מתגעגעת לנורמלי.

נכנסתי לאינסטגרם, מפוסט שלי בטוויטר, והתחלתי להריץ סרטונים. יש שם כל כך הרבה סרטים קטנים כאלו, של חיים רגילים. אומן שמצייר ברחוב, זוג רוקד עם כוס יין, אנשים מבשלים, אנשים אופים. וזה מצחיק וזה נורמלי וזה רגיל.

אני רוצה רגיל.

לא יוצא דופן, לא שובר שורות, רגיל.

ביום חמישי נסענו לסחנה, יום קהילה של הישוב שלי. היה מקסים. ישבתי עם חברה ימנית שלי על הדשא, והחלפנו דיעות. לא הסכמנו על כלום, חוץ מזה שאנחנו חברות ואנחנו אוהבות אחת את השניה ודואגות לילדים שלנו. גם זאת התחלה של דיאלוג. 

אתמול היינו אצל חברים. שיחה ממש מעניינת על ... השביעי באוקטובר. החבר של הגדולה אמר לי שזה ממש נחמד שחמש משפחות נפגשות ומבלות באופן קבוע וגם הילדים נהיים חברים. הוא צודק. הוא גם נחמד מאוד ונראה שטוב להם ביחד. משמח. גם לזה צריך להתרגל. :-)

היום בבוקר הלכתי עם הקטנה לבריכה ושחינו ביחד. זה היה הרבה יותר כיף מלשחות לבד, שבדרך כלל מאוד משעמם אותי. שחיתי 900 מטר, שלפי צ'אט שקול ל3.6 ק"מ ריצה, שזה קצת יותר ממה שאני רצה בדרך כלל (3.2 ק"מ). דרך אגב המרחק הזה של הריצה נובע מכך שבצעירותי נהגתי לרוץ באיצטדיון באוניברסיטה ושם רצתי שמונה סיבובים של 400 מטר, והמרחק הזה נתקע לי. 

היום בבוקר קמתי קצת מאוחר והלכתי עם הבנים לעשות ריידים בפוקימון גו, ויצא שאכלתי רק באחת עשרה וחצי ואפילו לא הייתי רעבה במיוחד. אחרי השחיה היינו רעבות ואכלנו ביחד. אני חושבת שהבעיה שלי עם אוכל היא בכלל לא עם האוכל עצמו אלא עם הרגש שסובב אותו. אם הייתי קצת פחות חרדה סביב אוכל אני חושבת שהייתי אוכלת פחות ויותר נכון. משהו ברגש צריך להשתחרר. 

אני עובדת במרץ ובהתלהבות על הגרנטים שאני רוצה להגיש. שוב יש לי חשק ללכת לעבודה בבוקר ולהתנפל על המחקר. 

אתמול סיימתי אלבום תמונות בלופה. יש להם מבצע עכשיו של כמה דפים שיוצא במחיר 40. מאוד שווה. סגרתי את השנתיים האחרונות ועכשיו יש לנו אלבומים רצופים, מהיכרותינו ב1999 ועד יולי 2025. אלבומי תמונות מ1999 ועד 2005, ומ-2005 ועד עתה, אלבומי לופה. העלאת התמונות והכנת האלבום באתר קלים ברמות מהכנת ספר בתוכנה על המחשב. יש פחות שליטה, אבל זה חוסר המון זמן, כי הוא מסדר את התמונות לפי התאריך בו נלקחו בצורה מאוד מסודרת ואסטטית. מומלץ למי שבכל זאת רוצה מקום לתמונות ולזכרונות.

החיים חזרו מאז ה-7 לאוקטובר. לא למסלולם, למסלול אחר. אני הרבה יותר מעריכה את מה שיש לי, הרבה יותר מבינה ששום דבר לא מובן מאליו ורוצה שנחזור לרגיל. שיחזרו החטופים, שתסתיים המלחמה והלוחמים יוכלו לחזור לחיים נורמלים. לחיים. מגיע לנו טוב.