גם עכשיו בעודי כותבת נטשתי אותו כמה פעמים והלכתי למקומות אחרים, כי לא ברור לי מה אני רוצה להגיד.
יום ההולדת שלי עבר בשמחה ובתחושה טובה, למרות הטילים באויר. כולנו היינו בבית, וזה נדיר שכולנו ביחד באמצע השבוע, לא עבדתי כמעט פרט לכמה שעות בודדות על הצעת מחקר שאני מאוד אוהבת. ממיע והילדים כתבו לי ברכות מקסימות וזוהר הכינה לי עוגת גזר עם ציפוי ריבת חלב מעולה. הרגשתי מלאה ומבורכת.
ימים טובים ברמה הפרטית, למרות המלחמה וחוסר הוודאות והדאגה לאנשים שאיבדו כל כך הרבה במלחמה ולחטופים שעדיין שם.
אני רצה כל יום כדי להרגע מהמתח, וזה עושה לי טוב ממש.
אני חושבת על סיום הטיפול הפסיכולוגי שהתחלתי אחרי פטירת אמי, לפני בערך ארבע שנים. הטיפול עזר לי מאוד וקידם אותי בצורה משמעותית בהרבה מאוד מישורים חשובים מאוד בחיים - בזוגיות, בקשרים משמעותיים, בקריירה, ביוזמה ובאומץ לנסות לקחת על עצמי תפקידים וכיוונים חדשים.
אני מרגישה שמשהו בכיוון שהטיפול לקח פחות מתאים לי עכשיו וגם פחות מאפשר לי להתפתח תוך כדי הטיפול. עם השנים, מערכת היחסים ביננו הלכה והתקרבה והפכה לסוג של חברות, שבו גם היא משתפת אותי בחיים שלה, ואני מרגישה שהיא רוצה שאקשיב לה, אקבל ואכיל אותה, ואעזור לה. זה כבר לא ממש הטיפול שלי, זה מרגיש, אלא שתינו מטפלות אחת בשניה, ואז אין לזה ערך מוסף, של מקום בטוח בו היא מחזיקה אותנו ואני מרגישה חופשיה לגמרי. אני מחזיקה אותנו איתה וזה כבד לי ולא נכון לי כי אני מחזיקה הרבה מאוד מערכות אחרות. הגבולות נפרצו והיא לא מקשיבה בצורה חסרת פניות כמו שהיתה, וזה חוסם אותי. אני לא כל כך יודעת איך להמשיך מכאן ואצטרך לדבר איתה על זה. אני רוצה לדבר איתה על זה. אני לא יודעת מה אני רוצה, רק שמה שקורה בטיפול פחות מתאים לי ואני לא יודעת אם אפשר לשנות את זה וזה עצוב מאוד.
מה שמפתיע שזה מה שמטריד אותי בימים המטורפים האלו, שזה מטורף בפני עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה