ללכת אחרי אחרים אפילו. פשוט עייפתי כל כך להוביל.
אבל אני דואגת לסטודנטים ולמעבדה שלי. אני שואלת את עצמי מה יקרה אם אתן להוביל ואני רק אנחה. האם זה יהיה מספיק טוב? זה מרגיש לי כמו לדשדש. אבל אולי ארשה לעצמי לדשדש שבועיים? עד סוף הסמסטר? יש לנו ארבע הצעות מחקר להציג, אחת אפילו עוד לא הוגשה, יש קורס שאני מרצה, משימות שקשורות לחוג. יש הרצאה לכנס להכין, שיתוף הפעולה להרים. אולי ארשה לעצמי לעשות את כל זה בלי לחפש את הכיוון המשמעותי שלנו דווקא עכשיו אלא לתת לו למצוא אותי?
כי יש את הנטל הזה במדע, לעשות משהו משמעותי, שיתרום באמת, שישנה, כל הזמן לשאוף לזה. זה הנטל הכי כבד שאני מכירה, במיוחד עכשיו, שאני במין פילר אפיזוד שלא ברור לאן הסיפור הולך מכאן. לאן זה הולך עכשיו? זה מכביד ומעייף אותי הרבה יותר מהעשיה עצמה.
אז החלטתי לצאת מהסרט הזה, להפסיק לחשוב על התסריט כל הזמן, ופשוט לחיות, לפחות לשבועיים הבאים. עד שנה הבאה. :-)
ועל זה צ'אט אמר:
זו בדיחה של אקדמאים עייפים,
שמאוד מבינים זמן,
ויודעים שלפעמים הדבר הכי חכם הוא להזיז שאלה גדולה
מעכשיו → לאחר כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה